מה לפורמולה ולכשרות

סיפור הפורמולה ממחיש מדוע אי-אפשר לסמוך על הצהרות היצרנים, אלא חובה לנהל מערך פיקוח בלתי-תלוי, שיבטיח את כשרות המוצרים

כאשר נחשף הקשר בין הפורמולה הצמחית המיוצרת בגרמניה ובין מחלת התינוקות המסתורית, היו שניסו לקשור זאת לעובדה שהפורמולה מיוצרת במפעל מיוחד, בגלל דרישות הכשרות. במהרה התברר שאין לבעיה שום קשר לכשרות. עדיין לא ברורה הסיבה לאי-הימצאותו של הוויטמין B1 באבקה, אבל ברור לגמרי שהיא אינה קשורה להלכות כשרות.

ובכל-זאת אפשר למצוא זיקה בין הפרשה המסעירה הזאת ובין הכשרות. לא-אחת נשמעת ביקורת על היקף ההשגחה הקפדנית של מערכת הכשרות. מי צריך כל-כך הרבה משגיחים ומנגנונים ורבנים ונסיעות לחו"ל, שואלים אנשים. יש המפריחים לחלל קביעה, שכל מערך המשגיחים נועד לספק פרנסה ל'אנשי-שלומנו'. והנה מתברר עד כמה ההשגחה והפיקוח חיוניים והכרחיים.

נחיצות הפיקוח

בימים שלאחר חשיפת הפרשה התנהל דיון ציבורי רחב בשאלה מי היה אמור לפקח על אמיתות המידע שעל התווית. החברה הישראלית טענה שהיא הסתמכה על הבדיקות של החברה הגרמנית. משרד הבריאות בישראל הסתמך אף הוא על המידע שמסר היצרן הגרמני. עכשיו הכול מפיקים לקחים ומגבשים נהלים חדשים ומערכי פיקוח קפדניים יותר, כדי להבטיח שתקלה כזאת לא תישנה.

בדיוק משום כך מערך ההשגחה והפיקוח בכשרות הכרחי וחיוני. אי-אפשר לסמוך על הצהרות היצרנים ובעלי המסעדות והמפעלים, אלא חובה לנהל מערך פיקוח בלתי-תלוי, שיבטיח את כשרות המוצרים. הנטייה הטבעית של בעל מפעל ובית-עסק היא לחסוך כסף, ופעמים אין הוא עומד בפיתוי ומכניס מצרכים מפוקפקים בדלת האחורית. הפיקוח ההדוק אמור לסגור את כל הפרצות הללו ולהבטיח שהצרכן יקבל מזון כשר למהדרין, כפי שהתווית מצהירה.

לעיתים נשמעה טענה: "אני ראיתי שלט או חותמת 'כשר', ואם בעל העסק מרמה – העוון עליו". פרשת הפורמולה הפגומה מוכיחה את אפסותה של טענה זו. וכי גם הורי התינוקות שחלו יטענו שהם ראו חותמת של משרד הבריאות, ואם מישהו שינה את הרכב הפורמולה – האחריות עליו? האם העובדה שמישהו בתהליך הייצור או הפיקוח פשע ומעל באמון מנחמת את ההורים שילדיהם חלו?

אנחנו, כיהודים, רוצים לאכול מזון כשר. שואפים אנו בכל ליבנו ונפשנו כי אל פינו לא ייכנס דבר-מאכל שאינו כשר. יודעים אנו את הנזק הרוחני שמזון לא-כשר עלול להסב לנו. חכמי ישראל גילו כי מזון בלתי-כשר גורם ליהודי אטימות רוחנית ופוגם ביכולתו לחוש ענייני קדושה ולעבוד את ה' כראוי. הנזק הזה נגרם גם אם יהודי אוכל את המזון הלא-כשר בשגגה, כי מישהו הטעה אותו. איזו נחמה יש אפוא בטענת 'העוון עליו'?

בעיות במוצרים תמימים

כל המצוי בענייני הכשרות יודע כמה מלאכת הפיקוח קשה וסבוכה דווקא בימינו, כאשר רכיבי מזון מגיעים ממפעלים רבים ברחבי העולם. לפעמים מרכיב זעיר, שאין איש נותן דעתו עליו, מטריף את כל המוצר. בתהליכי הייצור המודרניים לא מן הנמנע, שחומרים בלתי-כשרים יימצאו במוצרים התמימים ביותר.

סיפור הפורמולה הפגומה ממחיש לנו את חשיבותו של כל פרט, ולו הזעיר ביותר. מי היה מעלה על דעתו שתינוקות עלולים לחלות ואף למות (לא-עלינו) בגלל חסרונו של ויטמין שכמותו אפסית. בדיוק כך אין הצרכן המצוי יכול להעלות על דעתו איזו בעיית כשרות יכולה להיות במוצר פשוט ותמים לחלוטין.

לשם כך נחוצים מערך הפיקוח ההדוק וכל צבא המשגיחים והרבנים, כדי לתת לנו, הצרכנים, את מירב הביטחון שאנו מקבלים את המוצר הרצוי לנו כל-כך – מוצר כשר למהדרין.

בציפייה לגאולה

"ביאת המשיח תלויה במידה מרובה ב'יפוצו מעיינותיך חוצה', שכן הפצת המעיינות תביא לביאת המשיח... אבל בתקופת היובל של עקבות משיחא צריך לעבור את מלחמת בית-דוד"

(אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, שמחת-תורה תרס"א)

יש חדש

יום זכאי

השבת, כ"ף במרחשוון, יחול יום-הולדתו של אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש, נשיאה החמישי של חסידות חב"ד (נולד בשנת תרכ"א). הוא ייסד את ישיבת 'תומכי-תמימים' וקבע את ייעודם של תלמידיה להיות 'נרות להאיר' ומי שינהלו את 'מלחמת בית-דוד' ביובל שלפני ביאת משיח-צדקנו. הרבי מליובאוויטש קרא להיכנס ביום זה לבניין של 'תומכי-תמימים', להתפלל שם וללמוד מתורתו של בעל יום-ההולדת. בתי-חב"ד ברחבי הארץ עורכים התוועדויות מיוחדות לציון יום זכאי זה.

הכינוס הארצי

ביום ראשון הקרוב, כ"א במרחשוון, יהיה אי"ה הכינוס הארצי ה-44 של חסידי חב"ד בארץ, באולם היכל התרבות, רח' השריון 1, נס-ציונה, בשעה 7 בערב. כינוס מסורתי זה זכה לעידודו של הרבי מליובאוויטש, שאף נהג לשגר אליו מכתב מיוחד. הכינוס מתווה את קווי-הפעולה של חסידי חב"ד בשנה הנוכחית, והוא גם משמש מעמד קבלת-פנים לחוזרים מהשהייה בחודש החגים בחצר הרבי מליובאוויטש. במרכז הכינוס השנה יעמוד נושא האחדות של כל חסידי חב"ד, וכמו-כן יותוו דרכי-פעולה לסיוע לשכבות המצוקה.

שבת חברון

מחדשי היישוב היהודי בחברון מזמינים את המוני בית-ישראל להתארח בשבת הבאה, פרשת חיי-שרה, בקריית-ארבע ובחברון, לתפילות, לסעודות שבת משותפות ולסיורים מודרכים באתרים היהודיים בחברון. ביקוריהם של המוני ישראל יש בהם לעודד את רוחם של חלוצי חברון. טל' 02-9965333

שלחן שבת

קיום מצוות בדרך הטבע

פרשתנו נפתחת בהתגלותו המיוחדת של הקב"ה לאברהם – "וירא אליו ה' באלוני ממרא". הגמרא אומרת: "אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקב"ה לשאול באברהם". כלומר, הקב"ה בא אל אברהם לביקור חולים, ביום השלישי למילתו.

נשאלת כאן השאלה, מדוע המתין הקב"ה ובא לבקר את אברהם רק ביום השלישי, ולא בא אליו קודם-לכן? הלוא בימים הראשונים הסכנה גדולה יותר, ואילו ביום השלישי הנימול כבר בשלב של ריפוי והחלמה. מדוע אפוא לא בא הקב"ה לבקר את אברהם כאשר 'מחלתו' הייתה גדולה יותר, ובא דווקא ביום השלישי, כאשר כבר היה בשלב של החלמה?

ביקור בלי פרסום

בעל 'אור-החיים' הקדוש משיב, שהקב"ה דחה את ביקורו אצל אברהם ליום השלישי בגלל ההלכה "אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה".

אולם תירוץ זה אינו מספק. הסיבה להימנעות מביקור חולים עד היום השלישי נובעת מהצורך להימנע מפרסום מחלתו של האדם, בתקווה שיחלים במהרה. טעם זה אינו שייך בביקורו של הקב"ה, שהרי הקב"ה יכול לבקר את החולה בלי 'פרסום'. וכפי שאכן היה ביקורו אצל אברהם, ביום שבו לא היו עוברים ושבים, וממילא בלי 'פרסום'.

מצווה אחת

התשובה לשאלה זו קשורה לייחודה של מצוות מילה אצל אברהם אבינו. תורת החסידות מסבירה בהרחבה את ההבדל המהותי בין המצוות שקיימו האבות למצוות שניתנו במתן-התורה. המצוות של האבות היו בעיקר במישור הרוחני ולא חדרו לתוך המציאות הגשמית, ואילו המצוות שלנו מחדירות קדושה לתוך המציאות הגשמית.

אולם כדי ש"מעשי אבות" יהיו "סימן לבנים" הייתה צריכה להיות אצל האבות לפחות מצווה אחת הדומה למצוות שלאחר מתן-התורה. זוהי מצוות המילה, אשר קדושתה חודרת גם לבשר הגשמי. על-כן היה אברהם אבינו צריך לקיים מצווה זו כדרך קיום המצוות שלאחר מתן-התורה.

אחד הפרטים שקבע הקב"ה במצוות שלאחר מתן-התורה, שהמצוות צריכות להתקיים בדרך הטבע ולא על-ידי נס. הואיל והמצוות צריכות לפעול זיכוך בעולם הגשמי, עליהן להתבצע בדרך הטבע, כדי שגם טבע העולם יזדכך ויתקדש.

לזכך את הטבע

על-כן בא הקב"ה לבקר את אברהם רק ביום השלישי. לו היה בא קודם לכן, היה ביקורו פועל רפואה ניסים ועל-טבעית, ובכך הייתה נפגמת טבעיותה של מצוות המילה. לכן בא הקב"ה לבקרו רק ביום השלישי, כאשר המילה כבר בשלב ריפויה, וביקורו של הקב"ה אינו פועל נס שלמעלה מדרך הטבע.

מכאן אנו למדים הוראה, שאין להיבהל מקשיים טבעיים על קיום התורה ומצוותיה. איננו צריכים לחפש קשיים, אבל כאשר נתקלים בקשיים, יש להתגבר עליהם בדרך הטבע, ובדרך זו להפוך גם את הטבע עצמו כלי לאור האלוקי.

(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 77)

אמרת השבוע

ההיתר להתגורר בכפר

תושבי הכפרים שסביב קוסוב ידעו, שאם מי מהם אינו נזהר בקיום מצוות הכנסת-אורחים כיאות, הוא עתיד לשמוע מהצדיק בעל 'תורת חיים' מקוסוב כי עליו לעזוב מיד את הכפר ולעבור להתגורר בעיר.

יהודי כזה התרעם לפני הצדיק, מדוע הוא מצווהו לנטוש את פרנסתו ולעבור לעיר. ענה לו: "בעצם אסור ליהודי להתגורר בכפר קטן, במקום שאין מניין לתפילה ולקריאת-התורה. אלא שכאשר תושבי הכפרים דואגים להכנסת-אורחים ליהודים שנקלעים לשם, הרי האוכל והמשקה והמיטה שהם נותנים לאורחים, כמוהם כאמירת 'קדושה' ו'אמן, יהא שמיה רבא'. אולם מי שאינו מקיים הכנסת-אורחים כראוי, אסור לו להתגורר בכפר".

מן המעיין

עקדת יצחק

ניסיון של אב

הניסיון וזכות העקדה נקראים על שמו של אברהם, אף-על-פי שהמועמד להיות קרבן היה יצחק. גדול ניסיונו וסבלו של אב, המוליך את בנו לעקדה, מסבלו של הפושט צווארו-שלו לשחיטה.

(לטהרת הקודש)

תמיד מוכן

"ויאמר אליו: אברהם, ויאמר הנני" (בראשית כב,א). על מענה אברהם "הנני" מפרש רש"י: "כך הוא ענייתם של חסידים, לשון ענווה הוא ולשון זימון". מדברי רש"י אפשר ללמוד כיצד חסידים צריכים להתנהג. תמיד ענייתם היא: "הנני" - תמיד הם מוכנים ומזומנים.

(ספר השיחות תש"א)

עד העקב

"עקב אשר שמע אברהם בקולי" (בראשית כב,יח). על-ידי ניסיון העקדה ושאר הניסיונות, הרגיש אברהם את ציווי הקב"ה בכל ציור-הקומה שלו, מראשו ועד עקב רגליו ("עקב" מלשון עקב הרגל).

(אדמו"ר הזקן)

בלי שאלות

עיקר ניסיון העקדה לא היה עניין מסירת-הנפש שבו, כי לגבי אבותינו הקדושים, ש"הן-הן המרכבה", אין זה דבר גדול כל-כך. עיקר הניסיון - שלא הרהר אברהם אחר מידותיו של הקב"ה, שאף שהבטיח לו "כי ביצחק יקרא לך זרע", מכל-מקום אברהם לא שאל שאלות ולא הרהר כלל אחר דברי ה', אלא לקח את בנו-יחידו לעקדה.

(דרך מצוותיך)

זריזות נפלאה

הפלא והחידוש בניסיון העקדה היה בזריזות הנפלאה של אברהם אבינו לקיים את המצווה, להראות שמחתו וחפצו ולמלאות רצון קונו, ולעשות נחת רוח ליוצרו, כפי שנאמר (בראשית כב,ג): "וישכם אברהם בבוקר", ומפרש רש"י: נזדרז למצווה.

(תניא)

במרץ נעורים

"ויקח את שני נעריו אתו" (בראשית כב,יג). "שני נעריו" – שנות נעוריו, כשהלך אברהם לעקדה, לניסיון קשה, לקח אתו את האומץ והזריזות, הלהט וההתלהבות של ימי הנעורים. 

(הבעל-שם-טוב)

התלהבות שלא פגה

"ביום השלישי ויישא אברהם את עיניו" (בראשית כב,ד). גדולתו של אברהם בעקדה הייתה בזה, שגם ביום השלישי עדיין לא פגה התלהבותו, שכן בהתלהבות רגעית אין הניסיון גדול כל-כך, אבל אצל אברהם, גם ביום השלישי, אחרי טלטולים, מעצורים ועיכובים, עדיין לא נחלש המרץ, אלא "ויישא אברהם את עיניו", הוא עדיין היה במצב של עלייה והתנשאות.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

הקרבה מתוך אהבה

"קח-נא את בנך את יחידך אשר אהבת" (בראשית כב,ד). "אשר אהבת" - אברהם נצטווה שלא יבטל חלילה את האהבה לבנו בגלל ציווי ה'. שלא יקיים את הציווי מתוך קשיחות-לב, אלא יביאו לעקדה עם כל האהבה לבנו.

(חידושי הרי"ם) 

מעשה שהיה

פשט את צווארו

רבה של זלוטשוב היה יהודי המופרש מהוויות העולם הזה, שהגה בתורה יומם וליל. תושבי עירו העריכוהו וכיבדוהו מאוד. לא-כן שבתי'ל הקצב. איש זה היה גברתן בעל ממון וגס-רוח, שמעולם לא הסתיר את הבוז העמוק שחש כלפי הרב. גורס היה שבתי'ל כי רב צריך להיות אדם ממולח, מבין בענייני חולין ויודע פרק בהלכות מסחר, ואילו הרב הזה שקוע כל-כולו בעולמות עליונים.

היה הרב שומע את חרפתו ולא משיב. גם בני העיר, שהתקשו להשלים עם סגנונו הבוטה והחצוף של הקצב, חששו להתעמת עמו ולהעמידו במקומו. כך נמשך הדבר זמן רב. עד שיום אחד ריחמו מן השמים על הרב - שבתי'ל הקצב עקר את מגוריו לעיר ברודי. תושבי זלוטשוב נשמו לרווחה ובירכו "ברוך שפטרנו".

רבה של זלוטשוב נמנה עם חסידיו של רבי משה-לייב מסאסוב. אחת לכמה זמן היה נוסע לעשות שבת במחיצתו. והנה, באחת השבתות, בעוד הרב מסב אל שולחן הצדיק, לפתע חשכו עיניו. מעברו השני של השולחן, ממש מולו, ישב לו נינוח ודשן שבתי'ל הקצב; הוא ושני בניו, 'עדיני-נפש' כאביהם.

תדהמת הרב גברה שבעתיים בראותו את רבו נוהג בקצב מברודי קירוב-יתר. תחילה נתן לו הצדיק 'שיריים'. לאחר מכן העניק במו-ידיו 'שיריים' גם לשני הבנים. לנוכח קירובים אלה ואחרים חלשה דעתו של הרב.

עם צאת השבת הבחין רבה של זלוטשוב בשבתי'ל העומד אצל הצדיק ומבקש ממנו ברכה. "רבי!", אמר בטון תקיף ומדושן, "לאחר תקופת ניסיון בלתי-מוצלחת בברודי עומד אני בקרוב לשוב ולהשתקע בזלוטשוב. מבקש אני אפוא ברכה להצלחה".

ליבו של הרב נפל בקרבו. לאחר שכל השבת נהנה איש רע-מעללים זה מקירוביו של הצדיק, עתה מבקש הוא גם את ברכתו לשוב לזלוטשוב?! ומה רבתה השתאותו כאשר הצדיק מסאסוב אחז בחביבות בזרועו של הקצב והרעיף עליו ברכות להצלחה. הקצב הנהן בסיפוק ויצא לדרכו.

רבה של זלוטשוב לא הרהר חלילה אחר רבו, אך התקשה לעכל את הדברים. בצר לו פנה אל הצדיק ובסגנון של "ילמדנו רבנו", שאל כיצד בירך איש זה, שגברתנותו ומעלליו הרעים, בזלוטשוב ומחוצה לה, ידועים לכול.

נתן הצדיק ברב מבט רך ומלטף ואמר: "כל מה שנעשה בעולמו של הקב"ה - בהשגחה פרטית הוא. ואם יהודי פלוני מבקש לשוב לזלוטשוב, אות היא כי זלוטשוב זקוקה לו לא פחות משנזקק הוא לה". סתם ולא פירש.

הקצב מימש את דבריו וחזר לזלוטשוב. יהודי העיר קיבלו את פניו בצינה ובחמיצות. שבתי'ל התעלם מארשת-פניהם של התושבים. עם שובו הכניס עצמו לעסקי הקצבות, ועד מהרה חזר לאורח-החיים שהורגל בו. גם הרב ובני הקהילה שבו להרגלם מקדם, והחלו לחוש את תוקפנותו שלא פחתה כמלוא-הנימה.

שבת אחת, בשעה שרוב בני הקהילה היו מכונסים לתפילה בבית-הכנסת, פרץ לפתע אדם לבית-הכנסת בצעקה כי חבורת 'חוטפים' סובבת בעיר וחוטפת נערים יהודים לצבא. מהומה רבה השתררה בבת-אחת בבית-הכנסת. דחיפות ומהומה באולם הגברים, צווחות ויללות מעזרת הנשים.

בינתיים התעשתו מקצת המתפללים. אנשים שכוחם במותניהם יצאו למצוא את ה'חוטפים' ולסלקם מן העיר. החבורה אותרה ברחוב סמוך והמתפללים החלו להודפם. הגדילו לעשות כמה חמומי-מוח נסערים, שעלו על גג בית סמוך ויידו ממנו חפצים כבדים על ראשי ה'חוטפים'. כמה מהם איבדו את הכרתם ואחר-כך מתו.

בתגובה כלאו השלטונות את רב העיר ואת כל מנהיגי העדה וראשי הקהל. או- אז פתחו במסכת ארוכה של חקירות ודרישות, בניסיון להציל מפי האסורים את שמות הורגי ה'חוטפים'. האסירים מילאו את פיהם מים וסירבו להסגיר את האשמים. לאחר כמה ימים הודיעו השלטונות כי אם בתוך שבוע ימים לא יימסרו להם השמות - יוצאו הרב וכל אשר עמו להורג.

הרב אסר על בני קהילתו להסגיר את המעורבים בפרשה. כל אותו שבוע התכנסו בני זלוטשוב בבית-הכנסת והעתירו תפילה ותחנונים להסרת רוע הגזרה.

היום האחרון בשבוע הגיע והמתח הרקיע שחקים. לפתע נפוצה בעיר הידיעה המרעישה כי האסורים שוחררו. על-פי הידיעה, הודיע מושל העיר לראשי הקהילה כי לפנות בוקר התייצב לפניו תושב העיר שהודה באשמה. הלה קיבל עליו את כל האחריות למאורעות השבת, וגילה כי הוא שהשליך על ראש ה'חוטפים' את החפצים שגרמו למותם. לאחר שהודאתו נחקרה ביסודיות - דיווח המושל - הוצא האיש להורג.

היהודי ש'הודה' לא היה אלא מיודענו שבתי'ל הקצב. הכול ידעו כי לשבתי'ל לא הייתה יד ורגל בפרשה, וכי למעשה מסר את נפשו למען הרב ושאר ראשי הקהילה. בו-ביום הובא לקבורה ועל מצבתו נחרת לאמור: "פה נטמן הקדוש ר' שבתי ב"ר יוסף, שמסר נפשו להצלת כמה נפשות מישראל".

או-אז גם הבין רב העיר את יחסו של רבי משה-לייב מסאסוב אל שבתי'ל הקצב ואת דבריו עליו: "זלוטשוב זקוקה לו לא פחות משנזקק הוא לה".

דרכי החסידות

מאמר האחדות

בכ' במרחשוון (תרכ"א) נולד כ"ק אדמו"ר הרש"ב, שייסד את ישיבת 'תומכי-תמימים' ונודע במאמרי החסידות המעמיקים שלו. אחד ממאמריו, שעשה בשעתו רעש גדול, הושמע לפני מאה וחמש שנים, בשמחת-תורה תרנ"ט. המאמר נפתח בפסוק "החלצו מאיתכם", וכולו עוסק במעלת האחדות והשלום ובשלילת המחלוקת ושנאת-חינם (מודפס בספר המאמרים תרנ"ט עמ' נג).

בנו, אדמו"ר הריי"צ, סיפר (ספר השיחות תש"ה עמ' 19), שהמאמר מבוסס על מאמר 'החלצו' שבלקוטי תורה, אשר רבנו הזקן היה נוהג לאומרו בקביעות פעם בשנתיים או שלוש, כדי לטהר את אוויר העולם. אדמו"ר הריי"צ גם מספר מה היה הבסיס למאמרו זה של רבנו הזקן:

בשנת תקכ"ה נסע רבנו הזקן אל רבו, המגיד ממזריטש. בדרכו חזרה עבר דרך העיר סמרגון. באותה שעה ניטשה שם מחלוקת עזה, שסיבתה ריבוי תלמידי-החכמים בעיר. הוקמה בעיר ישיבה, ותלמידיה נשאו נשים מבנות העיר ונשארו להתגורר בה. הם היו למדנים גדולים, ונהגו לקפח את רב העיר בשאלותיהם, ושום רב לא היה יכול לעמוד כנגדם. כך פרצה מחלוקת גדולה. רבנו הזקן אמר לפניהם מאמר חסידות על מאמר חז"ל (יומא ט,ב): "ראשונים שנתגלה עוונם - נתגלה קיצם; אחרונים שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קיצם". זה היה הבסיס למאמר 'החלצו' שבלקוטי תורה.

שלילת המחלוקת

גם העילה לאמירת המאמר המורחב על-ידי אדמו"ר הרש"ב הייתה קשורה במאורע כלשהו. סיפר אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 234): "פעם ישב אבי (הרש"ב) בהתוועדות חסידים, וראה שמזגו לאחד המסובים 'משקה' בכוס שקודם לכן שתה ממנה חברו. נטל הלה את הכוס ושטפה, ורק לאחר מכן שתה ממנה. אבי הקפיד על כך, ובעקבות זאת אמר את המאמר המפורסם 'החלצו'".

כמה שבועות אחר-כך, בשבת פרשת נח תרנ"ט, חזר ואמר הרש"ב את המאמר. סיפר אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות ה'תש"ה עמ' 18-19): בשבת בבוקר עשינו קידוש בביתי והתכוננו ללכת אחר-כך לסעודת שבת אצל אבי. פתאום נפתחה הדלת ואבי נכנס. אבי אמר: 'באתי אליך לקידוש'. באותה שעה נכח גם החסיד רבי לייב מוועליז. הוא היה ירא-שמים גדול, נטול פניות אישיות, אבל היה אדם קשה, בלי רחמנות, ובייחוד התייחס בביטול רב לאנשים פשוטים. בוועליז הייתה אז מחלוקת גדולה, ורבי לייב התנהג באותה מחלוקת בנוקשות רבה. ובאותו קידוש אמר הרבי עוד הפעם את המאמר 'החלצו'.

מהותה של שנאת-חינם

במאמר זה מסביר הרש"ב את מהותה של שנאת-חינם: שנאת-חינם היא, שאחד שונא את חברו סתם כך, על לא-דבר. לפעמים הוא ממציא טענה כלשהי, מדוע הוא שונאו, אבל אין זו אלא תואנה ועלילה להצדיק את שנאתו. הסיבה האמיתית היא - ישותו העצמית, שאינה מניחה מקום לזולתו. חשוב הוא בעיני עצמו, ולכן הזולת ממעט את מציאותו (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' נו).

עוד הוא אומר, כי שנאת-חינם נפוצה ביותר בין עובדי ה': "כל אחד בונה במה לעצמו, בתורה ובעבודה, על-פי דעתו ושכלו דווקא, ואין אחד מתאחד ומתחבר עם רעהו. כל אחד מבטל את הטוב שבעבודת חברו, וכל חיסרון שימצא בה - יגדיל וירחיב עשרת מונים (אף אם אינו אלא חיצוני, שאינו נוגע בגוף ובעצם עבודתו). התנהגות זו מעידה ששונא הוא את חברו בליבו ואינו חפץ כלל בטובתו. ומהי הסיבה לשנאה זו? ישותו והרגשת עצמו, או בלשון אחרת: העדר הביטול והעדר הנחת עצמותו" (שם עמ' סא).ים יהודיים

חיים יהודיים