אצל החסיד ר' זלמן סנדר'ס נתקיים "תורה וגדולה על שולחן אחד". הוא היה יהודי למדן ועובד ה' בכל נשמתו ועם זה בעל עסקים מסועפים ומצליחים. ר' זלמן עצמו התגורר בשקלוב, אך מצודתו הייתה פרוסה על-פני ערים רבות. עסקיו המגוונים התנהלו עם יהודים ועם לא-יהודים גם יחד. סוחרים ובעלי-אחוזות היו ידידיו, ובתי רוזנים היו פתוחים לפניו.

איש נדיר היה ר' זלמן, שכן הצטיין גם במידות טובות וחיבתו לכל יהודי הייתה מן המפורסמות. על-אף עושרו וגדולתו היה נוהג בקירוב הדעת גם עם דלת העם ועמי-הארצות. ידו הייתה פשוטה לכל נזקק, ועניים רבים התדפקו דרך-קבע על דלת ביתו. שמו הופיע בראש רשימותיהם של כל גבאי הצדקה באזור. אלה ידעו כי "כדאי הוא (ר' זלמן) לסמוך עליו בשעת הדחק".

ואם בכך לא די, רבים-רבים אף נהגו להפקיד בידיו כספים כדי שיסחר בהם. עסקאותיו של ר' זלמן - ידעו הכול - מוצלחות הן ומבורכות בסייעתא דשמיא. את הרווחים שהפיק מכספים אלה היו מעביר היישר לידי המפקידים, ללא כל תמורה או דמי-תיווך.

ויהי היום ור' זלמן הסתבך בעסקת-ענק שכשלה. כגודל העסקה והרווחים שהיו צפויים ממנה, כך גדולה וקשה הייתה המפלה. עמל של שנים ירד לטמיון. ר' זלמן, העשיר הגדול ואיש-החסד הנודע, נהפך באחת לאיש מן השורה. למותר לציין כי רבים מאוד השתתפו בצרתו של ר' זלמן, שכן למעשה זו הייתה גם צרתם.

בצר לו נסע ר' זלמן אל רבו, רבי שניאור-זלמן מלאדי. בהיכנסו לחדר הרבי חש כי אין מקום מתאים מזה לשפוך בו את הלב ולספר דברים כהווייתם. בבכי נרגש גולל לפני הרבי את השתלשלות העסקה הכושלת שקברה עמה את כל רכושו.

רגשותיו של ר' זלמן גאו בו ובכיו התגבר. "אם הקב"ה חפץ ליטול ממני את רכושי - לא אהרהר אחריו, חלילה", אמר במר-ליבו, "ואולם תחילה עליי לסלק את חובותיי ולמלא את התחייבויותיי. צריך אני להשיב את הכסף לכל מי שהפקידו בידי את ממונם כדי שאסחר בו; צריך אני לעמוד בהתחייבות שנתתי לכל גבאי הצדקה; צריך אני לכסות את הוצאות החתונה של היתומים והיתומות שהבטחתי להשיאם"...

כל אותה שעה ישב הרבי - שני מרפקיו על השולחן, ראשו בין שתי כפות ידיו - והקשיב. כשסיים ר' זלמן לשפוך את ליבו, השתררה בחדר דממה. הרבי הישיר מבט חודר אל חסידו ופניו נעשו להבים. או-אז אמר הרבי: "אינך חדל מלחשוב ולדבר על מה שאתה צריך, אולם על שאלה אחת דומה כי לא נתת את דעתך כלל - מה צורך יש בך!".

דברי הרבי פילחו את ליבו של ר' זלמן ובו-במקום נפל מתעלף. החסידים, ששהו אותו זמן בחדר החיצוני, בהמתנה לבוא תורם להיכנס פנימה, שמעו את קול החבטה ומיהרו להיכנס ולהוציא את ר' זלמן מהחדר. לאחר מאמצים מרובים התעורר ר' זלמן מן העילפון.

לאחר שהתאושש, השתנה ר' זלמן והיה לאדם חדש. הוא סילק מעליו את דאגתו מאבדן רכושו ודחק הצידה כל מחשבה על ענייני העולם הזה. הוא הבין כי במילותיו החריפות ביקש הרבי לנערו מן הרע הנעלם שבמעמקי נפשו - מאותה תחושת 'ישות' והחשבה עצמית שמקומה לא יכירה בד' אמותיה של השכינה. על-כן החליט להישאר תקופת-מה בחצר הרבי.

בימים ובשבועות הבאים שיקע עצמו כליל בתורה ובעבודת התפילה. כעבור זמן ניגש אל ר' זלמן הגבאי של הרבי והודיע לו כי בעוד שבועיים נכונה לו עוד 'יחידות' אצל הרבי. כך נהוג היה - להודיע לחסיד מראש על המועד שנקבע לו להיכנס אל הקודש, כדי שיהיה לו סיפק להתכונן לכך כראוי.

השבועיים הבאים עברו על ר' זלמן ביגיעה עצומה. הוא נתן לגופו מעט מאוד מנוחה וגם באכילה ובשתייה השתדל למעט. הוא למד בלי הפוגה, התעמק במאמרי החסידות של הרבי והתפלל בדבקות עצומה.

בהגיע מועד ה'יחידות' שנקבע לו נכנס ר' זלמן לחדר הרבי בראש מורכן ומתוך ביטול-עצמי עמוק. הרבי הביט בו במבט רך ומלטף. "כעת", אמר לו הרבי, "לאחר ששבת בתשובה שלמה על ה'ישות' שבך; סילקת ממך את גסות-הרוח ואת זחיחות הדעת והלב - שוב לביתך וה' יברכך שתצליח בכל אשר תפנה".

בדרכו לביתו נזדמן ר' זלמן לתחנת רכבת אחת, ולפתע פגש שם חבורה של בעלי-אחוזות שנהגו לסחור עמו בעבר. הללו, שלא ידעו דבר על מצבו הכלכלי הקשה, הביעו לפניו את רצונם לחדש עמו את העסקים. ר' זלמן ראה בכך אות משמים והזדמנות לזכות בברכת ה', שאותה הזכיר הרבי ב'יחידות'.

כעבור זמן-מה החל ר' זלמן להתאושש ממפלתו. אט-אט השיב אליו את הונו וההצלחה חזרה להאיר לו פנים. כך גם יכול היה למלא את ההתחייבויות שקיבל עליו בעבר, בענייני צדקה. ואולם הפעם עשה זאת בלי 'ישות', כי-אם בתחושה שהוא 'צינור' בלבד לשפע שניתן מלמעלה. כל ימיו עמדה לנגד עיניו של ר' זלמן שאלתו הנוקבת של הרבי - "מה צורך יש בך"...