חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:39 זריחה: 6:12 י"ט בחשון התש"פ, 17/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

ברכת החודש, נוסח "תיקנת", ברכת ברק ורעם
בירורי הלכה ומנהג

החזקת ספר-תורה בברכת החודש

בקצות-השולחן (סי' פג, בבדי השלחן ס"ק י) כתב "וכהיום הש"ץ נוטל ספר-תורה לאמירת יהללו ולברכת החודש". וכן הביא בספר דיני ומנהגי ר"ח חב"ד (פ"א ס"ד), ומציין מקור המנהג מספר מחצית-השקל (סי' צו ס"ק א), ושערי-אפרים (שער י' סעיף לו, ובפי' שערי-רחמים שם ביאר שהדבר מוסיף, על-ידי אימת התורה, כוונה בבקשתו. ומס' מטעמים הביא שבזה יש לו כוח התורה של ראש בית-דין שאמר 'מקודש'). ובספר 'דרכי חיים ושלום' (מנהגי הרה"צ וכו' ממונקאטש בעהמ"ח שו"ת מנחת-אלעזר, שהרבי מציין דבריו לרוב, סי' תעד) כתב שהיה נוטל הספר-תורה ומברך בעצמו תמיד.

והנה רבים מאנ"ש רגילים לנהוג שבשעת ברכת החודש יחזיק איש אחר את הספר-תורה, ולא הש"ץ המברך בעצמו. וכנראה, עושים כן משום שהגבאי הרה"ח ר' יוחנן גורדון ז"ל לא החזיק את הספר-תורה בעצמו, אלא מסר זאת לאחר.

אולם זכורני שהמשפיע הרה"ח ר' פרץ מוצקין ז"ל היה מחזיק בעצמו את הספר-תורה, ונמסר לי שגם המשפיע הרה"ח ר' שלמה-חיים קסלמן ז"ל היה מחזיק את הספר-תורה בעצמו. ועל-כן שאלתי את הרה"ח ר' ישראל שי' גורדון, בנו של הגבאי, ואמר לי שבצעירותו היה גם ר' יוחנן מחזיק, ובזקנותו היה קשה עליו, ולכן מסר את הספר-תורה לאחר.

וכדאי לברר המנהג הנכון בזה.

הרב שלום-דובער חייקין, רב קהילת חב"ד-ליובאוויטש, קליבלנד-אוהיו

"תיקנת שבת" - בקו"ף

שאלה: מה המקור לנוסח אדמוה"ז בתפילת מוסף שבת "תיקנת שבת" בקו"ף, כאשר בכל הנוסחאות האחרים, אשכנזים וספרדים, מופיע "תיכנת" בכ"ף?

תשובה: ברמב"ם מופיע נוסח אחר, המתחיל: "למשה ציווית...", וכן הוא בנוסח תימן ובאבודרהם1, והוא מנהג ספרד המובא בטור סי' רפו.

אבל בנוסח סידורי רע"ג ורס"ג, הנוסח הוא "תיכנת שבת..." ובכ"ף, וכן הוא במחזור ויטרי2, בס' כל-בו3, ובתניא רבתי4 (מלשון5 "ותוכן ליבות ה'")6. גם בטור שלפנינו מביא נוסח אשכנז, שהגרסה בו היא "תיכנת" בכ"ף.7

ובכתבי האריז"ל: בפרי עץ חיים8 כתב: "צריך לומר 'תיקנת שבת', וצריך לומר 'תיקנת' - בק' ולא בכ'". וכן במשנת חסידים9 "ויאמר הסדר של תיקנ"ת [=לשלול 'למשה ציווית' הנ"ל], ובקו"ף". אך בשער הכוונות10 איתא, שצריך לומר כמנהג אשכנז שהוא סדר תיכנת שבת כו' הנתקן על סדר אלפא-ביתא דתשר"ק וכו'.

המגן-אברהם11 הביא תחילה את הנוסח בקו"ף מכתבי האר"י, וסיים: "אבל בבית-יוסף בשם שיבולי-הלקט12 איתא 'תיכנת' בכ"ף, מלשון13 'תיכנתי עמודיה סלה', וכן המנהג". אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו שם וכן המשנה-ברורה השמיטו את כל העניין. הערוך-השולחן שם הביא גם את הנוסח בקו"ף. ואילו הכף-החיים14 מביא את דברי שער-הכוונות, ומסיים: "והגם דבספר פרי עץ חיים כתב [ש]צריך לומר 'תיקנת' בקו"ף - אנחנו אין לנו אלא מה שכתב בשער-הכוונות שסידר מהר"ש וויטאל ז"ל משם אביו מורנו הרב חיים וויטאל ז"ל, ושם כתוב 'תיכנת' בכ"ף כנזכר, וכן עמא דבר".

והנה בדרך כלל15, כשיש שינויים בין המקורות השונים, מעדיפים את ה'שמונה שערים' (שאחד מהם - 'שער הכוונות') על-פני הפרי עץ חיים, וכן כתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע16. אמנם כאן הנוסח שבפרי עץ חיים הוא בדווקא (שכתב במפורש לומר "בקו"ף"), ואילו הנוסח שבשער-הכוונות, שרק כתב תיבת 'תיכנת' בכ"ף, ברור שאין כוונתו בזה כלל לדייק באותיות, אלא רק להורות על אמירת הסדר דתשר"ק ולשלול את "למשה ציווית". ובפרט שגם במשנת-חסידים כתב כן, ובדווקא. והרי עליו כתב הצמח-צדק17, בשם המהרי"ל, בשם רבינו הזקן: "המשנת חסידים לא העתיק רק [=אלא] דברי האריז"ל".

ועל-פי חסידות, התייחס לזה רבינו הזקן בס' "מאמרי אדה"ז - על מאמרי רז"ל"18 וז"ל: "... צריך להבין תחילה עניין השבת מהו, ולמה אנו אומרים במוסף שבת 'תיקנת שבת' כו' בקו"ף מן תיקון ועלייה כו', דהנה אמרו במדרש 'אשר ברא אלקים לעשות - לתקן' כו', וי"ל, מהו עניין התיקון ומה צריך לתקן, ולמה היה בתחילה דבר כזה שיהא צריך תיקון כו'... [ובהמשך המאמר19 אחרי שמבאר עניין הבירורים "לעשות - לתקן", מסיים:] ועיקר עניין השבת הוא דווקא מימי החול כאשר עשה ותיקן כו' כמו השביתה שהוא ממלאכה דווקא כו', וזהו 'תיקנת שבת כו'' בקו"ף, שהוא לשון תיקון כו', לשון 'תיקנת' לשעבר משמע, דכאשר תיקן בששת ימי החול את כל הצריך תיקון - אז הוא נח ושובת ממלאכתו...", עיי"ש.

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, עומר

1) וכתב שם, שלא פירש את נוסח רע"ג ורס"ג 'תיכנת', "לפי שאין מנהגנו לאומרה".

2) קכט. קצא. וכן בספר המחכים ד"ה נשמת, ובספר המנהגים טירנא במנהגי שבת ובמנהגי חנוכה.

3) סי' לז.

4) סי' יז.

5) משלי כא,ב.

6) מביא רק דעה זו. וכן הובא בשמו בא"ר ס"ק ב. ומש"כ בשער הכולל (כז,ב) מקור לנוסח "תיקנת" בקו"ף מתניא רבתי בשם רש"י - הוא טעות.

7) אף שיש דפוסים שגרסו בקו"ף, הגהות והערות לטור השלם. ומביא שם גירסא בקו"ף גם מספר צידה לדרך (תלמיד רבי יהודה בן הרא"ש, מאמר ד' כלל א' פ"ז).

8) שער השבת פרק כ.

9) מסכת שחרית יום השבת פ"י מ"ד.

10) עניין מוסף שבת, דף עג ע"ד.

11) ר"ס רפו. המג"א לא ראה את שער-הכוונות, שנדפס בזמן החיד"א (ראה שם הגדולים דלהלן הערה 15).

12) סי' פב - מביא רק דעה זו.

13) תהילים עה,ד.

14) ס"ק א.

15) ראה שם הגדולים להחיד"א, מערכת גדולים אות כא.

16) בהגהותיו לסידור, נדפסו בסידור 'תורה-אור' הוצאת קה"ת תשמ"ז עמ' 486, והובאו גם במכתב הרבי הנדפס בלקוטי-שיחות כרך כב עמ' 330.

17) באחת הפעמים - פסקי דינים ליורה דעה סי' קטז, עמ' 426 טור א (וראה בזה לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 332 הערה 63, וכיו"ב באג"ק כרך יא עמ' קסז).

18) עמ' תפד.

19) ס"ע תפו.

 

הפסקה לברכת ברק ורעם

א) בין תפילין של-יד לשל-ראש: לכאורה, לפי פסק אדמוה"ז בסידורו לענות לקדיש קדושה וברכו בין תפילין-של-יד לשל-ראש (ולברך ברכה נוספת על של-ראש), יש להפסיק אז גם לברכות אלו.

- בס' קצות-השולחן1 כתב שמפסיקין אז רק ל"אמן-יהא שמיה-רבא וכיוצא, כמו שנתבאר לקמן בהלכות קריאת-שמע וברכותיה", ושם2 הביא גם ברכת רעמים3. [ובפרט לפי פסק אדה"ז בסוף סדר ברכת הנהנין, שאחר כדי דיבור מהרעם, יברך בלא שם ומלכות4].

ב) בין ברכת על-נטילת-ידיים להמוציא: בשו"ע אדה"ז5 פסק, שאסור לדבר אז אפילו בדברי תורה "או איזה ברכה מרובה שלא מעניין הסעודה, כדי להבדיל על הכוס" ובהמשך דבריו התיר "שיחה בעלמא, ב' או ג' תיבות"6 רק "כיוון שאין בהם עניין שלם" - וכאן יש עניין שלם, והברכה היא ט' או י' תיבות.

ואין להביא ראיה מברכת אשר יצר, שמתיר מן הדין בשו"ע7 ובסידור8, כיוון שטעמו בזה "כיוון שלטהרת ידיים היא באה גם כן"9.

אמנם למעשה, הגם שפסק רבינו10 שטוב לחוש לדברי האוסרים הפסק, אין זה מעכב בדיעבד, והוא רק כדי שלא יפליג בדברים ויבוא לידי היסח הדעת כמבואר שם. ולכן, כיוון שנתחייב בברכה זו, צריך להפסיק ולברך אז.11

ג) בין גאולה לתפילה בשבת:

בשו"ע אדמוה"ז12 כתב: "ואין לסמוך על סברא זו [שאין איסור להפסיק בין גאולה לתפילה בשבת, וזאת בניגוד מסויים ללשון הרמ"א "וטוב להחמיר אם לא..." ובדרכי-משה על הטור שם אכן התיר כל מה שאינו בגדר "דברים בטלים", אך מאידך הבית-יוסף והשאגת-אריה וכו' חלקו על דעה זו13], אם לא במקום שצריך לכך".

ובקצות-השולחן14 הביא להלכה [ופסק כן להדיא לקמן15] את דעת האחרונים16 שבשבת מותר להפסיק לדבר שבקדושה בין גאולה לתפילה17.

אך למעשה צ"ע (ראה הערה 13).

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, עומר

1) סי' ח' ס"ט.

2) סי' יט ס"א.

3) בס' 'הפסק בתפילה' פ"ד ס"ב שולל כל מה שאינו בגדר 'דבר שבקדושה' ממש, כגון מודים, עלייה לתורה וברכת ברק ורעם. ובסוף הע' 6 מציין לעניין זה למשנ"ב סי' סו ס"ק יט, שם מביא את הפלוגתא לעניין ברק ורעם בברכות ק"ש (שם הביא טעם השוללים קול רעם "דכיוון שהוא עוסק בשבחו של מקום אין לו לפסוק בשביל שבח אחר" אמנם הוא הוא הטעם של הדעה הראשונה בטור ר"ס זה לשלול כל ענייה שהיא בק"ש וברכותיה, אלא שפוסקים כדעה השנייה שם, שאם פוסק לכבוד בשר ודם ק"ו לכבוד הקב"ה, "ומטעם זה, הוא הדין אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך" כמ"ש בשו"ע אדה"ז שם ס"ד).

אמנם לענ"ד לא מצאתי טעם לחלק בין ברכת רעמים לכל דבר שבקדושה, לאחר בירור טעם חידושו של אדה"ז להפסיק בין תש"י לתש"ר (שהתהלה לדוד סי' כה ס"ק ה כתב עליו "וטעמו צע"ג, אבל דעתו הק' רחבה מני ים"):

הנה הב"י סי' כה ס"י ד"ה ומ"ש רבינו הביא את דעת המרדכי בשם ר"ת והאגור בשם הרשב"א שלכתחילה צריך להפסיק ולענות בין תש"י לתש"ר (בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' יג מדובר על 'אמן' סתם, ושולל רק "דברי הרשות") כיוון שכל האיסור לדעתם הוא רק משום "ברכה שאינה צריכה", וחובת הענייה עושה את הברכה ל"צריכה";

ואף להר"ן בשם הרז"ה שהובא בב"י לעיל ס"ו ד"ה וכתב הר"ן, וכן למהרא"י שהובא בהמשך דבריו כאן בס"י, דס"ל שיש איסור עצמי להפסיק בין תש"י לתש"ר משום שצריך "הוייה אחת לשתיהם" - הרי אדה"ז שם בשו"ע סכ"ב שהתיר למניחין תפילין בחוה"מ לענות כל אמן בין תש"י לתש"ר (דלא כמובא בגיליון רע"א שם), ס"ל שאין איסור זה חל אלא על "הפסק שיחה" כלשון מהרא"י שם.

וחידש אדה"ז בסידורו, שאף שפסקו הטושו"ע כדעת הרא"ש שאסר זאת רק משום ברכה שאינה צריכה, כמפורש בדבריו בב"י ס"י, הרי בצירוף הדעה שתמיד צריך לברך שתי ברכות על התפילין, עדיין נחשבת הברכה ל"צריכה" (וסומך ע"ז כדי "שלא לבטל מעניית דבר שבקדושה". וכאמור, שלדעתו ברכה על הרעמים היא "כבוד הקב"ה" לא פחות מעניית "דבר שבקדושה").

4) בסדר ברכת הנהנין שם מדבר במי ששמע קול רעם בהיותו במקום לא טהור, ומסיק: "ואחר כדי דיבור [לסיום הרעם או הברק] אין לברך על העבר. ויש חולקים בזה, וספק ברכות להקל, לכן אחר כדי דיבור יברך בלא שם ומלכות". והבין הקצות-השולחן סי' סו סי"ב כוונתו, שגם כשאיחר מכל סיבה שהיא, יברך אחר-כך בלא שם ומלכות.

הדעה הראשונה היא דעת הא"ר בשם ברכת-אברהם ע"פ הר"ן, וכן פסקו רוב האחרונים כמובא במשנ"ב סי' רכז ס"ק יב ושעה"צ ס"ק יז, ונסמנו בשו"ע הקצר פרק פו הע' 3 (אך מש"כ שם בשם המקור חיים תוך כדי דיבור מהתחלת הראיה לא מתאים ללשון אדה"ז שצ"ל תוך כדי דיבור מסיום הרעם); והדעה השניה היא דעת הט"ז שם ס"ק ב שגם אחר כדי דיבור יברך, שהא"ר כתב עליו ש"מכל מקום דברי הט"ז נראין קצת", הובא בשם הגדולים להרש"ז מזיטאמיר נכד הצמח-צדק שם (ודלא כמ"ש בביאור הרב גרין שם שחילוקי הדעות הן רק אם היה במקום לא טהור, אבל בלא"ה לדעת אדה"ז מברך כהט"ז).

5) במוסגר הראשון בראש סי' קסו.

6) כמו בין מים אחרונים לברהמ"ז, בסי' קפא ס"ו. ומשינוי לשונו בסידורו סדר נט"י לסעודה ס"ו "צריך להיזהר מלהשיח בינתיים אפילו שיחה קלה", דייק הרבי ב'תורת מנחם' על סדר נט"י לסעודה דמשמע ששולל גם זאת.

7) סי' קסה.

8) סדר נטילת ידים לסעודה ס"ו.

9) שו"ע שם, ומקורו בהגהות מיימוניות דפוס קושטא, רפ"ו מהל' ברכות, הובאו בב"י ר"ס קסה.

10) בשו"ע אדה"ז ר"ס קסו.

11) וכן לפי המשנ"ב (קסו,ו. קעט,א) דס"ל שזהירות מהפסק בזה היא "רק מצוה לכתחילה" יש להפסיק ולברך.

והעירני הרה"ת ר' יואב שי' למברג, בעהמח"ס הפסק בתפילה: "לדעתי נראה פשוט דשרי, ויש בזה ב' נקודות: 1. ברכת הרעם חשיב 'מצוה עוברת' כיוון שלא יוכל לברכה אחר-כך (משא"כ ברכת אשר יצר וברכת ההבדלה. וכמו שחילק רבינו בסי' סו סי"א גבי ברכת התפילין), והנראה שהדעה המחמירה לא פליגא אלא בדברים שאין בהם חיוב להפסיק, אבל בכגון דא י"ל דלכו"ע שרי להפסיק. 2. הרי רבינו (בסי' קסו) פסק רק ד"טוב לחוש לדבריהם", משמע דמעיקר הדין ההלכה כסברא הראשונה, שחיישינן רק להיסח הדעת, ושרי להפסיק לשיחה מועטת ולהבדלה וכיוצא. לכן (גם אם נאמר שלסברא הב' אין להפסיק) יש לנהוג בכגון דא כעיקר הדין ולהפסיק. וכמדומני שבס' 'חוות יאיר - ברכות' (בני ברק תש"ס. שם התפרסם 'בירור' זה בגירסתו הראשונית) הביא פוסקים הדנים בזה".

12) סי' קיא ס"ב (ועיין סי' סו ס"ט).

13) הובאו בכף-החיים ס"ק ט, וסיים שגם ע"פ האר"י אין הבדל בין שבת לחול. ולכן צ"ע אם למנהג חב"ד, שמקפידים תמיד לנהוג על-פי האר"י (ומה גם כאן שהאר"י מחמיר) יש לנהוג בזה כשו"ע אדה"ז במהדורא קמא שפסק כהרמ"א.

14) סי' יט בבדי-השולחן ס"ק יז.

15) סי' פ"ג ס"ב בפנים.

16) א"ר, הובא באחרונים סי' קיא. בס' 'הפסק בתפילה' מילואים לפ"ד הע' 20 הביא מהתהלה לדוד, שדן להתיר עניית כל אמן. ושם מוכיח זאת בקל-וחומר מהמג"א (סי' תקפ"ד ס"ק ז וסי' תצ ס"ק ו) שהובא בשו"ע רבינו (סי' תצ סי"ד) שביו"ט שחל בשבת ויש מילה בביהכ"נ, מפסיקים בין גאולה לתפילה באמירת הפיוט "יום ליבשה", ועל-דרך סמיכת גאולה לתפילה בערבית שיש מפסיקין בה לאמירת פסוקים.

17) שם כתב "כמו בבין הפרקים", וצ"ע, אם כי ע"פ הד"מ הנ"ל יש לזה מקום, הרי לאדמוה"ז - סי' סו סו"ס ה, והובא אצלו ר"ס יט - אין הבדל לעניין הפסקה לדבר שבקדושה בין אמצע הפרק לבין הפרקים; ולמשנ"ב שיש הבדל, הרי מלשונו "איש"ר וקדושה וברכו" ברור שהכוונה רק כמו באמצע הפרק, ומסתמא כתב כן מפני שחשש לדעת החולקים על הרמ"א.

והעירני הנ"ל: "אך נפק"מ לעניין מי שקראוהו לתורה, דטוב לסיים הפרק שעומד בו קודם שיפסיק (קצות-השולחן סי' יח ס"ב וסי' יט ס"ג), אף שמדינא יכול להפסיק אפילו באמצע הפרק. והוא הדין למי שממתין לעניית קדיש, קדושה וכיוצא, דטוב לכוון הפסקתו לבין הפרקים (אך אם אינו ממתין - כיוון שחייב לענות 'תוך כדי דיבור' (בקדיש, קדושה וכיוצא), לא יוכל לסיים את הפרק שעומד בו)".

 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)