הקשר בין שמירת הלכות שביעית כראוי למצב הבריאות * חסידים ואנ"ש ישתדלו בלימוד והפצת דיני שנת השמיטה * ראוי לשמור שביעית כראוי ולא לסמוך על היתר מכירה * מאידך יש לבסס את ההיתר ככל האפשר, בעבור הסומכים עליו * בשנת השמיטה יש להוסיף בלימוד התורה, הן בארץ והן בחו"ל * רשימה ראשונה
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
מעשה בבני משפחה שסבלו מעניין בריאותי מסוים וכתבו לרבי. הרבי הגיב על כך ('לקוטי שיחות' כרך לו עמ' 298):
בטח שגגו באכילת דעניני שמיטה.
עם קבלת המענה פנו בשאלה נוספת איך להתחיל לבדוק את הדבר, מכיוון שבדרך-כלל הם קונים רק מצרכים כשרים בהכשרים מהודרים, ואז כתב להם הרבי:
עבודת ה' בשמחה (שפורצת גם גדר דשגיאות מי יבין).
[ראה ביאור הלכתי לקטע הראשון ב'כפר חב"ד' גליון 1243 מוסף אספקלריא עמ' 25].
לימוד והפצת דיני שביעית
"קבלתי מכתבו מז' מנ[חם] א[ב], בו מעורר ע[ל] ד[בר] הנחיצות ללמוד דיני שביעית ולהפיץ לימוד זה בכל מרחבי א[רצנו] הק[דושה] ת[בנה] ו[תכונן]", כתב הרבי להרה"ג ר' יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטם שהתגורר באותם ימים – של שנת תשי"א – ברמלה ועמד בקשר הדוק עם הרבי ('אגרות – קודש' כרך ד' עמ' תמז-ח). וממשיך:
יישר חילי[ה] לאורייתא, כי בטח עושה את אשר ביכולתו לעורר גם באופן ישר את הנחיצות באה"ק ת"ו בלימוד זה, ומובן אשר החסידים ואנ"ש שי' יהיו עושים את אשר ביכולתם במקצוע זה.
הרבי גם מציע לו לעמוד בקשר עם גורמים נוספים המתעסקים בנושא ("בטח בא בקישור דברים עם האנשים ומוסדות אחרים המתעסקים בעניין לימוד הלכות שמיטה ועובד עמהם יחד").
גם ל"כבוד ועד הפועל של אגודת חסידי חב"ד באה"ק ת"ו" פונה הרבי בט' אלול (שם עמ' תס) בשורת תפקידים ומהם:
הוראה כללית בקשר עם שנת השבע היא שנת השמיטה, הן בנוגע לסידור השגת הדברים שאין בהם חשש שביעית, הן בהפצת ידיעות דיני שביעית, וכיוצא-בזה.
התייחסויות להיתר מכירה
כבר בכ"א שבט תשי"א ('אגרות-קודש' כרך ד' עמ' קנד) כותב הרבי חד וחלק לרבו של כפר חב"ד הגאון החסיד ר' שניאור זלמן גרליק (ששאל את הרבי כיצד לנהוג בענייני שמיטה):
בענין שביעית – כפי הידיעות שנתקבלו כאן הקיבוצים החרדים שבאה"ק ת"ו בדעתם שלא לסמוך על קולות ולשמור שביעית כהלכתה.
בשלהי אותה שנה (שם עמ' תמח) כותב הרבי לאישיות חשובה:
ובהזדמנות זו הנני לבקש לברר לי, באשר י[ש] א[ומרים] שנדפס משמו מאמר או הודעה בעיתונים באה"ק ת"ו בעניין ההיתר עבודה בשמיטה וכו' ובאשר איני יודע כמה מן האמת בהידיעה בזה שנתקבלה לכאן ת[שואת] ח[ן] לכ[בוד] ת[ו]ר[תו] באם יכתוב לי פרטי הדברים.
הרבי סבור היה שיש להדגיש את שלילת היתר המכירה. התייחסות ישירה של הרבי לנושא היתר המכירה אנו מוצאים באיגרת לגאון החסיד רבי שלמה-יוסף זוין (ע"ה), מיום י"א תמוז תשי"ז (אגרות-קודש' כרך טו עמ' רפו). האיגרת עוסקת בין השאר בכמה הערות לספרו של הרב זוין 'לאור ההלכה' והרבי מציין בלשונו:
ע[מוד] קיז. בהערה ודאי ידוע שמכבר הגיב ע[ל] ז[ה] הרב [=קלמן] כהנא שי' ובדפוס ולפלא קצת שאין מוזכר ע[ל] ד[בר] ז[ה]. והעיקר ע[ל] ד[בר] דברי הנ"ל [=הרב כהנא] בשם כ[מה] וכ[מה] להפריך כל עניין המכירה. וכ[בוד] ת[ו]ר[תו] הביאם בדרך מעבר לחוד.
הכוונה היא לדעתו של הרב מקוטנא בעניין היתר המכירה.
שנים רבות לאחר-מכן כותב הרבי למי שכיהן באותם ימים כרב הראשי וראש אבות בית הדין לתל-אביב-יפו והמחוז, הרה"ג ר' שלמה גורן, כשקיבל את ספרו 'תורת המועדים' (ירושלים ת"ו תשכ"ד), ושם בעמ' 624 ואילך יש התייחסות נרחבת לנושא תקפו של היתר המכירה בשמיטה לאחר קום מדינת ישראל.
הרבי, באיגרת מיום ג' תמוז תשל"ב ('אגרות-קודש' כרך ז"ך עמ' תלב), כותב לו ומעורר שאלה חדשה על תוקפו של 'היתר המכירה':
..לא מצאתי (ולא בספרים אחרים שראיתי) תירוץ השאלה: מצב הבטחוני של אר[צנו] הק[דושה] ועניני הבטחון (פקו[ח] נ[פש]) עושים [=הופכים את] ענין מכירת הקרקע (ולאינו יהודי – בפרט) – לעוד גרוע יותר מערמה.
ולכאורה – ממשיך הרבי ומציע – כדאי הפקר (לאחרי המכירה – ובממ[ה] נפ[שך]) וצ[בא] ה[גנה] ל[ישראל] שבמקומות מסויימים ה[רי] ה[ם] ע[ל] ד[רך] שומרי ספיחים לעומר.
מהמכתב האמור נמצאנו למדים כי הרבי מציב סימן שאלה גדול על היתר המכירה, במיוחד בתקופתנו ומציע "כדאי הפקר".
לבסס ההיתר עבור הסומכים עליו
אמנם מצאנו דברים מפורשים שהשמיע הרבי באוזני הרה"ג רבי ישראל משה דושינסקי זצ"ל, כשביקר אצלו בשנת תש"ט (על התאריך המדוייק למדנו ממקום אחר). אז, כשנסבה השיחה על ענייני שמיטה, נענה הרבי ואמר (הדברים מופיעים ב'ספר הצאצאים' מפי כתבו של הרה"ג הרה"ח ר' שמואל אלעזר הלפרין שליט"א עמ' 381):
אף-על-פי שהחרדים הרי אינם נוהגים להקל ולהשתמש בהיתר המכירה – ואף בכפר חב"ד לא נהוג היתר המכירה – אולם מאחר שרבים מאחינו בני-ישראל סומכין על ההיתר, היה רצוי מאד שתלמידי חכמים ולומדים ישקיעו עצמם בנושא הלכתי זה ויעשו ככל האפשר שההיתר יהיה יותר מבוסס.
אבל כבר בשנת תשי"ז התייחס הרבי לענייני ההיתר בהרחבה. הרב קלמן כהנא קיבל אז מכתב מהרבי בנושאים אלו (כ"ה תמוז תשי"ז – 'אגרות קודש' כרך טו עמ' רצז):
בתודה קבלתי מכתבו מכ"א סיון, ואחרי זה נתקבלו גם שני ספריו הלכות שמיטת קרקעות וס[פר] קרבה שנת השבע.
ות[שואת] ח[ן] על כתבו המפורט ושימת לבבו לשלוח לי הנ[זכרים] ל[עיל].
אף שאין הזמן גרמא לעיין בהענינים אודותם כותב ככל הדרוש, ובפרט לתווך למ[ה] שכ[תב] בס[פר] לאור ההלכה וש[ם] נ[סמן] – הנה לכאורה צ[ריך] ע[יון] מפני מה בהנוגע לאילנות לא נזכר גם עניין מכירת הקרקע לזמן [מובן שאין כוונתי אלא שגם ימכרו לזמן (למרות החוששים ללא תחנם וכידוע דעת החולקים עליהם) אבל לא שיתירו עוד מלאכות – כיוון שלא בא זה אלא לסניף)], כיוון שהמלאכות הנעשות באופן שמתאר כ[בוד] ת[ו]ר[תו] זקוקים לסניף ההיתר ולדעת כמה גדולים המכירה לזמן מועלת בזה. וע[ל] י[די] ז[ה] יצילו גם אלו שלמרות ההוראות יעשו גם ממלאכות שלא התירו, ושבעו[נותינו] הר[בים] נמצאים הם בכ[ל] מ[קום], כי מלאכה גוררת מלאכה...
ניצול שנת השמיטה להוספה בתורה
בשנת תשל"ט ביקר הגאון רבי פינחס-מנחם אלתר (לימים האדמו"ר בעל 'פני מנחם') מגור זצ"ל יחד עם – מחותנו, הגאון רבי מנשה קליין (בעל משנה הלכות אב"ד אונגוואר), אצל הרבי ('בצל החכמה' עמ' 65 ואילך), ובמהלך השיחה פנה הרבי לרבי פינחס-מנחם ואמר (שם עמ' 72 ואילך):
ישנו עניין שברצוני לברר אצלכם: מתקרבים אנו לשנת השמיטה ונהוג היה בזמנים שעברו – החל מזמן שבית המקדש היה קיים – לנצל שנה זו להוספה בלימוד התורה – יש לעורר איפוא את הציבור בכלל, וכן את הנהלות מוסדות החינוך, ראשי הישיבות וכו', להוסיף בלימוד התורה תוך הדגשה שזוהי כל מטרתה של שנת השמיטה ("שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה' "); עניין זה ייעשה באופן של "קול קורא" בסגנון של הצעה ("ולשומעים יונעם ותבוא עליהם ברכת טוב"), ובדרכי נועם וכו'.
הגרפמ"א סיפר לרבי שאמנם ה"רשת שיעורי תורה" של אגודת-ישראל פרסמה על דבר הוספה וכו' בקשר לשנת השמיטה, אך לא עם העוצמה שהרבי תובע שזוהי כל מטרת שנת השמיטה כו'.
הרבי הגיב ואמר שאמנם הגיעו אליו ידיעות על שיעורי תורה רבים שמתקיימים בהלכות שמיטה, וכיוצא בזה אולם שיעורים אלו לא התקיימו כתוספת בזמן, אלא שפשוט החליפו את השיעורים הרגילים בהלכות שמיטה. הכוונה – הוסיף הרבי – היא להוסיף, והדבר ייעשה מתוך הסברה נאותה.
הרבי ציין ששיעורים אלו צריכים להתקיים אף בחוץ לארץ, זאת משום שעניין השמיטה ברוחניות קיים גם בחוץ-לארץ כמו עניין הקרבנות (באומרו זאת ציין הרבי: "ובלי נדר אעשה מכך "רעש" גם בחו"ל"); ומן הראוי ששיעורים אלו יתחילו כבר בחודש אלול.
על השאלה מדוע לא מצינו בספרים ציווי מיוחד אודות הוספה בלימוד התורה – הסביר הרבי בהרחבה בהתוועדות ח"י אלול תשל"ט – כיוון שרובם ככולם של בני-ישראל עסקו אז בעבודת אדמה, ממילא כאשר היו פנויים מעבודת האדמה בשנת השמיטה – היה זה אפוא עניין טבעי לעסוק בלימוד התורה, ללא כל צורך בציווי מפורש, לאור הוראת חז"ל הידועה שכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הרי הוא בכלל אלו שעליהם נאמר "כי דבר ה' בזה וגו'", ולמותר לכתוב זאת במפורש!
על חשיבות ההוספה בלימוד התורה בשנה השביעית יש התייחסויות רבות של הרבי מלבד הנזכרות לעיל, ונציין שתי התייחסויות קצרות נוספות. הראשונה נכתבה בשולי איגרת ברכה בשנת תשכ"ו לקראת סיום מסכת שבת בבית כנסת בניו-יורק ('אגרות קודש' כרך כד עמ' קנח):
להעיר אשר השנה היא שנת השמיטה עלי[ה] נאמר – שבת לה'.
והנה תמהו חז"ל (ברכות לה,ב): אפשר אדם חורש כו' וקוצר כו' תורה מה תהא עלי[ה], מ[ה] שא[ין] כ[ן] בשנה זו אשר בחריש ובקציר תשבות – פנויים הם ועוסקים בתורת ה' כל השנה כולה.
והשנייה נכתבה לילדי קייטנות ומחנות הקעמפ – "גן-ישראל" (שם עמ' קסו):
תהא פתיחת "גן ישראל" וכל משך שהותם בו בהצלחה בכל.
ובפרט שהשנה שנת השמיטה אשר שבת היא לה' ומסוגלת להוספה בתורה ומצו[ו]ת ולהמשכת שובה ונחת, עונג האמיתי – בעניני הגוף והנפש גם יחד...
חובת הקרקע או של האדם?
בחודש תשרי תשל"ג (שהיתה שנת שמיטה) הקדיש הרבי שיחה לעיון וחקירה בענייני שמיטה (ראה 'לקוטי שיחות' כרך יז שיחה לפרשת בהר עמ' 290-286). חקירה אחת היא בגדר מצוות שביעית: האם מצוות-עשה של שביתת הארץ היא שהארץ תשבות, או שהאדם ישבות מעבודת הארץ.
את צדדי החקירה תולה הרבי באופן שבו מבארים את טעמי המצווה. הרמב"ם קובע (מורה נבוכים ח"ג פל"ט) שטעם המצווה הוא "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה", מכאן שסבור שהמצווה היא על הארץ. אך בספר החינוך (מצווה פד. שכח) נימק זאת "לקבוע בליבנו.. עניין חידוש העולם" – הרי שהמצווה היא על הגברא.
כמו-כן חקר הרבי במחלוקת הפוסקים האם מצוות השמטת הפירות היא על בעל-הבית או שהיא אפקעתא דמלכא, והביא את לשון המדרש "רואה שדהו מופקרת כו'", משם משמע שלכאורה שזוהי אפקעתא דמלכא. אך דוחה זאת – שאין מכאן ראיה כי זה רק תיאור המצב ויתכן גם כשהוא עצמו הפקיר.
בסיום מוכיח הרבי שהשמיטה היא חובת האדם, וזאת מהשוואתה לשמיטת כספים בלשון המשנה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
