מראש-השנה ועד יום-הכיפורים סדר העבודה הוא מלמטה למעלה, שהולכים ומתעלים מדרגה לדרגה * מיום-הכיפורים והלאה סדר העבודה הוא להפך, מלמעלה למטה, המשכת המקיפים בפנימיות * שלמות הכוונה היא בעבודה שלאחר שמיני-עצרת ושמחת-תורה, שדווקא על-ידה ממלאים את השליחות בעולם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הסדר דחודש תשרי הוא באופן שתחילה היא ההליכה מלמטה למעלה - החל מראש-השנה, שהוא עניין הקבלת-עול כללי¹, ואחר-כך עשרת-ימי-תשובה, שבהם העבודה היא בעומק יותר, "ממעמקים"², ובאופן שמיום ליום הולכים מעומק לעומק נעלה יותר, ואחר-כך באים ליום-הכיפורים שהוא הפנימיות דראש-השנה³, ועד לתפלת נעילה, שבסיומה עומדים במעמד ומצב של מסירות-נפש בפועל, ומכריזים "שמע ישראל הוי' אלוקינו הוי' אחד"⁴;

ואחר-כך מתחיל הסדר של המשכה מלמעלה למטה - החל מד' הימים שבין יום-הכיפורים לסוכות, ואחר-כך בסוכות שאז היא המשכת המקיפים, ואחר-כך בשמיני-עצרת ושמחת-תורה, שאז באה ההמשכה בפנימיות, ואחר-כך "ויעקב הלך לדרכו", שזוהי תכלית הכוונה.

והעניין בזה - שתכלית הכוונה היא "שוב" דווקא, ולא "רצוא": כל העניינים שלפני זה הם באופן של "רצוא", והיינו, לא רק העליות דראש-השנה ויום-הכיפורים, אלא אפילו ההמשכות שבסוכות הם גם עניין של "רצוא", להיותם באופן של מקיפים; ואילו הכוונה היא העניין ד"שוב" דווקא, שמתחיל בשמיני-עצרת, שאז באה ההמשכה בפנימיות, ומזה באים להעניין ד"ויעקב הלך לדרכו".

ב. על-פי זה יובן מה שכתוב⁵ "ביום השמיני שילח את העם ויברכו את המלך" - דלכאורה אינו מובן:

א) הרי שילוח העם היה למחרת שמיני-עצרת⁶, ולמה נאמר "ביום השמיני שילח את העם"?

ב) הרי הסדר היה שתחילה בירכו העם את המלך ואחר-כך שילח המלך את העם, ולמה נאמר בכתוב בסדר הפוך - "שילח את העם (ואחר-כך) ויברכו"?

ג) תיבת "המלך" - מתאים יותר לכותבה בתחלת הפסוק: "שילח המלך את העם", ולמה נכתבה בסיום הפסוק, "ויברכו את המלך", דלכאורה הווה ליה למימר "שילח המלך את העם ויברכו אותו"?

ג. ויובן על-פי האמור לעיל שתכלית הכוונה הוא עניין ה"שוב", "ויעקב הלך לדרכו", שזהו העניין ד"שילח את העם¹²:

כיוון שהעניין ד"שילח את העם" הוא תכלית הכוונה, לכן נאמר "שילח" סתם, ולא נאמר מי הוא השולח, דקאי על עצמות ומהות, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ⁷.

ועל זה נאמר "ויברכו את המלך" - שעל-ידי העבודה ד"שילח את העם" פועלים העניין ד"ויברכו את המלך":

ידוע שעבודה צורך גבוה⁸, ועל-ידי העבודה מוסיפים כוח כביכול בפמליא של מעלה⁹. וזהו "ויברכו את המלך", שפועלים עלייה בבחינת המלכות, אפילו כפי שהיא "בירח האיתנים"¹⁰, שאז היא בתכלית העילוי - כי, עליית המלכות מצד עצמה היא רק בבחינת האור, ואילו על-ידי העבודה ד"שילח את העם" פועלים בהמלכות ברכה והמשכה מבחינת העצמות, שעליו נאמר "שילח את העם", כנ"ל.

וזהו גם מה שנאמר "ביום השמיני שילח את העם":

"שמיני" - עם היותו בספירת הבינה¹¹, הרי ידוע פתגם הרב המגיד¹² ש"שמיני" הוא מלשון "שמנונית", ועניין השמנונית מתבטא בכך שיש בה גם מבחינת החכמה, שהרי חכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין¹³, וגם מבחינת עתיק, שהרי התגלות עתיק בבינה¹⁴.

וזהו "ביום השמיני שילח את העם" - שהכוח על העניין ד"שילח את העם" הוא מבחינת עתיק, כוח העצמות.

ד. והעניין בזה בנוגע אלינו בעבודה:

בשביל העניין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה" היו רבותינו נשיאינו שולחים שלוחים למקומות שונים להפיץ את המעיינות דתורת החסידות, כפי שהיה בכל דור ודור. ובדורות האחרונים - כיוון שמשיח צריך לבוא תיכף ("אט אט דארף שוין משיח קומען"), וביאתו תלויה בהפצת המעיינות חוצה¹⁵ - הרי זה במרחב ובריבוי יותר.

צריכים לידע איפוא שאף-על-פי שנוסעים למקום רחוק בגשמיות, וישנם ריבוי אבנים ועפר שמפסיקים בשטח הגשמי, מכל-מקום, דווקא שם יש לו את פנימיות המשלח, שהרי העניין ד"שילח את העם" הוא מבחינת העצם (כנ"ל), ונמצא, שבהיותו בקירוב מקום יש לו רק את החיצוניות, ודווקא על-ידי השליחות יש לו את עצמיות המשלח.

ואלו שמתעקשים ורוצים להיות בקירוב מקום דווקא - הרי זה כמשל מי שעומד לילך לחתונה, וכבר עשה כל ההכנות, ואפילו צחצח את נעליו... אבל בפועל לא הלך אל החופה! ועל-דרך זה בנמשל, שהרי "לא המדרש עיקר אלא המעשה"¹⁶.

וכאמור, שבהיותו בקירוב מקום יש לו רק את החיצוניות, ועוד זאת, שכיוון שאין זה אלא חיצוניות בלבד, הרי מי יודע עד כמה הדבר יחזיק מעמד, וייתכן שיאבד זאת.

ה. כאשר מגיע הזמן שצריכים לנסוע לשליחות - אזי ה"קירוב מקום" אינו מקום עבורו.

וכידוע הסיפור¹⁷ אודות אדמו"ר הזקן, שבהיותו בוויטעבסק סבל רדיפות מחותנו כו', ולאחרי זמן, כשנסע לליאזנא ונעשה שם "מגיד", ומובן שה"שכירות" שקיבל שם לא הספיקה עבורו - כתבה לו חותנתו (כיוון שחותנו כבר לא היה בחיים) שיחזור לוויטעבסק והיא תדאג לכל צרכיו. והשיב לה: איתא בגמרא¹⁸ ש"הוולד... במעי אמו... מלמדין אותו כל התורה כולה", ואף-על-פי-כן, לאחרי כן, לא שייך לחזור לשם, כיוון שהמקום נעשה קטן והוא נעשה גדול...

ועל-דרך זה בנידון דידן: כאשר גדל וצריך לנסוע למלאות שליחותו - אין מקום עבורו להישאר, ואם ישאר, מי יודע אם תשאר אצלו אפילו החיצוניות.

וה' יתברך יעזור שיהיה זה בחסד וברחמים, וימלא את שליחותו.

ו. וזהו העניין ד"שילח את העם":

על-ידי מילוי השליחות - הנה אפילו אלו שהם בבחינת "עם", מלשון (גחלים) עוממות (כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה¹⁹), נעשה אצלם העניין ד"שילח את העם", היינו, ההתקשרות עם העצמות.

ועל-ידי זה - "ויברכו את המלך", שמוסיפים כוח בפמליא של מעלה, שממשיכים במלכות מבחינת העצמות.

ואז מגיעים למעמד ומצב שיוצאים מכל ההגבלות, כמו שכתוב²⁰ "ופרצת גו'", ועד לסיום וחותם הפסוק (שהוא העיקר) "ונברכו גו' ובזרעך" - שזהו גם תוכן המשך הפסוק ד"שילח את העם": "ויילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב", כדרשת חז"ל²¹ שזהו עניין הקשור עם "זרעך" (סיום וחותם הפסוק "ופרצת").

ועד שבאים להעניין ד"נחלה בלי מצרים"²² שלמעלה גם מהעניין ד"ופרצת"²³, שהרי "ופרצת ימה וקדמה גו'" אינו אלא פריצת הגדרים וההגבלות, אבל עדיין אין זה בלי גבול לאמיתתו, ולמעלה מזה הוא העניין ד"נחלה בלי מצרים",

ועד שבאים לבחינת העצמות שלמעלה מגבול ובלי גבול,

כפי שיתגלה לעתיד לבוא, כאשר יקויים היעוד²⁴ "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" - כסיום הפסוק "(על כל הטובה אשר עשה ה') לדוד עבדו" - במהרה בימינו.

* * *

ז. בעניין הנ"ל יש צורך להבהיר פרט נוסף:

ישנם כאלו שהולכים אמנם בהתנועה ד"שוב", אבל בהליכתם שוכחים הם לגמרי אודות ה"שילח"... כיוון שנעשים טרודים ומוטרדים בעניינים הגשמיים, לא רק ראשו ורובו, אלא גם כולו (כמבואר בהקדמה לדרך-חיים).

אי-אפשר שיהיה רק העניין ד"שוב" ללא "רצוא", אלא צריך להיות גם ה"רצוא" והגעגועים.

יש צורך ב"רצוא" ו"שוב" שניהם יחד, אלא, שהרצוא ושוב צריכים להיות במזיגה נכונה²⁵, היינו, שהרצוא לא יהיה בתוקף ביותר, שאז עלול להתבטל מעבודתו, וכמו כן שהשוב לא יהיה בתוקף ביותר, ללא רצוא, בכדי שלא ישכח על שליחותו.

וכאשר הרצוא והשוב הם במזיגה נכונה, הנה לא זו בלבד שאינם סותרים זה לזה, אלא אדרבה, שהם מסייעים זה לזה.

ואז ממלאים את השליחות של הפצת המעיינות כדבעי, ופועלים ביאת "דוד עבדו", בקרוב ממש.

* * *

ח. בהמשך להמדובר לעיל אודות עניין השליחות - שזהו תפקידו של כל אחד בבירור חלקו בעולם - הרי על-ידי זה נעשה גם העניין ד"ברוך תהיה מכל העמים"²⁶.

ובפרטיות יותר:

מה שכתוב "ברוך תהיה מכל העמים" קאי בפשטות על אומות העולם, ובפנימיות יותר - קאי על "הגוי אשר בקרבך"²⁷, דהיינו הגוף ונפש הבהמית.

והיינו, שצריך להיות הבירור ד"הגוי אשר בקרבך", ומזה באים גם להבירור ד"כל העמים" כפשוטו, ועל-ידי זה - "ברוך תהיה מכל העמים", שזהו על-דרך העניין ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם"²⁸.

וכמסופר כמה פעמים²⁹ אודות אדמו"ר מהר"ש (אינני מספר עתה בפרטיות, כי אם בנוגע להמוזכר לעיל), שבנסיעתו דרך אחד הכפרים, יצאו כל אנשי הכפר וראש הכפר בראשם לקבל את פניו עם לחם ומים, כפי מנהגם, ונפלו לפניו על ברכם, ואמר אדמו"ר מהר"ש שזהו מה שנאמר "ברוך תהיה מכל העמים".

ומקור הדברים - בירושלמי³⁰: "אם בירכך גוי, ענה אחריו אמן, דכתיב ברוך תהיה מכל העמים".

ט. ועוד זאת, שעל-ידי זה נמשכת ברכה גם ל"כל העמים" - כהמשך דברי הירושלמי: "גוי אחד פגע את רבי ישמעאל ובירכו, אמר ליה כבר מילתך אמורה... ומברכיך³¹ ברוך", וכמבואר בתוס' בחולין³²: "פירוש איני צריך להחזיר לך שלום, שברכתך כתובה מואברכה³³ מברכיך".

ויש להוסיף בביאור מעלת ברכה זו - דלכאורה צריך להבין: למה לא החזיר לו שלום, אלא רק אמר לו "כבר מילתך אמורה" ("ברכתך כתובה")? ומאי שנא מרבי יוחנן בן זכאי ש"לא³⁴ הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק"?

והביאור בזה³⁵ - שברכת שלום יכולה להיות "מפני דרכי שלום" בעלמא. וגם אם אינה באופן כזה, הרי זו רק ברכה שלו; ואילו "ואברכה מברכיך" היא ברכתו של הקב"ה, שהיא ברכה נעלית יותר, ועוד זאת, שבנוגע לברכתו של הקב"ה, לא נוגע מעמדו ומצבו של המתברך, כך, שגם אם מצד עצמו אינו "כלי" לזה, מתקיים בו "ואברכה מברכיך".

י. אמנם, אף שברכתו של הקב"ה ("ואברכה מברכיך") שייכת גם לאומות העולם, מכל-מקום, מובן, שגם בברכתו של הקב"ה שלמעלה מעניין הכלים יש חילוק בין בני-ישראל לאומות העולם:

כללות עניין הברכה הוא ג' הפסוקים שבברכת כהנים: יברכך, יאר, ישא³⁶. והחילוק שביניהם - שב"יאר" ו"ישא" נאמר "אליך", היינו, ששייכים לבני-ישראל בלבד, מה-שאין-כן "יברכך", ששייך גם לאומות העולם.

ובפרטיות יותר:

סדר הברכות הוא מלמטה למעלה: לכל לראש - "יברכך גו' וישמרך", "יברכך - שיתברכו נכסיך, וישמרך - שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך"³⁷, שברכה והמשכה זו היא מבחינת החיצוניות בלבד, ושייכת גם אצל אומות העולם.

ואחר-כך נאמר "יאר ה' פניו אליך" - שברכה זו היא מבחינת הפנימיות³⁸, ושייכת לבני-ישראל בלבד,

ואחר-כך נאמר "ישא ה' פניו גו'" - שזוהי מדריגה נעלית יותר בעניין הפנימיות שנמשכת לישראל, וכמאמר רז"ל³⁹ "וכי הקב"ה נושא פנים", אלא אמר הקב"ה "וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורתי ואכלת ושבעת⁴⁰, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה",

ועד "וישם לך שלום" - שהוא עניין שלימות העצמות⁴¹.

ומזה מובן גם בנוגע להברכה שמתברך הגוי שמברך יהודי ("ברוך תהיה מכל העמים"), שעל זה נאמר "ואברכה מברכיך", שבברכה זו גופא מודגשת מעלתו של היהודי לגבי הגוי - שתוכנה של הברכה הוא שיזכה להיות מאלו שעליהם נאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

* * *

יא. דובר⁴² שצריך להיות העניין ד"ופרצת" בכל העניינים⁴³.

וכיוון שעומדים בהתחלה של שנה ושל סדר, סדר ההמשכה מלמעלה למטה - הרי לכל לראש צריך להיות "ופרצת" בתורה. יש ללמוד תורה בשופי, לא להסתכל על השעון⁴⁴.

ואם צריכים להבהיר זאת אצל יושבי אוהל, מכל-שכן שצריכים להבהיר זאת אצל בעלי עסק:

בעל עסק אינו צריך לרצות לצאת ידי חובה בקביעות עיתים לתורה כפי שמתקבל לדעתו, אלא צריך להיות "ופרצת".

"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"⁴⁵ - פירש חסיד של אדמו"ר הזקן⁴⁶, שלימוד התורה צריך להיות באופן ד"פרק אחד", שה"אחד" יחדור אותו ("פאנאנדערנעמען"), ואז נעשה "שחרית" - אור. ו"פרק אחד", כאשר ה"אחד" חודר אותו, אזי נעשה "ערבית" - עריבות ומתיקות.

ומתורה צריך להמשיך זאת גם בעבודה - תפילה, שיהיה "ופרצת" בעבודת התפילה. אצל יושבי אוהל צריכה להיות התבוננות ארוכה קודם התפילה, בשעת התפילה ולאחרי התפילה. בעלי עסק, שאצלם ההתבוננות בתפילה מוגבלת, הרי גם ההגבלה צריכה להיות בהגבלה, שלא יהיה באופן של מהירות וקיצור כל-כך שאין מקום לתחוב מחט, שעל-ידי "פתחו לי כחודו של מחט" אזי "אפתח לכם כפתחו של אולם"⁴⁷.

כשם שבגשמיות יכולים לפעמים להרוויח ברגע אחד הרבה יותר מאשר בפעמים אחרות בריבוי שעות, כמו כן, להבדיל, גם בתפילה, אף שאין לו הרבה זמן, הנה בזמן שיש לו, צריך לעסוק בעבודת התפילה, וה' יתברך יצליחו, שעל-ידי הזמן המועט יפעול.

תפילה עניינה רצוא. ומזה צריך להמשיך ה"ופרצת" גם בהקו של גמילות-חסדים,

- כפי שדובר בארוכה⁴⁸ בעניין "ותומכיה מאושר"⁴⁹, ש"תומכיה" קאי על תמכין דאורייתא -

מעשר - הרי זה חיוב, וחומש - מצד תקנת אושא⁵⁰, ואפילו יותר מחומש, הרי מבואר באגרת-התשובה⁵¹ ואגרת-הקודש⁵², שיש לעשות גם זאת מצד התיקון על עניינים בלתי-רצויים. שם - באגרת-התשובה ואגרת-הקודש - מדובר מצד הקו של תיקון על עוונות וכו', ומכל-שכן בשעה שהדבר הוא מצד הקו השני⁵³.

מסופר⁵⁴, שהבעש"ט היה נותן צדקה יותר מחומש, ושאלו אותו: הרי אמרו⁵⁰ "אל יבזבז יותר מחומש"? והשיב, ש"המבזבז" הוא מלשון ביזה (שישנה במלחמות וכיו"ב), כלומר, מי שאינו רוצה ליתן וצריך ללחום עם עצמו, לפעול בדרך כפייה ובדרך ביזה, לוותר מעצמו ("אפרייסן דאס ביי זיך") - אזי "אל יבזבז יותר מחומש". מה-שאין-כן מי שנותן בשמחה ובעונג (שכן, במה שונה הצדקה משאר התענוגים והצרכים שמוציא עליהם ממון?).

אמנם יכולים לטעון, שעדיין לא אוחזים בכך שנתינת הצדקה תהיה בשמחה ובתענוג. אך על זה צריך להיות העניין ד"ופרצת". ובפרט, כאשר בטוחים בהבטחה "ובחנוני נא בזאת"⁵⁵ - הרי זה מסייע להשמחה ותענוג.

כמו כן צריך להיות "ופרצת" אצל אלו שעובדים במוסדות הקדושים⁵⁶. כשם שדורשים מהתלמידים שלא יסתכלו על השעון, כך צריך להיות גם אצל הרמי"ם וכו', היינו, לא באופן שצריכים למלא את מכסת השעות ("אפארבעטן זייערע ארבעט-שעות"), אלא עליהם להיות מונחים בכך ללא חשבונות וכו'.

ועל-ידי זה שתהיה ההנהגה באופן ד"ופרצת" בכל העניינים האמורים - יתן הקב"ה "ופרצת" לכל אחד גם בענייניו הפרטיים, ועד ל"נחלה בלי מצרים"⁵⁷.

* * *

יב. על הפסוק⁵⁸ "אלה תולדות נח" - שקורין במנחה - איתא בזוהר⁵⁹ ש"נח נח" (ב' פעמים) הוא עניין נייחא בעלמא דין ונייחא בעלמא דאתי, דהיינו, בעולם-הזה ובעולם-הבא, ימות המשיח בעולם-הזה וסוף ימות המשיח בעולם-הבא.

והנה, בנוגע לעולם-הבא כותב הרמב"ם⁶⁰: "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה... הרי הוא מצוי ועומד... ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה כו'".

ומזה מובן, שגם עתה, במעמד ומצב של נשמה בגוף, יכולים לקבל הגילוי דעולם-הבא - "עולמך תראה בחייך"²².

וכידוע⁶¹ שכל העניינים ישנם כבר עתה, וכמשל אבנים טובות ומרגליות שמונחות בתיבה, וצריך רק לפתוח את התיבה⁶².

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בראשית, מברכים החודש מרחשוון, ה'תשי"ט - בלתי מוגה; תורת-מנחם - התוועדויות ה'תשי"ט (א) כרך כד עמ' 185-194)

----------

1) ראה המשך תער"ב שם עמ' קמד ואילך. סה"מ תרס"ב עמ' רכה ואילך. תרצ"ט עמ' 6. 13. תש"ב עמ' 8.

2) ראה ד"ה שיר המעלות דיום ב' דר"ה (תו"מ חכ"ד עמ' 3 ואילך). וש"נ.

3) לקו"ת דרושי ר"ה נח,א. ובכ"מ.

4) ראה תו"מ חט"ו עמ' 93. וש"נ.

5) מלכים-א ח,סו.

6) ראה דברי הימים ב ז,י - הובא במצו"ד עה"פ.

7) ראה לקו"ת פינחס פ,ב. ובכ"מ.

8) ראה של"ה שער הגדול כט,ב ואילך. עבוה"ק חלק העבודה בתחלתו.

9) ראה איכ"ר פ"א, לג.

10) מלכים א שם,ב.

11) ראה זח"ג רמה,ב. תקו"ז תכ"א (סא,ב). לקו"ת דרושי שמע"צ פד,ג. ובכ"מ.

12) ראה ד"ה ביום השמיני שלח את העם תשמ"א פ"ט (תו"מ סה"מ תשרי עמ' רלד). וש"נ.

13) ראה זח"ג ד,א.

14) ראה שם קעח,ב.

15) ראה אגה"ק דהבעש"ט (כתר-שם-טוב בתחילתו. ובכ"מ).

16) אבות פ"א מי"ז.

17) ראה בית רבי ח"א ספ"א. פכ"ד (עמ' 108).

18) נידה ל,ב.

19) רפ"ז.

20) ויצא כח,יד.

21) יומא ט,א.

22) שבת קיח, סע"א.

23) ראה לקמן הערה 56.

24) יחזקאל לז,כה.

25) ראה תו"א וישלח כה,ב. ובכ"מ.

26) עקב ז,יד.

27) ראה שבת קה,ב. תו"א בראשית ב,ב. לקו"ת תבוא מב,ב. דרושי שמע"צ צ,ד. קובץ מכתבים לתהילים 'אוהל יוסף יצחק' עמ' 218. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ז עמ' עד. שם עמ' ג.

28) ישעיה סא,ה.

29) ראה תו"מ חי"ז ריש עמ' 145. וש"נ.

30) ברכות ספ"ח.

31) תולדות כז,כט.

32) מט, א - ד"ה ואברכה.

33) לך-לך יב,ג.

34) ברכות יז,א.

35) ראה גם מכתב כ"ט תשרי ה'תשי"ט (אג"ק חי"ח עמ' לא): "נתבאר בההתוועדות דש"פ בראשית כו'".

36) נשא ו,כד ואילך.

37) פרש"י עה"פ.

38) ראה לקו"ת נשא כו,ד.

39) ברכות כ, ב. במדב"ר פי"א, ה.

40) עקב ח,י.

41) ראה לקו"ת שם כז,א.

42) סעיף זה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א עמ' 169 ואילך (ושם צויין בטעות לשיחת שמחת-תורה). במהדורא זו ניתוספו עוד כמה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

43) כלומר: אין הכוונה שהעניין ד"ופרצת" יהיה רק בנוגע למאמרי חסידות, חזרת המאמרים, הדפסתם והפצתם, אלא הכוונה היא שיומשך גם בפועל (מהנחה בלתי מוגה).

44) כי, כאשר נעשה "ופרצת ימה וקדמה גו'", אזי אין "קיר", ובמילא, אין מקום לתלות את השעון... כך, שאין להתחשב עם השעון, אלא ללמוד ללא הגבלות (מהנחה בלתי מוגה).

45) מנחות צט,ב.

46) ראה שיחת שמח"ת (לפני הקפות) תרצ"ז ס"ו (סה"ש תרצ"ז ס"ע 196 ואילך).

47) ראה שהש"ר פ"ה, ב.

48) שיחת יום שמח"ת ס"ב (תו"מ חכ"ד עמ' 142 ואילך).

49) משלי ג,יח. וראה זח"ג נג,ב.

50) כתובות נ, רע"א. וש"נ.

51) ספ"ג.

52) סוס"י.

53) ראה כתובות סז,ב. זח"ג ט,ב. נמוקי-יוסף לב"ק ט,ב. שו"ע או"ח סתרנ"ו ובנ"כ שם. ואכ"מ.

54) הובא בס' אורח-לחיים פרשת תרומה ובס' וציווה-הכהן פט"ו.

55) ראה גם מכתב ו' מ"ח ה'תשי"ט (אג"ק חי"ח ריש עמ' מ), ובהנסמן בהערות שם.

56) מלאכי ג,י. וראה תענית ט, רע"א.

57) הגם שמדברי הגמרא (שבת קיח, סע"א ואילך) מוכח לכאורה אשר "נחלה בלי מצרים" הוא עניין אחד עם "ופרצת" - כבר נתבאר בשיחת ש"פ האזינו, י"ג תשרי ס"ח ואילך ראיה בגמרא זו גופא כמ"ש בפנים.

58) ר"פ נח.

59) ח"א נח,ב.

60) הל' תשובה ספ"ח.

61) לקו"ת דברים א,ב. וראה גם תו"מ ח"ב עמ' 198. וש"נ.

62) חסר הסיום (המו"ל).