בתחילת הפרשה התורה מציינת שמצוות ביכורים אינה חלה אלא לאחר שייכנסו בני-ישראל לארץ-ישראל, יכבשוה ויחלקוה לשבטים. זאת אנו לומדים מהפסוק: "כי תבואו אל הארץ...וירִשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה...".
האמת היא שהכלל הזה תקף בכל המצוות, ולא רק במצוות התלויות בארץ, שעיקר קיומן לאחר הכניסה לארץ-ישראל. וכך התורה אומרת: "וזאת המצווה... אשר ציווה ה' אלוקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ".
המצוות שלא קוימו
אמנם התורה ניתנה במדבר, אך זה בא לבטא את העובדה שהתורה שייכת לכול. כשם שהמדבר הוא מקום הפקר, שאינו שייך לאיש, כך התורה שייכת לכל עם-ישראל ובכוחו של כל יהודי לקיים את התורה והמצוות. אולם עיקר קיום התורה הוא דווקא בכניסה לארץ-ישראל.
הראיה לכך היא משתי מצוות חשובות ביותר, שבני-ישראל לא קיימו בהיותם במדבר – מילה וקרבן הפסח. בהיותם במדבר לא מלו בני-ישראל את בניהם, ורק עם הכניסה לארץ-ישראל מל אותם יהושע. כמו-כן הקריבו את הפסח רק בשנה השנייה לצאתם ממצרים ולא בשנים שלאחר מכן.
שם יהיה "כמצוות רצונך"
כשם שעיקר קיום המצוות התחיל עם הכניסה לארץ, כך עיקר השלמות בקיום המצוות יהיה בזמן הגאולה, ואילו עכשיו, בתקופת הגלות, קיום המצוות הוא בבחינת 'ציוּן' ו'רמז' לקיום האמיתי. על זה נאמר "הציבי לך ציוּנים", ופירושו: "שלא יהיו חדשים עליכם כשתחזרו".
ברוח זו תורת החסידות מסבירה את לשון התפילה "ושם נעשה לפניך... כמצוות רצונך". אנו מבקשים מהקב"ה להחזירנו לארץ-ישראל ולירושלים עיר-הקודש, ולבנות את בית-המקדש השלישי, ורק אז נוכל לקיים את המצוות "כמצוות רצונך". שכן שלמות התורה והמצוות תהיה בזמן הגאולה דווקא.
לא יגיעה ועינוי
עם זה, יש מעלה גדולה במצוות שאנו מקיימים בזמן הזה, שדווקא על-ידן נעשית ההכנה לשלמות הגדולה שתהיה לעתיד לבוא. בדומה לזה מצאנו שיש מעלה מיוחדת במצוות שקיימו האבות (אף-על-פי שהעיקר הוא קיום המצוות אחרי מתן-התורה), שכן דווקא על-ידן נעשתה ההכנה למתן-התורה.
כך המצוות שיהודים מקיימים בתקופת הגלות, אף-על-פי שהן בבחינת 'ציוּנים' לעומת קיום המצוות בזמן הגאולה – בכל-זאת גדלה מעלתן מאוד, שכן דווקא על-ידן נעשית ההכנה לקיום המצוות השלם לעתיד לבוא. מזה אפשר להבין את גודל מעלתן של המצוות בזמן הזה, שאין זה עניין של יגיעה ועינוי חס ושלום, אלא הכנה לשלמות קיום המצוות לעתיד לבוא.
(תורת מנחם כרך ט, עמ' 158) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
