נושאים נוספים
	התקשרות גליון 768 - כל המדורים ברצף
	משיח בא בכל רגע, גם בשיא ההעלם
	תפקיד דורנו –משיח בפועל!
	זמן חירותנו
	שביעי-של-פסח
	במחיצת רבותינו נשיאינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

ראש-השנה למסירות נפש

מיד לאחר חג-הפסח שנת תר"ג עשה הרבי ה'צמח-צדק' את מסעו לפטרבורג, שם עמד נגד גזירות המלכות בענייני חינוך, דבר שהיה כרוך במסירות נפש בפועל.

בסעודת ליל שביעי-של-פסח אותה שנה, אמר הרבי:

שביעי-של-פסח הוא ראש השנה למסירות נפש.

כשמסר משה רבינו את מאמר ה' "דבר אל בני-ישראל וייסעו", קפץ מיד נחשון בן עמינדב לים, מתוך מסירות נפש. הוא מסר את נפשו על "וייסעו", ה"הלוך ונסוע" שהחל בו אברהם אבינו.

"כל השביעין חביבין", ומה גם היום השביעי לגילוי של הלילה הראשון של פסח, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה". ועל אף זאת, לקראת הגילויים של שביעי-של-פסח וקריעת ים סוף – כאשר ים נהפך ליבשה, "עלמא דאתכסיא" נהפך ל"עלמא דאתגליא" – היו זקוקים להקדמה של מסירות נפש.

בשביעי-של-פסח צריך ויכול כל אחד לקבל על עצמו את התקיפות של מסירות נפש על תורה ומצוות ועבודת הבורא במסירות נפש לכל השנה.

(ספר השיחות תש"ג עמ' 92)

קירוב הבן לאב

כ"ק אדמו"ר הזקן אמר:

הגילוי של יציאת מצרים, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה", הוא כמו אב הפונה לבנו ומחבקו. לעומת זאת, הגילוי של קריעת ים סוף, "זה אלי", הוא כמו בן הפונה לאביו.

(ספר השיחות ת"ש עמ' 70)

לקרוע את הים!

אדמו"ר הצמח צדק אמר: מהו קריעת ים-סוף? שכל יהודי צריך לקרוע את הים האישי שלו. על כל אחד לקרוע את ים המחשבות שלו, כל המחשבות אשר לא לה' המה, וללכת בחרבה.

(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 232)

לכבוד משיח

ה'צמח-צדק' אמר: בשביעי-של-פסח מפטירים "וידבר דוד", שירת דוד המלך, ולא "ותשר דבורה", שירת דבורה, כפי שמפטירין בפרשת בשלח. שכן, בשביעי ואחרון של פסח מתגלה הארת מלך המשיח, ולכבודו של משיח, שהוא בן דוד, מפטירין בשירת דוד.

(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 283)

השערים פתוחים

הרבי הרש"ב אמר: בשביעי-של-פסח השערים פתוחים לכל אחד ואחד. יש זמנים של התגלות, כמו "חשף ה' את זרוע קדשו", ושביעי-של-פסח הוא אחד מזמנים אלו. יש לייקר כל רגע!

(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 270)

קינא במי?

כאשר נחשון קפץ ראשון לים, ולאחריו כל ישראל, ורק אז נבקעו המים – הנה משה רבינו, 'חכמה דאצילות', קינא בהם – במסירות-הנפש, באמונה הפשוטה שלהם. 'חכמה דאצילות' קינאה באמונתו של יהודי פשוט!

(ספר השיחות תש"א עמ' 99)

כשיוצאים – מרגישים

יציאת מצרים וקריעת ים סוף מסמלים שני שלבים בעבודת האדם לקונו.

יציאת מצרים – היציאה ממצרים וגבולים, היינו היציאה מהרגילות שאדם מורגל בה. יציאה זו אכן דורשת מסירות נפש, אך היא בהישג ידו של כל יהודי. אלא שהוא צריך לרצות לעשות זאת בפועל, ולא לצאת ידי חובה ב'בכוח'.

מי שעובד על עצמו ואכן מגיע לנטישת הרגילות, יכול להגיע לשלב הבא, שהוא

קריעת ים-סוף – "הרגשת עצמות הבורא". כלומר: כשהוא הולך ברחוב ורואה שמים וארץ, הוא מרגיש שרק עצמות אין-סוף ברוך-הוא מסוגל לברוא בריאה כזו.

(ספר השיחות תש"ג עמ' 94)

אין מעכב

שביעי-של-פסח הוא יום מסוגל לחזק בכל אחד מאיתנו ההכרה, שכאשר יהודי הולך לקבל את התורה אין הוא מתרשם ומתפעל משום עיכוב טבעי, ואז ימים נבקעים לפניו.

(לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 166)

גילוי בפועל

חודש ניסן בכלל הוא זמן מסוגל ומוכשר לגאולה, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל"; אך הבעל-שם-טוב חידש שבאחרון של פסח מאיר גילוי המשיח בפועל.

על מלך המשיח נאמר שיכוף כל ישראל ללכת בדרכי התורה ויחזק בדקה; וגילוי הארת המשיח באחרון של פסח פועל באדם 'כפייה' ועידוד וסיוע בשמירת התורה וחיזוק בדקה.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1298)

כוסות של משיח

ארבעת הכוסות של הסדר הם הכוסות של משה רבינו; וארבעת הכוסות של סעודת משיח הם הכוסות של מלך המשיח.

(שיחת אחרון של פסח תש"כ. תורמת מנחם כרך כח, עמ' 47)

מצה שרויה

נשיאי חב"ד נהגו להדר לאכול מצה שרויה באחרון של פסח.

ויש לבאר טעמו של מנהג זה:

על יציאת מצרים נאמר "כי ברח העם", שכן "הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו", והיה הכרח לברוח מן הרע והטומאה של מצרים. במצב זה היו בני-ישראל גם בעת קריעת ים סוף בשביעי-של-פסח. לכן אסור לאכול חמץ שבעת ימים, צריכה להיות זהירות גדולה מחמץ, ועבודה של מצה, "לחם עוני", ביטול וענוה.

בגאולה העתידה, לעומת זאת, נאמר "לא בחיפזון תצאו", שכן אז לא יהיה רע וטומאה שיש לברוח ממנו. "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

מובן אפוא, שביום הקשור בגאולה האחרונה, יום שבו מאיר גילוי הארת המשיח, אין צורך בזהירות גדולה זו מחמץ, היינו הזהירות מפני מצה שרויה, שכן ביום זה 'לא קיימים' הרע והטומאה, מעין עולם הבא.

זאת ועוד:

בגאולה העתידה, לא זו בלבד שלא יהיה רע, אלא שהרע עצמו יתהפך לטוב. כפי שנאמר בהפטרת אחרון של פסח: "ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה", והיינו שגם היצר הרע, הנקרא 'צפעוני', יתהפך לטוב. לכן מהדרים באחרון של פסח באכילת מצה שרויה, שכן הבחינה והחשש שבמצה שרויה נהפך לטוב ולקדושה, וניתן לנצלו בעבודת הבורא.

(לקוטי שיחות כרך כב עמ' 34)