מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1085 - כל המדורים ברצף
	לפעמים טוב לחשוב כמו ילד
	יש חדש
	קדושת הארץ והבעלות עליה
	ברית מילה
	לא להתבייש
	זכות הכנסת אורחים
	מטרת הגלות
	תוכחה מכוונת
	המוהל הנודד של השגרירות
	האזנה לקדיש

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1085, ערב שבת-קודש פרשת לך לך, ז' במרחשוון תשס"ח (19.10.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לפעמים טוב לחשוב כמו ילד

אנשים מבוגרים ומשכילים נוטים לעיתים לסכך את עצמם ללא צורך בתיאוריות מורכבות ומפותלות, בשעה שכל מה שדרוש להם הוא מחשבה פשוטה וישרה של ילד

לפני כשלושת-אלפים ושמונה-מאות שנה, בעולם שטוף אלילות, קם ילד בן שלוש, הביט סביבו ושאל: מי מנהיג את העולם? מי עשה ויצר את כל אלה? הילד הצעיר הגיע להכרה בקיומו של א-ל אחד, שברא ומנהיג את העולם. לילד הזה קראו אברהם, הלוא הוא אבי העם היהודי.

יש משהו סמלי בעובדה שההכרה הזאת האירה דווקא במוחו של ילד. לפעמים האמיתות הגדולות ביותר הן גם הפשוטות ביותר. אנשים מבוגרים ומשכילים נוטים לעיתים לסכך את עצמם ללא צורך בתאוריות מורכבות ומפותלות, בשעה שכל מה שדרוש להם הוא מחשבה פשוטה וישרה של ילד. להבדיל, גם בסיפור 'בגדי המלך החדשים' נזקקנו לילד שיצעק כי המלך עירום.

שיירת העגלות

ראו אילו תאוריות פותחו כדי להסביר את חידת היקום ואת עובדת קיומה של הבריאה. הררי ספרים נכתבו בנושא, ושום שאלה מהותית לא נפתרה. על השאלה הפשוטה, ששואל ילד קטן: מי ברא את השמים ואת הארץ? – העמיסו סיפור פנטסטי בן מיליארדי שנים, שמתחיל ב'מפץ הגדול'. אבל השאלה הבסיסית נותרה ללא תשובה: ומי ברא את החומר הדחוס שבו התחולל אותו 'מפץ גדול'?

מספרים כי בכפר קטן ונידח הונחה מסילת-ברזל, ויום אחד התעוררו תושבי הכפר למחזה שלא מן העולם הזה – שיירה של שלושים עגלות, הנוסעות זו אחר זו בלי סוסים! התכנסו תושבי הכפר והחליטו לשגר את חכם הכפר לעיר הגדולה כדי לברר איך יכולות העגלות לנסוע בלי סוסים.

חזר האיש ממסעו, אסף את תושבי הכפר, ואמר: "הגעתי לעיר הגדולה והתחלתי לחקור איך נוסעות העגלות. התברר לי שהעגלה השלושים מחוברת בכבל מיוחד לעגלה העשרים ותשע, וכאשר העגלה העשרים ותשע נוסעת, היא גוררת עמה את העגלה השלושים". התושבים הריעו למשמע הרעיון הגאוני, אבל אז קם מישהו ושאל: "ואיך נוסעת העגלה העשרים ותשע?".

השיב חכם הכפר: "גם את זה חקרתי, ומצאתי שיש כבל המחבר את העגלה העשרים ותשע לעגלה העשרים ושמונה, וכשהיא נוסעת, היא גוררת עמה את העגלה העשרים ותשע ואת העגלה השלושים". דבריו נענו בהבעות התפעלות, אבל כעבור דקה נשמעה שוב שאלה: "ואיך נוסעת העגלה העשרים ושמונה?".

הסביר החכם שגם שם יש כבל שמחבר בינה ובין העגלה ועשרים ושבע, וכך הסביר איך נוסעות כל העגלות. "ואיך נוסעת העגלה הראשונה?", נשאלה השאלה. חכם הכפר גירד בפדחתו ופלט: "זאת לא הצלחתי לברר". התושבים הגיבו בקריאות בוז. התפרץ החכם: "אינכם מתביישים? גיליתי איך נוסעות עשרים ותשע עגלות, ורק עגלה אחת איני יודע איך היא נוסעת, וככה אתם עושים לי?!"...

אנחנו צוחקים מהבדיחה, אבל במה שונות ממנה כל התאוריות על התפתחות היקום, כאשר אף אחת מהן אינה נותנת תשובה לשאלה הבסיסית – "מי ברא אלה!". כל התאוריות הללו נועדו ליצור מסך עשן, שיגרום לנו לשכוח את שאלת-היסוד, שעליה אין תשובה.

אקראיות אינה יוצרת

עצם הניסיון לטעון שהיקום המורכב והמופלא התפתח מעצמו – הוא עלבון לאינטיליגנצייה. בלי שום יד מכוונת, השתוללו בעולם ברקים וראקציות כימיות, והופ! – נעשה אדם. הלוא אין גיחוך גדול מזה. האקראיות אינה בונה דבר, אלא להפך, וכאן מנסים לטעון שבאורח אקראי לגמרי התפתחו חיים מופלאים כל-כך.

ההכרה בבורא עולם – כוח עליון, אין-סופי ובלתי-מוגבל – אינה עניין של אמונה דווקא. שכל ישר של ילד מוליך ישירות אליה. אברהם אבינו גילה את האלוקים, ובעקבותיו כולנו יודעים כי יש בורא לעולם, יש יד מכוונת, יש תבונה עליונה ובלתי-נתפסת העומדת מאחורי כל הבריאה. את האמונה אנחנו צריכים כדי להגיע להכרה עמוקה לאין-ערוך.

 יש חדש

תפילה בקבר רחל

רבבות צפויים לפקוד את קבר רחל אימנו לקראת יום ההילולא שלה, ביום שלישי הקרוב, י"א במרחשוון. אוטובוסים של אגד (קו 163) יצאו לקבר רחל מהתחנה המרכזית בירושלים, ברציפות מיום שני ב-6 בערב עד יום שלישי בחצות הלילה. כמו-כן יפעלו אוטובוסים מצומת בית-לחם_גילה במשך כל השעות האלה. זה הזמן והמקום להתפלל לגאולת עם-ישראל. השנה גם תיערך במקום הנחת אבן-הפינה לפרוייקט שחזור ושדרוג מתחם הקבר, במעמד חברי-כנסת ואישי-ציבור.

שיעור בקבר רחל

ביום רביעי, י"ב במרחשוון, יהיה אי"ה שיעור לנשים בקבר רחל, בנושא: מתי רחל תפסיק לבכות. הסעות ממוגנות יצאו מבנייני-האומה בירושלים, בשעה 7 בערב. להרשמה: טל' 054-4698161.

ספר המצוות לרמב"ם

לאחר שהספר אזל מהשוק, הופיעה עכשיו המהדורה השישית של מניין המצוות לרמב"ם, בחלוקה לשיעורים יומיים, על-פי תקנתו של הרבי מליובאוויטש. מהדורה אלבומית, מנוקדת ומאויירת. יש בספר מורה שיעור יומי, עד שנת תשע"ט. להשיג ביודאיקה, טל' 704120-700-1.

סדרת דסי דס

הופיעו עוד שני ספרים של ש' יעל כהן, בסדרת דסי דס – מסיבת הסידור ובמסע החגים והצורות. ספרים לילדים בגיל הרך, המלמדים מהו סידור התפילה ואת חגי ישראל והצורות. טל' 7455892-054.

 שלחן שבת

קדושת הארץ והבעלות עליה

בפרשתנו מופיעה כמה פעמים הבטחת הקב"ה לאברהם לתת לזרעו את ארץ-ישראל. הקב"ה אומר לאברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". אחר-כך נאמר שוב: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם". ובברית בין-הבתרים אומר הקב"ה לאברהם פעם נוספת: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

יש הבדל בולט בין ההבטחות הללו: ההבטחות הראשון נאמרו בלשון עתיד ("אֶתֵּן", "אֶתְּנֶנָּה"), ולא היו קשורות בשום פעולה מצד אברהם. לעומת זאת, ההבטחה השלישית נאמרה בלשון עבר ("נָתַתִּי"), והיא באה לאחר שאברהם התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה.

שני כיבושים

שני הסוגים האלה בהבטחת הקב"ה מקבילים לשני הכיבושים שהיו בארץ-ישראל – כיבוש ראשון, על-ידי יהושע בן-נון, וכיבוש שני, על-ידי עולי בבל.

יש הבדל הלכתי בולט בין שני הכיבושים הללו. כאשר בני-ישראל נכנסו לארץ, בימי יהושע בן-נון, נתקדשה הארץ, וכל השטחים שנכבשו על-ידי בני-ישראל קיבלו דין של ארץ-ישראל. אולם לאחר חורבן בית ראשון וגלות בבל – נתבטלה הקדושה, והארץ נפטרה (מן התורה) מהמצוות התלויות בה. לאחר מכן נתקדשה הארץ שנית, על-ידי עולי בבל, אך קדושה זו לא נתבטלה אף לאחר שגלו בני-ישראל ממנה בחורבן הבית השני.

בעלות נצחית

הרמב"ם מסביר, כי ההבדל הזה נובע מהשוני בדרך הכניסה לארץ: הכניסה הראשונה הייתה על-ידי כיבוש, ולכן כש"נלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש". אולם בכניסה השנייה לא נתקדשה הארץ על-ידי כיבוש, אלא על-ידי החֲזָקָה שהחזיקו בה עולי בבל, וחזקה זו לא נתבטלה על-ידי הגלות.

הסבר הדבר: בנתינת הארץ לעם-ישראל שני עניינים: א) קניין ממוני, בעלות על הארץ; ב) קדושת הארץ. הבעלות על הארץ נובעת ממסירת הארץ על-ידי הקב"ה לאברהם אבינו, והיא נעשתה מיד עם ההבטחה. לכן הלשון הוא לשון עבר – "נתתי" – כי זה דבר שכבר נעשה. אולם קדושת הארץ היא דבר עתידי, והיא תלויה בכיבוש הארץ על-ידי בני-ישראל.

הקדושה נשמרת

הכניסה הראשונה לארץ-ישראל נועדה לכבוש את הארץ. גם הציוויים בתורה הם ציוויים של כיבוש: "תעברו חמושים... ונכבשה הארץ לפניכם". לכן כל עוד הייתה הארץ כבושה בידי עם-ישראל, נשמרה קדושתה, אבל ברגע שנתבטל הכיבוש, נתבטלה הקדושה.

לעומת זאת, הכניסה השנייה לא באה לשם כיבוש הארץ, אלא היא ביטאה את הבעלות המקורית של עם-ישראל על ארץ-ישראל. כניסתם של בני-ישראל לארץ רק ביטאה את החֲזָקָה שיש להם עליה, ולא נועדה ליצור מציאות חדשה. לכן הקדושה לא נתבטלה עם הגלות, אלא נשארה עד היום הזה. שכן הבעלות של עם-ישראל על ארץ-ישראל נצחית היא, ואין שום אפשרות לוותר עליה, עד שהדבר יתגלה בשלמות בביאת משיח-צדקנו.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 100)

 מן המעיין

ברית מילה

בלי מום

"התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז,א). התהלך לפניי במצוות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך, אתה בעל מום לפניי.

(רש"י)

גילויים נעלים

אף-על-פי שאברהם היה נביא עוד קודם שנימול, בכל-זאת לאחר כריתת הערלה היה ביכולתו לזכות לגילויים נעלים יותר. הוא זכה אז לאותם גילויים אלוקיים שאינם יכולים להתלבש בלבושיה הגשמיים של קליפה זו. 

(ספר המאמרים תש"ט)

עד מסירות-נפש

מנהג ישראל להעמיד בברית מילה 'כיסא של אליהו'. אליהו הנביא מסמל מסירות-נפש, שהרי מסר את נפשו פעמים רבות על היהדות. בכך רומזים לבן הנימול כי עליו ללכת בדרכי אליהו, להיות מוכן לעבוד את ה' עד כדי מסירות-נפש. 

(הרב שמשון-רפאל הירש)

ברית בבשר

"והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם" (בראשית יז,יג). במצוות ברית-המילה הברית עם הקב"ה טבועה וחתומה בגוף הגשמי, עד שהיא בבחינת "לברית עולם" – נראית וניכרת גם לאומות-העולם.

(לקוטי שיחות)

קשר על-שכלי

ישמעאל נימול בגיל שלוש-עשרה, כשהגיע לבגרות שכלית, ואילו יצחק נימול בהיותו בן שמונה ימים. אצל ישמעאל הקשר שלו לקב"ה הוא קשר שכלי והגיוני בלבד, אבל יצחק, שמסמל את כלל-ישראל, התקשרותו לה' היא התקשרות עצמית, שאינה מבוססת כלל על השכל.

(לקוטי שיחות)

ערלת הלב

ברית מילה ברוחניות היא כריתת ערלת הלב. יש בה שתי בחינות: מלמטה למעלה, פעולה שעל האדם לבצעה, כפי שנאמר (דברים י) "ומלתם את ערלת לבבכם"; ומלמעלה למטה, שהקב"ה מל את בני-ישראל, כפי שנאמר (דברים ל): "ומל ה' אלוקיך את לבבך".

(תורה אור)

מילה מלמעלה

זו הסיבה שאברהם אבינו לא מל את עצמו קודם שנצטווה, אף שקיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, משום שאברהם רצה להגיע למילה השנייה, הבאה מלמעלה למטה, ואי-אפשר להגיע אליה ללא ציווי מוקדם מהבורא.

(תורה אור)

גדול המצווה

הואיל ו"גדול המצוּוֶה ועושה ממי שאינו מצוּוֶה ועושה", המתין אברהם בקיומה של ברית-המילה עד שנצטווה עליה, כדי שיקיימהּ בבחינת "מצוּוֶה ועושה". כל מצווה אחרת אפשר לקיימה לאחר הציווי, גם אם קיימו אותה לפני הציווי; אבל ברית מילה אפשר לקיים רק פעם אחת.

(הגאון מווילנה)

 אמרת השבוע

לא להתבייש

כשעלה רבי משה טייטלבוים על כיסא הרבנות בשינובה, הקצו לו אנשי הקהילה בית למגורים. זה היה בית עלוב למדיי, אבל בו התגוררו רבני העיר מאז נוסדה הקהילה.

הרבנית, שהייתה בת עשירים, לא רצתה להיכנס לבית העלוב. אמר לה הצדיק: "היודעת את שבבית הזה התגורר רבי שמעלקה, שהיה רב העיר?". "כן, יודעת אני", השיב הרבנית.

"והאם את יודעת שרבי שמעלקה זכה לגילוי אליהו?", הוסיף הצדיק לשאול את רעייתו. "כן, שמעתי כך", ענתה.

"אם-כן, אליהו הנביא לא התבייש להיכנס לבית הזה, מה לך אפוא כי תתביישי!", סיים רבי משה.

 מעשה שהיה

זכות הכנסת אורחים

ערב שבת. בתי היהודים בעיירה הקטנה לובשים תכונה של הכנות לשבת. ריח תבשילים נודף מכל עבר. ילדים וילדות לבושים בבגדי השבת, מצפים לשעה שבה יצעדו לקבלת שבת בבית-הכנסת.

איש לא שם את ליבו להלך העני שהגיע זה עתה מדרך רחוקה. תשוש הוא ורעב. כבר כמה ימים לא בא מזון של ממש אל פיו. מראהו ובגדיו העלובים מסתירים את גדולתו הרוחנית ואישיותו המיוחדת, ואף הוא אינו מגלה את זהותו שלא לצורך.

בטוח בה', שיזמין לו מקום לשבות בו, פנה לבית-הכנסת והחל באמירת 'שניים מקרא ואחד תרגום', בקול נעים וערב.

לאחר התפילה פנה אליו יהודי זקן: "שלום עליכם, יהודי. היכן תאכל?". ענה ההלך שעדיין לא מצא מקום אירוח.

"אם-כן, בוא עמי" אמר לו הזקן. "אמנם המזון בביתנו דל, אך בשמחה נתחלק עמך במה שיש לנו". האורח התלווה לזקן, ועד מהרה הגיעו לבית קטן ודל, מואר באור נרות ובחמימות של יהודים טובים.

האישה הגישה לפניהם ממה שהיה בבית. ניכר היה בה שהשתדלה לכבד את השבת ואת האורח בכל מאודה, אולם הסעודה הייתה רחוקה מלהשביע, ובמיוחד את רעבונו של האורח.

פנה האורח אל בעל-הבית בנימוס בבקשה לקבל עוד מנה. בשומעה זאת נלחצה האישה ולחשה לבעלה במבוכה: "לא יישאר לנו מזון לסעודת היום!". הבעל השיב לה בלחש: "אל-נא תמנעי מלמלא את בקשתו. זכות גדולה של הכנסת אורחים והאכלת עני רעב אינה מזדמנת בכל יום".

כאשר סיים האורח לאכול את המנה הנוספת, שלא הייתה אלא נתח קטן ועלוב, התנצל על רעבונו הגדול וביקש, אם אפשר, עוד מנה.

הפעם השיבה האישה: "אם אגיש לך עתה את שארית הסעודה שנותרה למחר, לא ייוותר מאומה לסעודת יום השבת. האם ניאלץ מחר לצום חלילה?!".

האורח שמע את דבריה ואמר: "בכל-זאת, מבקש אני גם את המנה של מחר. ובאשר למחר, אל תדאגי, ה' יזמן לפניכם את כל הדרוש כדי לקיים את סעודת השבת כהלכתה".

הפנתה האישה מבט תוהה אל בעלה. כיצד עליה לקבל את דברי האורח המוזר? בעלה לא נראה מודאג. נראה שגם הוא שם בה' את מבטחו וסמך על דברי האורח. אם-כן, הרהרה בליבה, עליה לקיים את המצווה בשמחה. תיכף ניגשה למטבח והגישה לאורח את כל מה שנשאר.

למחרת קמה האישה עייפה, אחרי לילה של נדודי שינה. הדאגה מה יאכלו לסעודת שבת לא הרפתה ממנה. בעלה פנה ללכת לבית-הכנסת והיא לקחה את הסידור והשקיעה את עצמה בתפילה.

בבית-הכנסת המולה רבה. שמועה עברה על הלך עני בלתי-מוּכר, המבקש לדרוש לפני קריאת התורה. מי יודע אם אכן תלמיד-חכם הוא, ושמא ינצל את ההזדמנות לדברי לעג ושחוק? הפנו הגבאים את בקשת האורח אל הרב, והרב הסכים, לאחר שהתנה עם האורח, כי אם לא ישמיע דברי חכמה, ייאלץ לרדת מיד מן הבימה.

כשהגיעה העת, עלה הזר אל הבימה. חיוכים לעגניים עוד נראו בקצה פיהם של כמה מהמתפללים, אך מיד כשפתח האיש בדבריו, השתררה במקום אווירה של תדהמה והפתעה. האורח הרצה את דבריו בשטף, בהסברים נפלאים, מתובלים בסיפורים ובמדרשי חז"ל. ביאר שורה של סוגיות בפרשת השבוע, וחידש עליהם חידושים נפלאים שאוזן לא שמעה כמותם.

מיד בסיימו את דרשתו עטו עליו כל נכבדי הקהילה והפצירו בו לסעוד על שולחנם. במיוחד גברה ההתרגשות כאשר הרב ציווה על האורח להזדהות בשמו והתברר כי אינו אלא רבי אברהם אבן-עזרא, שכבר נודע שמו ונתפרסם בעולם.

רבי אברהם הודה לכל הנכבדים שהזמינוהו אך אמר: "כבר זכה מארחי במצוות הכנסת-אורחים, כאשר קיים אותה לשם מצווה, אף-על-פי שלא הכירני. מעדיף אני גם עתה לסעוד בביתו".

בחלון הבית עמדה אשת הזקן, מצפה לשוב בעלה מבית-הכנסת. פתאום היא רואה מחזה לא-ייאמן... בעלה, פניו נוהרות מאושר, צועד בראש עם האורח, וכל בני העיירה מלווים אותם. אחריהם צועדות נשים רבות, ששמעו של האורח החשוב הגיע לאוזניהן, ובידי כל אחת ואחת סירים ומגשים עמוסים. כולן רוצות לקחת חלק בזכות הגדולה ולהשתתף בסעודת הצדיק.

עוד בטרם נכנסו, הבית כבר היה מלא כל טוב, בשר ודגים וכל מטעמים, בשפע רב, שדיי היה בהם לסעודות השבת, והותר לכל השבוע.

מיד בהיכנסם לבית אמר הזקן לאשתו: "ראי-נא איזו זכות נפלה בחלקנו. מכל יהודי העיירה דווקא אנחנו זכינו לארח את רבי אברהם אבן-עזרא". למשמע הדברים נרעדה האישה. מצד אחד שמחה על הזכות הגדולה, אך מיד נזכרה בסעודת אמש. "הלוא אני היססתי למלא את בקשתו, האם יסלח לי איש צדיק וגדול זה?!", הרהרה בליבה.

קודם שהתחילה הסעודה פנה רבי אברהם אל האישה ואמר: "רואה את, לא הייתה לי ברירה אלא לגלות את זהותי כדי לקיים את אשר הבטחתי. הבנתי היטב את דאגתך, ומראש לא הייתה לי שום קפֵדה עלייך. להפך, זכיתם לקיים את מצוות הכנסת אורחים כהלכה ולעמוד בניסיון, ומעתה לא תדעו עוד מחסור".

 לומדים גאולה

מטרת הגלות

מפתיעה למדיי העובדה שבשורת הגלות ניתנה מיד בראשית התהוותו של העם היהודי. במעמד הנשגב של כריתת 'ברית בין הבתרים' עם אברהם אבינו, אומר לו הקב"ה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא-להם, ועבדום ועינו אותם ארבע-מאות שנה". עם כריתת הברית הנצחית בין הקב"ה לעם-ישראל, באה הבשורה על גלות מצרים, שהיא שורש כל הגלויות.

דבר זה תמוה ביותר. הבשורה על הגלות סותרת לכאורה את מהותה של כריתת הברית. לשם-מה כורתים שני אוהבים ברית ביניהם, והלוא גם בלי הברית הם אוהבים זה את זה? אלא מטרתה של כריתת הברית לעשות את האהבה לבלתי-תלויה ולנצחית, שגם כאשר יצוצו סיבות שיהיה בהן כדי לערער את האהבה, תשמור הברית עליה לבל תיפגע. כריתת הברית בין הקב"ה לאברהם אבינו אומרת אפוא, שגם אם יחטאו בני-ישראל ואף אם יתנכרו לקב"ה – לא תיפגע אהבת הקב"ה לעם-ישראל. איזה מקום יש אפוא לבשורת הגלות דווקא בעיצומה של כריתת הברית?

תקווה מתמדת

מזה עצמו אנו מבינים, שהגלות איננה עונש בלבד על חטאי בני-ישראל, אלא טמון בה עניין נשגב ונעלה ביותר. מתוך הגלות צומחת הגאולה, כשם שמריקבון הגרעין צומח האילן. בפנימיותה של הגלות טמון טוב נאצל ונפלא, והוא יתגלה בבוא הגאולה. רק בראייה חיצונית הגלות היא עונש, אך בפנימיות העניינים, הגלות היא ביטוי לאהבתו העצומה של הקב"ה לעם-ישראל, מכיוון שבאמצעותה הוא מביא את הגאולה השלמה.

מתפיסה זו נגזרת ההתייחסות האמיתית אל הגלות. נבין זאת על-ידי משל פשוט. למלך גדול היה ידיד-נפש, שהיה מקרבו ומראה לו חיבה גדולה. יום אחד ריחקו המלך ממנו, סילקו מארמונו ואף ציווה לגרשו מהמדינה אל אי נידח. השאלה עכשיו, מה תהיה תגובתו של אותו ידיד.

אפשרות ראשונה: בימים הראשונים יהיה הידיד שבור ורצוץ מנפילתו הגדולה, אך בנקוף הזמן יתאושש, ישלים עם מצבו ויתחיל לחשוב כיצד לפתוח בחיים חדשים בתנאים הקיימים. אפשרות שנייה: הקשר עם המלך חסר לידיד כל-כך, עד שהוא ממאן להתנחם. הוא מאבד את הטעם בחיים ונשאר עצוב וממורמר כל ימי חייו. אפשרות שלישית: אהבתו הגדולה למלך והביטחון באהבתו של המלך אליו גורמים לו לחוש, כי כל העניין אינו אלא זמני, וכי בוודאי אין המלך חפץ ברעתו, אלא שיש בזה כוונה נסתרת כלשהי, שכאשר תושלם, ישיבו המלך לארמונו. אמנם הוא מצטער על הריחוק מחצר המלכות, אך עם זה הוא חי בתקווה ובציפייה מתמדת לשובו חזרה אל היכל המלך.

אהבה בלתי-תלויה

אלה גם שלוש ההתייחסויות האפשריות כלפי הגלות. יש שהתרגלו אל הגלות; טוב להם כך ואין הם מצפים עוד לגאולה. אחרים מביטים אחורה, אל אלפיים שנות הגלות, והם כבר מיואשים מאפשרות הגאולה. ההתייחסות האמיתית והנכונה היא השלישית: מתוך אמונה שלמה באהבתו של הקב"ה לעם-ישראל, אנו בטוחים שהנה הנה, עוד מעט-קט, תתגלה הכוונה האמיתית של הגלות ותבוא הגאולה השלמה.

וכדי שיהיה לעם-ישראל הכוח לעמוד בקשיי הגלות ולהאמין שאין היא נובעת מפירוד חלילה בין הקב"ה לעם-ישראל, הודיע הקב"ה על הגלות דווקא בעת כריתת ברית בין הבתרים. כך הבהיר הקב"ה לעם היהודי לדורותיו, כי אהבתו לעם-ישראל היא נצחית ובלתי-תלויה, וגם הגלות עצמה היא ביטוי לאהבה זו, מכיוון שדווקא ממנה ומתוכה צומחת הגאולה (ראה לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 359 ועוד).

 פתגם חסידי

תוכחה מכוונת

"כשאני משמיע דברי תוכחה – אינני מכוון את דבריי לאיש מסויים, אבל אם מישהו חושב שדבריי כוּונו אליו – הוא צודק; אכן אליו כיוונתי" (רבי מנחם-מענדל מקוסוב)

 חיים יהודיים

המוהל הנודד של השגרירות

במשרד החוץ הישראלי כינו אותו 'השגריר היהודי הנודד'. הוא עצמו מסתייג מההגדרה, אבל המספר המרשים של הדרכונים בביתו, המעוטרים בחותמות ממדינות רבות ברחבי העולם, מעיד שהוא טס בעולם כמעט ללא הפסקה בארבעים השנים האחרונות.

זהו הרב אברהם שוורץ, המוהל הרשמי של משרד החוץ. הוא ירושלמי זה דורות, תושב שכונת גאולה, חובש מגבעת ירושלמית עגולה ולובש מעיל ארוך. הקשר עם משרד החוץ נוצר כאשר נזקקו שם פעם בדחיפות למוהל, בעבור בנו של אחד השגרירים בעולם. מישהו המליץ עליו ואנשי המשרד ביקשוהו לטוס לשם ולערוך את הברית. בו-במקום ארז מזוודה והיה מוכן לצאת לדרך, כובעו על ראשו ומעילו העליון עליו. ניסו להציע לו לבוש אחר, מערבי יותר, אך הוא הבהיר שאין על מה לדבר. כך הוא הולך בירושלים וכך הוא הולך בעולם.

הביא את הסעודה

באמתחתו מאות סיפורים מהבריתות שערך. "הורו לי לנסוע לדרום-אפריקה, לברית של אחד מאנשי השגרירות. בעוד אני מתארגן לנסיעה, התקשר אליי אדם וביקשני לקחת חבילה לבתו, העובדת בקהילה היהודית שם.

"בנמל-התעופה גיליתי לתדהמתי שהוא הכין חבילת ענק, כבדה במיוחד, של מוצרי מזון. ניסיתי להסביר לו שגם אם אצליח, בסיוע משרד החוץ, להעלות את החבילה למטוס, הרי בדרום-אפריקה המכס לא יאשר לי להכניסה. הוא אמר שכל מה שעליי לעשות הוא לרשום את החבילה על שמי ולשכוח ממנה. הסכמתי. כשהגענו לשם התברר שהכול מתואם, והחבילה, שבה היו מצרכי מזון כשרים למהדרין, הועברה היישר אל הבית שבו נערכה ברית-המילה".

מבצע אנטבה

בברית אחרת, אצל עובד שומר מצוות של משרד החוץ, גילה בבית מקווה כשר למהדרין. התברר לו שהמקווה הוקם בעבור בני המשפחה, באישור ובפיקוח של רבנים. בעוד הבעל עוסק בעבודת משרד החוץ, האישה מקיימת קשר עם המשפחות היהודיות במקום ומקרבת אותן לשמירת המצוות. "זה היה מאוד מרגש", הוא אומר.

הברית המוזרה ביותר הייתה בשעה שעיני העולם כולו עקבו אחר מטוס אייר-פרנס שנחטף לאוגנדה. "באותם ימים נקראתי לברית באחת השגרירויות בחו"ל. משום-מה פשטה שמועה שאני נוסע לאוגנדה לסייע במשא-ומתן עם החוטפים. אנשים באו לאחל לי הצלחה ולהתעניין מה בכוונתי לומר לחוטפים... כשחזרתי אחרי הברית סיפרו שבזכות המידע שהבאתי, הצליח צה"ל לשחרר את החטופים"...

אל תדון את חברך

"פעם אחת נסעתי לברית בקניה", הוא מספר עוד. "את פניי קיבל ראש הקהילה, שנראה שומר מצוות. הברית הייתה אמורה להיערך ביום ראשון, ותיאמתי עם ראש הקהילה שניפגש בקבלת שבת. בליל שבת הופתעתי לראות שהאיש איננו. סעדתי אפוא לבדי את סעודת השבת, בחדרי במלון. גם בבוקר נפקד מקומו וכך גם במנחה. בראשי חלפה המחשבה שאולי אין הוא באמת שומר מצוות.

"במוצאי שבת, בשעת ערב מאוחרת, צלצל הטלפון בחדרי. על הקו היה ראש הקהילה. הוא סיפר שביום שישי נסע עם נהגו לעיר מרוחקת, ובעוד הוא טרוד בעסקיו הלך הנהג לשתות מעט והשתכר. עד שהתפכח כבר נכנסה השבת. לראש הקהילה לא נותרה ברירה אלא לשבות לבד באותה עיר, עם מעט מזון יבש. למדתי לא למהר להסיק מסקנות".

הרב שוורץ. סיפורים מבריתות ברחבי העולם

 פינת ההלכה ומנהג

האזנה לקדיש

שאלה: האם מותר לענות למישהו כשהחזן אומר קדיש?

תשובה: מצוות הקדיש היא לשמוע מן הש"ץ 'יתגדל וכו'' ולענות 'אמן', 'אמן, יהא שמיה רבא...'. וכתב ה'פרי חדש', ש"בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר בספר, אלא צריך לכוון הרבה בעניית הקדיש... וזה פשוט".

כבר העירו הפוסקים, שיש להימנע אפילו ממעשה של מצווה (כגון חליצת תפילין וקיפולן) ומהרהור בדברי תורה בזמן שאומרים קדיש. על-אחת-כמה-וכמה שאסור באותה שעה (אפילו לגבאים) לדבר דיבורים של חול.

ב'ספר חסידים' מסופר: "מעשה בחסיד אחד שראה בחלומו חסיד אחד [אחר מותו] ופניו מוריקות. אמר לו: למה פניך מוריקות? אמר לו: מפני שהייתי מדבר בשעה שהציבור היו אומרים 'ויכולו' ולא אמרתי עמהם ביחד, וגם מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ברכה 'מעין שבע' ובשעה שהיה אומר 'יתגדל' עד 'אמן, יהא שמיה רבא...', ולא הטיתי אוזניי לשמוע ממנו בכוונה".

התאפקות מדיבור, גם בעניינים חשובים וחיוניים לנו, במשך הזמן הקצר של אמירת הקדיש, כמו בשעת חזרת הש"ץ וקריאת התורה, תכבד קודם-כול את האדם עצמו, שמראה לחבריו כי חשובה לו קדושת התפילה וכבודה יותר מכל דבר אחר, והוא מוכן לדחות למענם את הסיפוק הרגעי של הדיבור (או הענייה למי שפונה אליו). הדבר ירבה, כמובן, כבוד שמים וקידוש שם שמים, ובפרט אם הוא אדם נכבד, שגם אחרים לומדים ממנו ומחקים אותו. ובזכות אלה תתקבל תפילתו לרצון לפני ה'.

מקורות: ספר חסידים סי' נח (הובא בטור סי' רסח). שו"ת הרא"ש כלל ד סימן יט. שו"ע או"ח סי' נו ס"א, נו"כ ומשנ"ב, ושו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ד, וסי' רסח סי"ז. פרי חדש סו"ס סח. משנ"ב סי' כה ס"ק נו וסי' קכח ס"ק ס.