דווקא המצוות שבין אדם לחברו משקפות את מידת יראת-השמים של יהודי ועד כמה הוא נכון למסור את עצמו לקיום רצונו של הקב"ה. 'הכשר מהודר' דרוש גם בעניינים כספיים וחברתיים
מספרים שפעם אחת פרץ סכסוך בין שני קצבים על עשרה זהובים. הלכו השניים לרב, וזה פסק כי האחד חייב לשלם את עשרת הזהובים לחברו. יצא המפסיד מבית הרב כעוס והתבטא בחוסר כבוד כלפי הרב. באו מקורביו של הרב ושאלוהו: הלוא הקצב הזה בא מדי פעם בפעם אל הרב לשאול על כשרותו של שור, שמחירו פי כמה וכמה, ותמיד הוא מקבל את פסק-הדין בהכנעה. מדוע הפעם הוא כעוס כל-כך? השיב הרב בחיוך: "הוא אינו כועס על הפסדו, אלא על העובדה שחברו הרוויח"...
ההסבר החצי-הומוריסטי הזה אולי מסביר מקצת התופעה, אבל עדיין נדרש הסבר להבדל בַיחס למצוות שבין אדם למקום ולמצוות שבין אדם לחברו. פעמים רבות אנו רואים יהודים יראי-שמים ומקפידים על קלה כחמורה, שבעניינים שבין אדם לחברו הם נוהגים זלזול. הם לא יכניסו לפיהם משקה קל שאין עליו הכשר מהודר, אבל כשהדברים מגיעים לממונו של הזולת או לכבודו של הזולת, פתאום נעלמת ההקפדה וההחמרה.
לא צביעות
יש המשתמשים בתופעות מעין אלה לשם הוכחה ששמירת המצוות של אותם אנשים אינה אלא צביעות. לוּ היו יראי-שמים באמת, טוענים הללו, היו נזהרים לא רק בשמירת שבת, בחמץ בפסח ובכשרות המזון, אלא גם בחשש גזל, בלשון הרע ובהלבנת פני חברו.
הטענה הזאת אינה נכונה בדרך-כלל. אותם יהודים הנזהרים בשמירת שבת, בכשרות, בהנחת תפילין ובציצית, אינם עושים זאת מן השפה ולחוץ. על-פי רוב הדברים באים מתוך יראת-שמים אמיתית ומתוך רצון כן למלא את רצונו של בורא-העולם. ואף-על-פי-כן יש שבעניינים שבין אדם לחברו אין הם נוהגים כפי שהתורה מצווה ומדריכה.
ההסבר לתופעה הזאת פשוט למדיי: בענייני שבת, כשרות, תפילין וציצית, אין השכל האנושי מנסה להתערב. האם יעלה על הדעת שהאדם יטען כי מוטב לצבוע את התפילין בצבע ירוק? גם אם הוא עצמו אינו אוהב את הצבע השחור, ברור לו שאם התורה קובעת שהתפילין צריכות להיות שחורות, אין כל מקום לדעתו ולטעמו האישיים בעניין זה. במצוות האלה האדם מבטל לחלוטין את שכלו אל מול ההלכות הפסוקות בשולחן-ערוך.
לעומת זה, בעניינים שבין אדם לחברו, גם כשהאדם יודע שהתורה קובעת הלכות ברורות, השכל האנושי מנסה להתערב ולמצוא צידוקים ואמתלות. התורה קובעת שאסור לדבר לשון הרע, אבל היצר מגיש מיד מסכת של צידוקים, שזה 'מקרה חריג'. אסור לרמות במסחר, אבל השכל הפתלתל ישכנע אותך שאין זו רמאות ממש, ובכלל, אי-אפשר לנהל עסקים ביושר.
בלי לערבב את השכל
זה אחד ההסברים לעובדה שהפרשה הראשונה המופיעה אחרי פרשת יתרו, שבה מסופר על מעמד הר-סיני, היא פרשת משפטים, העוסקת רובה ככולה בדברים שבין אדם לחברו. בכך התורה מלמדת אותנו, שגם את המצוות הללו עלינו לקיים באותה הקפדה ויראת-שמים שאנו מקיימים את המצוות שבין אדם למקום.
הפרשה נפתחת במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ורש"י מפרש, בשם חז"ל: "מה הראשונים מסיני – אף אלו מסיני". הפרשה, רובה ככולה, עוסקת בעניינים שבין אדם לחברו: היחס לעבד, פיצוי לנפגע, דינו של גנב, חובותיו של שומר, היחס ללווה ועוד. על-פי התורה, גם את המצוות הללו יש לקיים בהתבטלות מוחלטת לרצון הבורא, ובלי לערב את השכל וההיגיון האנושיים, שכן גם המצוות הללו ניתנו מסיני.
מבחינה זו, דווקא המצוות שבין אדם לחברו משקפות את מידת יראת-השמים של יהודי ואת מידת נכונותו למסור עצמו לקיום רצונו של הקב"ה. כשיהודי מנהל את ענייניו הכספיים והחברתיים כרצון ה' – הוא מוכיח שאכן הצו האלוקי הוא המנחה את חייו, בכל דבר ועניין. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
