גיליון 721, ערב שבת-קודש פרשת בהר, י"א באייר ה'תשס"ח (16.5.2008)
דבר מלכות
"לפני רשב"י לא נחרב הבית כלל"
ביום הסתלקותו הגיע רשב"י לשלימות עבודתו – האיר אז 'אור העולה על כולנה' שנמשך בצירוף כל עבודת ימי חייו יחד * מדוע נענש ר' אברהם הלוי שביכה את חורבן הבית גם בל"ג בעומר, ומה ההסבר לסיפור הבקעה שנתמלאה דינרי זהב, ולא סופר שנלקחו חזרה? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. אודות1 עניין ההסתלקות איתא2, שביום ההסתלקות נכללים כל עבודתו ועמלו "אשר עבד כל ימי חייו", שהרי בשעת ההסתלקות הוא גמר עבודת הנשמה שהיה מוטל עליה לפעול בגוף.
– והיינו, שאף אם צריכה לירד שוב בגלגול3, מכל מקום, הרי זה גמר העבודה שהיה מוטל עליה לפעול בגוף זה –
ומצד זה ישנה מעלה ביום ההסתלקות על העבודה ד"כל ימי חייו", כי בעת ההסתלקות מתקבצים כל העבודות יחד.
יתירה מזו: בשעה שמתקבצים כל העבודות יחד – מיתוסף אור שלמעלה מכולם יחד.
וכמו, למשל, בשעה שמתקבצים יחד כמה אותיות, שכל אות יש לה פירוש ועניין בפני עצמו4, וכשמצרפים יחד כמה אותיות נעשית תיבה, הרי שמיתוסף דבר חדש – הכוח המצרף את האותיות5, תוכן התיבה, האור העולה על כולנה.
וכמו כן כשמצטרפים עשרה מישראל יחד, שבכל אחד מהם ישנה נפש אלקית, אזי מיתוסף עניין חדש – השראת השכינה שישנה על עשרה מישראל6.
ב. על-פי זה יובן גם עניין ל"ג בעומר, יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי – שככל שגדלה מעלת עבודת הרשב"י בחייו7, שאמר8 "בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא, ביה להיטא", הרי המעלה שנפעלה ביום הסתלקותו גדולה עוד יותר, מצד המעלה דסך-הכל ואור העולה על כולנה.
וזהו גם כן מה שמצינו9 בנוגע למשה רבינו: "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד", ורק בשעת הסתלקותו זכה גם לשער הנו"ן, "הר נבו"10 – נו"ן בו11.
ג. על-פי זה יובן מאמר המדרש12 על הפסוק13 "כי לא יראני האדם וחי", שאפילו חיות הקודש אינן רואות, להיותן "תחת14 הרקיע"15. ועוד איתא שם במדרש אודות צדיקים, ש"בחייהם אינם רואים", אבל במיתתם רואים.
ולכאורה, מכיוון שאפילו חיות הקודש, מדריגה נעלית יותר במלאכים, אינן רואות – איך יתכן שצדיקים במיתתם רואים? ואם זהו מצד מעלת הנשמות על המלאכים – היו הנשמות צריכות לראות גם בחייהם?
ועל-פי האמור מובן – כי בשעת ההסתלקות ישנה המעלה דסך- הכל והאור העולה על כולנה, מעלה שאליה אפשר להגיע בגמר העבודה.
ד. על-פי זה יובן המסופר בכתבי האריז"ל16 שר' אברהם הלוי היה אומר בכל יום תפלת "נחם", לפי שהיה מקונן ביותר על חורבן בית-המקדש, והיה משתוקק לבנין הבית שיהיה לעתיד. וכשאמר "נחם" גם בל"ג בעומר במירון, הקפיד עליו רשב"י, והדבר הזיק לו.
והעניין בזה17, כמובא18 בשם אדמו"ר הזקן נ"ע, שישנם נשמות של יחידי סגולה שלגביהם לא היה כל עניין החורבן, ואחד מהם הוא רשב"י.
ולכן, בבוא ל"ג בעומר, התקבצו יחד כל עבודותיו של רשב"י עם האור העולה על כולנה, וביום זה לא היה לו – לר' אברהם הלוי – להרגיש את כל עניין החורבן; להיותו תלמידו של האריז"ל, הרי ידע שעניין ההסתלקות הוא גמר העבודה כנ"ל, וגם ידע את ענינו ומעלתו של רשב"י, ולכן לא היה צריך להרגיש את החורבן בל"ג בעומר.
והיינו, שהדאגה על החורבן בל"ג בעומר היתה בסתירה לגילויים (שמחתו) של רשב"י, ולכן נענש.
ה. והביאור בזה:
עבודת הרשב"י היתה להמשיך פנימיות התורה ו"סתים דאורייתא" בגליא דתורה, ועל-ידי זה גם ב"גליא" שבעולם19. – היו כמה תנאים שעסקו בפנימיות התורה; אבל החידוש של רשב"י היה שהמשיך זאת בגילוי בעולם.
ומכיוון שהמשיך פנימיות התורה, "אילנא דחייא"20, בגילוי בעולם (אופן ההנהגה דלעתיד) – הרי במילא לא שייך כל עניין הגלות.
ו. ובזה יובן מה שמצינו במדרש21 שאחד מתלמידי רשב"י יצא למקום אחר ונעשה עשיר. כשחזר התלמיד נעשה אצל שאר התלמידים חלישות הדעת, והוציאן רשב"י לבקעה – לפי הגירסא בתנחומא22 היה זה ב"בקעה שעל פני מרון", "הר נבו" דרשב"י – ואמר "בקעה בקעה מלאי דינרי זהב". כשנתמלאה הבקעה בדינרי זהב, אמר לתלמידיו שכל אחד ואחד ייטול מהם כרצונו, אלא שעליהם לדעת שזהו חלקם לעתיד לבוא, "הוי ותשחק ליום אחרון"23, והתלמידים לא לקחו.
בהמשך לזה מסופר במדרש24 מעשה נוסף: ר' שמעון בן חלפתא – שהיה לאחר זמן רשב"י, להיותו אמורא25 – היה עני מרוד, ולא היה לו להוצאות שבת ויום-טוב. והתפלל על כך, וניתנה לו אבן טובה מן השמים, ומכרה והוציא את הממון על הוצאות שבת ויום-טוב. כשראתה זאת אשתו, שאלה אותו על כך, וסיפר לה כל המעשה, ואמרה שאינה מסכימה לזה, כי לעתיד לבוא "יהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא". הלך ר' שמעון בן חלפתא לשדה והתפלל, וחזרו ונטלו אותה ממנו.
ומסיים במדרש24: "רבותינו אמרו, הנס השני גדול מן הראשון"26, כי "משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי"27.
וצריך להבין: למה אמרו גדול נס האחרון כו' על המעשה המאוחר דר"ש בן חלפתא, ולא על המעשה המוקדם דרשב"י, הרי גם בהמעשה דרשב"י, כשאמרו התלמידים שאין ברצונם לקחת, בודאי חזרו ונטלו מלמעלה את דינרי הזהב?
– שהרי, כיוון שתלמידי רשב"י לא נטלום, וגם בדורות שלאחרי זה לא מצאו דינרי זהב בבקעת מירון, הרי מסתמא חזרו ונטלום –
עוד אינו מובן: במדרש פרשת נח28, ששם מונה מעלותיו של רשב"י, איתא, שבימיו לא נראתה הקשת, ומסופר שם גם המעשה שאמר "בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב". ואם זה שחזרו ונטלום הוא מעלה גדולה יותר – הוצרך לומר במדרש מעלתו של רשב"י, שפעל שיחזרו וייטלו את דינרי הזהב?
אמנם, על-פי האמור, שענינו של רשב"י היה להמשיך פנימיות התורה בגלוי בעולם, שגם עתה, בזמן הגלות, יהיה הסדר כמו בזמן הבית ובביאת המשיח – יובן בפשיטות (כדלקמן).
ז. מצד התורה נמשכים כל ההמשכות גם בגשמיות, כמו שכתוב29 "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר גו'", "בשמאלה עושר וכבוד"30, ומכל-שכן בימינה, כדרשת רז"ל31. וכן בפרשתנו32 נאמר "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'", וכמאמר הגמרא33 "חטים ככליות", שזהו סדר ההנהגה כפי שהיה בזמן הבית, וכפי שיהיה לעתיד.
ולכן רשב"י, שלגביו לא היה החורבן, היה ביכולתו להמשיך על-ידי התורה דינרי זהב בגשמיות. החידוש היה רק זה שהמשיך זאת לא רק עבורו וכיוצא בו, שלגביהם לא היה החורבן, אלא פעל את ההמשכה גם עבור תלמידיו, שהם היו עדיין במדריגה של גלות,
– וראיה לדבר, מזה גופא שהיה נוגע להם עניינים גשמיים, והרי לעתיד לגמרי לא יהיה שייך עניין זה, וכמו שכתב הרמב"ם34 שזה ש"נתאוו . . לימות המשיח" אינו מצד גשמיות, שהרי אז יסתפקו במועט, כמאמר הכתוב35 "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" –
ואף-על-פי-כן פעל רשב"י ההמשכה גם עבורם, כי מכיוון שההמשכה באה מצד גילוי פנימיות התורה, מעין דלעתיד – הרי כשם שפנימיות התורה המשיך בגלוי בעולם לכל, כך המשיך גם ההמשכות הבאות על-ידה.
וזהו הסיפור בדיוק הלשון "בקעה", שגם ב"בקעה" – מקום נמוך, "בקעה מצא"36 – המשיך את אופן ההנהגה דלעתיד לבוא.
ח. על-פי זה יובן הטעם שמספרים אודות רשב"י המעשה שהמשיך דינרי זהב, ולא המעשה שחזרו ונטלום – כי לא זהו ענינו של רשב"י. הפלא בכך שחזרו ונטלו הוא מצד זה ש"משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי", דהיינו ששינו הסדר ב"שמיא", אבל לא זהו ענינו של רשב"י – אם שבדרגות דניסים, נס זה נפלא יותר – כי ענינו הוא להמשיך כאן למטה, על-ידי פנימיות התורה, את אופן ההנהגה דלעתיד.
וזהו גם כן מה שאמר רשב"י28 שהוא יגן על כל הדורות שממנו עד ביאת המשיח, כיוון שרשב"י ופנימיות התורה יש להם שייכות למשיח37, וזהו ענינו, כנ"ל.
ט. ידוע38 שבכל שנה חוזרים ונעשים כל העניינים שהיו בפעם הראשונה באותו יום. כשם שבכל ט"ו ניסן מאיר יציאת מצרים, ובכל שבועות – מתן-תורה, כך גם בכל ל"ג בעומר מאיר עניינו של רשב"י וההנהגה דלעתיד לבוא,
שרשב"י מסר זאת לתלמידיו ולדורות שלאחריו, והכניס זאת בפנימיות התורה, שנתגלתה בהבנה והשגה על-ידי תורת חסידות חב"ד,
בפרט בדור האחרון, דרא דמשיחא, שאז יהיה בדוגמת "דרא39 דרשב"י"40,
הנה על-ידי לימוד פנימיות התורה וענייניה – יומשכו כל ההמשכות גם בגשמיות, בטוב הנראה והנגלה.
(קטע מהתוועדות שבת בהר-בחוקותי, ה'תשט"ז. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ז ח"ב (טז) עמ' 279-283, בלתי מוגה)
_____________________
1) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר בלה"ק, ונדפסה בבטאון חב"ד חוברת יז ע' 5 ואילך. ורובה הוגהה ונדפסה גם בלקו"ש (באידיש) ח"א ע' 285 ואילך.
מהדורא זו היא כבלקו"ש ושולבו בה כמה עניינים מהמהדורא שבבטאון חב"ד, וכן ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) דרושי ל"ג בעומר בסידור אדה"ז (דש, ב ואילך. שז, ב). וראה תניא אגה"ק סכ"ז וביאורו.
3) או שכבר היתה בגלגול מקודם (מהנחה בלתי מוגה).
4) תניא שעהיוה"א ספי"א.
5) שם רפי"ב. וראה ד"ה זאת חוקת התורה תער"ב (המשך תער"ב ח"א ע' מא ואילך).
6) סנהדרין לט, א.
7) נוסף על כללות מעלת ענין עבודה, כידוע (נסמן בתורת מנחם – התוועדויות ח"ו ס"ע 159) שעבודה היא "צורך גבוה" (מהנחה בלתי מוגה).
8) ראה זח"ג רפח, א. רצב, א.
9) ר"ה כא, ב.
10) ברכה לד, א.
11) ל"ת וס' הליקוטים להאריז"ל ואתחנן ג, כו – הובא בשל"ה חלק תושב"כ פ' ואתחנן (שסט, א) בשם הרח"ו. ש"ך עה"ת ברכה שם (בשם מצאתי כתוב). ובשם המגיד – בלקו"ת במדבר יב, א. אוה"ת ברכה ע' ב'קסג.
12) במדב"ר ס"פ נשא.
13) תשא לג, כ.
14) יחזקאל א, כג.
15) כמ"ש (שם, כב) "רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה".
16) פע"ח שער ספה"ע פ"ז. וראה לקו"ש חכ"ב ע' 330 ואילך. חל"ז ע' 138 ואילך. וש"נ.
17) דלכאורה אינו מובן: מדוע כשאמר "נחם" בימים אחרים שיש בהם שמחה (וי"א שאמרו גם בשויו"ט – ראה לקו"ש שם. וש"נ) – לא הי' חסרון בדבר, ודוקא כשאמרו בל"ג בעומר הזיק לו הדבר? (מהנחה בלתי מוגה).
18) פלח הרמון שמות ע' ז.
19) ראה המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה (נדפס בסה"מ תרל"ח ע' קנב ואילך).
20) זח"ג קכד, ב (ברע"מ). הובא ונת' בתניא אגה"ק סכ"ו.
21) שמו"ר פנ"ב, ג. שוחר טוב פצ"ב, ה. מדרש תהלים (הוצאת בובר) שם ס"ח. וראה גם לעיל ע' 267.
22) פקודי ס"ז (הוצאת בובר).
23) משלי לא, כה.
24) שמו"ר ומד"ת שם.
25) רש"י (בע"י) מו"ק ט, ב. וראה מפרשי המשנה סוף עוקצין.
26) ובמד"ת שם ממשיך: "שמע רבינו (רבי) ואמר יכול הייתי להתפלל שינתן לי, ולא הייתי יכול להתפלל על מה שנתן לי שתחזור למקומה" (מהנחה בלתי מוגה).
27) תענית כה, א (לגירסת הע"י והב"ח). הובא במת"כ לשמו"ר שם.
28) ) ב"ר פל"ה, ב.
29) משלי ג, יח.
30) שם, טז.
31) שבת סג, א.
32) כו, ג-ד.
33) תענית כג, רע"א.
34) הל' תשובה פ"ט ה"ב, והל' מלכים פי"ב ה"ד.
35) ישעי' ז, כא. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות חט"ו ע' 164. וש"נ.
36) עירובין ו, א. וש"נ.
37) ראה זח"ג שבהערה 20: יפקון בי' מן גלותא.
38) ראה סה"מ תש"ד ע' 13. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"ב ע' 76. וש"נ.
39) ראה זהר ח"ב קמז, א. ח"ג קנט, א.
40) ואז יבוא גם רשב"י עצמו, וע"ד שמצינו (נסמן לעיל [תו"מ תשט"ז ח"ב] ע' 71) בנוגע למשה רבינו ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון" (מהנחה בלתי מוגה).
משיח וגאולה בפרשה
יתרון העבודה בזמן הגלות
הכוח לעמוד בקשיים שלפני בוא הגאולה
כאשר יהודי יודע שבזמן הבית הקריבו פסח שני, וקיימו את המצווה ד"על מצות ומרורים יאכלוהו", ככל פרטי הדינים שבהם שווה פסח שני לפסח ראשון, ואילו בזמן הגלות אין מקריבים פסח שני – יכול לחשוב שמכיוון שהעניינים שבהם שווה פסח שני לפסח ראשון אינם נמצאים בזמן הגלות (כאשר אין מקריבים פסח שני), נמצא שישנם רק העניינים שבהם פסח שני הוא למטה מפסח ראשון.
הנה על זה אומרים לו, שכאשר יתבונן בדבר, יראה שההיפך הוא הנכון: דווקא בזמן הגלות ניכר העילוי דפסח שני לגבי פסח ראשון, שהרי פרטי הקרבן שהיו חסרים בפסח שני (בזמן הבית), חסרים הם כיום (בזמן הגלות) גם בפסח ראשון, ומכיוון שהחסרון דפסח שני לגבי פסח ראשון אינו קיים בזמן הגלות, נמצא, שבזמן הגלות מודגש העילוי דפסח שני לגבי פסח ראשון (שישנו אמנם גם בזמן הבית, אבל אז מודגש בעיקר ובגלוי החסרון שבו לגבי פסח ראשון).
וההוראה מזה בעבודת האדם:
כאשר ה"יצר" רוצה לפעול חלישות חס ושלום בענייני התורה ומצוות, באמרו, שכאשר נמצאים בזמן הגלות אי אפשר בלאו הכי לקיים את ענייני התורה ומצוות בשלימותם, "כמצוות רצונך"...
אזי אומרים לו, שישנו העניין ד"יתרון האור מן החושך", היינו, שדווקא בחשכת הגלות יכולים לפעול את העניין ד"יתרון האור", באופן נעלה יותר מאשר בזמן שהיה אור בעולם (בזמן הבית).
וכמודגש בעניין דפסח שני – שדווקא בזמן הגלות ניכר העילוי דפסח שני לגבי פסח ראשון.
ועניין זה מהווה עידוד בנוגע לכללות העבודה דזמן הגלות – שדווקא על-ידי זה נפעל העילוי ד"יתרון האור מן החושך", היינו, שכל העילויים דלעתיד לבוא ("יתרון האור") נפעלים על-ידי מעשינו ועבודתינו בחשכת הגלות דווקא ("מן החושך").
אמנם הגילוי דכל עניינים אלו יהיה כאשר ייבנה בית-המקדש במהרה בימינו, ובלשון חז"ל: "למחר לקבל שכרם", אבל אף-על-פי-כן, פעולת עצם הדבר נעשית על-ידי מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות דווקא.
ונוסף לזה: גם הגילוי דכל עניינים אלו (שיהיה לעתיד לבוא) תלוי בעבודתו של יהודי בזמן הגלות, היינו, שבכוחו ובידו לפעול את גילוי הדבר בכל עת שירצה – שהרי ביאת משיח צדקנו תלוייה בזה שהוא עובד עבודתו כדבעי, כפי שמביא אדמו"ר הזקן (בונה ירושלים ספ"ד), "איתא בתיקונים שאפילו אם היה צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו היה בא משיח" (לא רק גאולתו הפרטית של אותו צדיק, כי אם גם הגאולה דכלל-ישראל), ואם כן, בידו לפעול את ביאת משיח צדקנו, שאז יתגלו כל הגילויים שנפעלו על-ידי כללות העבודה דזמן הגלות.
(משיחת פסח שני ה'תשמ"ג – 'תורת-מנחם – התוועדויות ה'תשמ"ג', כרך ג', עמ' 1408-1407 – בלתי מוגה)
איך ייתכן להרגיש טוב כאשר השכינה בגלות?!
האונס של יהודי הוא – עניין הגלות... אשר עצם העובדה שלאחרי כל אריכות הגלות קרוב לאלפיים שנה, נמצאים עדיין בני-ישראל בגלות – אין לך אונס גדול יותר מזה!
ואם ישנם כאלו שחושבים ש"טוב להם בגלות"... מכיוון שיש להם את האפשרות לעשות ככל העולה על רוחם... – הרי אדרבה: מצב זה מורה על גודל חשכת הגלות, ותכלית הירידה והשפלות כו', עד כדי כך, ש"שמים חושך לאור ומר למתוק"!...
כיצד ייתכן שיהודי ירגיש בטוב – כאשר כל בני-ישראל נמצאים בגלות, כל מלאכי מעלה נמצאים בגלות, ועד שהשכינה עצמה נמצאת בגלות, כדברי רשב"י: "כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם"...
(משיחת שבת פרשת בהר ט"ו באייר תשמ"ו; 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ו, כרך ג, עמ' 323 – בלתי מוגה)
ניצוצי רבי
דיון מתמשך שעורר מאמר ב"הדרום"
האם תפילת כוהן גדול הייתה בנוסח קבוע, שהעתיקו חז"ל בעבור הדורות הבאים, או שזו רק דוגמה ל"תפילה קצרה" שנאמרה בצאתו מן הקודש ושונתה בכל שנה לפי צורכי הזמן? * שאלה זו ושינויי גרסאות עמדו במרכז הדיון מעל גבי חוברות "הדרום", בהשתתפותו הפעילה והנסתרת של הרבי, שנקט בו עמדה חד-משמעית * רשימה שנייה
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
הפרשה סביב הביאור בנוסח תפילת כוהן גדול ביום-הכיפורים נסקרה בהרחבה על-ידי הרב אליהו שי' מטוסוב, חבר מערכת "אוצר החסידים" (ופורסמה בתשורה לרגל שמחת נכדו של הרב דוברבסקי מז"ך בכסלו תשס"ד – קאן צרפת, ומשם במקומות נוספים). להלן תוכנה בתוספת כמה פרטים.
ומעשה שהיה כך היה:
בחוברת מ' של קובץ "הדרום", שנמסרה בתשל"ה לידי הרבי, נדפס מאמר שכתב העורך, הרב שעוועל, בעניין "עבודת יום-הכיפורים". המאמר עוסק בין השאר בנוסח תפילת הכוהן הגדול בצאתו מקודש-הקודשים ביום-הכיפורים, כפי שהוא מופיע ברמב"ם.
הנה חלק ממאמרו של הרב שעוועל הנוגע לעניין זה:
"...ואחרי העיון נראה שעל נוסח תפילת כוהן גדול כמו שהוא בספרי הרמב"ם שלנו יש להקשות כדלהלן:
א) היכן מצינו תפילה כזו שמתפלל יאמר שאם תהיה כזאת (שחונה) אני מתפלל להבא שתהיה זאת (גשומה), הליועץ למלך נתון הכוהן גדול באותו רגע הנשגב כשהוא יוצא מבית קדשי הקדשים.
ב) זמן החום ידוע שהוא בקיץ, ותקופת הגשם היא בחורף, והגשם בזמן הקיץ הוא סימן קללה (תענית יב, ב), והנה הכוהן-גדול שמתפלל תפילה זו העומד בסוף הקיץ, על-כרחך (לפי גרסת הספרים: "שאם תהיה שחונה וכו'") כוונתו כך היא: אם עתידה השנה הבאה, זאת לאמר [=זאת אומרת] הקיץ הבא, להיות חם יתר מדאי אני מתפלל שיהיה החורף הבא המיידי גשומה. והנה מופיע השאלה שיותר נכון היה צריך לומר: "יהי רצון שתהיה השנה גשומה אם תהיה שחונה", שהרי בזמן הגשמים קודם לזמן החום ובזה תהיה הרפואה קודם למכה.
ג) ועוד קשה מדוע בכלל יזכיר דבר רע – "אם תהיה שחונה" (ומצאתי ת"ל שהמהרש"א בחידושי אגדות הרגיש בקושיא זו), הלא אל יפתח אדם פיו לשטן.
האם "שחונה" הכוונה לקיץ שעבר?
ברם לפי הנוסחא הישנה שבדפוס הראשון, התפילה מובנת מאוד, וכך משמעותה: "אם היתה שנה זו, היינו הקיץ שבשנה העברה, שחונה, רצונו לומר אם הקיץ שעבר היה חם יותר מדי, וה' הדורש את הארץ תמיד מראשית השנה ועד אחרית השנה יודע שמפני החום הגדול הסכנה צפויה שהנחלים והמעיינות ייבשו [והנה עדים היינו שבשנה זו שנת תשל"ד טרם שירדו גשמים לרוב ת"ל הייתה הכנרת נמוכה מאוד] אז הכוהן-גדול מתפלל על הצורך לירידת הגשם יותר מן הרגיל בחורף הבא, – ובזה כבר אין פתיחת פה לשטן שהרי מה שהיה היה, וגם יש במשמע שאם לא היתה השנה שעברה שחונה יהיה הגשם בחורף הבא באופן רגיל, כי גשמים מרובים יותר מדי גריעותא היא, כידוע.
ועם ביאור זה נרוויח להבין לפי הרמב"ם פירוש הגמרא (ביומא נג.ב) שהוא המקור לתפילה הנ"ל שרש"י והמפרשים לא פירשו.
לשון הגמרא הוא: מאי מצלי וכו' יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא שנה זו גשומה ושחונה (והקשו:) שחונה מעליותא היא (בתמיהה "אדרבא גריעותא היא", כן מבואר בגמרא תענית כד, ב, ובמהרש"א כאן פירש: דהווה-ליה להתפלל שתהא שנה זו כדרכה אבל שחונה משמע יותר כדי צרכה, ולכן פריך שחונה יותר מכדי צורך מעליותא היא, בתמיהה, הא גריעותא היא – ומשני:) אלא אימא "אם שחונה תהא גשומה".
והנה רש"י והמפרשים כאן לא פירשו כלום (עיין אמנם בתענית כד, ב), אלא לפי גרסת הספרים שלנו ברמב"ם על-כרחך תהיה הכוונה: אם השנה הבאה עתידה להיות שחונה תהיה גם כן גשומה, אבל קשה כמבואר לעיל. ברם לפי הנוסחא הישנה של הרמב"ם וגם לפירוש המקורי של הרמב"ם למשניות תהיה הכוונה: אם היתה השנה שעברה שחונה תהיה השנה הבאה גשומה ויהיו הגשמים המרובים בחורף הבא מתקנים החמימות של הקיץ העבר. ולעניות-דעתי פירוש זה אתיא יותר שפיר.
אחר כתבי הנ"ל הופנה ליבי לעיין בספרי הראשונים המביאים את סדר העבודה, והנה עיינתי ב"ארחות חיים" לר' אהרן הכוהן מלוניל כסדר עבודת כוהן גדול ביום-הכיפורים וראה זה מצאתי שהכותב בזה הלשון: "וכך היה מתפלל יהי רצון וכו' שאם היתה שנה זו שחונה תהיה גשומה". והרי זה דבר נפלא שכבר יש לנו עד שלישי לקיים הנוסח הנ"ל, ת"ל.
ברמב"ם שם בהל' יום-הכיפורים פ"ד סוף ה"א, בעניין תפילת כוהן גדול בבית החיצון, מצאתי בדפוס ראשון (דפוס רומי) נוסח זה: "וכך היה מתפלל יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שאם היתה שנה זו שחונה תהיה גשומה", והנה תחלה אמרתי שודאי זו טעות הדפוס, שהרי בכל ספרי הרמב"ם שלנו וגם בפירוש הרמב"ם למשניות (יומא פ"ה מ"א) הנדפס בגמרא, הלשון הוא: "שאם תהיה שנה זו שחונה וכו'". אמנם אחרי החיפוש ראה זה מצאתי שבפירוש הרמב"ם למשניות בתרגומו החדש של הרב קפאח כתוב מפורש כמו בדפוס רומי "שאם היתה שנה זו שחונה וכו'".
והנה אף-על-פי שבפירוש המשניות הנדפס הגרסא היא "תהיה", אין זאת אומרת שהמדפיסים לא שינו את התיבה כדי לדמותו לנוסח הדפוס המאוחר של המשנה תורה, ועוד נאמן עלינו הרב קפאח שבמקור הערבי של הרמב"ם כתוב "היתה" (והתמיהה שהרב קפאח לא העיר בזה). ומעתה יש לומר שעל-פי שנים עדים (דפוס ראשון של המשנה תורה, והתרגום החדש של פירוש המשניות) יקום דבר, ואין כאן טעות הדפוס לפנינו בדפוס הראשון של המשנה תורה, ובכן יש לעיין במובן הגרסא זו.
הרבי שולל: התפילה – רק על העתיד
במכתב להרב שעוועל מגיב הרבי למאמרו ב"הדרום", על ניסיונו בפירוש הגרסאות השונות ברמב"ם לגבי תפילת כוהן-גדול ביום-הכיפורים (המכתב עצמו נדפס בליקוטי-שיחות כרך יב עמ' 188 ואילך, והפתיחה נדפסה גם בספר 'היכל מנחם' כרך א' עמ' עב-עז):
..בתפילת כוהן גדול ביום-הכיפורים שהגירסא ברמב"ם דפוס רומי "שאם הייתה שנה זו שחונה תהיה גשומה" – ולא "שאם תהיה" כהגירסא בכמה מקומות.
ורוצה כת"ר לפרש שהכוונה שהייתה שחונה בקייץ שעבר, ולכן "הייתה" – דווקא לשון עבר.
אבל על-פי זה – אין מקום תיבות אלו בנוסח התפילה, כי אם בהצעת הדברים שלפניה (שאם הייתה כו' – אזי מתפלל כו'); שונה חלק תפילה זו משאר התפילה – שלא היה אומרה כי אם כשהקייץ שלפניו היה שחון, ועוד ועיקר:
תוכן התפילה מפורש בפירוש המשניות בכדי שיהיה האויר שווה במזגו ויבריאו גופות בני אדם (ועל דרך זה בהעתקת קאפח), ומובן שאי אפשר שווה במזגו וכו' כי אם כששחונה וגשומה הם בבת-אחת, ולא בהפסק כמה חודשים.
והלשון "הייתה" שברמב"ם הוא על-פי הגירסא בירושלמי על אתר (יומא פרק ה', הלכה ב): ואם יצאה עלינו גלות כו' חסרון כו',
והפירוש כבמפרשים שם, שיצא גזר-דין מלפניו שהיא שחונה – תהא גשומה.
דברי הרבי נדפסו בראש כתב העת 'הדרום' חוברת מא, שהתפרסמה בחודש ניסן תשל"ה עמ' 3 ואילך תחת הכותרת "מכתב מאת האדמו"ר מליובאוויטש".
תגובת הרבי נדפסת שלא בשמו
לקראת הדפסת חוברת מ"ב של 'הדרום' שלח הרב חיים ז"ל קרלינסקי מאמר ארוך בנושא זה של נוסח תפילת כוהן גדול [הרב קרלינסקי היה שנים לפני כן עורך הבימה התורנית "אור המזרח"], ובמאמר זה תקף בחריפות הלשון מה שכתב הרב שעוועל וגם כתב נגד הערות הרבי.
לגופו של עניין כתב הרב קרלינסקי לתרץ בפלפול ארוך, ולבסוף מסכם וכותב:
"סבורני שבכל מה שכתבתי כאן הראיתי בעליל, שתפילתו של כוהן גדול ביום-הכיפורים לא היתה מנוסחת וקבועה כל השנים, והכוהן הגדול היה מנסח אותה בכל שנה בהתחשבות עם מצב הימים ומאורעותיהם . . מעתה גם ברור שכל מאמרי חכמינו ז"ל בנידון זה לא התכוונו למסור לנו את נוסח תפילתו של כוהן גדול אלא רק את טיבן ומהותן של הבקשות שנכללו בתפילה", ולכן אין להקשות על הנוסח כפי שהוא נדפס כי הוא רק דוגמא בעלמא.
הרב יהושע שי' דוברבסקי, כחסיד חב"ד מן השורה, איש בר דעת רחבה ובעל נפש עדינה, כאב לבו מסגנון החריפות במאמרו של הרב קרלינסקי (וגם כי דבריו כפי שהופיעו בדפוס ב"הדרום", היו כבר לאחר עריכה וה"הקלה" שערך הרב שעוועל בסגנונו). לכן כאשר קיבל לידיו את מאמר הר"ק, עוד לפני שהתפרסם ב"הדרום", ישב מיד וכתב כמה נקודות בתשובה על מאמרו של הר"ק.
[ככלל נהוג בבמות מסוג זה, אשר הדפסת התגובות על מאמרים באים רק בקובץ הבא לאחרי המאמר ולא באותו קובץ עצמו, אבל כאן, בגלל מעמדו המיוחד של ר"י שי' דוברבסקי וידידותו עם הרב שעוועל, לא נמנעה ממנו האפשרות לפרסם תגובה עוד באותו קובץ בה התפרסמו השגותיו של הרב קרלינסקי].
אלא שר"י הרהר עוד בדבר ולא רצה לסמוך על-עצמו, והחליט למסור את העניין לידי כמה בחורים מצויינים ב-770, שהם יבררו את העניין לאשורו ושיכתבו דבר מה בנידון. לפועל, העניין התעכב ולא נעשה דבר.
עברו מספר ימים, והר"י שי' דוברבסקי החליט למסור עלי-הגהה ממאמרו של הר"ק למזכירות. כשנכנס הרי"ל שי' גרונר לרבי, אמר לו הרבי שכדאי לענות על מאמרו של הר"ק. וכששאל הריל"ג לרבי מי יענה, ענה הרבי שיענה דוברבסקי. ואמר הריל"ג לרבי שדוברבסקי אכן התחיל לכתוב משהו אבל לא סיים.
מיד למחרת בבוקר יצאו מאת הרבי עלי ההגהה ממאמרו של הר"ק ובצידי הגיליון הערות בכתב יד קודשו, וכן כרטיסיה גדולה שבה העתיק הרבי בכתב-יד-קודש את רוב ההערות שכתב על דפי ה"געליס", וכן הוסיף בכרטיסיה הערות נוספות.
הרבי גם ביקש לשאול מאת ר"י שי' על המענה שהחל להכין, אם יש שם איזו הוספה על תוכן מענות הרבי בצידי הגיליונות. הר"י התלבט מה לו לבוא אחרי המלך ולהוסיף אחרי הערותיו הנפלאות של הרבי, ומאידך תקפה עליו פקודת הרבי, ועל כן מסר לרבי הוספה אחת מה שמצא מהוכחת לשונו של הרמב"ם בפירוש המשניות, שהנוסח הוא אכן הנוסח הקבוע של תפילת כוהן גדול.
לאחר שהקליד הר"י את מענות הרבי, מסודרות באותיות דפוס והכניסם לרבי, הוסיף הרבי בגוף כתב יד קודשו על הגיליון את ההוספה מדיוק לשון הרמב"ם בפירוש המשניות (מתוך הערותיו של הר"י דוברבסקי).
טיוטת תגובת הרב דוברבסקי לאחר עריכה והגהה של הרבי
להחזיר עטרה לבעליה!
כאן תצוין אפיזודה ליובאוויטש'אית טיפוסית: עד שר"י הרהר והתלבט והכניס את הערותיו אל הרבי, ועד שחזר למערכת ומאמרו בידו, בינתיים, לא זו בלבד שכל הקובץ המוכן לדפוס כבר יצא מידי העורך, הרב שעוועל, ונמסר לבית-הדפוס, אלא גם בבית הדפוס נשלמה כל המלאכה ולוחות ההדפסה כבר היו מוכנות למלאכה ההדפסה.
אבל גם כאן עמדה לו מסירותו של ר"י וידידותו הקרובה עם המדפיסים האחים שלזינגר, שלא חסכו עבודת יום שלם ופתחו מחדש את העימוד, ועמלו למצוא מקום להכניס את התגובה. כל זאת בגלל רצונו של ר"י להדפיס את המענה באותו קובץ עצמו שבו נדפסו השגות הרב קרלינסקי.
מכיוון שהמענות לא נכתבו אז בכוונה להדפיסם בשמו הקדוש של הרבי (כי אם בתור הצעת דברים אל הר"י דוברבסקי), לא הייתה אפשרות לספר אפילו לעורך על הקשר של הרבי למענות אלו.
אולם לדבר אחד לא הסכים העורך, להדפיס את המענות בשם סתמי "הבחור הזעצער" וכיוצא בזה (כי חשש מפני כבודו של הרב קרלינסקי, אשר היה גם הוא ידידו הקרוב), אלא ביקש להדפיסם תחת השם המלא של הכותב.
כך נדפסו ב"הדרום" חוברת מ"ב, הן מאמרו של הרב קרלינסקי והן תשובתו של הרבי על דבריו – אולם תחת השם "הרב יהושע דוברבסקי".
[כל הפרשה התרחשה כאמור בשנת תשל"ה, ורק לאחרונה בא הר"י שי' להחלטה אשר הגיע העת לפרסמה, ולהחזיר עטרה ליושנה – והיא, הדפסת מענה זה של הרבי בשם אומרו. כי אכן כל אות ותיבה במענה זה יסודתה בקודש, בגוף כתב יד קודשו של כ"ק אדמו"ר].
מענה הרבי שנדפס ב"הדרום" תחת שמו של המביא לדפוס "הרב יהושע דוברבסקי"
עוד השגות, ותגובת הר"י דוברבסקי
לחוברת הבאה (היא חוברת מ"ד) שוב הכין הרב קרלינסקי מאמר ארוך בתגובה על מענת "הרב דוברבסקי" ובהתבטאויות כועסות כו'. גם הפעם מסר העורך את המאמר אל הר"י דוברבסקי על מנת לערוך תשובה על דבריו. והפעם ערך ר"י מיד מאמר תשובה על דבריו.
מכיוון שבפעם הקודמת היה הרבי מעורב בשקלא-וטריא הנה גם הפעם הכניס הר"י את מאמר הר"ק ואת תשובתו שלו (ותקוותו היתה שגם הפעם יגיב הרבי בגוף הדברים בכתב-יד קדשו ובלשונו הקדושה).
הרבי ענה, כי אם רצונו שדווקא הוא יגיה ויכתוב בזה, הלא נמצאים לפני החג ואין הזמן-גרמא לכך, ואי-אפשר לקבוע עד מתי יצטרך הר"י לחכות. ואם הדבר צריך להופיע בדפוס מיד, אז שיתייעץ ר"י עם מביני עניין להחליט בעניינים הדורשים עיון וייעוץ.
ברוח מענהו של הרבי החליט הר"י דוברבסקי למסור את תשובתו כמות שהיא. וכך נדפסו בחוברת מ"ד הן מאמרו של הרב קרלינסקי והן מאמרו של הר"י דוברבסקי.
לא סוף דבר
האומנם תם הויכוח? ב"הדרום" כן, אך עדיין לא נשלם. הרב קרלינסקי לא נח ולא שקט והדפיס תגובה ארוכה ורועמת בעניין זה בקובץ "אור המזרח" (שלפנים היה עורכו, ועתה היה העורך הרב שציפנסקי). גם הפעם מסר העורך הרב שציפנסקי את מאמרו של הר"ק אל הר"י דוברבסקי לפני הדפסתו, כדי להגיב עליו עוד באותו קובץ. ואכן ר"י שי' כתב על זה תשובה בסגנון חריף, אך כשהכניס את תשובתו למזכירות הרבי, נמסר לו כי התשובה חריפה מדי ולא כדאי להדפיסה, כדי שלא לפגוע ולעורר מדון אצל הר"ק ח"ו. ובזה נסתיים לכאורה העניין.
ממעייני החסידות
פרשת בהר
תזמור כרמך (כה, ג)
"כרמך" – רומז לכל יהודי, המשול לכרם, כדכתיב (ישעיהו ה), "כי כרם ה' צבאות בית-ישראל".
"תזמור כרמך" – כל יהודי חייב לבצע "עבודת הכרם" בנפשו פנימה, לסקל ולזמר את המידות הרעות שבה – קנאה, שנאה, תאווה וכיוצא בהן.
(ליקוטי-תורה – ויקרא, מא)
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה... ולבהמתך (כה,ו-ז)
"שבת הארץ" – שביתת וביטול הארציות והחומריות ("שבת" מלשון "והִשְׁבַּתי חיה רעה") צריך להיות לא רק בשעת עסק התורה והתפילה, אלא גם,
"לאכלה... ולבהמתך" – בכל ענייני האדם, גם באכילתו ובשתייתו וכיוצא בהם, שבהם הוא דומה לבהמה.
(ליקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 407)
ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול (כה,ז)
כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית; כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית (רש"י)
תוכנה של מצוות השמיטה הוא ביטול ה'יש': ששת שנות הזריעה והקצירה, כאשר השדה ויבולה שייכים לבעל השדה, הן בבחינת ישות ומציאות; ואילו בשמיטה, כאשר שדה ופירותיה מופקרים ובעל הבית שווה לכל שאר בני-האדם – זהו ביטול ה'יש'.
לפיכך תלה הכתוב אכילת אדם באכילת חיה, שכן מחמת עוצם הביטול – האדם והחיה שווים הם כביכול.
(ליקוטי-תורה – ויקרא, מב)
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית (כה,כ)
"שנה השביעית" – רומזת לאלף השביעי, כמאמר רז"ל (סנהדרין צז) "מה שביעית משמטת אחת לשש שנים, כך העולם משמט אחת לששת-אלפים שנה".
"מה נאכל בשנה השביעית" – מאחר שמצוות בטלות לעתיד-לבוא (נידה סא), כיצד תהיה אז המשכת והשפעת אור אלוקי? והרי אין המשכה באה מלמעלה ללא עבודת האדם!
"וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" – על-ידי עבודתנו ומעשינו עכשיו, בשית אלפי שנין דהווי עלמא, תהיה ההמשכה באלף השביעי בבחינת 'אתערותא דלעילא' מצד עצמה, ולא על-ידי עבודת האדם.
(אור-התורה – ויקרא,קפז)
גאולה תתנו לארץ (כה,כד)
"ארץ" – הארציות והחומריות של העולם, המסתירה על האור והחיות האלוקי שבו.
"גאולה תיתנו לארץ" – יש לגלות את האור האלוקי המכוסה ו"לגאול" בכך את העולם מן ההעלם שבו הוא נתון.
זהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ו) "מביא גאולה לעולם": "עולם" הוא מלשון העלם, ויש "לגאול" את העולם מההעלם וההסתר השורר בו.
(כתר-שם-טוב – הוספות – סימן צב)
גר ותושב וחי עמך (כה,לה)
איזהו תושב? כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים (רש"י)
הווי אומר: גם אם אין בידינו אלא זכות זו שאנו כופרים בעבודה-זרה – חייב הקב"ה כביכול להחזיקנו ולהחיותנו, ולהושיענו תשועת עולמים.
(כתר-שם-טוב, עמ' סא)
פרקי אבות
"הכול צפוי והרשות נתונה"
הכול צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכול לפי רוב המעשה (פרק ג משנה טו)
פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:
הכול צפוי – כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו.
והרשות נתונה – בידו של אדם לעשות טוב ורע, כדכתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'.
ובטוב העולם נידון – במידת הרחמים, ואף-על-פי-כן אין הכול שוין במידה זו, לפי שהכול לפי רוב המעשה, המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים וכו'.
פירוש כ"ק אדמו"ר:
השאלות במשנתנו: א) הדיוק "והרשות נתונה", ולא "הרשות ישנה" וכיוצא בזה. ב) הקשר בין ארבעת המאמרים. ג) ההוראה מזה במילי דחסידותא. ד) הקשר לבעל המאמר – רבי עקיבא.
והביאור:
הכול צפוי – מלך מלכי המלכים צופה ומביט בהנהגתו של כל יהודי על כל פרטיו ופרטי פרטיו. ובלשון ספר התניא: "והנה ה' נצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". אי לזאת, על האדם להיות זהיר בכל פרט בהתנהגותו, גם בדבר שמקורו במנהג ישראל או שהוא בגדר מילי דחסידותא, מאחר ש"הכול צפוי".
אמנם, העובדה שהאדם עומד תמיד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה מעוררת שתי שאלות. הראשונה: לפי זה היה צריך האדם להיות "בטל במציאות", ללא אפשרות למרות פיו יתברך; והרי אנו רואים שבכל זאת ישנו עניין הבחירה. השנייה: כשאדם עומד לפני המלך, נחשבת אפילו פגיעה קלה בכבוד המלך למרידה במלכות. והרי ידע אינש בנפשיה אם הנהגתו התמידית מתאימה למי שעומד לפני המלך, ואם כן מי יזכה לפניו בדין. ועל השאלה הראשונה אמר "והרשות נתונה". ועל השנייה – "ובטוב העולם נידון".
והרשות נתונה – הרשות שיש לכל אחד ואחד להתנהג לפי בחירתו החופשית נתונה היא לו. כלומר: מאחר שהקב"ה "מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום", הנה בכדי שהאדם יוכל לעשות דבר בכלל, ועל אחת כמה וכמה דבר שהוא נגד רצון העליון, דרושה נתינת כוח מיוחד על זה מלמעלה. ככתוב "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים".
ובמילי דחסידותא: כשאדם מתבונן בזה שהקב"ה בכבודו ובעצמו נותן לו בחירה חפשית בכדי שיוכל לקיים הציווי "ובחרת בחיים", הרי הוא מקיים ציווי זה מתוך אהבה ומסירה ונתינה, ועד באופן של מדת חסידות.
ובטוב העולם נידון – אם כי האדם עומד תמיד לפני המלך, הנה כשמדובר בדין ומשפט הקב"ה דן אותו בחסד ובטוב, לא כפי הדין הראוי לו. כי ברחמיו המרובים הרי הוא מוצא כמה לימודי זכות על האדם.
ובמילי דחסידותא: על האדם להתנהג כלפי חברו באופן של לפנים משורת הדין ולדונו לכף זכות, ועל-ידי זה יתנהגו עמו כן מלמעלה.
והכול לפי רוב המעשה – אפשר לו לאדם להרבות ולהגדיל הזכויות של המצוות שמקיים, ולמשל – כשנותן צדקה, יחלק הסכום שנותן לנתינות הרבה, שאז נכפל ה"יחוד עליון" הנעשה על-ידי המצווה פעמים רבות, וכן "יגיע לו קניין חזק".
והעניין של "והרשות נתונה" שייך במיוחד לבעל המאמר – רבי עקיבא, שהיה בן גרים, ובגר מודגש העניין של "הרשות נתונה": הגר הרי אינו חייב להתגייר, והרשות בידו אם להתגייר אם לאו.
(משיחות שבת-קודש פרשת אמור תשל"ח, שבת פרשת שלח תש"מ, ביאורים לפרקי אבות (א) עמ' 175)
אוצרות דור ודור
תמיד אפשר לתקן!
חובה היא – לעורר גם את הזולת
והוכיח במישור לענווי ארץ: ענווי ארץ אכן ראויים למוסר. מכיוון שכל אדם צריך לעורר גם את חברו להתנהג בדרכים טובות. אך כאשר נהיה בעיני עצמו עניו ואומר, מי אני שאוכל לעורר את השני, מי מינה אותי לדבר, זוהי ענווה מזוייפת, המביאה לדברים לא-טובים, ועל-כן הענווים ראויים למוסר גדול.
בחיים רואים אנו שכאשר אחד מדבר עם השני ומעוררו לעשות דבר טוב, לקבוע עיתים לתורה, לעשות מצווה, לתת צדקה, לפעול למען לומדי תורה והדומה, הנה כאשר מדברים על כך, מותיר הדבר רושם.
זוהי חובת גברא על כל יהודי, שכל אחד יעורר את השני, להיפגש לעיתים קרובות ולשוחח בעניין לימוד תורה, והחזקת לומדי תורה ועוד. אך מי שאומר, מי אני להיות מעורר, מי מינה אותי לדבר – הרי בכך הוא גורם לביטול תורה, ביטול החזקת התורה וגם דברים אחרים.
משיח ישפטם, אך ימצא עליהם לימוד זכות.
(ספר השיחות תרפ"ח-תרצ"א, תר"ץ עמ' 124)
ניתן לחדש את הקשר..
ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שפסח שני עניינו שאף פעם לא אבוד ("עס איז ניטאָ קיין פאַרפאַלן"), יכולים תמיד לתקן, אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו "לכם", שהיה ברצונו, אף-על-פי-כן יכולים לתקן.
פתגם זה מהוה גם לימוד והוראה בנוגע להתקשרות לרבי:
ישנם כאלה שאף פעם לא היו אצל הרבי. ישנם גם כאלה שבפועל ממש ראו את הרבי, ולא רק פעם אחת אלא פעמים רבות, אבל לא נפעל אצלם דבר, כך, שלאמיתו של דבר לא היו אצל הרבי אף פעם, "זיי האָבן ניט דערהערט", ורק נדמה להם שראו את הרבי.
וכיוון שכן, יכולים לחשוב שעכשיו כבר אבוד.
על זה באה ההוראה מפסח שני – שגם אלה שלא הקריבו פסח ראשון, ואפילו אם הסיבה לכך היא באשמתם ("לכם"), יכולים לתקן את העבר ע"י הקרבת פסח שני, ועל דרך זה בנדון דידן, שגם אלה שעד עתה לא היתה אצלם הכרה והרגשה כו' יכולים מכאן ולהבא להכיר ולהרגיש ("דערהערן"), ועל-ידי זה לתקן גם את העבר.
('תורת מנחם – התוועדויות' ה'שי"ת (א) ע' 50, בלתי מוגה)
להשלים קרבנות של אלפיים שנה...
...על זה צועקים בני-ישראל: "למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'", הייתכן שנמצאים עדיין בזמן הגלות, שבית-המקדש חרב, ואי-אפשר להקריב קרבנות?!... [. .] הייתכן שבמשך יותר מאלף ותשע-מאות שנים לא יכולים כל בני-ישראל להקריב קרבנות בבית המקדש?!...
[...] מזה מובן שהמענה האמיתי לטענה "למה ניגרע" הוא, על-ידי זה שמתקנים ומשלימים את כל הענינים דהקרבת הקרבנות בגשמיות, כפשוטם, שהיו חסרים במשך קרוב לאלפיים שנות הגלות, שכל זה יתוקן ויושלם בבית-המקדש השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך", ש"בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים", ובו יהיו כלולים גם בית ראשון (שנבנה בחודש זיו) ובית שני.
('תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תנש"א כרך ג עמ' 192-194, בלתי מוגה)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת בהר
י"ב באייר
הפטרה: "ויאמר ירמיהו... ארץ זבת חלב ודבש" (ירמיה לב,ו-כב)1.
פרקי-אבות – פרק ג.
* מסרו בשם הרבי, שכשיש בפרקי-אבות חלקי-פסוקים, אין מזכירים בהם את שם ה' כמות-שהוא2. בפרקנו יש הזכרות כאלה בסוף משנה ג: "וידבר אלי..."; במשנה ו: "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו יראי ה'", ובמשנה יד: "כי בצלם אלוקים"; "בנים אתם לה' אלוקיכם".
* במשנה טז צריך לומר: "ומצודה פרושׂה" בשי"ן שמאלית ולא בסמ"ך3.
יום ראשון
י"ג באייר
יום השנה לפטירת הוו"ח אי"א נו"נ ובעל מידות ר' ישראל-אריה-לייב שניאורסאהן ע"ה (תרס"ט-תשי"ב), אחיו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו4.
במנחה אומרים תחנון5.
יום שני
י"ד באייר – פסח-שני
אין אומרים תחנון6.
"אין עתה היכולת והאפשרות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו' – ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים ת"ו"7.
מנהגנו לאכול מצה בסעודת היום בפסח-שני8.
* סוף זמן קידוש לבנה (לכתחילה) – כל הלילה, אור ליום שלישי.
יום חמישי
י"ז באייר
במנחה אין אומרים תחנון5.
יום שישי 9
ח"י באייר – ל"ג בעומר10.
אין אומרים תחנון11.
אין מסתפרים גם בל"ג בעומר, מלבד תספורת-מצווה לילדים12.
"משני האופנים שכתב, טוב יותר להתחיל התספורת ביום ל"ג בעומר, והסעודה וההתוועדות אפשר להמשיכה גם בלילה שלאחרי זה. וכמו שראינו הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר... בעת קישורי התנאים של בתו הצעירה, הרבנית שיינא ע"ה הי"ד"13.
(ילד שנולד לאחר ל"ג בעומר עד ערב חג השבועות ועד בכלל, עורכים את תספורתו בערב החג14).
יום הילולא דהתנא רשב"י. יש נוהגים להדליק ריבוי נרות בלילה בבית-הכנסת (ובארץ-הקודש נהגו הכול ב'הדלקות' פומביות)15 ועושים שמחה "בכל לב ונפש"16, כי רצונו הוא שישמחו ביום זה17.
ביום זה יש לתת צדקה בהוספה מיוחדת18.
נהגו לאכול ביצים בל"ג בעומר19. בבית אביו של הרבי נהגו לאכול חרובים, לזכר החרובים שמהם ניזונו רשב"י ורבי אליעזר בנו במשך זמן היותם במערה20.
"עת סגולה היא, להתעוררות ולתוספת אומץ בגילוי והפצת פנימיות התורה, שבדורנו נתגלתה במעיינות החסידות ותורתה21.
הדגשה מיוחדת על 'אהבת-ישראל' ביום זה22.
"השייכים לזה, צריכים לסדר נסיעה למירון23, אבל לאידך גיסא, אין מההכרח שתיסע כל הישיבה... והנשארים יארגנו התוועדות במקומם"24.
"אצל חסידים היו נוהגים לשבת להתוועד בל"ג בעומר לפנות ערב, בין מנחה למעריב"25.
גם נשי ובנות חב"ד יערכו היום התוועדויות26.
בהתוועדות זו עורכים מגבית של צדקה18.
* הרבי עורר27 "להוסיף בתורה עבודה וגמ"ח – עליהם העולם עומד, והרי רשב"י עליו נאמר 'וצדיק יסוד עולם'... נתינה לצדקה במספר ח"י – והרי ל"ג בעומר הוא ח"י באייר (ראשי-תיבות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל, שכוללת כל ד' האמהות). בעבודה – מזמור ל"ג בתהילים, ספר דוד בן ישי בתור נעים זמירות כל בני-ישראל. בתורה – בפרשת השבוע, ובפרט בחלקו המיוחד ליום זה [השיעור בחת"ת]...".
* מנהג שפשט בכל תפוצות-ישראל: ביום ל"ג בעומר אוספים את כל הילדים [בצניעות המתאימה], ומסבירים להם מעניינא דיומא, אודות רשב"י וכו'28. אחר-כך יוצאים עמהם לטיול אל השדה [והמנהג שהתינוקות – גם הבנות29 – יורים בקשת בל"ג בעומר30], ונותנים להם מיני מתיקה שישמחו את ליבם, וכל זה [נעשה בשעה המתאימה ללימוד תורה] משום "עת לעשות לה'...", שעל-ידי זה נוסף בחינוכם ביתר שאת וביתר עוז31.
בימינו עושים זאת בתהלוכות ובכינוסים לילדי-ישראל ברוב עם ובפרסום גדול, בכל אתר ואתר32. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה משתתף לפעמים בתהלוכה ובכינוס ואומר שיחה מיוחדת לכבודם, ועודדם ביותר. בדרכו להציון הק' היה נוסע ל'שדה' שבו התכנסו הילדים, ושוהה שם מעט ואחר-כך ממשיך אל הציון33.
"אצל אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מימים-טובים המצויינים. היה יוצא לשדה בעריכת סעודה קלה, שתיית משקה ואכילת ביצים מבושלות ובניגונים ובריקודים. וראו אז הרבה מופתים", בעיקר בנוגע לפקידה בזרעא חייא וקיימא. וכך נהגו למסור לרבי בקשות בנושא זה ביום ל"ג בעומר, ומשפחות רבות זכו להיפקד בזכות זה34.
_____________________
1) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.
2) ראה 'התקשרות' גיליונות: רעח עמ' 17, תטז עמ' 14, תעא עמ' 14.
3) ראה שער הכולל פי"ז סכ"א.
4) לוח כולל-חב"ד. וראה קובץ 'י"ג אייר' (קה"ת תשנ"ב). צילום מצבתו ב'ימי חב"ד' ביום זה. ראה אודותיו בס' 'תולדות לוי-יצחק' (הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד. מהדורה רביעית, תשנ"ה, פרק טו). נפטר בליברפול שבאנגליה. ע"פ בקשת כ"ק אדמו"ר הועלה ארונו לארה"ק, ונטמן בחלקת חב"ד בעיה"ק צפת ('ימי חב"ד').
5) סידור אדה"ז, לפני "למנצח... יענך".
6) סידור אדה"ז שם. וכתב הרבי: "ובזה חידוש גדול (וצע"ג ליישבו): עיקר עניין פסח-שני צריך להיות (לכאורה, על-דרך פסח ראשון) בליל ט"ו, ואפילו הקרבתו הוא לאחרי התמיד (מנחה) - ולכן מוסיף (=מחדש) שם "שהוא י"ד באייר"" – 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1056.
במוצאי היום, כיוון שהוא הזמן דאכילת הפסח, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה - נוטה הרבי לומר שאז יש לנהוג בקריאת שמע שעל המיטה כבמוצאי שבת ולא לומר תחנון עד חצות הלילה (אבל במוצאי ראש-חודש וכדומה, אין סיבה מספקת כל-כך שלא לומר תחנון, מכיוון שאז מתחיל כבר יום ב' בחודש – התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1414, בלתי מוגה. וראה הדעות בזה בכף החיים סי' קלא ס"ק יד).
7) מכתב מי"ג אייר תשל"ה, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' ריג.
בראשונה, בשיחות אחרון-של-פסח תשכ"ח אמר הרבי, שיש להימנע ולא להיות ביום י"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים. וזאת אף שעדיין צ"ע בנושא, ובמיוחד שרבו האוסרין להקריב פסח בזמן הזה - כיוון שלדעת הר"ח [או רבנו יחיאל] מפריס ישנו החיוב דפסח גם עכשיו, ובפרט שלדעת רבי (שהרמב"ם פסק הלכה כמותו) פסח-שני הוא 'רגל בפני עצמו' וחייבין עליו כרת. אך לאחר שהשתנה המצב, עקב כך שמאז הניצחון בששת הימים מחזרים ללא הרף אחרי הגויים למסור להם הכול וכו', נשתנה הדין כאמור בפנים.
הקושיות שכתב הגרש"י זוין ז"ל לרבי על פסקו הראשון, נדפסו בהוספות לס' 'חידושים וביאורים בש"ס' ח"א עמ' שמז, והתשובות עליהן נדפסו שם בפנים סי' ט, וכן בס' 'שערי הלכה ומנהג' סי' ריב, ובכ"מ.
8) הרבי הביא מס' 'דרכי חיים ושלום', שאף שאכילת פסח-שני היתה בליל ט"ו, מכל-מקום ההקרבה היתה ביום והעיקר הוא ההתחלה, לכן אוכלים מצה ביום י"ד - אג"ק ח"ב עמ' שנב. עם זאת, ניתן לקיים את המנהג גם בליל ט"ו באייר, וכך נהג הרבי ברוב השנים (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).
9) בשיחה (בלתי-מוגהת; כאן - בתרגום מאידיש) נאמר: "אע"פ שאדמו"ר הזקן בשו"ע לא הכריע בבירור בין שתי הדעות, אעפ"כ מזה שכתב בסידורו שבמנחה של ערב ל"ג בעומר אין אומרים תחנון – מובן שסוף-כל-סוף הכרעתו היא של"ג בעומר מתחיל מן הלילה. הדבר נוגע במיוחד לגבי עריכת חתונות כשהקביעות של ל"ג בעומר היא בערב שבת" - שיחות-קודש תשל"ז ח"א עמ' 703, ונעתק לאחרונה בס' שערי הל' ומנהג ח"ה עמ' קז. כדרכם, לא ציינו שהוראה זאת סותרת את ההוראה שנדפסה לעיל (בחלק ב' ס"ע קסח, מאג"ק כרך ח עמ' שיח), שלא לעשות החתונה בליל ל"ג בעומר אלא ביום דווקא. וכנראה בפועל בדרך-כלל נשארו אנ"ש בהנהגה הישנה (גם הרה"ח רי"ל שי' גרונר מסר, שלא היה שינוי בהוראות הרבי בעניין זה. אם-כי ידוע על כמה חתונות שנעשו במשך השנים בליל ל"ג בעומר, הן בכפר-חב"ד והן בבית חיינו). ואגב, במירון, נהגו תמיד מכל החוגים שאין עושים 'חלאקה' אלא אחרי תפילת 'וותיקין' דווקא. אבל בפנים השיחה כתובות עוד כמה שורות בנושא זה:
"... שעל-פי רוב עורכים את החתונות באמצע היום או לפנות ערב (ולא בלילה שלפני-זה), הרי נעשים אז כמה שינויים בנוגע לסעודות וכו' כמבואר בפוסקים (ראה שו"ע אדה"ז סי' רמט ס"ו-ז. שו"ע אה"ע סי' סד ס"ד ובנו"כ שם)"- הרי שגם בשיחה זו אומר הרבי שבפועל, לרוב אין עורכים את החתונה בלילה, אם כי לא מפני האיסור אלא מסיבה אחרת, שלא פירט כאן.
10) בעומר – למרות שנוסחנו הוא לספור "לעומר" – כי כששינו לנוסחנו לא הקפידו לשנות גם בתאריכי מכתבים וכדומה, ונשאר הנוסח הישן (אג"ק חי"א עמ' רט). במקום אחר כתב הרבי רמז בדבר: בספרי פולין מובא ש'ל"ג בעומר' בגימטריא 'משה' – להעיר דרשב"י "היה ניצוץ משה", "ונתעלה לאותו אור שקיבל משה כשעלה לקבל לוחות שניות" (עמק-המלך ס"ב ד', ועל-דרך זה בכמה מקומות) – לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 337.
11) סידור אדה"ז לפני "למנצח... יענך". וראה שו"ע אדה"ז סי' תצג סו"ס ה. השלמות ה'דברי נחמיה' לשו"ע סי' קלא ס"ח [נדפסו בהוספות לשו"ע ח"א עמ' 357].
12) ראה שע"ת סו"ס תצג. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפג-ד. וראה שם עמ' רפד אודות נישואין. ובשנים האחרונות ע"פ הוראות הרבי עורכים נישואין ביום זה, גם ללא סיבות מיוחדות. וראה לעיל הערה 9.
13) ממכתב שנדפס בשערי הל' ומנהג ח"ה עמ' קז. וחבל שלא נתפרש האופן השני מ"שני האופנים" הללו. וראה לעיל הערה 9 ובנסמן שם.
14) אג"ק כרך יב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר – 'אוצר' עמ' רס).
15) בעבר נהגו בהדלקות גם בירושלים ובחברון, ורבותינו השתתפו בזה – אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ג עמ' יד, סה"ש תרצ"ט עמ' 330. לפרטי המנהג וטעמיו, ראה ס' 'בין פסח לשבועות' פי"ח סט"ו ואילך. אג"ק חי"ח עמ' רסו.
16) אג"ק אדה"ז ח"א (הוצאת קה"ת, ברוקלין תש"מ), עמ' קיז.
17) לוח כולל-חב"ד, ע"פ לקוטי-שיחות חלק ד עמ' 1304 ועוד, מהמשנת חסידים, החיד"א וכו'. וראה 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1994: "ביום זה – דבר פשוט הוא שצריכים כולם להיות בשמחה גדולה", עיי"ש. בקשר למנהגים העתיקים בשמחת רשב"י, ראה גם המובא בספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 460.
18) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 2017. וראה גם 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 319.
19) ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפ [בד"כ עשה זאת הרבי בחדרו. אך בהתוועדות ל"ג בעומר תש"ל היתה מונחת ביצה קשה על השולחן, ובשעת ההתוועדות חתך אותה הרבי לארבעה חלקים, ואכל ממנה. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' ס"ע רעה].
20) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ב ח"ג עמ' 1395.
21) אג"ק חלק כ עמ' רכג.
22) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 362, ועוד.
23) הרבי עורר לנצל את הבאת הילדים לתספורת מצווה ביום זה במירון, להשפעה בנושא החינוך, ובין השאר לחלק שם חוברות או דפי אל"ף בי"ת שיש עליהם גם את הכתובת של צא"ח ואיזה סיסמאות השייכות גם להורים (אג"ק כרך ז עמ' עדר).
24) 'שערי המועדים – ספירת העומר' סי' צד, וש"נ. וראה בשיחת מוצש"ק אמור, אור לפסח-שני תשל"ח סי"ד, שבספרים מובא דבר פלא, שאותם שהיו בל"ג בעומר במירון, הרגישו שמחה מופלגת, עד שאין זה מובן כלל בדרך הטבע, אך כך הוא הרגש האדם שם בפשטות (ראה גם בס' טעמי-המנהגים עמ' ערה). ומבאר הטעם, מפני שאז התקיים ברשב"י "בחד קטירא אתקטרנא...", היינו בדוגמת דרגת משה רבינו שבכל אחד ואחד מישראל.
25) ספר-המנהגים שם, מספר-השיחות תש"א עמ' 119. ושם גם ביאור העניין ע"פ נגלה מהרה"ח ר"ה מפאריטש, ובהערה – מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
בזמן הצמח-צדק היו עורכים ל'יושבים' ולאורחים סעודה גדולה בדגים ובשר לפני ערבית אור לל"ג בעומר (רק הצ"צ עצמו אכל – בלילה – מאכלי חלב) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רדע. ועיי"ש עמ' רעט-רפ).
26) אג"ק חי"ג עמ' מז וחי"א עמ' עט.
27) במכתבו מיום א' פ' בחוקותי תשמ"ט "ע"ד הצעת רבים והחלטתם לעשות כן במעשה בפועל", לקוטי-שיחות כרך לב עמ' 254. ובשולי המכתב: "נ.ב.: מובן ופשוט שגם לאחרי ל"ג בעומר יש לעשות ולהשלים כל הנ"ל, כלימוד פסח שני דמיניה אזלינן: 'ניטא קיין פארפאלן' [=אין דבר אבוד], ובכפליים לתושיה".
28) וגם הפיוטים בשבחו של רשב"י (כמו פיוט 'בר יוחאי') שלא ראינו שיאמרו אצל רבותינו נשיאינו, קרוב לומר שהיה אצלם במחשבה – 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 271.
בקשר להסברה לילדים אודות תלמידי רבי עקיבא, להעיר מדברי הרבי בתחילת שיחתו לילדים ב'פאראד' ל"ג בעומר תשכ"ז (שיחות קודש תשכ"ז ח"ב עמ' 111): "שמיום ל"ג בעומר ואילך נהגו תלמידי ר"ע כפי שלימדם רבם אודות ואהבת לרעך כמוך, לנהוג כראוי זה עם זה" היינו שהמגיפה פסקה מפני שתוקנה הסיבה שלה כראוי (תודה להרה"ח ר' ליפא שי' קורצווייל).
29) במענה למנהלת 'בית רבקה' בשכונת הרבי, שהודיעה שהתלמידות תי' יוצאות לשדה בל"ג בעומר, וישחקו עם קשת כנהוג, ענה הרבי "הרומז גם-כן לקשת, שהוא סימן לביאת משיח (זח"א עב,ב. והחרים [='המשך' מאמרי חסידות לאדמו"ר מהר"ש משנת תרל"א] עמ' סט), ותשואות-חן על הבשורות טובות, וגדול הזכות וכו'".
30) מנהג זה הובא ונתבאר בס' בני-יששכר מאמרי חודש אייר מ"ג פ"ד, ובספרים שהובאו בס' 'בין פסח לשבועות' פי"ח סל"ו. וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 77. לקוטי-שיחות כרך לז עמ' 121 הערה 5 באריכות.
31) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1727, 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 268.
32) 'כינוס' בבית-חיינו היה כבר בשנת תש"ג. את צורת ה'פאראד' – צעדה המלווה בשלטים וכרזות – לבש בשנת תשט"ז (הכינוס התקיים שם לפני התהלוכה). בשנת תש"מ היתה הוראה לערוך תהלוכות גם בארה"ק, ומוסיף והולך מידי שנה בשנה – ראה פירוט השנים ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רעז.
בנוגע להופעת 'קוסם', על אף שיש מקילין בזה אם הוא מדגים תחילה תרגיל אחד ומראה שאינו אלא אחיזת-עינים (וכמ"ש ב'פינת ההלכה' בגיליון 543 של 'שיחת השבוע'), הרי כיוון שהרבנים המפורסמים בארה"ק כבר אסרו זאת, וכיוון שחובתנו לעשות הכול כדי לשתף בזה את כל החוגים, ובוודאי את החרדים, לא כדאי להזמין אמנים אלה לתהלוכות.
בהגרלת הפרסים שנוהגים לערוך אז, יש להקפיד למלא את הוראת הרבי "העירותי כמה פעמים, שבכל כיוצא-בזה צריכה להיות הגרלת ספרי קודש, וקל להבין". בשנת תשל"ג הופיע בפירסום מטעם צא"ח ילד המקבל 'כדורגל' כפרס העיקרי במבצע של"ה, ובתגובה מסר יו"ר המזכירות, הרה"ח ר' חמ"א חודקוב ע"ה, ליו"ר צא"ח הרה"ח ר"י לייבוב ע"ה שהרבי אינו גורס כלל פרס זה, ושיש להשמיד את המודעות שכבר נדפסו (ראה לשון המענה ב'התקשרות' גיליון נא עמ' 14). אודות פרסים אחרים, כמו אופניים, מצלמה, טיסה בשמי הארץ וכדומה, הסכים הרבי שאין מניעה, ורק הוסיף "אלא שהספרים יודגשו בהפרסומת" ('התקשרות' גיליון מב עמ' 15-14. 'צעירי אגודת חב"ד' עמ' 298).
אגב, פעם השיב הרבי [ללא קשר לל"ג בעומר] למוסד שערך הגרלה על פרסים יקרי-ערך: "לכאורה, הוצאות הפרסים גדולה וביותר - ועל-פי סברא, גם בהרבה פחות מזה ישיגו [את] המקווה".
33) וכן הציע הרבי לחסידים לעלות על הציון היום, כיוון שקברי צדיקים בכלל הוא במקום העליה לציון הרשב"י – 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 67.
34) ספר-המנהגים עמ' 43, מלקוטי-דיבורים כרך ג דף תקיט,א ו'היום-יום' ל"ג בעומר. ביאור בזה ב'התוועדויות' תש"י שם עמ' 60. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
