כשתבוא הגאולה וייבנה בית-המקדש נזדקק להיטהר על-ידי אפר הפרה האדומה. בזמן הגאולה תיעשה הפרה האדומה העשירית, כפי שהרמב"ם מפרט את ההיסטוריה של קיום מצווה זו (הלכות פרה אדומה סוף פרק ג): "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבנו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית יעשה המלך המשיח, מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון".
המילים האחרונות של הרמב"ם מעוררות שאלה: הלוא ספר הרמב"ם הוא ספר הלכתי ולא ספר תפילות ומשאלות. ידוע גם-כן, שכל מילה שלו שקולה ומדודה, והלכות רבות נלמדות מדיוק לשונו. איזה מקום יש אפוא בספרו ההלכתי לַתוספת "מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון"? (בכך שונה תוספת זו כאן, ב'יד החזקה', ממה שהרמב"ם מוסיף בפירוש המשניות [סנהדרין פרק חלק דיבור המתחיל "וכת שנייה"], וגם באיגרת תימן [וכן הוא גם במקור הערבי שם - ראה הוצאת קאפח] מוּספת תפילה זו "מהרה ייגלה").
עומק הציפייה
אפשר היה לומר, שהרמב"ם רוצה ללמדנו, שיהודי צריך להתפלל על ביאת המשיח. אולם הסבר זה אינו מספק, שכן הלכה זו, בדבר הצורך בתפילה על ביאת המשיח, הייתה צריכה לכאורה להיכתב בפרקים שבהם נידונות הלכות המשיח, ולא כאן, כאשר המשיח מוזכר רק בדרך אגב.
אלא ההסבר הוא (ראה לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 131), שהרמב"ם אכן רוצה ללמדנו בכך הלכה חשובה על עומק הציפייה והתפילה לביאת המשיח. גם כאשר עניין הגאולה עולה בדרך אגב, הוא צריך לעורר אצל יהודי רגשות עמוקים כל-כך של כמיהה ותשוקה, עד שמיד יישא תפילה: "מהרה ייגלה".
בעניין האמונה במשיח הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים פרק יא הלכה א ): "כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו... הוא כופר... בתורה ובמשה רבנו". הרי אפוא שלא דיי להאמין שהמשיח יגיע, אלא חובה גם לקוות ולצפות לבואו. מי שמאמין בבוא המשיח, אך אינו מצפה לו – אמונתו לוקה בחסר.
מכיוון שהאמונה בביאת המשיח היא חובה תמידית, גם החובה לצפות לבואו היא חובה תמידית. בכל עת צריך יהודי לחיות בתחושה של תקווה וציפייה, שהנה-הנה המשיח בא. כך אנו גם מתפללים שלוש פעמים ביום: "לישועתך קיווינו כל היום" – אנו מקווים לגאולה בכל רגע של היום.
תחושת חסר
תחושה עזה כזאת של ציפייה נובעת מהכרה אמיתית במשמעותה של הגאולה. יהודי יודע, שלא ייתכן להגיע לשלמות בקיום התורה והמצוות ללא המשיח. כל עבודתנו בלימוד התורה ובקיום המצוות היא חלקית בלבד כל עוד לא באה הגאולה. לכן היהודי חש תחושה מתמדת של חסר, והוא שרוי כל העת בתשוקה עזה לגאולה.
זו אפוא ההלכה שמלמדנו הרמב"ם – כאשר יהודי מחכה לבוא המשיח בדרך הראויה, הרי כשהוא מזכיר עניין כלשהו השייך לגאולה – אף אם אִזכור הגאולה בא בדרך אגב – מיד מתעוררים בו רגשות עזים של צימאון ותשוקה, עד שהוא פורץ בו-במקום בתפילה: "מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון".
לכן הכניס הרמב"ם עניין זה דווקא בהלכות הפרה האדומה ולא בהלכות המדברות על המשיח ועל הגאולה. אילו היה כותב זאת שם, היינו מבינים מכך שכאשר עוסקים בסוגיית הגאולה יש צורך להתפלל עליה. על-ידי הבאת התפילה לגאולה דווקא כשהיא מוזכרת בדרך אגב הרמב"ם מלמדנו שהתפילה לגאולה צריכה לפרוץ מליבו של היהודי גם כשהוא עוסק בעניינים אחרים, אלא שהוא נזכר בגאולה – ומיד הוא מבטא את תשוקתו וכמיהתו לביאת המשיח במהרה בימינו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
