מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1157 - כל המדורים ברצף
	"לא יכרע ולא ישתחווה"
	יש חדש
	עמלק שואף לנתק
	פורים
	למה חמישים
	'נבואה' שנקטעה
	המהות האמיתית
	בזכות עמלק
	ב'עבריידיש' זה נשמע יותר טוב
	מתנות לאביונים

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1157, ערב שבת-קודש פרשת תצווה / זכור, י' באדר תשס"ט (06.03.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

"לא יכרע ולא ישתחווה"

מומלץ לכל קובעי המדיניות לבוא בפורים לבתי-הכנסת כדי לשמוע את קריאת המגילה. הם יגלו פתאום התנהגות יהודית אחרת – גאה, נחושה, בוטחת

בימים האחרונים מתנהל הדיון הציבורי בארץ כמהתלה פורימית. אנשים רציניים מדברים בארשת רצינית על דברים הזויים לחלוטין, וזה מה שעושה את הדיונים האלה משעשעים כל-כך. למשל, הדיון בסוגיית 'שתי מדינות לשני עמים'. האין זו לא בדיחה מוצלחת?

כדי שלא לשרוף את הבדיחה נזהרים המתדיינים מלדבר אפילו במילה אחת על המהות. הלוא אין אדם שפוי שמוכן לתת לכנופיות הטרור מדינה בלב ארצנו. עזה עדיין איננה מדינה, וכבר אנו רואים איזו צרה צרורה נוצרה שם. האוּמנם מישהו מעוניין בהקמת עוד מדינת טרור בפאתי תל-אביב וירושלים? לכן הטיעון הוא ש'העולם' תומך ב'שתי מדינות', ולכן חייבים לעבור לדום ולדקלם שלוש פעמים ביום את הססמה 'שתי מדינות לשני עמים'.

דרכו של מרדכי

אם ננסה להיות רציניים קצת יותר, לפנינו מציאות עצובה מאוד. הכול מסכימים שהקמת מדינה פלסטינית בתנאים הקיימים היא איום קיומי לארץ כולה. בעבר עוד חלמו על 'מדינה מפורזת'. כיום ברור לגמרי שאלה חלומות באספמיה. את רצועת עזה, שאיננה מדינה, איננו מצליחים לפרז, על-אחת-כמה-וכמה מדינה ריבונית. אין שום ספק בדבר אופייה של מדינה כזאת והסכנות העצומות הצפויות ממנה. אם-כן, למה בכל-זאת מוסיפים לדבר על 'מדינה פלסטינית'? כי ה'עולם' לוחץ.

כלומר, החשש מפני לחצי העולם גורם לרבים בתוכנו לתמוך במהלך מסוכן מאין-כמותו, שעלול להפוך את חיי כולנו לגיהינום. היו ימים שהמדיניות הישראלית הייתה מבוססת על התפיסה 'לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוּב מה טוב ליהודים'. כיום אנו נבהלים מקול עלה נידף, והשיקול המרכזי הוא 'מה יאמרו הגויים'.

מומלץ לכל קובעי המדיניות, וגם לאנשי התקשורת הדוחקים אותם לפינה הזאת, לבוא בפורים לבתי-הכנסת כדי לשמוע את קריאת המגילה. הם יגלו פתאום התנהגות יהודית אחרת – גאה, נחושה, בוטחת. המגילה מספרת: "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".

מרדכי אינו נסוג מעמדתו גם כאשר המן מכריז על גזֵרת ההשמדה של כל בני העם היהודי. הוא ממשיך בהתנהגותו הגאה – "ולא קם ולא זע ממנו". הוא גם אינו מנסה להגיע לפשרה. דבר אחד הוא עושה – קורא ליהודים לשוב בתשובה ולזעוק אל אביהם שבשמים.

התנהגות גאה ובלתי-מתפשרת זו דווקא היא המביאה בסופו של דבר את נס ההצלה. צורר היהודים נתלה על העץ, ואילו מרדכי, שאינו יודע לנהוג ב'רגישות' כלפי הגוי, מתמנה משנה למלך, ועם-ישראל זוכה בחג פורים.

המציאות הוכיחה

מרדכי היהודי הבין כנראה טוב מכל מדינאי ימינו את סוד הקיום היהודי. המן בן-המדתא האגגי היה שונא-ישראל מעצם הווייתו. את חלום השמדתו של העם היהודי (הג'יהאד) ינק עם חלב אימו. הוא לא נזקק לתירוצים כלשהם. בהתרפסות כלפיו לא היה מרדכי משיג מאומה, מלבד השפלה ועידוד לגזֵרות נוספות.

מרדכי ידע שרק עמידה תקיפה ואיתנה מול הצורר וחבר מרעיו, עם תפילה וזעקה לריבון-העולמים – היא שבכוחה להציל את עם-ישראל. לא פשרות, לא ויתורים, לא התחשבויות ולא 'רגישויות'. מובן שהוא ידע כי עם-ישראל שרוי בגלות, אולם בנפשו היה יהודי גאה, והקרין את הגאון הזה כלפי כל סביבתו – "לא יכרע ולא ישתחווה".

המציאות הוכיחה כי דווקא דרכו של מרדכי היא שהנחילה הצלחה ושגשוג לעם-ישראל, ואילו הכניעה ללחצי האומות המיטה עלינו אסון אחר אסון. ככל שוויתרנו ונסוגונו, גבר הלחץ הבין-לאומי, עד שאפילו הגנה על אזרחים שלווים מפני מתקפות טילים מגונה גינוי כלל-עולמי.

עלינו לחזור מהר לדרכו של מרדכי, הדרך של 'לא יכרע ולא ישתחווה', ואז נזכה לא רק לנס פורים, אלא גם לנס הגאולה האמיתית והשלמה.

  יש חדש

שמחת פורים לעם-ישראל

צעירי-חב"ד ערוכים למבצע הגדול של הבאת שמחת פורים להמוני בית-ישראל. תשומת-לב מיוחדת תיוחד להבאת שמחת החג לכאלף משפחות אלמנות צה"ל ואלפיים ושבע-מאות משפחות נפגעי הטרור. כל משפחה כזאת תזכה בפורים לביקור מיוחד של נציגי חב"ד, שיביאו לה משלוח-מנות מהודר ויביעו את תחושות ההזדהות של כל עם-ישראל עם כאבה. כמו-כן יזכו צעירי-חב"ד במצוות החג את כוחות הביטחון, מאושפזים במרכזים הרפואיים, קשישים, אסירים וכו'.

עזרי פורים

המרכז לעזרי שליחות של צעירי-חב"ד הפיק לקראת פורים שלל הפקות מיוחדות: מגילת אסתר בפורמט קטן ומתקפל, מגילת אסתר בפורמט של חוברת, משלוחי-מנות מגוּונים, והפקה מקורית לעידוד ילדים להקשיב לקריאת המגילה – סרט פנטומימה מיוחד שמוקרן בחלקים בין פרקי המגילה, ושומר על תשומת-ליבם של הילדים. כל העזרים האלה משוּוקים באמצעות בתי-חב"ד.

חתונה עם הכוהנים

הזמר החסידי שלמה כהן מגיש את מראה כהן – תקליט שירי חתונה, עם תזמורתו של עמי כהן. מגוון שירי חתונה בביצוע מיוחד ומרגש. טל' 1-700-704120.

ספרי ילדים

הוצאת פלדהיים מגישה מבחר ספרים חדשים לילדים: סבתא שמחה, דוד נחמיה והאבן המוזרה בגינה, מאת יפה גנז; ציור בינה גבירץ. איזה גולם, מאת גולד – עלילה מצויירת המבוססת על סיפורי הגולם מפראג. טל' 02-6513947.

  שלחן שבת

עמלק שואף לנתק

השבת שלפני פורים מכונה 'שבת זכור', כי בה קוראים בתורה את הציווי של לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו. מחיית עמלק היא משימה חיונית ביותר, עד שאמר הקב"ה: "כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק".

מהפסוק הזה למדו חז"ל שאין שמו של הקב"ה שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק, שכן שמו של הקב"ה אינו כתוב בשלמותו (השם הוי-ה) אלא חציו בלבד (י-ה), וכמו-כן נאמר כאן 'כס' ולא 'כִּסא'. רק לאחר מחיית עמלק יהיה השם שלם והכיסא שלם.

ארבע אותיות בנפש

תורת החסידות מסבירה שבמילים 'כס י-ה' מרומזת פעולתו השלילית של עמלק – הוא מכסה ומסתיר ('כס' מלשון כיסוי) את האותיות י-ה של שם הוי-ה, לבל יתקשרו עם האותיות ו-ה.

משמעות הדבר בנפש האדם: בכל יהודי קיימות ארבע האותיות של שם הוי-ה, כמו שנאמר "כי חלק הוי-ה עמו" – עם-ישראל הוא כביכול חלק משם הוי-ה. בכל יהודי שוכנת נשמה אלוקית, 'חלק א-לוה ממעל ממש', חלק מהקב"ה ממש. לכן בכל יהודי קיים המבנה של ארבע אותיות שם הוי-ה.

עמלק המנתק

כל אחת ואחת מאותיות הוי-ה מייצגת כוחות מסויימים בנפש האדם, ובאופן כללי האותיות מתחלקות לשתי קבוצות – האותיות י-ה בקבוצה אחת והאותיות ו-ה בקבוצה שנייה. האותיות י-ה מייצגות את הכוחות הפנימיים יותר – השכל והמידות, והאותיות ו-ה מייצגות את הכוחות הגלויים יותר – הדיבור והמעשה.

בנקודה הזאת נכנס עמלק בבחינת 'כס י-ה' – הוא מכסה את האותיות י-ה, וחותץ בינן ובין האותיות ו-ה. במילים פשוטות: עמלק מנסה לנתק את ההכרה השכלית והרגשית של האדם מן הדיבור והמעשה. יכולה להיות לך הכרה בקב"ה ואפילו התעוררות המידות, אהבת ה' ויראתו, אבל עמלק שואף שהדברים לא יבואו לידי ביטוי בעבודה בפועל.

השם שלם

עבודתו של האדם היא למחות את עמלק – לבטל את ההפרעה הזאת ואת הניסיון לנתק את השכל והמידות מהמעשה. עליו לשאוף שיהיה 'השם שלם', שיהיה חיבור בין כל חלקי שם הוי-ה, ושהכוחות הפנימיים יחדרו לתוך הכוחות הגלויים ויבואו לידי ביטוי בעבודתו המעשית של האדם.

את פרשת מחיית עמלק קוראים לפני פורים, כי זה גם עניינו הרוחני של פורים. בימי הפורים, אחרי שעמדו היהודים במסירות-נפש שנה שלמה, הם "קיימו וקיבלו עליהם". הם לא הסתפקו בעצם העובדה שאמונתם הפנימית איתנה ומביאה אותם לידי מסירות-נפש, אלא הביאו את מסירות-הנפש הפנימית לידי ביטוי ב'קיימו וקיבלו', קיום מעשי של התורה ומצוותיה. החיבור הזה מביא את הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.

(התוועדויות תשמ"ט כרך ב, עמ' 419)

  מן המעיין

פורים

רואים יהודי

"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי" (אסתר ב,ה). כשמרדכי היה בשושן הבירה ידעו מיד שאיש יהודי הוא. עוד בטרם ידעו ששמו מרדכי, כבר ראו מרחוק שהולך כאן איש יהודי. 

(הרבי מליובאוויטש) 

עם מרדכי

"כי הגידו לו את עם מרדכי" (אסתר ג,ו). אמרו להמן שהעם שסביבו הוא "עם מרדכי" – עם שמתנהג בדרכו של מרדכי, ש"לא יכרע ולא ישתחווה".

(לקוטי שיחות)

אוצר גנוז

"על גנזי המלך ביהודים" (אסתר ד,ז). מהפסוק הזה אנו למדים שבכל יהודי טמון אוצר שהקב"ה גזנוֹ בפנימיותו של כל אדם מישראל.

(רבי אברהם מסלונים)

סעודת-רעים

"ויאמר המלך לאסתר במשתה היין מה שאלתך ויינתן לך" (אסתר ה,ו). יש כאן רמז שישראל נענים לא רק בשעת תפילתם אלא גם בשעה שהם מתכנסים לסעודת-רֵעים של קדושה, גם אז הקב"ה אומר לכנסת ישראל: מה שאלתך ויינתן לך ומה בקשתך ותיעש.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

אהבה התלויה בדבר

"ויספר המן... ולכל אוהביו... ויאמרו לו חכמיו" (אסתר ו,יג). כאשר בא המן לספר להם את צרותיו הם מכונים 'אוהביו', אולם לאחר שסיפר להם זאת הם מכונים 'חכמיו'. זו הייתה אהבה התלויה בדבר, וכשהם הבינו שהמן עומד ליפול – בטלה אהבתם. 

(שפת אמת)

גדולה אחרי ההצלה

"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" (אסתר ח,טו). כל עוד לא הובטחה לגמרי הצלת כל היהודים, לא הסכים מרדכי לקבל עליו שום גדולה. רק כאשר נשלח צו מאת המלך על הרשות שניתנה ליהודים להכות באויביהם וליבו של מרדכי היה בטוח בנס הישועה – הסכים לצאת בלבוש מלכות.

(אלשיך)

טענת המקטרג

"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים... ואת דתי המלך אינם עושים" (אסתר ג,ח). טענתו של המקטרג למעלה, אל הקב"ה, הייתה שזה 'עם אחד', שתפקידו לפעול את גילוי ה' אחד בעולם, ובמקום זה הוא "מפוזר ומפורד בין העמים" – מתפעל מכל עם, וממילא 'את דתי המלך' – מלכו של עולם – 'אינם עושים'.

(לקוטי שיחות)

הסתכנה וזכתה

אסתר יכלה להרגיש בטוחה בעצמה ולהניח שרווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר. ובכל-זאת העמידה אסתר את עצמה בסכנת נפשות. בזכות זה זכתה שהמגילה נקראת על שמה, 'מגילת אסתר'.

(לקוטי שיחות)

  אמרת השבוע

למה חמישים

כאשר היה ה'צמח-צדק' ילד כבן חמש או שש, שאלו פעם אחת סבו, רבי שניאור-זלמן מלאדי, בימים שלפני פורים: "האם למדת את מגילת אסתר?". השיב הילד בחיוב.

שאלו סבו: "האם אתה מבין את המגילה?".

נענה הילד: "לא, אינני מבין לשם מה היה המן צריך לעשות עץ גבוה חמישים אמה, וכי מרדכי היה גבוה כל-כך?".

רבי שניאור-זלמן לא הגיב, אך בפורים השמיע מאמר חסידות נפלא על הפסוק "יעשו עץ גבוה חמישים אמה", והסביר באריכות שהמן רצה להגביה את עצמו ל'שער הנו"ן', ומשם גופא הייתה מפלתו.

  מעשה שהיה

'נבואה' שנקטעה

משפחת האמון הייתה מן המשפחות הנכבדות בספרד. היו בה רבנים, רופאים, סוחרים, שתפסו עמדות חשובות בחצרות המלכים. כך היה עד שבאו הימים הקשים של יהדות ספרד, כאשר השלטון הנוצרי העמיד לפני היהודים ברירה – להתנצר או להסתלק מן הארץ.

רבי יוסף האמון בחר בגירוש. הוא ורעייתו עזבו את ספרד, ועמם בנם משה, בן השנה. הם מצאו מקלט בעיר איסטנבול שבטורקיה. באיסטנבול הצליח רבי יוסף לרקום קשרי ידידות עם הסולטן סולימן, שכיבדו מאוד ואף מינהו ליועצו האישי.

בנו רבי משה מילא אחריו את מקומו, וקשריו עם הסולטן התעצמו. בזכות תפקידו הרם עמד תכופות לימין אחיו היהודים, אשר סבלו מרדיפות הגויים. הוא הצליח להשיג החלטה ממלכתית, שכל עלילה על היהודים תובא לפני הסולטן עצמו, בהיותו בטוח שהסולטן יוציא לאור את צדקת היהודים.

רבי משה דאג גם לקהילה היהודית. הוא הקים בה ישיבה מפורסמת, ותרם רבות להפצת החומש בתרגומו הערבי של רבי סעדיה גאון. ביטחון ושלווה היו שרויים בקרב היהודים, אשר ידעו כי אח להם בבית המלך, הלוא הוא רבי משה האמון.

יום אחד אירע הדבר. רבי משה נקרא בבהילות לארמון הסולטן. הוא פגש את המלך סולימן בפנים נפחדות ומבוהלות.

"שמע-נא את אשר אירע הלילה", החל הסולטן לספר. "חלמתי כי הנביא קורא בשמי, ובקול רם ומפחיד מזהירני כי עליי לדרוש מכל יהודי טורקיה לקבל את אמונת האסלאם, ולא – לגרשם מארצי בתוך שלושה ימים".

נבהל רבי משה למשמע הדברים, ובמיוחד חשש מהרושם שפעלו על הסולטן. הוא ניסה לדבר על ליבו ולהרגיעו, והסביר לו כי חלומות שווא ידברו. כיצד יוכל להתאכזר לאזרחים חפים מפשע, העושים לטובת המדינה? אך הוא הרגיש כי פחדו של הסולטן לא התפוגג.

למחרת בבוקר הובהל שוב רבי משה לארמון הסולטן. הפעם מצא את הסולטן רועד ומפוחד שבעתיים. "אינני יכול עוד", מלמל הסולטן. "גם הלילה חלמתי את החלום הנורא. הפעם הזהירני הנביא כי אם לא אקיים את דברו יהיה סופי מר".

שוב ניסה רבי משה להרגיע את הסולטן. בקושי רב ניאות סולימן להמתין עוד לילה, אך הבהיר כי אם גם בלילה הזה יבוא אליו הנביא בחלום, ייאלץ לגרש את היהודים מיד מארצו. הוא אף המליץ לרבי משה ליטול מהר את משפחתו ולצאת למקום מבטחים.

כמרדכי בשעתו הגיע רבי משה אל ראשי הקהילה ובפיו הבשורה הקשה על הגזֵרה העתידה להתרגש עליהם. כל יהודי העיר נקראו להתכנס בבית-הכנסת המרכזי, לתפילה ולזעקה, והוכרז צום לביטול הגזֵרה.

תשוש ומודאג הלך רבי משה בערבו של אותו יום בדרכו אל ארמון הסולטן. בכל ליבו קיווה כי התפילות נתקבלו במרום והנס יתרחש.

פתיל מחשבותיו ניתק כאשר לפתע פגש זקן הדור-פנים העומד מולו ושואל לשלומו. הוא השיב בשפה רפה והתכונן להמשיך בדרכו, אך הזקן פנה אליו ושאלו: "מדוע נפלו פניך? שמא אירע לך דבר לא-טוב?".

הבין רבי משה שהיהודי הזה אינו מאנשי המקום ואינו יודע על המצב הקשה שנקלעו אליו, וסיפר לו על הגזֵרה המאיימת עליהם. הזקן נראה שליו, ובקול רך עודד את רבי משה, ואמר: "אל דאגה, לא ינום ולא יישן שומר ישראל. עצתי לך: בדוק מה מתרחש מאחורי הדלת הסודית בחדר השינה של המלך"...

במילים אלו פנה ממנו הזקן ונעלם, מניח את רבי משה פעור-פה. עברו כמה שניות ורבי משה קלט כי זקן זה נשלח אליו מן השמים.

הוא החיש את צעדיו לארמון וביקש להיפגש עם הסולטן בארבע עיניים. "האם יש בחדרך דלת סודית?", פנה אליו בשאלה. הסולטן קימט את מצחו ונזכר. אכן, יש דלת כזו ברצפת החדר, שעליה סיפר לו אביו, כדי שבשעת סכנה יוכל להימלט בעדה. אביו הזהירו מאוד שלא לגלות זאת לאיש.

"אם-כן", אמר לו היועץ היהודי, "אבקשך להעמיד שניים משומריך ליד הדלת הסודית בחדר השינה, ואף אני אבלה שם את הלילה. כך נוכל לגלות את מקור ה'נבואה' השמימית".

הסכים הסולטן. עברו השעות ורבי משה והשומרים המתינו בחדר, לא הוציאו הגה ולא זזו ממקומם. לפתע נשמעה אוושה קלה מכיוון הדלת הסודית, ולאחריה בקע קול רם ומאיים: "סולימן! סולימן! למה תישן? זו הפעם האחרונה שאני מזהירך"...

ה'נביא' לא הספיק להמשיך בדבריו, כי באותו רגע פתחו השומרים את הדלת המסתורית, תפסו את האיש המסתתר שם, וגררו אותו אל החדר.

האור הועלה, והנה לפניהם ...המשנה למלך! הוא היה אדם רע ושונא ישראל מובהק, אשר חיפש תמיד הזדמנויות להעליל על היהודים. בדרך כלשהי נודע לו על הדלת הסודית, וכך חשב לבצע את זממו.

זעמו של הסולטן לא ידע גבול, ופני המשנה למלך חפו. הסולטן ציווה מיד לתלות את המשנה למלך על העץ, וליועצו היהודי הבטיח כי מהיום והלאה לא יאונה ליהודים כל רע, והוא עצמו יערוב לשלומם.

ליהודי איסטנבול הייתה אורה. הם קבעו את היום ליום משתה ושמחה על שם הנס, ונקרא לדורות "פורים איסטנבול".

  לומדים גאולה

המהות האמיתית

יש קשר מיוחד בין פורים לימי הגאולה, כפי שהרמב"ם כותב (בסוף הלכות מגילה), שגם בימות המשיח נחגוג את פורים: "ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

על ייחודו של פורים אפשר ללמוד מהנאמר ב'תיקוני-זוהר', שיום-הכיפורים, יום-הדין, הוא רק כ-פורים – דומה לפורים. בתורת החסידות מוסבר, כי מבחינות מסויימות גדולה מעלתו של פורים על יום-הכיפורים.

עם מרדכי

משמעותו של פורים תובן אפוא דווקא על רקע יום-הכיפורים. ביום-הכיפורים באה לידי ביטוי מהותו העצמותית האמיתית של יהודי. כל השנה יכולה מהות זו להיות מוסתרת ובלתי-גלויה, שלכן עלול האדם לחטוא ולעבור על רצון ה'; אך ביום-הכיפורים נחשף הקשר הלא-יינתק בינו ובין הקב"ה, ולכן ביום הזה כל יהודי בא לבית-הכנסת וחוזר בתשובה שלמה.

אך התגלות זו של המהות הפנימית ביום-הכיפורים מחייבת שינוי מוחלט של אורח-החיים. אנו צמים ביום הזה, מתעטפים לבנים, עומדים כל היום בתפילה ובתחנונים, מתעלים מאורח-החיים הרגיל של בני-אדם ודומים למלאכים.

גם בפורים באה לידי ביטוי מהותו האמיתית של כל יהודי. מה בעצם קרה שם? היה יהודי אחד, מרדכי, שלא כרע ולא השתחווה להמן. הדבר הכעיס את הרשע עד שהחליט "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים". לכאורה מה הקשר? האם בגלל יהודי אחד צריך להרוג את כולם? משיבה על כך המגילה: "כי הגידו לו את עם מרדכי". המן הבין, שהימנעותו של מרדכי מלכרוע ולהשתחוות לו איננה עניין אישי שלו, אלא הדבר נובע מהיותו יהודי והוא משותף לכל 'עם מרדכי'. הוא הבין, שגם היהודים שמשתחווים לו, בפנימיות ליבם גם הם חלק מ'עם-מרדכי' ש'לא יכרע ולא ישתחווה'. גזֵרת המן נבעה מכך שהוא גילה את המהות האמיתית של כל יהודי, את הקשר העצמותי של כל יהודי עם הקב"ה, גם אם כלפי חוץ נראה שהוא נפרד ממנו.

גם התגובה של עם-ישראל על גזֵרת המן שיקפה את הקשר הפנימי, שאין לנתקו, בינו לבין הקב"ה. במשך כל השנה, משעה שיצאה הגזֵרה עד יום ביצועה, עמדו היהודים במסירות-נפש על יהדותם. הם יכלו לוותר על יהדותם ולהינצל, אך לא נמצא ביניהם אפילו אחד שמחשבה כזאת עלתה על דעתו.

מעל הדעת

לפנינו אותה נקודה ממש ביום-הכיפורים ובפורים – המהות הפנימית האמיתית של היהודי, שנשארת לעולם קשורה עם הקב"ה, יהיה מה שיהיה. אך יש הבדל גדול בין דרך ביטויה של נקודה זו ביום-הכיפורים ובין דרך ביטויה בפורים: ביום-הכיפורים, כאמור, עלינו להתעלות מענייני העולם ולהידמות למלאכים, ואילו בפורים המצווה היא דווקא לאכול ולשתות ומותר לעסוק בענייני חולין וכו'. פורים מגלה לנו נקודה עמוקה יותר מיום-הכיפורים: גם כשיהודי אוכל ושותה וחי את חייו הגשמיים – גם אז הוא קשור בעצם נשמתו עם הקב"ה!

זו גם המשמעות האמיתית של ה'עד דלא ידע' של פורים – להתעלות מעל השכל והדעת. בפורים כל יהודי מגלה את הקשר העמוק עם הקב"ה, קשר על-שכלי, לא-מובן. השכל והדעת אינם יכולים להשיג קשר זה, ועוצמתו אינה יכולה לבוא לידי ביטוי על-ידי כלי השכל והדעת. לכן בפורים יהודי נדרש להתעלות מעל שכלו ולחוש את עצם נשמתו ואת 'הנקודה היהודית' הפנימית, העל-שכלית, שבו.

זה גם עניינה של הגאולה – שתביא את הגילויים האלוקיים העליונים ביותר בתוך העולם הזה, ואת הדברים שלמעלה מהדעת – בדעת.

  פתגם חסידי

בזכות עמלק

אחד מחסידי אדמו"ר הזקן נעשה חסיד בזכות עמלק. הוא ראה פעם אחת חסיד שבשעת קריאת פרשת 'זכור' הפיקו פניו תיעוב עז. שאלו לפשר הדבר, והחסיד השיב לו שאת התשובה יוכל לקבל אצל אדמו"ר הזקן. כך נעשה חסיד.

  חיים יהודיים

ב'עבריידיש' זה נשמע יותר טוב

לראיין את הבדחן ר' משה-צבי ויינטרויב זו משימה בלתי-אפשרית. קודם-כול הוא מסרב: "אין על מה לדבר. גם אין מה לכתוב. אני גם לא יודע מה לומר. ובכלל, אין לי זמן". כשאנחנו מתעקשים ותופסים אותו בשעה שלפני עלות השחר, כשהוא חוזר מהופעה בחתונה, הוא ניאות. זה היה תרגיל. במקום תשובות קיבלנו צרור בדיחות יהודיות.

ספר קצת על עצמך, ביקשנו. "לספר על עצמי? יעבור זמן קריאת-שמע. הייתי פעם אחת אצל יהודי שמביאים לו מזוזה מהבית והוא מדבר על העבר, ההווה והעתיד. הבאתי לו מזוזה מביתי. הוא עיין בה ואמר: 'מה שיש לי לדבר עליך לא תספיק מזוזה אחת; צריך מגילת אסתר שלמה'".

בשביל הפרנסה

'בדחן' איננו ליצן. זה מקצוע מיוחד, שדורש שימוש מדוייק ברגש ובשמחה. הוא משמח ומבדח וגם יודע לסחוט דמעות מקהל השומעים. בעבר הייתה ה'בדחנות' נהוגה בעיקר בחתונות בחצרות חסידים, אך ויינטרויב מופיע במגוון אירועים, משפחות ועדות. מאחוריו מאות חתונות, ושורה נכבדה של גדולי האדמו"רים והרבנים שהתרגשו למשמע חרוזיו ואמרות-השפר שלו.

הוא הראשון שהכניס מודל מיוחד של אמירת 'גראַמען' (חרוזים, המותאמים במיוחד לאירוע) בעברית או ב'עבריידיש', בבליל של שתי השפות. למקצוע הזה הגיע בגלל הפרנסה, ובלשונו: "הגיע יהודי אל אדמו"ר וביקש ברכה לפרנסה. השיב לו האדמו"ר: היֵה בשמחה. תהה היהודי: איך אהיה בשמחה ובני-ביתי רעבים ללחם? השיב לו האדמו"ר: נו, מה לא עושים בשביל הפרנסה?... זה מה שאני עושה, משמח יהודים".

סגולה לאריכות ימים

"אני משתדל להשקיע בכל חתונה כאילו זו הפעם הראשונה", אומר ויינטרויב. "לי זו אולי חתונת האלף, אבל לחתן ולכלה ולמחותנים זו שמחת חייהם. אני לומד ביסודיות את המבנה המשפחתי, ואת האירועים שעברו על המשפחה, ולא מפסיק לחשוש מטעות מביכה".

טעויות קורות. "אחד מחבריי הקרובים 'הרג' סבתא אחת בחרוזים נפלאים. הוא טעה בהבנת ההרכב המשפחתי בין החיים והנפטרים, והחל לומר דברי הספד על סבתו של המחותן, שישבה והקשיבה לכל מילה, בעוד הוא מזכיר אותה בלוויית 'זיכרונה לברכה' ו'עליה השלום'. אחד הנכדים מיהר להגיש לו פתק לתיקון. הבדחן לא התבלבל והסביר בחרוזים שאם אומרים על מישהו 'זיכרונו לברכה' בעודו חי, זו סגולה לאריכות ימים"...

לא לשבור את השוק

אל תטעו בו. באמצעות הבדיחות הוא גם מעביר מסרים. "יש דברים שאני מכוון לחתן עצמו. ברבות מהחסידויות נהוג שלמחרת החתונה החתן מתחיל להניח גם תפילין בשיטת רבנו-תם. למה דווקא למחרת הנישואין? כדי שיזכור שיש בעולם עוד דעה ושיטה מלבד דעתו ושיטתו שלו".

הבדיחות קולחות. "ליד ציון רשב"י במירון עמד עשיר ידוע וצעק לקב"ה שייתן לו היום רווח של יותר  מחצי מיליון דולר, וממנו יפריש צדקה לרוב. לידו עמד עני מרוד וביקש מריבונו-של-עולם כמה מאות שקלים לצורכי שבת. העשיר מיהר לגשת אליו, מסר לו מעטפה ולחש: קח אלפיים שקלים ורק אל תשבור את השוק".

"לשבור את השוק אסור", מסכם ויינטרויב. "את שתיקתי הצלחת לשבור, וכדי שזה לא יהיה שבר על שבר, אומר שלום".

ויינטרויב בפעולה. חרוזים של שמחה

  פינת ההלכה ומנהג

מתנות לאביונים

שאלה: מה שיעור הנתינה ל'מתנות לאביונים' בפורים, ולמי אפשר לתת זאת?

תשובה: במגילת  אסתר (ט,כב) נאמר: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים". שתי המצוות הללו באו לקרב ולאחד, בין איש לרעהו ובין הנותן לאביון.

גם עני המתפרנס מן הצדקה חייב במתנות לאביונים. אין לתת זאת מכספים שהאדם כבר הפריש לצדקה. נותנים ביום הפורים עצמו, ויש פוסקים הסבורים שיוצאים ידי חובה גם בליל-פורים.

יש לתת לפחות לשני עניים ('אביונים', לשון רבים), לכל אחד מהם – לפחות 'פרוטה' (כעשר אגורות), בכסף או במאכל (ויש סבורים שצריך לתת סכום שאפשר לקנות בו שלוש 'כביצה', כתשעים גרם לחם לסעודה). במקום שאין בו עניים, אפשר להפריש מעות פורים ולהניחן בצד, וליתנן לעניים בימים הבאים.

אמרו חז"ל: "אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט יד – נותנים לו", ומקיימים בזה את המצווה, מכיוון שהיא לא רק בגדר צדקה אלא גם בגדר שמחה.

יש להשתדל שלא לתת לעני בפרסום, אלא לעשות זאת בחשאי ובדרך כבוד.

וכתב הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח [את ליבם] ... דומה לשכינה, שנאמר (ישעיה נז): 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'".

מקורות: מגילה ז,א, וריטב"א. רמב"ם הל' מגילה פ"ב הי"ז. שו"ע או"ח סי' תרצד ס"א, ונו"כ. פסקי תשובות שם ס"ק ו, וש"נ. נטעי גבריאל הל' פורים פס"ד-סח, וש"נ.