אחד הדברים שמאפיינים את המלך המשיח הוא שילוב הניגודים שבמהותו. מצד אחד הוא "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט,ט), ומצד שני הוא "מלך" ("הנה מלכך יבוא לך"), ומלכות פירושה רוממות והתנשאות על העם. מצד אחד, יתנהג כמלך – בהתנשאות של מלכות, בתקיפות של מלך, בהדר שראוי למלך המשיח; ובה-בשעה תהיה בו ענווה ופשטות, כאחד העם.
כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' היה אומר, שמשיח-צדקנו יתענג במיוחד מהיהודים הפשוטים, בעלי מסירות-הנפש. כלומר, אף-על-פי שילמד תורה את כל העם, כולל גדולי-הגדולים, וכולם ילמדו מפיו את "תורתו של משיח", עם זה, תהיה בו ענווה והתבטלות פנימית מופלאה, כדי להתייחס לאנשים פשוטים וללמוד גם עמם, על-פי רמתם ומידת הבנתם (ראה ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 194).
תקיפות הנובעת מהתבטלות
למעשה, שילוב זה, בין תקיפות והתנשאות ובין ענווה גמורה, צריך להיות אצל כל יהודי. מצד אחד התורה דורשת מהיהודי לסלק לחלוטין כל פירור של יֵשות עצמית ולהתבטל לגמרי לקב"ה. מצד שני מצפה ממנו התורה להציג לא-אחת תקיפות ונחישות-דעת עד כדי מסירות-נפש בפועל. התורה דורשת ממנו לדחות בתוקף את השפעותיו השליליות של העולם ולעמוד נגד כל גורם שמנסה להפריעו בעבודתו לקונו. איך ייתכן להכיל בו-בזמן גם העדר שמץ של ישות עצמית וגם עוז-רוח ותקיפות רבה כל-כך?
בעומק הדברים אין כל סתירה, ואדרבה, שתי התכונות נובעות ממקור אחד. תקיפותו של יהודי בכל הקשור לעבודת הבורא נובעת מההכרה העמוקה, שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה שקיימת בעולם, וששום דבר אינו יכול להפריע למילוי רצונו. דווקא משום שהאדם אינו מחשיב את עצמו כלל למציאות עצמאית, לכן תקיפותו בענייני התורה והמצוות אינה ביטוי של יֵשות עצמית, אלא בדיוק להפך – ביטוי להכרה העמוקה שאין שום מציאות מלבד הקב"ה. כך יוצא, שדווקא ההתבטלות והעדר כל יֵשות עצמית הם הגורמים לאדם לגלות שיא של תקיפות ועוצמה בכל הקשור לענייני התורה ומצוותיה.
ייחודו של המלך המשיח
מסופר על אחד מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן, שבצעירותו נודע כעילוי גדול והיה ממתנגדי החסידות. פעם אחת הגיע אל הרבי, ודברי-תורתו שבו את ליבו, עד שנשאר במקום ושקד חודשים רבים על תורת החסידות. כשנכנס בפעם הראשונה ל'יחידות' אל הרבי, שאל: "מה חסר לי?". השיבו הרבי: "לא חסר לך מאומה, כי ירא-אלוקים אתה ולמדן. אתה רק צריך להוציא את ה'חמץ', שהוא יֵשות וגסות-הרוח, ולהכניס 'מצה', שהיא ביטול".
איסור חמץ שונה מהרבה איסורי-תורה בכך שאיסורו ב'משהו'. אפילו פירור זעיר של חמץ אסור בתכלית בימי הפסח, ואינו מתבטל ברוב או בשישים. פירושו של דבר במשמעות הרוחנית, שאת ההתנשאות והגאווה יש להרחיק לחלוטין ואסור להשאיר אפילו 'משהו' של גאווה. כל עוד יש באדם גאווה וגסות-הרוח, אומר עליו הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". וכפי שנאמר במשלי: "תועבת ה' כל גבה-לב".
הסיבה לשלילה הגמורה של הגאווה היא משום שהיא הגורם הראשי לחטא ועוון. לוּ היה האדם בטל בתכלית לקב"ה – לא היה עולה על דעתו לעשות דבר שאינו עולה בקנה אחד עם רצונו. אך מכיוון שיש בו גאווה והרגשת יֵשות עצמית, נוצר אצלו מצב של 'אני רוצה' מול 'הקב"ה רוצה', ואז אי-אפשר לדעת רצונו של מי יגבר.
זו מעלתו המיוחדת של המלך המשיח. אין בו אפילו שמץ של יֵשות אישית, ולכן יוכל למלוך על העולם כולו ולהביא את דבר-ה' לכל העולם. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
