מחלה שפשטה בעיר סאלי שבמרוקו גרמה להטרפת כל הבהמות, ולא היה אפשר להשיג בשר טרי לכבוד שבת. בהמה אחר בהמה נשחטה כדין, ולאחר שנבדקה נמצאה טרֵפה. גדולה הייתה אכזבתם של יהודי העיר, שלא יכלו לכבד את השבת כראוי.
רבה הייתה ההפתעה כאשר נודע שהעגל שהביא רבי חיים אל השוחט נבדק ונמצא כשר למהדרין. זה היה בעל 'אור החיים', רבי חיים בן-עטר, שצדקתו וקדושתו נודעו לכול. מנהג עשה לו, לשחוט בכל ערב שבת עגל בעבור תלמידי-חכמים עניים. הללו היו מקבלים ממנו את מנתם לכבוד השבת.
עשיר, מנכבדי הקהילה, שמע שאצל רבי חיים יש בשר כשר. הוא מיהר אל ביתו וביקש לקנות נתח בשר. רבי חיים השיב בשלילה. "בשר זה מיועד אך ורק בעבור תלמידי-החכמים העניים ולא למכירה", אמר.
בתוך כך הופיע אחד העניים, המקבלים בשר בקביעות. לא התאפק העשיר וסינן: "גם זה תלמיד-חכם ייקרא?!"... התעלם רבי חיים מהדברים, הושיט לעני בחיבה את מנתו ופטרו לשלום. גם העשיר עזב את המקום כשראה כי מבוקשו לא ניתן לו.
הסיח רבי חיים את דעתו מהמקרה, אולם באותו ליל שבת נאמר לו מן השמים כי עליו לתת את הדין על שלא מיחה בעשיר בשעה שהעליב את התלמיד-חכם העני. כדי לכפר על כך, עליו לעזוב את ביתו ולצאת לגלות של שנה תמימה.
קיבל עליו רבי חיים את הגלות. מיד בצאת השבת החליף את בגדיו ללבושי סחבות, לקח עמו טלית ותפילין וצרור קטן ויצא לדרכו. הוא הקפיד שלא ללון יותר מלילה במקום אחד, וגם הרעב הציק לו לעיתים קרובות. מובן שאת שמו לא גילה.
ערב שבת פרשת בחוקותי. לאחר שבועות של סבל ונדודים עצר רבי חיים כדי לנוח בצילו של עץ. הוא שקע במחשבות נשגבות על הפסוק הראשון בפרשה "אם בחוקותי תלכו...". ימי הגלות זיככוהו והוא נתעלה עוד יותר בקדושתו, ובמוחו האירו ארבעה-עשר פירושים חדשים לפסוק.
מלא שמחה התרומם ממושבו והוסיף ללכת כברת-דרך נוספת, ואז עלו במוחו עוד ארבעה-עשר פירושים. הוא הוסיף ללכת לעבר העיירה הקרובה, כדי לעשות בה את השבת, ובינתיים הספיק לחדש עוד ארבעה-עשר פירושים. עתה היו בידו ארבעים ושניים פירושים!
נכנס רבי חיים בשקט ובצנעה לבית-הכנסת של העיירה, הניח את חפציו בפינה נסתרת, ותפס את מקומו בספסל האחרון, ליד פשוטי העם. עם סיום התפילה הזמינו שמש בית-הכנסת לעשות עמו את השבת. השמש סיפר לאורח כי מנהג מיוחד נהוג בעיירה: לפני סיום הסעודה הולכים הכול לבית הרב, הידוע כצדיק וקדוש, מאזינים לדברי תורה מפיו, ומסיימים שם את הסעודה.
הסכים רבי חיים להתלוות למארחו, והם הצטרפו להמונים שכבר מילאו את בית הרב. הרב היה שקוע ברעיונותיו בדבקות ובעצימת עיניים, ואז פתח את עיניו והחל לדבר. ארבעה-עשר פירושים אמר הרב בדרשתו על הפסוק "אם בחוקותי תלכו". בסיימו הכריז הרב: "פירושים אלה שמעתי זה עתה בישיבה של מעלה, משמו של צדיק עליון החי בדורנו, רבי חיים בן-עטר...".
נע רבי חיים על מקומו וקרא: "חיים בן-עטר!"... הציבור כעס על האורח הזר, המעז לזלזל בכבודו של צדיק. הם ביקשו להוכיחו, אך המארח הגן על אורחו והרגיעם, כי איש פשוט הוא ואינו מבין את חומרת הדבר.
למחרת, בסעודת הצהריים, לפני לכתם לבית הרב, ביקש המארח מאורחו לבל ישוב על מעשהו. שוב התלהב הרב ברעיונותיו הנשגבים ודרש לפני הקהל עוד ארבעה-עשר פירושים על הפסוק, ובסיומם חזר על הכרזתו מאמש, כי דברים אלו שמע בשם הצדיק רבי חיים בן-עטר. שוב נשמעה הקריאה: "חיים בן-עטר!"... הקהל בקושי התאפק מלהענישו, והשמש זירזו לשוב הביתה.
הפצרותיו ואזהרותיו של השמש לא הועילו, ובסעודה שלישית חזר הדבר ונשנה. בשעת רצון זו התעלה הרב עוד יותר בדבקותו ומפיו קלחו ארבעה-עשר פירושים חדשים, וגם הפעם אמרם בשם אומרם: רבי חיים בן-עטר. הפעם עמד רבי חיים מלוא קומתו ובקול רם קרא: "חיים בן-עטר!"...
חוצפתו של האורח הזר עברה כל גבול. הציבור טען שיש להענישו על ביזיון תלמיד-חכם, והרב הסכים עמם. הוחלט להכניסו זמנית לחדר חשוך וסגור, ושם יהיה עליו להמתין עד שיושיבו בית-דין ויפסקו את דינו, כדין מבזה תלמיד-חכם.
האורח נכלא והסעודה נמשכה. פתאום החלה סערה להשתולל באזור. הסערה עקרה עצים, ניפצה חלונות, הפילה רעפים, וברקים ורעמים הפילו פחד על התושבים.
הרב פנה להסתגר בחדרו, אולי יזכה ויגלו לו מן השמים על מה הסער הזה. ואכן, הודיעוהו כך: "האיש שהושבת בחדר המסוגר הוא גדול הדור, רבי חיים בן-עטר בכבודו ובעצמו. כל עוד רבי חיים אינו יכול להבדיל על היין, לא יוצאת השבת בעולמות העליונים, ואין מחזירים את הרשעים לגיהינום, ולכן נגרמה סערה למעלה, הגורמת לסערה למטה...
"עליך לשחרר את רבי חיים מיד, ואף זאת עליך למסור לו: תם חטאו וכפרתו הושלמה, ויכול הוא לשוב לביתו".
שמח רבי חיים על הבשורה, ומיהר לצאת לדרכו כדי להגיע לביתו לפני חג-השבועות. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
