מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1161 - כל המדורים ברצף
	יום שמאיר את הדור
	יש חדש
	שבת של השבתת מזיקים
	ברכת החמה
	התפקיד בעולם הזה
	ארבע הוראות
	שילוב הדרכים
	הגיעה העת
	המושך בחוטים
	ברכת החמה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1161, ערב שבת-קודש פרשת צו / שבת הגדול, ט' בניסן תשס"ט (03.04.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

יום שמאיר את הדור

הרבי מליובאוויטש התווה את הדרך שלא להתפשר עם פיתויי העולם. התורה צריכה להאיר את העולם, ומתוך אהבת-ישראל אמיתית

ביום ראשון, י"א בניסן, ימלאו מאה ושבע שנים להולדתו של הרבי מליובאוויטש. היום הזה מכונה בחסידות חב"ד 'היום הבהיר'. על רועה ישראל הראשון, משה רבנו, אמרו חז"ל שביום-הולדתו "נתמלא הבית כולו אור". וכך בכל דור ודור, היום שבו נולד נשיא הדור, הוא יום שכולו אור ובהירות.

על חשיבות יום-הולדתו של צדיק אפשר ללמוד מדברי הגמרא, שיום-הולדתו של משה רבנו, ז' באדר, ביטל את גזֵרת המן. הצורר בחר את חודש אדר לביצוע מזימתו משום שבחודש זה מת משה רבנו, והוא סבר שזה סימן רע לעם-ישראל. אולם המן לא ידע שבחודש זה גם נולד משה, ו"כדאי הוא יום הלידה שיכפר על יום המיתה". רואים אפוא שיום-הולדתו של נשיא ישראל נעשה יום של שמחה וזכות לדורי-דורות, עד שבכוחו לבטל גזֵרה רעה שנים רבות לאחר הסתלקותו של משה עצמו.

פריצת דרך

הדבר המופלא ביותר שחולל הרבי הוא היכולת לשלב בטבעיות גמורה את היהדות והחסידות בתוך העולם של ימינו. שילוב זה, שכיום רבים מיישמים אותו, הוא למעשה פריצת-דרך של הרבי.

קודם לכן עמדו לפני היהודי שתי דרכים: האחת, להשתלב בתוך העולם המודרני מתוך ויתור והתפשרות – לוותר על כשרות, להתפשר בענייני צניעות והידור במצוות ואף לאמץ השקפות-עולם שאינן עולות בקנה אחד עם היהדות הנאמנה. האפשרות השנייה היא לוותר על ההשתלבות בתוך העולם ועל היכולת להשפיע עליו – הסתגרות והתבצרות בתוך המסגרת הדתית והחרדית, בהנחה שיהדות אמיתית ועולם מודרני אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

הרבי שלל את ההנחה הזאת מכול וכול. לא ייתכן שהעולם שנברא בשביל התורה לא יוכל להיות כלי ליישומה; אי-אפשר לקבל שיש ניגוד אמיתי ומהותי בין העולם לבין יהדות אמיתית. להפך, חובתנו להכניס את אור התורה והחסידות דווקא בתוך הכלים והמסגרות של העולם.

כיוון ההתקרבות

עוד יסוד גדול שקבע הרבי, בהתבסס על דברי המשנה – שיש לנהוג כאהרון הכוהן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". הדגש הוא על "מקרבן לתורה" – את הבריות צריך לקרב אל התורה ולא להפך. התורה חייבת לעמוד בשלמותה ובקדושתה, בלי לנסות 'להתאימה' לרצונן הבריות.

שלוחיו של הרבי ייצגו דרך זו בכל מהותם ואורחותיהם. הם הגיעו למקומות שבהם לא הייתה אפילו יהדות פשרנית, ובכל-זאת הקפידו על האופי היהודי-חסידי המקורי: זקן מלא, בתי-כנסת, חינוך, כשרות, מקוואות-טהרה – כמו בריכוזי תורה גדולים ממש, בלי ויתורים ופשרות. רבים לא האמינו שהדבר אפשרי, אך הפלא התחולל, בכוחו של הרבי.

השקפת-עולם זו נובעת מראייה רחבה יותר על מהותו של דורנו, דור שאמור לקבל את פני משיח-צדקנו ולהיות דור ראשון לגאולה. זו מהותה של הגאולה, שבה יגיע העולם לתיקונו המלא – "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד". בקרוב ממש.

  יש חדש

פעילות של אור

יום ראשון, י"א בניסן, הוא יום-הולדתו ה-107 של הרבי מליובאוויטש. זה יום שבו 'מזלו גובר', ועל-כן אפשר לבקש בו ברכה ולהחליט החלטות טובות. ביום זה ייטלו אלפי חסידי חב"ד פסק-זמן מההכנות לפסח ויצאו למגוון פעילויות להפצת היהדות ולזיכוי הרבים במצוות. יניחו תפילין עם יהודים, יחלקו נרות שבת לנשים, יפיצו עלוני הסברה על החג, ויתגייסו להביא את צורכי החג לרבבות משפחות נזקקות.

את ההתוועדות המרכזית לרגל י"א בניסן מארגן ועד כפר-חב"ד, והיא תהיה אי"ה בבית-הכנסת בית-מנחם בכפר-חב"ד, במוצאי שבת זו. הציבור מוזמן.

מעמד ברכת החמה

לקראת ברכת החמה ביום רביעי בבוקר, ערב פסח, בתי-חב"ד ברחבי הארץ והעולם מארגנים מעמדים המוניים, כדי לברך את הברכה ברוב עם. אגודת חסידי חב"ד קוראת לכל קהילות חב"ד ברחבי הארץ לקיים את אמירת הברכה בעת ובעונה אחת, בשעה 8 בבוקר – ובכל המקומות יאמרו את הברכה אחרי החזן שיערוך את התפילה במעמד המרכזי, מול בית '770' בכפר-חב"ד.

נערכים לחג

בתי-חב"ד ברחבי הארץ מחלקים לקראת חג-הפסח יותר ממאה אלף חבילות מזון, ובהן  מצות, יין ומצרכי מזון בסיסיים, למשפחות נזקקות. זה למעשה מפעל 'קמחא דפסחא' הגדול בארץ. נוסף על כך נערכים ברחבי הארץ כמאתיים סדרים ציבוריים, ל'כל דכפין'. צעירי-חב"ד הפיקו לקראת החג מגוון עלוני-הסברה על החג, הלכותיו ומצוותיו, בעברית וברוסית, לילדים ולמבוגרים.

  שלחן שבת

שבת של השבתת מזיקים

השבת שלפני חג-הפסח מכונה 'השבת הגדול'. הטעם העיקרי לכך, שביום הזה התחולל במצרים נס גדול: ביום זה נצטווה עם-ישראל לקחת כבש ולשמרו בבית עד שחיטתו בערב פסח. לשכניהם המצרים סיפרו בני-ישראל שהם עומדים להקריב את השה לה', כדי שהקב"ה יהרוג את בכורי מצרים. שמעו זאת בכורי מצרים ותבעו מאבותיהם לשחרר את ישראל, וכאשר סירבו – לחמו נגדם והרגו רבים מהם. על כך נאמר: "למכה מצרים בבכוריהם".

באותה שנה חל י' בניסן בשבת, ולכן אנו מציינים זאת מדי שנה בשנה בשבת שלפני הפסח. דבר זה דורש הסבר, מדוע זיכרון הנס נקבע ליום השבועי שבו התרחש ולא לתאריך החודשי (י' בניסן), כפי שנקבעו כל מועדי ישראל?

האויב נהפך לידיד

הטעם הפשוט לכך ניתן בשולחן-ערוך: "לפי שבעשרה בניסן מתה מרים וקבעו בו תענית כשחל בחול". אך סיבה זו נראית צדדית למדיי. עלינו לומר שהנס הזה שייך במיוחד למהותו של יום השבת.

על הפסוק "מזמור שיר ליום השבת" המדרש אומר: "ליום השבת – למשבית מזיקים מן העולם שלא יזיקו, וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש". השבתת המזיקים יכולה להיעשות בשתי דרכים – א) שיישארו מזיקים אלא שלא יזיקו; ב) שיחדלו מלהיות מזיקים וייהפכו לידידים ולמסייעים. כשהמדרש מציין לפסוק "וגר זאב עם כבש", משמע שהוא מדבר על השבתת המזיקים בדרך השנייה, שהמזיק עצמו נהפך לידיד.

הבכורים נלחמים

אמנם סוג זה של שביתה הקשור לשבת יהיה לעתיד לבוא, אך הוא כבר היה בשבת הראשונה, השבת של הבריאה, שאז המזיקים לא הזיקו, וכמו-כן היה נס זה של השבתת המזיקים בשבת י' בניסן, שלפני יציאת מצרים.

מצרים עמדה אז במלוא עוצמת התנגדותה לקב"ה. תשע מכות שספגו המצרים לא הועילו לשבור את התנגדותם. ואז באה השבת ופעלה את השבתת המזיקים – בכורי מצרים, שסימלו את שיא עוצמתו של האויב, יצאו ונלחמו למען עם ישראל; האויב עצמו נלחם בעבור שחרורם של בני-ישראל ממצרים.

כוח בגלות

זו משמעות הכינוי 'שבת הגדול' – עניינה של השבת עומד ביום הזה בעוצמה גדולה: השבתת המזיקים בדרגתה העליונה ביותר –לא שבירת הרע בלבד, אלא שהרע עצמו מתהפך לטוב ומתגייס לסייע לקדושה.

השבת הזאת נותנת כוח ליהודי גם בזמן הגלות. אף-על-פי שעדיין ישראל שרויים בגלות, בחושך כפול ומכופל (בדוגמת מצבם של בני-ישראל בי' בניסן שלפני הגאולה), ניתן ליהודי הכוח לעבוד את ה' בכל עוז, ולהשפיע על עוד יהודי ועוד יהודי, עד שהוא מצליח להשפיע גם על אומות-העולם, שאף הן יסייעו לעם-ישראל, ועד ש'בכוריהן', המסמלים את תוקפן ועוצמתן, תובעים בתוקף את טובת ישראל.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 57)

  מן המעיין

ברכת החמה

חמה בתקופתה

תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה, אומר 'ברוך עושה מעשה בראשית'. חמה בתקופתה – מקום שהיא חוזרת שם לתחילת היקפה, היא תליית המאורות, ומאז התחילה להקיף ולשמש (רש"י). ומתי קורה הדבר? אמר אביי: כל עשרים ושמונה שנים.

(ברכות ט,ב)

שני מלכים

"ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה" (בראשית א,טו). רבי שמעון בן-פזי מקשה: נאמר את "שני המאורות הגדולים" ולאחר מכן נאמר "את המאור הגדול ואת המאור הקטן"? אלא אמרה הלבנה לפני הקב"ה: ריבונו-של-עולם, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי עצמך.

(חולין ס,ב)

הכול מהמאור

"ישראל מונים ללבנה ואומות-העולם לחמה" (מכילתא). ללבנה אין אור משל עצמה, ואת אורה היא מקבלת מהשמש. כך ישראל יודעים שאין להם מעצמם כלום, וכל חיותם היא מאת הקב"ה.

(שיחות קודש)

אור בחושך

אומות-העולם יכולות להתקיים רק כאשר טוב להן, כשהן בבחינת 'שמש', אך אם שמשן שוקעת, הן נעלמות וחדלות מלהתקיים. לעומת זה, ישראל דומים ללבנה – גם בעיתות חושך ואפלה הם מפיצים את אורם, כמו הלבנה.

(שפת אמת)

קטנות וענווה

הלבנה נקראת 'המאור הקטן', כינוי המבטא ענווה וביטול. גם הצדיקים נקראים כן, בדוגמת "מי יקום יעקב כי קטן הוא". הרגשה זו של קטנות מבטאת את הביטול המוחלט של האדם, שעל-ידו הוא נעשה כלי לגילויים העליונים. 

(ספר המאמרים תרפ"ד)

נורה קטנה

למה השמש, המאירה את הארץ, גדולה פי כמה וכמה מהארץ, והלוא המנורה המאירה את החדר קטנה הרבה יותר מן החדר? אלא העולם כולו נברא בשביל ישראל, ואדם מישראל הוא גדול מאוד, עד שהחמה וכל צבא השמים נחשבים לעומתו כנורה קטנה בחדר גדול מאוד.

(רבי אהרן מסדיגורה)

פיוס שכזה

"ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים" (בראשית א,טז). "על-ידי שמיעט את הלבנה, הִרבה צבאיה, להפיס דעתה" (רש"י). מה פיוס הוא זה, והלוא גם לאחר שהִרבה את צבאה, עדיין אורה פחוּת מהשמש? אלא בזה שנתן לה כוכבים, נתפייסה, כי ראתה שיש קטנים ממנה...

(תורת יהודה)

היעלמות זמנית

בקידוש הלבנה נוהגים לומר "דוד מלך ישראל חי וקיים", לרמז שמלכות דוד משולה ללבנה, שאף-על-פי שמדי פעם בפעם היא נעלמת לזמן-מה, אין איש מפקפק פקפוק כלשהו בקיומה, וברור לו שתשוב ותיראה.

(רמ"א)

  אמרת השבוע

התפקיד בעולם הזה

הפרופ' וולוול גרין (כיום בבאר-שבע) היה בשעתו מדען ידוע במינסוטה שבארה"ב, והחל להתקרב ליהדות. הוא קרא מאמר שפרסם הרבי מליובאוויטש על היסודות הרעועים של תאוריית האבולוציה, ושיגר אל הרבי מכתב ארוך ובו השגות רבות.

הרבי השיב לו במכתב שבו דן בעניינים אחרים, אך לא נגע כלל בשאלות האלה. חליפת המכתבים נמשכה, ועדיין הרבי לא השיב על השאלות.

יום אחד כתב לו הרבי כי שמע שהפרופסור ורעייתו שלחו את בתם למחנה-קיץ ברוח התורה והמצוות, ולכן זה הזמן לפרוע חוב ישן. בהמשך הסביר באריכות את עמדתו וענה על כל ההשגות.

באחת מפגישותיו עם הרבי שאל הפרופסור למה עיכב הרבי את תשובתו זמן רב כל-כך. הרבי השיב: "תפקידי בעולם הזה הוא לקרב יהודים לאביהם שבשמים, לא לנצח בוויכוחים"...

  מעשה שהיה

ארבע הוראות

תנועת הנוער 'בני ברית' עמדה לכנס כינוס נוער אזורי של שלושה ימים, בחנוכה תשכ"ח (שלהי 1967). הכינוס נועד בסיינט-פול, בירתה של מינסוטה בארה"ב.

מארגני הכינוס פנו אל הרב משה פלר, אז שליח צעיר של הרבי מליובאוויטש, וביקשו ממנו להיות אחד משלושת הנואמים המרכזיים שיישאו דברים לפני בני-הנוער. כאן החלה התפתחות מעניינת, בהתערבותו הישירה של הרבי. מספר הרב פלר:

זה היה כחצי שנה אחרי מלחמת ששת-הימים. כידוע, ערב המלחמה ואחריה הכריז הרבי על 'מבצע תפילין', שבמסגרתו קרא לזכות את המוני בית-ישראל במצווה זו.

בהתקרב ימי החנוכה ביקש הרבי להגביר את העיסוק במבצע, ואנו, השלוחים במינסוטה, חשבנו מה עוד אפשר לעשות בעניין. ואז צץ במוחנו רעיון: בני הנוער, שיבואו להשתתף בכינוס, רובם ככולם לא הניחו תפילין מימיהם ולא ראו תפילין. אם נצליח להניח עמם תפילין, זה יהיה דבר גדול.

היכרותי עם הארגון לא הייתה חדשה. הנחתי שיסכימו להצעה להניח תפילין עם הבנים לפני התחלת הכינוס. החלטנו להעז ולבקש עוד דבר – לשלב את הנחת התפילין בתכנית הרשמית של הכינוס. הרעיון היה, שביום השני, שבו אמורה להתקיים הרצאתי, תיוחד חצי שעה קודם לכן להנחת תפילין עם הבנים ולקריאת שמע עם הבנות.

אמנם הכינוס היה בן שלושה ימים, אבל חששתי לבקש להניח תפילין גם ביום השלישי. סברתי שזו עלולה להיות 'מתיחת החבל יתר על המידה'.

ההצעות נתקבלו בהתלהבות. כעת עמדה לפניי בעיה – מהיכן משיגים כל-כך הרבה זוגות תפילין, שבאמצעותם יוכלו בני הנוער לקיים את המצווה בזמן הקצר שנקבע. בכינוס השתתפו ארבע-מאות בני-נוער, מחציתם בנים.

התקשרתי למזכירות הרבי וסיפרתי על הבעיה. כעבור כמה דקות נמסר לי כי הרבי הודיע שישלם תמורת כמה זוגות שאמצא, מכיוון שזו מצווה יוצאת מן הכלל.

יצרתי קשר עם שני בחורים מישיבת חב"ד בניו-יורק, שבחופשת הקיץ האחרונה פעלו אצלי. בקשתי מהם להשיג כמות גדולה ככל האפשר של זוגות תפילין, ושיבואו אלינו מיד בטיסה כדי לסייע לנערים לקיים את המצווה.

בעזרת השליח השני ורב בית-הכנסת בעיר, הרב אשר זיילינגולד, התחלנו להיערך לפעילות. ואכן,  ביום הראשון של הכינוס עמדנו שנינו בלובי והנחנו תפילין עם כמה עשרות נערים. לאחר מכן הגיעו הבחורים מניו-יורק. אחד הביא עמו מאה זוגות תפילין, וחברו הביא שלושים זוגות.

למחרת, ביום השני של הוועידה, ישבו מאתיים נערים במקומותיהם, ובידי מאה ושלושים מהם היו תפילין. עלה הצורך להדגים כיצד מניחים את התפילין. למשימה התנדב המנהל האזורי של הארגון, הוא בכבודו ובעצמו. האיש הפשיל את שרוולו ואנוכי כרכתי על זרועו את רצועות התפילין, בעוד בני הנוער מביטים בנו ועושים כך בעצמם.

בתום מחצית השעה הניחו מאתיים הנערים תפילין, ומאתיים הבנות קראו 'קריאת שמע'. משם עברנו לאולם ההרצאות.

נושא הכינוס היה 'הזכות להיות שונה'. ביום הראשון דיבר נציג תנועת ה'היפים', ואחריו נציג 'הפנתרים השחורים'. בהרצאתי אמרתי כי הזכות להיות שונה עומדת כל עוד אתה גם צודק. דיברתי על ערכי התורה, שנקבעו בידי הבורא, שתוקפם מוחלט ושהם נכונים בכל זמן ובכל מקום.

לאחר ההרצאה מיהרתי לדווח למזכירות הרבי. בעודי משוחח בטלפון עם מזכירו האישי של הרבי, הרב חודוקוב, שמעתי פתאום קול השואל בשקט: "ומה יהיה מחר?". הבנתי שזה הרבי. ככל הנראה רצה לשמוע את הדיווח מכלי ראשון.

לאחר הרהור קל עניתי: "אני חושש למתוח את החבל יתר על המידה". חששתי שזו תהיה בקשה מוגזמת, שעלולה לפגוע ביחסים הטובים ביני ובין אנשי הארגון.

הרבי הגיב: "במקרה זה, החשש למתוח את החבל יותר מדיי, אינו שייך". הרבי הורה לי ארבע הוראות: ראשית, לבקש מהנהלת הכינוס לעשות זאת בצורה רשמית גם למחרת. שנית, להציע לנערים לקנות את התפילין בחצי מחיר. שלישית, להזמין את נציגי התקשורת לסקר את האירוע. ורביעית, לארגן מעמד של הדלקת נרות חנוכה בכינוס, בהשתתפות כל בני הנוער, וגם היא לעיני התקשורת.

הוראות הרבי נסכו בי ביטחון ומיהרתי לספר על כך למנהל הכינוס. להפתעתי הרבה השיב: "הצעתו של הרבי מתאימה ביותר. הלוא הנחת התפילין התקבלה היום יפה כל-כך, אנו חייבים אפוא לעשות זאת גם מחר".

ההצעה שהנערים יקנו את התפילין בחצי מחיר נתקבלה בשמחה רבה, והמנהל אף הצהיר כי הארגון ישלם רבע מעלות התפילין, וכך יידרשו הנערים לשלם רק רבע מחיר.

ואכן, הנחת התפילין למחרת הייתה מרשימה מבימים הקודמים, וכמותה גם הדלקת נרות החנוכה. נציגי התקשורת התלהבו מהמראות, והתצלומים פורסמו כמעט בכל עיתון יהודי בשפה האנגלית. אין ספק שהדברים עוררו התרגשות בלב המוני יהודים.

הרבי לימד אותנו שלפעמים אנו חוששים יתר על המידה, בשעה שלב ישראל ער והמוני יהודים רק מחכים שמישהו ידליק את הניצוץ היהודי החבוי בנשמתם.

  לומדים גאולה

שילוב הדרכים

ארבע גלויות גלה עם-ישראל, אך יש קשר מיוחד בין הגלות הראשונה לגלות האחרונה ובין הגאולה הראשונה לגאולה האחרונה. הגאולה ממצרים והגאולה הקרובה הן חטיבה אחת, שלמות אחת – גאולת מצרים היא ההתחלה, והגאולה הקרובה היא סיומו של התהליך כולו. לכן נאמר (מיכה ז,טו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכמו-כן אמרו חז"ל (שמות-רבה פ"ב,ד): "גואל ראשון הוא גואל אחרון", כי זו שלמות אחת.

מן המשותף לשתי הגאולות: שלא כגאולות מבבל, מפרס ומדי ומיוון – שגם לאחר הגאולה היו יהודים שנשארו בגלות – בגאולת מצרים לא נשאר אפילו יהודי אחד במצרים, וכך יהיה גם בגאולה העתידה. עוד דבר משותף הוא הדגש על גאולה של הציבור כגוף אחד, ולא של יחידים: ממצרים יצאו בני-ישראל כשהם "צבאות ה'", ועל הגאולה העתידה נאמר: "קהל גדול ישובו הנה" – גאולה של ציבור וקהל.

בריחה והפיכה

לצד הדברים המשותפים לשתי הגאולות, הן מייצגות מהויות נבדלות. אחד הביטויים לכך הוא השוני בדרך הגאולה: גאולת מצרים באה בחיפזון – "כי ברח העם" (שמות יד,ה) – ואילו הגאולה העתידה תבוא בשובה ונחת – "לא בחיפזון תצאו" (ישעיה נב,יב).

רבנו הזקן מסביר זאת בספר התניא (פרק לא. וראה לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 35), שהבריחה ממצרים מציינת בריחה מהרע. הם היו חייבים 'לברוח', משום שעדיין היה להם קשר אל הרע – "הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו". אך בגאולה העתידה לא יהיה עוד רע, משום שיתקיים "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג,ב), וממילא לא תהיה שום סיבה לברוח.

בשפת החסידות, אלה שתי דרכי התמודדות עם הרע – 'אתכפיא' ו'אתהפכא'. הדרך הראשונה ('אתכפיא') היא כפיית הרע, מלחמה מתמדת בו. הרע קיים במלוא תוקפו, מנסה להפריע, ואילו האדם מתגבר עליו, מתמודד עמו וכופה את הטוב על הרע. הדרך השנייה ('אתהפכא') היא הפיכת הרע לטוב. האדם מתגבר כל-כך על הרע, עד שהוא משנה את מהותו לטוב. כבר אין מלחמה, כי כבר אין שום משיכה לכיוון השלילי.

יציאת מצרים הייתה ניצחון של הדרך הראשונה – הטוב גבר על הרע, ניצח אותו, עד שהרע נאלץ להיכנע ולוותר. הרע נשאר רע, אלא שנוצח. לכן נאלצו בני-ישראל לברוח ממצרים, כדי שלא ליפול שוב לזרועות הרע. אבל הגאולה העתידה מבטאת ניצחון בדרך השנייה – הפיכת הרע לטוב. העולם יתוקן, כל הרע שבו ייעלם, ויישאר רק טוב צרוף. ממילא ייעלם הצורך להילחם ברע ולהתמודד עמו, ולכן לא יהיה עוד צורך בבריחה וב'חיפזון'.

שתי מעלות

מתברר שיש מעלה בכל אחת משתי הדרכים ונדרש שילוב של שתי הגאולות זו בזו. עניין זה נרמז בפסוק (בראשית מו,ד) "ואנכי אעלך גם עלה" – שתי עליות, האחת כנגד הגאולה ממצרים והאחת כנגד הגאולה העתידה. כאן רואים כי הגאולה העתידה רמוזה גם בגאולת מצרים. ומצד שני נאמר, שגם בימות המשיח יזכירו את יציאת מצרים, שכן יש מעלה מיוחדת בדרך הגאולה ממצרים.

להפיכת הרע לטוב מעלה ברורה, כי היא מבטאת את האחדות האלוקית של העולם ואת השלטון המוחלט של הטוב. אבל יש יתרון גם לכפיית הטוב על הרע – זה היתרון שבמאבק, בהתמודדות, ביגיעה הפנימית להילחם ברע, בהתבטלות לקב"ה על-אף הרצונות האישיים והנטיות הטבעיות. בגאולה העתידה ישתלבו שתי המעלות הללו, ולכן היא תהיה גאולה שלמה.

  פתגם חסידי

הגיעה העת

"יהודים צריכים לדעת, שוודאי כבר הגיעה העת לביאת המשיח, וצריך להיות רק 'עמדו הכן כולכם', מתוך תשוקה וגעגועים למשיח; וודאי בכך יביאו את המשיח" (הרבי מליובאוויטש)

  חיים יהודיים

המושך בחוטים

הכול מכירים את הפעילות הענפה של הרבי מליובאוויטש באמצעות שליחיו, אך מתברר שפעילות גדולה ורחבה התנהלה בדרכים נסתרות, בלי שאיש היה יכול להעלות על דעתו כי הרבי הוא המושך בחוטים. הרב צבי וינמן, טוען רבני מפורסם בירושלים, הוא בן למשפחה ליטאית שורשית ולמד בישיבות ליטאיות. כיום הוא חושף, כי למעשה היה איש-קשר סודי, שבאמצעותו ניהל הרבי מערכות ציבוריות רחבות.

"הרבי הכריע לא-אחת על מה יש להיאבק לשמירת צביונה היהודי של המדינה, ועל מה אין לקדש מלחמה", הוא מגלה. "באמצעותי הועברו מסרים לאישים תורניים מהשורה הראשונה. לא-אחת ביקשו ממני לשאול לחוות-דעתו בעניינים ציבוריים".

תשובה פורצת-דרך

בשנת תשכ"ז שימש הרב וינמן שליח של ארגון 'יד לאחים' בארה"ב. הארגון ניהל מערכה גדולה נגד פעילות המיסיון. הועלה רעיון לכנס כינוס ענק, בהשתתפות רבנים רבים, נגד אחד מארגוני המיסיון. הרב וינמן החליט לשאול לדעתו של הרבי. התשובה שקיבל הביאה לידי מפנה בדרך עבודתו. "זו הייתה תשובה מפתיעה בניתוח הדברים, והיא הייתה פריצת-דרך מבחינתי", הוא מספר.

"יש כמה וכמה מאבקים אשר קבעו את צביונה של מדינת ישראל, ואין איש יודע כי מי שעמד בראש המערכה וכיוון את התנהלותה היה הרבי", הוא חושף. "למשל, פרשיות גיור מסויימות, או סוגיית השירות הלאומי. רבנים וגדולי-תורה נודעים רצו לדעת מה דעתו של הרבי קודם שהכריעו בשאלות שהובאו לפניהם. הם ייחסו חשיבות אדירה לדבריו".

הרבי הורה: לא לפרסם

גם היום הרב וינמן עדיין נזהר בלשונו, מגלה טפח ומכסה טפחיים: "בשנת תשל"ד התנהל מאבק ציבורי קשה בסוגיה מסויימת. בית-דין ידוע נתן פסק-דין בעניין, והרבנים התלבטו אם לתת לזה פרסום. הרבי החליט כי מוטב שהדברים לא יתפרסמו, והדבר אכן לא התפרסם עד עצם היום הזה. היה אז צורך להשיג מסמכים מסוימים מפולין. היא הייתה חלק מהגוש הקומוניסטי והנסיעה אליה הייתה כרוכה בסכנה. הרבנים התלבטו וההכרעה הועברה אל הרבי והוא הורה: לנסוע. הנסיעה הזאת הביאה תועלת רבה".

הוא זכה ל'יחידויות' רבות עם הרבי, שבהן הועלו עניינים רגישים מאוד בחיי היהדות בארץ-ישראל. פעם אחת שאל אם הוא רשאי לצטט את דברי הרבי באוזני הנוגעים בדבר. "אני זוכר את החיוך שעלה על פניו, חיוך שהיה בו כל-כך הרבה, ואת התשובה שנתן לי, שראויה להיות דרך חיים", מספר הרב וינמן. "כך אמר לי הרבי: 'מה שאני אומר פה, אפשר לצטט; ומה שאין ברצוני שיצטטו אותי, אינני אומר'".

לחזור לארץ-ישראל

לצד העניינים הציבוריים היו גם מפגשים פרטיים והנחיות אישיות. בחודש אייר תשכ"ז שהה הרב וינמן בארה"ב. בימי המתיחות שקדמו למלחמה הציעו לו כמה מידידיו להביא את בני-ביתו לארה"ב. "שאלתי בעצת הרבי, והרבי ענה לי: 'עוד ישובון לציון ברינה'", הוא מספר.

וזה עוד לא הכול: "עם פרוץ המלחמה החלו להתפרסם ידיעות על קרבות קשים. נבהלתי ושאלתי את הרבי מה עליי לעשות. הרבי השיב שאצא מיד לאירופה ואמשיך משם בטיסה לארץ-ישראל. בזכות עצתו הייתי מראשוני החוזרים ארצה לאחר פרוץ המלחמה".

הרב וינמן: "גדולי התורה ראו חשיבות אדירה בדברי הרבי"

  פינת ההלכה ומנהג

ברכת החמה

שאלה: מהי ברכת החמה וכיצד מברכים אותה?

תשובה: בכל עשרים ושמונה שנה מסתיים מחזור, שבו השמש חוזרת באותו יום ובאותה שעה בדיוק, למקומה הראשון, שבו תלה אותה הבורא ברקיע. השנה זה יהיה ביום רביעי, י"ד בניסן, ערב פסח. נוסח הברכה: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, עושה מעשה בראשית'. בקהילות ישראל מוסיפים על זאת אמירות ומזמורים, והמפורט להלן הוא על-פי מנהג חב"ד.

אפשר לברך מרגע הזריחה (בת"א: 6:28), ונוהגים להמתין עד סיום תפילת שחרית כדי לברך 'ברוב עם'. זמנה לכתחילה עד סוף זמן קריאת-שמע (בת"א: 9:30), ובדיעבד עד חצות היום (בת"א: 12:43).

גם הנשים מברכות את הברכה, וברוב עם (כמובן, גברים ונשים בנפרד). נכון וטוב מאוד לחנך בברכה זו גם ילדים וילדות שלפני גיל מצוות.

נכון לתת צדקה סמוך לברכה.

כדאי להכין מראש בגד חדש או פרי חדש, כדי שלא יהיה ספק על חובת ברכת 'שהחיינו'. לפחות רצוי ששליח-הציבור יעשה זאת, וכל מי שאין לו דבר חדש, יצא ידי-חובה בברכת 'שהחיינו' של הש"ץ.

לפני הברכה יש לוודא שרואים את השמש. אומרים: "הללו את ה' מן השמים... ולא יעבור" (תהילים קמח,א-ו). מיישרים את הרגליים (כמו בתפילת שמונה-עשרה), מביטים מבט מהיר בשמש ומברכים: 'ברוך... עושה מעשה בראשית' (מתחילת הברכה אין מסתכלים בשמש כלל) ו'שהחיינו', ואומרים: 'השמים מספרים' (תהילים יט), 'שיר למעלות, אשא עיני' (תהילים קכא), 'הללו א-ל בקדשו' (תהילים קנ), "תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה..." (ברכות נט,ב), 'למנצח בנגינות' (תהילים סז), 'עלינו', ואחר-כך (כשיש מניין) קדיש-יתום.

מקורות: ברכות נט,ב. רמב"ם הל' ברכות פ"י הי"ח. שו"ע או"ח סי' רכט ס"ב. שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סי' קטז. וראה בלוח 'דבר בעתו'.