"הוד מלכותך!", פתח הווזיר את דבריו באוזני הסולטן הטורקי, כשהוא מעווה את פניו בארשת צדקנית. "באתי לדבר עמך בעניין היהודים. הכול יודעים כי הם תאבי-בצע, אינם סרים למשמעתך ועושים ככל העולה על רוחם. עוד מעט יחגגו את חג-הפסח, יעלו על שולחנם כלי כסף וכלי זהב וישמחו לחורבנם של המצרים. כפויי טובה הם. המצרים אירחו אותם ברוחב-לב והעניקו להם כל טוב, ויום אחד קמו ועזבו ובידיהם כסף וזהב שגנבו מהמצרים. יום אחד הם עלולים למרוד גם בך, אדוני הסולטן...".
ידידו הקרוב ביותר של הסולטן היה דווקא רבה של הקהילה היהודית. הסולטן נהנה לשוחח עם הרב בדברי חכמה, ואף נעזר בעצתו במקרים מורכבים. איש-סוד וישר כמוהו לא מצא בממלכה.
הבין הסולטן כי קנאתו של הווזיר מדברת מגרונו. הלה לא היה יכול לשאת את האמון שהסולטן רוחש לרב, ולכן הוא מנסה להעליל על הרב והיהודים. בכל-זאת השיב לווזיר: "אם תוכל להוכיח לי כי היהודים אינם מצייתים לי, אדע כיצד להענישם, ואת הרב בראשם; אך אם יתברר כי נאמנים הם, מרה תהיה אחריתך...".
הווזיר שפשף את ידיו בהנאה. לרגע זה ציפה. מיד אמר לסולטן: "את ליל החג הראשון של פסח חוגגים היהודים בארבע כוסות יין. צווה עליהם לבל ישתו יין בליל החג, ונראה אם יישמעו לצו המלכותי".
"כיצד נוכל לדעת אם קיימו את מצוותי אם לאו?", שאל הסולטן.
השיב הווזיר: "אין פשוט מזה. בחג הזה היהודים מצוּוים לפתוח את ביתם לנזקקים שאין להם היכן לסעוד. אנו נתחפש לעניים עוברי-דרך, וכך נוכל להתארח על שולחנו של הרב ונראה כיצד הוא נוהג".
הצעתו של הווזיר מצאה חן בעיני הסולטן. הוא מיהר להוציא כרוּז האוסר בצו מלכותי את שתיית היין. כל מי שיפר צו זה אחת דינו, נכתב.
בערב החג התחפשו השניים לעוברי אורח ובאו לבית-הכנסת. בקרב היהודים מבוכה רבה. הכול נשאו את עיניהם אל הרב הנערץ. לפני התפילה נשא הרב דברים באוזני עדתו: "בכל דור ודור עומדים עלינו, והקב"ה מצילנו מידם. לכו חִגגו את החג בשמחה, וחוץ משתיית יין, שנאסר עלינו, קיימו את הסדר כהלכתו, לכל פרטיו".
הרב הפסיק לרגע והמשיך:
"כאשר תגיעו לשתיית הכוס, הרימו כוס ריקה ואמרו תפילה: 'ריבונו של עולם, גלוי לפניך שאנו רוצים לקיים את מצוותיך, אך הוד מעלת הסולטן גזר עונש מוות על כל מי שישתה יין, ופיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה. מתפללים אנו שייחשב לנו כאילו קיימנו את מצוות ארבע כוסות כהלכתה'".
ליל הסדר. בתי היהודים מאירים באורות נוצצים, ועל פני כול ניכרת שמחת החג. בבית הרב המולה רבה. אורחים מסיבים לצד הילדים, והכול קוראים את ההגדה בנעימה ובשמחה.
בין האורחים יושבים שני עניים. בני-הבית קיבלו את פניהם בסבר פנים יפות, ודאגו להם למקום ישיבה ולכל צורכי הסדר. לרגע נדמה היה לרב כי עיניו של אחד מהם מוּכרות לו, אך הוא התרכז באמירת ההגדה ולא נתן דעתו להיזכר מהיכן מוּכרות לו עיניו של האורח.
שני האורחים עקבו אחר כל מהלך הסדר. הם ראו כי בכל פעם שמגיעים לשתיית הכוס, הכול מרימים את כוסם ואומרים את התפילה המיוחדת.
היה ברור לכול כי היהודים מקיימים את מצוות המלך, ואכן לא שתו יין בלילה הזה. לפתע החלו פניו של אחד האורחים להשתנות, והנוכחים חשו לעזרתו. זה היה הווזיר, שהבין כי מזימתו סוכלה, ועתה המלך לא יסלח לו ומרה תהיה אחריתו. באין אומר ודברים קם ויצא מן הבית, עוזב את השולחן בעיצומו של הסדר.
הנוכחים הביטו זה בזה בתימהון. חברו של האורח הרגיעם ואמר, כי כנראה עייף הוא מעמל הדרך. בסיום הערב נפרדו האורחים ופנו לאכסנייתם. גם הסולטן המחופש הודה בחום למארחו ויצא מן הבית.
למחרת הורה הסולטן לרב ולווזיר להתייצב בארמונו. בשעה היעודה עמדו שניהם לפני הסולטן, והוא פנה אל הרב ואמר:
"דע, כי אני והווזיר היינו אתמול אורחיך בליל חגכם, בבואנו מחופשים לבלי-הכר. שמחתי לראות כי קיימתם את גזֵרתי ולא שתיתם יין, ובזה הרווחת את ראשך ואת ראשם של כל היהודים. מבקש אני להתנצל על שגרמתי לכם סבל גדול ומנעתי מכם לקיים את מצוות דתכם".
כעת הפנה הסולטן את ראשו בכעס לעבר הווזיר. במבט מאיים הרעים עליו: "ואתה הווזיר, בוש והיכלם על מזימתך השפָלה להעליל על היהודים כי אינם נשמעים למצוותי. בהתערבות זו חרצת את דינך למוות!".
שוב פנה הסולטן אל הרב ואמר לו, כי האיסור בטל לגמרי, ובליל הסדר השני היהודים רשאים לשתות את ארבע כוסות היין כהלכתם.
שמחת היהודים באותו פסח על מפלת הווזיר נחוגה בטורקיה עוד שנים רבות לאחר מכן. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
