מדוע מחצית השקל חייבת להינתן בתור ממון הציבור ולקרבנות הציבור דווקא? * ומדוע גרם חטא העגל ירידה במשה רבינו, בשעה שהוא עצמו היה למעלה?! * התיקון לחטא כללי על-ידי מחצית השקל, באופן שכל ישראל בשווה, מתוך "אש", להט והתלהבות מעצם הנשמה * ההוראה: קבלת עול עם חיות ו'אש' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בפרשת שקלים נאמר1 "זה יתנו גו' מחצית השקל גו' לכפר על נפשותיכם", ש"נתנו כל אחד מחצית השקל והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה"2, ועל זה נאמר "לכפר על נפשותיכם", דהיינו3, הכפרה על חטא העגל, כדאיתא בירושלמי4 ובמדרש5.
חטא העגל היה חטא כללי6, שפגע לא רק באותם אנשים שהשתתפו בכך, אלא גם שבט לוי, שלא השתתפו בחטא זה7, ואפילו משה רבינו, שבשעת מעשה לא היה כלל באותן ד' אמות, והיינו, שלא היה אפילו בגדר "מי שיש בידו למחות כו'"8, מכל מקום גם בו פגע החטא, כמו שכתוב9 "לך רד", ואמרו רז"ל10: "רד מגדולתך".
וכשם שחטא העגל היה עניין שבו נכשל כלל-ישראל בתור שלימות של כלל11, והיינו, שהיה זה קלקול כללי – לכן גם התיקון והכפרה על זה הוצרך להיות על-ידי עניין כללי, שכולם היו שווים בו12, כיוון שהיה זה עניין של כלל-ישראל.
ב. והביאור בזה בפרטיות יותר:
ידוע שחטא העגל היה באותו סוג כמו חטא עץ הדעת. על-ידי חטא עץ הדעת ירדה זוהמא לעולם, ובשעת מתן תורה פסקה זוהמתן, ועל-ידי חטא העגל חזרה13.
ומזה מובן, שיכולים להבין בבירור יותר את ענינו של חטא העגל, על-ידי ההתבוננות במה התבטא חטא עץ הדעת, ובעניינו של מתן תורה:
בתחילת הבריאה – "עולם על מילואו נברא"14, ו"עיקר שכינה בתחתונים היתה"15. על-ידי חטא עץ הדעת ירדה זוהמא לעולם, ובגלל זה לא היה העולם כלי לאלקות בגילוי. וכידוע, שהגם שקיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה16, מכל מקום, לא היה קיום התורה קשור עם גשם העולם באופן פנימי, כיוון שרוחניות וגשמיות היו רחוקים זה מזה – רוחניות לא היתה יכולה לבוא בגשמיות בפנימיות ובאופן של קליטה17.
והחידוש דמתן תורה הוא – שבטלה הזוהמא, היינו, שנעשה זיכוך בעולם, ולכן יכולים תורה ומצוות להיות בדברים גשמיים בפנימיות, לעשות מהגשמיות כלי לאלקות.
ואילו חטא העגל שב ועורר את הזוהמא של חטא עץ-הדעת בכללות העולם.
בודאי נשאר החידוש דמתן תורה גם לאחרי חטא העגל18, שהרי גם עכשיו ישנו חילוק בין בני-ישראל לאומות העולם, להבדיל. אצל בני-ישראל, הרי גם עכשיו19 נשארו תורה ומצוות בגשמיות, שעניינם הוא לחבר ולאחד גשמיות עם אלקות. אבל אף-על-פי-כן, חזרה מדה מסויימת של זוהמא, וזוהמא זו היא לא רק באנשים פרטיים ועניינים פרטיים, אלא גם בכללות העולם.
ג. על-פי זה יובנו כמה דינים שהיו במחצית השקל20:
א) הממון שנתן כל יחיד נעשה ממון ציבור. כל אחד נתן מממונו, אבל היה צריך ליתן באופן שיתבטל מתורת ממון יחיד, וגם לא שותפות של כמה יחידים, אלא ממון ציבור.
ב) בממון של מחצית השקל קנו קרבנות ציבור דווקא.
הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות (סדר קדשים) מבאר, שישנם ארבע סוגים של קרבנות: א) קרבנות ציבור, ב) קרבן יחיד, ג) קרבן ציבור דומה לקרבן יחיד, ד) קרבן יחיד דומה לקרבן ציבור.
קרבן ציבור היינו הקרבנות שיש להם זמן קבוע, ומקריבים אותם בתור ציבור, כמו תמידין ומוספין. קרבן יחיד היינו הקרבנות שאין להם זמן קבוע, וכל אחד מקריב אותם בתור יחיד. קרבן ציבור דומה לקרבן יחיד היינו הקרבנות שמקריבים אותם בתור ציבור, אבל אין להם זמן קבוע, כמו פר העלם דבר. וקרבן יחיד דומה לקרבן ציבור היינו הקרבנות שמקריבים אותם בתור יחיד, אבל יש להם זמן קבוע, כמו קרבן פסח.
קרבן יחיד, גם קרבן יחיד שדומה לקרבן ציבור – לא קנו מממון מחצית השקל. אודות קרבן ציבור שדומה לקרבן יחיד – יש פלוגתא21, וההלכה היא שגם עבורם לא לקחו ממחצית השקל. אלא דווקא עבור קרבן ציבור ממש לקחו ממחצית השקל.
והטעם הפנימי לשני הדינים: כיוון שמחצית השקל היה עניין כללי – הוצרך להיות ממון ציבור, ושימש עבור קרבנות ציבור ממש.
ד. ומחצית השקל הוא התיקון על חטא העגל:
במחצית השקל נאמר "זה יתנו" – "זה" לשון גילוי, כמאמר רז"ל22: "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי".
והיינו, שעל-ידי מחצית השקל ועבודת הקרבנות, ובזמן הזה, על-ידי עבודת התפלה שבמקום קרבנות תקנום23 – מבטלים את הזוהמא וחוזרים וממשיכים גילוי אלקות בעולם24, כמו שהיה קודם החטא, ובאופן נעלה יותר, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו.
* * *
ה. על25 הפסוק26 "זה יתנו וגו' מחצית השקל", איתא בירושלמי ובמדרש27: "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו וכו' כזה יתנו". ומבואר בתוספות28 שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש, לא בגלל שנתקשה משה לידע מהו מחצית השקל, "אלא שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו", וכדברי המדרש שם: מי יוכל ליתן כופר נפשו, "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"29 ועדיין אינו מגיע וכו'. ובתור מענה לזה הראהו הקב"ה "מטבע של אש".
הגם שעניין הקרבנות – שגם הם כפרה על חטאים30 – נאמר עוד לפני ציווי מחצית השקל, שהרי מיד לאחרי מתן-תורה נאמר כבר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", מכל מקום, לא תמה משה על כך שקרבנות יכולים לכפר; רק בציווי על מחצית השקל תמה משה מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו.
והביאור בזה:
מחצית השקל היתה כפרה31 על חטא העגל32, שהיה חטא של עבורה זרה. ועל זה תמה משה: כיצד יכול מחצית השקל לכפר על חטא שכזה?
מצוות הם בדוגמת אברים33. כשם שבאברי האדם יש חילוקים: יש אברים פרטיים, שלכל אחד מהם יש חיותו הפרטי מהנפש (והם עצמם מתחלקים לשני סוגים: אברים שהנשמה תלויה בהם, ואברים שאין הנשמה תלויה בהם), ויש אברים כלליים, כמו מוח ולב, ובהם היא עיקר השראת הנפש34, החיות לכל הגוף – כמו כן ישנם חילוקים אלו גם במצוות: מצוות פרטיות ומצוות כלליות. "אנכי" ו"לא יהיה לך" הם כללות כל התורה, שהם נוגעים לעצם הנשמה, ובהם תלויה ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה.
ולכן, כשהקב"ה ציוה על נתינת מחצית השקל בתור כפרה על חטא עבודה זרה, שזהו "כופר נפשו", כפרה עבור הנפש עצמה שבה פגע חטא העגל – תמה משה כיצד יכול מחצית השקל להגיע ולהיות כפרה עבור הנפש עצמה.
ו. על-פי זה יובן פירוש האור החיים הקדוש על הפסוק35 "כי תשא את ראש בני-ישראל לפקודיהם", שפסוק זה קאי אודות הסתלקות של צדיקים ראשי בני-ישראל: "כי תשא את ראש בני-ישראל" – שכאשר מסתלק צדיק קודם זמנו, הרי זה "לפקודיהם" (מלשון חסרון, כמו שכתוב36 "ולא נפקד ממנו איש") – מצד החיסרון, החטא של בני-ישראל.
כל הפירושים שבפסוק אחד שייכים זה לזה37. מהי השייכות של פירוש האור החיים לפירוש הפשוט שבפסוק זה?
אך העניין הוא, שלפי הפירוש הפשוט מדבר הפסוק אודות חטא עבודה זרה, חטא ופגם כללי, ולכן יש לזה שייכות לפירוש האור החיים, כי, חטא כללי נוגע בכללות הנשמה ובנשמה הכללית, כפי שאכן היה בחטא העגל, שפעל ירידה במשה רבינו, ראש ישראל (אף שהוא בעצמו לא היתה לו שייכות כלל עם החטא, להיותו בעת מעשה למעלה), כמאמר רז"ל38 "לך רד מגדולתך"39.
וכיוון שחטא העגל גרם עניין המיתה – כידוע שעל-ידי נתינת הלוחות נעשה "חירות ממלאך המות"40, ואילו חטא העגל חזר ועורר את חטא עץ הדעת שגרם מיתה בעולם – הרי זה משתקף באותו אופן גם בנשמה כללית, שזהו עניין הסתלקות הצדיקים.
ז. אך עדיין צריך להבין41: כיוון שאצל משה רבינו לא היה קשה מהו מחצית השקל, אלא שהיה תמה כיצד יכול מחצית השקל להיות "כופר נפשו" – כיצד נתיישבה תמיהתו כשהראהו הקב"ה "מטבע של אש"?
ויובן על-פי משל (שיש אומרים שמקורו מהבעש"ט)42 מאדם שלמד מלאכת צירוף זהב וכסף, והמלמד הראה לו כיצד לעשות את כל פרטי המלאכה, אבל, פרט זה, שתחת הזהב והכסף צריכים להבעיר אש, לא אמר לו, מרוב הפשיטות שבדבר. וכאשר התלמיד מילא אחר כך את כל פרטי העבודה, אבל החסיר פרט אחד, שלא הבעיר את האש – הרי מובן שלא היה פועל יוצא מעבודתו, והזהב והכסף נשארו גולם כמקודם.
וזה היה מענה הקב"ה למשה רבינו כשהראה לו "מטבע של אש":
נתינת מטבע כשלעצמה, אינה יכולה להגיע עד עצם הנפש להיות כפרה עבורה;
אבל כאשר לצורך זה משתמשים באש, שנותנים את המטבע מתוך להט ואש שבאים מעצם הנשמה, "נר הוי' נשמת אדם"43 – אזי יכול "מחצית השקל" להיות "כופר נפשו".
ח. ומזה באים לנקודה נוספת בשייכות למדובר בהתוועדות שלפני זה44:
דובר לעיל אודות סעיף י"א בהמשך באתי לגני [. .], שבו מתחיל לבאר העניין ד"צבא" מלשון חיל – שבהתאם לכך צריך להיות אופן העבודה עתה, היינו, להתגייס לעבודת הצבא כדי לפעול ניצוח המלחמה, שזוהי העבודה דקבלת עול.
אמנם, יש לדעת, שעניין זה צריך להיעשות גם מתוך חיות ואש, שאז הרי זה בבחינת "כופר נפשו".
וכאשר העבודה היא באופן ד"מטבע של אש", אזי נותן הקב"ה לבני-ישראל "זהב וכסף ונחושת וגו'"45 [. .], דהיינו כל העניינים הגשמיים, ובני-ישראל עושים מהגשמיות – רוחניות46, כמו שכתוב47 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
(מהתוועדויות פרשת שקלים ה'תשח"י. ה'תש"כ. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשח"י ח"ב (כב) עמ' 78-80, ה'תש"כ ח"א (כז) עמ' 386-389)
____________________________________
1) תשא ל, יג-טו.
2) פרש"י עה"פ.
3) מכאן עד סוס"ד הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 162 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
4) שקלים פ"ב ה"ג.
5) תנחומא תשא יו"ד.
6) והוא החטא הראשון – לאחרי מ"ת, שבו פסקה הזוהמא שירדה לעולם ע"י חטא עץ הדעת, כדלקמן ס"ב (מהנחה בלתי מוגה).
7) פרש"י במדבר א, מט. ג, יב. ועוד.
8) ראה שבועות לט, ב. הובא בתניא פ"א.
9) תשא לב, ז.
10) ברכות לב, א. הובא בפרש"י עה"פ.
11) ולכן הי' זה נוגע גם למשה רבינו, עליו נאמר (ברכה לג, ה) "ויהי בישורון מלך" (מהנחה בלתי מוגה).
12) כמ"ש (תשא ל, טו) "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (מהנחה בלתי מוגה).
13) שבת קמו, רע"א. זח"א נב, ב.
14) ראה ב"ר פי"ב, ו.
15) שם פי"ט, ז.
16) יומא כח, ב. וש"נ.
17) ראה בכ"ז לקו"ש ח"א ע' 41. תו"מ חט"ו ע' 231. וש"נ.
18) ראה ניצוצי אורות לזח"ג יד, ב.
19) לאחרי חטא העגל, שאז הורד עדים, כמ"ש (תשא לג, ה-ו) "ועתה הורד עדיך . . ויתנצלו בני-ישראל את עדים מהר חורב" (מהנחה בלתי מוגה).
20) ראה גם שיחת ש"פ פקודי, פ' שקלים דאשתקד ס"ח (תו"מ חי"ט ע' 124). וש"נ.
21) מנחות נב, א.
22) שמו"ר ספכ"ג.
23) ברכות כו, ב. זח"ב כ, ב.
24) וכדי לפעול את הגילוי ד"זה" – צריך להיות "יתנו": כל הנותן בעין יפה הוא נותן (ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ), היינו, שעבודת התשובה (שפועלת הכפרה על החטא) צריכה להיות באופן שנותן כל עניניו וכל כחות נפשו לאלקות בעין יפה (מהנחה בלתי מוגה).
25) מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 923 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
26) תשא ל, יג.
27) שקלים פ"א ה"ד. במדב"ר פי"ב, ג. ועוד. הובא בפרש"י עה"פ.
28) ד"ה זאת החי' – חולין מב, א.
29) איוב ב, ד.
30) ובפרט ע"פ מ"ש הרמב"ן (ויקרא א, ט) בענין הקרבנות, "שיחשוב אדם . . כי . . ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה . . נפש תחת נפש וכו'" (מהנחה בלתי מוגה).
31) וכדאיתא בירושלמי (שם ה"ג) בפירוש "כל העובר על הפקודים" (תשא שם) – "כל דעבר על פיקודייא" (מהנחה בלתי מוגה).
32) ירושלמי שם. תנחומא תשא יו"ד.
33) ראה ת"ז ת"ל (עד, סע"א). תניא פכ"ג.
34) תניא רפ"ט. וראה ת"ז תכ"א (נג, א). שם תכ"ז (עב, רע"ב).
35) ר"פ תשא.
36) מטות לא, מט.
37) ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ועוד.
38) ברכות לב, א. הובא בפרש"י תשא לב, ז.
39) ראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר תשח"י בתחלתה (תו"מ חכ"ב ע' 78).
40) תקו"ז תנ"ו (צא, א).
41) ראה עד"ז גם בלקו"ש ח"א ע' 178 ואילך. תו"מ חי"ט ע' 120 ואילך.
42) ראה ספר בעש"ט עה"ת ר"פ תשא, ובהנסמן שם.
43) משלי כ, כז.
44) שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט סי"ט לעיל (תו"מ תש"כ ח"א) ס"ע 366 ואילך).
45) תרומה כה, ג.
46) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' רסה (נעתק ב"היום יום" כז טבת. וראה גם "היום יום" כט אדר שני. כז אלול).
47) שם, ח. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
