מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת קודש פרשת בשלח
י"ב בשבט, שבת שירה
שחרית. קריאת התורה1: נוהגים לעמוד בעת קריאת השירה2.
* בבית חיינו נהוג לנגן ב"(והמים להם חומה) מימינם ומשמאלם" הראשון (יד,כב) כמו בסוף-פסוק רגיל, ובשני (יד,כט) כמו לפני "חזק", וכן בתיבות "ובמשה עבדו" (יד,לא). בשירה עצמה (פרק טו) מנגנים בכל מקום שבו מוזכר שם ה': פסוקים א-ג. ו. יא. טז-יט. ובשירת מרים (טו,כא): "שירו לה'... בים" וכן ב"נהלת בעזך אל נווה קדשך" (טו,יג)3.
* בשירה, בפסוק (טז) "מקדש ה' כוננו ידיך", יש לקרוא ברור את הזקף-גדול שבתיבת 'מקדש', ולהפסיק מעט אחריה, כדי שלא ישתמע שמדובר ב"מקדש ה'" אלא במקדש שאותו כוננו ידי ה'.
* קוראים4 בסוף הפרשה: "תמחה את זֶכֶר", ואחר-כך "זֵכֶר 5 עמלק", הן בשביעי והן במפטיר [בדבר שלילת 'הכאת עמלק' כבר נתבאר ב'התקשרות' גיליון קט6].
הפטרה: "ודבורה אשה נביאה... ארבעים שנה" (שופטים פרק ה)7.
המנהג לאכול בשבת שירה 'שוואַרצע קאַשע'8 [דייסה ממין קטניות הנקרא כיום בארץ (בטעות9) 'כוסמת'], ומקורו כדלהלן:
בשבת שירה תש"ב סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע10:
"המהר"ל מפראג [שהיה מייסד, מבסס ומפיץ של מנהגי ישראל11] קבע מנהג12, אשר בשבוע של פרשת בשלח היה מורה לכל מלמדי התינוקות ולכל ההורים לילדים13 קטנים, לקבץ את הילדים בשבת שירה בחצר בית-הכנסת ולספר לילדים את סיפור קריעת ים-סוף, כיצד שרו הציפורים וצפצפו בשעה שמשה וכל בני-ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת 'אז ישיר', והילדים הקטנים קטפו פירות מעצי הים14 והאכילו את הציפורים ששרו ורקדו.
המהר"ל היה מצווה לתת לילדים 'קאַשע' [דייסה] שיתנוה לפני התרנגולים והציפורים15, לזכר פירות הים שבהם האכילו הילדים הקטנים את הציפורים. לאחר מכן היה המהר"ל מברך את כל הילדים ואת ההורים, שיזכו לחנך את הילדים ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים".
יום שני,
י"ד בשבט
במנחה אין אומרים תחנון16.
יום שלישי
ט"ו בשבט
חמישה-עשר בשבט:
אין אומרים תחנון17, ואין מתענין אפילו חתן ביום חופתו18.
'ראש השנה לאילן' נוגע לדינא בארץ-ישראל – "לעניין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט"19, אבל לא מצינו בש"ס שייקרא ט"ו בשבט בשם 'יום-טוב'. המקור היחיד לכך הוא – כמבואר בראשונים20, ש"כיוון דקתני בהדי הדדי, כל ארבעה ראשי-שנים ביחד, בהא דמיא אהדדי"21.
הלשון הרגיל 'ראש השנה לאילנות' בלשון רבים, ביאורו22: כיוון שהתחלת העבודה היא מ'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', היינו להשפיע על אחרים, להצמיח אילנות, ורק אחר-כך מתחיל עבודת עצמו בתפילה23.
אכילת פירות:
בט"ו בשבט "נוהגים להרבות במיני פירות של אילנות 24", ואף שאז רק זמן החנטה, דהיינו התחלת הצמיחה, נוהגים לאכול פירות מוכנים ופירות הכי משובחים, ואכילה כשיעור ברכה אחרונה דווקא, כי גם הסיום והתכלית כלולים כבר ב'ראש', ורואים אותם כבר אז בגלוי25. ובפרט מיני פירות שנשתבחה בהן ארץ-ישראל – "גפן ותאנה ורימון... זית שמן ודבש"26 – "דבש תמרים 27", ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו 'מלומד בניסים'28.
יש נוהגים לומר ליקוטים מתנ"ך וזוהר כו'29 – ועל זה כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לא ראיתי במדינותינו נוהגים כן"30.
כינוסים:
התאחדות כל האיברים היא על-ידי ה"ראש", וכיוון שכל ארבעת הראשי שנים קשורים זה לזה, יש עניין מיוחד לכנס את בני-ישראל בראש-השנה לאילן, שיהיו כבראש-השנה הכללי "לאחדים כאחד", ובפרט כינוסים של ילדי-ישראל שלפני בר-מצווה ובת-מצווה "צבאות השם", כיוון שבהם מודגש במיוחד עניין הצמיחה והגידול, גם (ובעיקר) ברוחניות, שאז הוא עיקר החינוך "חנוך לנער"31.
יש לבחור את הזמן המתאים כדי שיהיה 'ברוב עם' הכי אפשרי, בכל מקום ומקום לפי עניינו: לאחרי מנחה דערב ט"ו בשבט, בט"ו בשבט עצמו, בימים שלאחרי, עד ליום השבת-קודש [פרשת יתרו], השבת דמתן-תורה (ומה טוב בכל אחד מהזמנים הנ"ל, במקומות שונים וכו')32.
וכדאי ונכון להתחיל בעניין של מעשה בפועל תיכף ומייד, באופן המותר ושייך ביום השבת: א) הוספה בעניין הצדקה – אהבת-ישראל ואחדות-ישראל – על-ידי החלטה על סכום מסוים, לא רק החלטה כללית (נוסף על האפשרות לקיים מצות צדקה על-ידי אכילה ושתייה ['לחיים'], וכן על-ידי צדקה רוחנית [עצה טובה, לימוד תורה]), שיפרישו לעצמם מייד בצאת השבת, ויתנו בפועל בבוקר לעני או לגבאי צדקה. ב) הוספה בחינוך הילדים, לעוררם אודות קיום המנהג דאכילת פירות ביום זה, ולהסבירם משמעותו33.
בהתוועדות ט"ו בשבט תשל"א הכריז הרבי: "עכשיו הזמן שצריכים "לכבוש" העולם, על-ידי יגיעה והוספה ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה"34.
יום רביעי
ט"ז בשבט
יום שלישי בלילה, אור ליום רביעי:
סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה: היום בלילה בשעה 1:44.
______________________
1) לכאורה, מי שלא הספיק לעלות לתורה בשבת שעברה (כהוראת הרבי), יוכל לעלות כהשלמה בשבת זאת, שהרי הרבי מסיים במכתבו שהובא בגיליון הקודם: "...ימשיכו בכל הנ"ל [אף שבפשטות כוונתו שם להוסיף, ולא להשלים] בימים אשר אחרי היארצייט, ובפרט ביום הש"ק שלאחריו", מה גם שבכמה מאג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בקשר לב' ניסן (ח"א עמ' שצ. תנג) הורה לכתחילה לעלות לתורה באחת משתי השבתות – שלפניו ושלאחריו (תודה להרב מנחם-מענדל שי' רייצס, קרית גת).
מאידך, בשיחת ש"פ בא תשמ"ח (מוגה, התוועדויות ח"ב עמ' 268 הערה 2) כתב הרבי: "בנוגע לשאר המנהגים הקשורים עם הכנות ליארצייט (כמו הוספה בלימוד התורה, בנתינת הצדקה וכיו"ב) אפשר להשלימם, ופשיטא לקיימם, גם בימי השבוע שלאחר השבת; אבל העליה לתורה שייכת דווקא לשבת שלפני היארצייט (וי"ל – מפני שמיניה מתברך היארצייט), וצע"ג באם אפשר להשלימו בקריאת שני וחמישי הבא, ובפרט שהוא בפרשה אחרת, בנדון דידן – פ' בשלח (ואף אם-תימצי-לומר שהעליה בשבת יכולה להיות בקריאת התורה דתפילת מנחה (שהיא בפרשת בשלח), מכל-מקום הרי זה חלק משבת פרשת בא (בנדון דידן)." עכ"ל. וצ"ע.
2) ספר המנהגים עמ' 31. לוח כולל חב"ד. בדרך-כלל כשהרבי היה עומד בקרה"ת, הפנה פניו אל הס"ת מ"ויושע" מתחילת או מאמצע הפסוק לערך (לא היתה קביעות בזה) ועד גמר שירת מרים; וכן עמד בין שני אלה החל משנת תשל"ח מאז שהחל לשבת בקרה"ת.
3) כן הוא בהקלטת קרה"ת של הבעל-קורא, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה.
אדמוה"ז היה קורא בתורה את שירת הים בנוסח-טעמים מיוחד, השונה מנוסח הקריאה דכל השנה וגם משאר השירות שבתורה, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי דיבורים ח"ב עמ' 460. וראה בסה"ש תש"ו ע' 38, ובלה"ק בס' תולדות אדמוה"ז ח"ד עמ' 1070).
4) שם, ובמנהגי פורים בעמ' 72. וראה שם הערת הרבי בארוכה.
5) כמובן, יש לדייק לקרוא את הטעם 'מונח' בשתי הפעמים.
הקורא בתורה וטעה בתיבה אחת, רגילים בין אנ"ש לחזור רק על התיבה המוטעית, כמו כאן בניקוד תיבת "זכר" (ואין חוששים שיישמע כאילו שתי המילים גם יחד כתובות בפסוק עצמו). וראה בשו"ע אדמוה"ז הל' קריאת-שמע סי' סד ס"ב, פרמ"ג שם, א"ר סי' קלז ס"ק ד וב'התקשרות' גיליון שמ עמ' 19 וש"נ.
6) וכבר כתבו זאת פוסקים בדורות שעברו, כמובא ב'ילקוט יוסף – מועדים' (ה) עמ' 259.
7) ספר המנהגים עמ' 32. לוח כולל חב"ד. ובשיחות קודש תשל"ו ח"א עמ' 459 איתא, שמנהג חב"ד בד"כ לקצר בהפטרות, להוציא פרשתנו [ההפטרה הארוכה ביותר!] כי בה גם המלחמה היא חלק מן השירה, עיי"ש. [הרה"ג ר' מאיר מאזוז שליט"א כתב לי בטעם הדבר שהספרדים בד"כ מקצרים בהפטרות, כיוון "שעל הרוב מקפידים האשכנזים שלא לפחות מכ"א פסוקים בהפטרה [שו"ע אדמו"ר הזקן ר"ס רפד], והספרדים סומכים דהיכא דסליק עניינא סגי, וזה מצאתי בכעשר הפטרות במשך השנה. רק בהפטרת פ' שקלים מיחלפא שיטתייהו של האשכנזים והספרדים. ומנהגנו בתוניס להתחיל גם שם 'בן שבע שנים' כמנהג אשכנז" - ומנהג חב"ד שם כהספרדים].
8) ספר המנהגים עמ' 72. לוח כולל חב"ד. המקור – היום יום, י"ז טבת. ובהערות וציונים שם ח"ב ציין שהמנהג נזכר כבר בב"ח סי' רח ד"ה והתוספות מסתפקים. וכנראה קשור לכל האמור בקטע הבא (כיוון שהמאכל חביב על העופות).
9) משנה ברורה סימן רח ס"ק ב. סידור 'מנחת ירושלים' (תשל"ב) עמ' 1057. וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'דגן' ובציורים שם.
10) ספר השיחות תש"ב עמ' 73.
11) 'התוועדויות' תשמ"ז שבהערה הבאה.
12) בשעתו העיר הרבי: "והלוואי היו מחדשים עתה מנהג זה בכל קהילות ישראל", 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 448 (ועיי"ש בחריפות בעמ' 454 - בלתי מוגה). ובלקוטי שיחות ח"ב עמ' 522 מבאר ההוראה מסיפור זה, עיי"ש. אולם למעשה, כשהציעו לפרסם עד"ז, נענו בהוראה: "לא להעתיק כל זה עתה – כי כנראה נשתקע המנהג לגמרי, וכשם שמצווה כו' כך כו'" (=כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע – היכל-מנחם ח"ב עמ' לו, מתאריך ו' שבט תשמ"ח, אבל בס' לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 75 תיקן שהמענה היה בשנת תש"נ, לאלה שרצו ללמד זאת לילדים ב'חדר'!). וראה להלן הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..
13) והכוונה גם לילדות - כדמוכח מקריעת ים סוף (התוועדויות תשמ"ז שם, הערה 115).
14) ראה שמות רבה כא,י.
15) והעיר הרבי: "אלא שלא ראינו שכ"ק מו"ח אדמו"ר ינהוג כן. [ויש לומר מהטעמים לזה - מה שכתב אדמוה"ז בשו"ע (או"ח סי' שכד ס"ח) "יש נוהגים לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהם עליך" (דפסק כהמג"א שאוסר, ולא כמו שמסיק בס' תוספת שבת הובא באורחות-חיים שם, שכיוון שנהגו כן לשם מצווה אין להקפיד בכך), ובימינו אלו לא מצוי שיהיו תרנגולים וכיוצא בהם שמזונותיהם עליך (כפי שהיה רגיל בדורות שלפני זה בעיירות הקטנות)].
"בכל זאת, הרי זה רק בנוגע להאכלת העופות, אבל בוודאי שיש לספר לילדים את כל הנ"ל, ובמיוחד - לנטוע בהם מידה טובה של רחמנות על בעלי חיים (שמתבטאת גם בסיפור דהאכלת העופות), "ורחמיו על כל מעשיו" - ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 222.
16) לוח כולל חב"ד וספר המנהגים עמ' 16, מסידור אדמוה"ז לפני 'למנצח . . יענך'. השלמה לשו"ע אדמוה"ז (נדפסה בסוף ח"א עמ' 357) סי' קלא ס"ח.
17) ראה הערה קודמת.
18) לוח כולל חב"ד, ממגן אברהם סי' תקע"ג.
19) פרש"י ורע"ב ריש ראש השנה. רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א. וזאת כיוון שהאילנות מפסיקים לינוק מהמים דאשתקד, ומתחילה אצלם יניקה חדשה בפועל, ארבעה חדשים לאחר שנידונין על המים. ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ב.
ראה הדעות ביחס לשיעור חנטה, הבאת שליש ועונת המעשרות בס' 'המועדים בהלכה' עמ' קפב, אנציקלופדיה תלמודית ערך 'הבאת שליש' בתחילתו, ובמפורט בהערות לס' 'שבת הארץ' (מהדורת תשנ"ג) ח"א עמ' 392.
השל"ה (שער האותיות אות ק, קדושה, הל' שביעית) ס"ל בדעת הרמב"ם כדעת ר"ח שקדושת שביעית בפירות האילן תלויה בחנטה מט"ו בשבט עד ט"ו בשבט ולא מר"ה עד ר"ה. אבל נהוג לפסוק כמהר"ם לובלין, הכפות תמרים ורעק"א, החולקין עליו ומפרשים בדעת הרמב"ם שהתאריך הקובע הוא ר"ה – א' בתשרי. (ראה הדעות בזה בס' 'משפטי ארץ – שביעית' פט"ו הערה 1).
קיימת מחלוקת נוספת, אם 'הבאת שליש' היא לפי שליש ההבשלה או לפי שליש הגודל הסופי. ולפי מה שרגילים לפסוק כדעה השניה הנ"ל, מתעוררת בעיה בקשר לקדושת שביעית בכל יבול האבוקדו המגיע לשיווק בחודשי שבט-אדר השנה, פרי שכבר הגיע לשלב זה אחרי ר"ה. (יש שאלה דומה גם בשסק ובלימון, אבל בלימון בלאו-הכי פסק הגרא"ח נאה ז"ל, הובא בקובץ יגדיל תורה ירושלים ת"ו גיליון כה עמ' 11, שדינו כאתרוג, דהיינו קדושת שביעית הן לפי חנטה והן לפי לקיטה).
20) מרדכי ראש-השנה פ"א סימן תש"א. הגהות מיימוניות הל' שופר פ"א סוף ס"ק א.
21) כדמוכח גם מדברי הגמרא (מועד-קטן ד,א) שאם "גמרי בהדי הדדי, ילפינן מהדדי", ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן ה [על תשובה זו חתום רבינו גרשום מאור הגולה, ובס' 'אגודה' מובאים הדברים בשם "גאון" - 'המועדים בהלכה' עמ' קפו. וראה שיחות-קודש תשכ"ב עמ' 189]. כל הקטע לקוח מ'תורת מנחם – התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 948.
22) אף שלשון המשנה בריש ר"ה הוא 'ראש-השנה לאילן'. וראה לקוטי לוי-יצחק אג"ק עמ' תיג.
23) ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 283.
24) מג"א או"ח קלא ס"ק טז. השלמה לשו"ע אדמוה"ז שם ס"ח. וראה שיחת ליל ט"ו בשבט תשל"ט סל"ח. ש"פ בשלח תש"מ סנ"ו. בכלל אין הדגשה לקיים את המנהג דאכילת פירות דווקא ברבים. על-פי רוב [כשחל ט"ו בשבט בחול] אוכלים את הפירות כל אחד בפני עצמו, בבית, ביחד עם בני ביתו בתוך הסעודה וכיוצא-בזה (ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 209).
25) 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 914.
26) עקב ח,ח. ב'כפר חב"ד' גיליון 1031 עמ' 35 נדפסה הערה בגוף כתי"ק של הרבי, שבה נאמר "... ט"ו בשבט קשור באכילת פירות – פירות הנאכלים, ובפרט דאה"ק וכו'". והוכיחו מזה, שיש עדיפות לפירות הארץ, כמ"ש הב"ח (סי' רח ) "קדושת הארץ, הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה... באכילת פירותיה אנו ניזונין מקדושת השכינה..." (ועד"ז בס' מור וקציעה שם, בס' בת עין פ' בהר, ובשו"ת תורה לשמה סי' תיח, וזה היה טעמם של חז"ל שנהגו כך, כמבואר בברכות מד,א – 'כפר חב"ד' גיליון 1079 עמ' 27).
27) רמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ג [וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דבש' בתחילתו, וש"נ].
28) תענית כד,סע"ב. ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 300.
29) נדפסו לראשונה בספר 'פרי עץ הדר', ויניציאה, תפ"ח. וכמה פעמים לאחרי זה, ובמיוחד בדורנו.
30) לקוטי-שיחות כרך לא עמ' 235.
31) 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 892.
32) ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 241.
33) שם עמ' 222 ובהערות. וראה פירוט בכיו"ב בהתוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2120, תשמ"ח ח"ד עמ' 376, תנש"א ח"א עמ' 24 ועוד.
34) אפילו לבעלי עסק, וכש"כ ליושבי אוהל. וביאר השייכות לט"ו בשבט, שכמו באילן צ"ל יגיעה רבה וזמן רב עד שבאים הפירות, כך בתורה צ"ל 'יגעת' כדי שיהיה 'ומצאת' - לקוטי-שיחות כרך ו עמ' 312, עיי"ש. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
