הגאולה באה על-ידי עבודת הזריעה של כנסת ישראל בזמן הגלות, אולם הצמיחה מתאפשרת רק כאשר הזריעה היא בגשמיות הארץ, בעשייה בפועל * כיצד לפרש מה שנאמר "רחל מבכה על בניה כי איננו" – ולא בלשון רבים "כי אינם"? * המרירות והתעוררות הרחמים ממשיכה צימאון לאלקות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. על1 הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר"2, אומר האור החיים הקדוש: עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל שנקראת אשה, דכתיב3 "כי בועליך עושיך", היינו, שכנסת ישראל תזריע מצוות ומעשים טובים, על דרך אומרו4 "זרעו לכם לצדקה", והתורה מבטיחה "וילדה זכר", שבחינת הזכר היא למעלה מבחינת הנקבה, וילדה ודאי (ובזה מתורץ מה שהקשה לפני זה, למה אמר "וילדה" שמשמע ודאי, ולא אמר אם תלד, כמו שכתוב לאחרי זה "ואם נקבה תלד"), דקאי על הגאולה העתידה שתהיה בבחינת זכר.
ומבאר את מעלת הגאולה העתידה על גאולת מצרים, שגאולת מצרים לא היה לה קיום, שלאחריה היתה גלות, אבל הגאולה העתידה תהיה גאולה שלימה שאין אחריה גלות, כיוון שעבודת בני-ישראל, "אשה כי תזריע", תפעל שהגאולה העתידה תהיה בחינת זכר, קיום ועמידה לנצח.
זהו תוכן דברי האור החיים הקדוש5.
ויש לומר, שזהו על דרך המובא במכילתא6, ועל דרך זה במדרש תהלים7:
כל השירות לשון נקבה, חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר, "שירו לה' שיר חדש"8.
ב. הטעם על שם אשה הוא: "כי מאיש לוקחה זאת"9. "אין איש אלא הקב"ה, שנאמר10 ה' איש מלחמה"11. וכנסת ישראל שלוקחה מהוי' איש, נקראת אשה.
כל שם של בני-ישראל מציין עניין מיוחד אצלם. השם "אשה" מורה שכל מציאותם היא רק ש"מאיש לוקחה". ליהודי לא נוגע חומריות, וגם לא גשמיות, ובעצם נפשו לא נוגע לו גם פרס ושכר רוחני; נוגע לו רק הקב"ה בעצמו12. וכמדובר לעיל במאמר13 שאפילו המדרגות הנעלות שבגן עדן העליון אינן אלא הארה בלבד ובאין ערוך לגבי עצמות.
כאשר ישנה בחינת "אשה", אזי צריך להיות עניין "תזריע". זריעה היא בארץ דווקא. אם יזרעו גרעין לא בארץ, אלא למעלה מעשרה טפחים, או אפילו למטה מעשרה טפחים ואפילו בשלשה טפחים סמוך לארץ שכלבוד דמי14, אזי לא תהיה מזה צמיחה; הזריעה מוכרחת להיות בארץ דווקא, ואז תהיה מזה צמיחה.
וכמו כן צריכה להיות זריעת המצוות בארץ דווקא15, ונאמר "וזרעתיה לי בארץ"16, "כי תהיו אתם ארץ חפץ"17. ועניין זה הוא למטה דווקא; לא למעלה מעשרה טפחים – כוחות מקיפים, וגם לא למטה מעשרה טפחים – כוחות פנימיים, שכל ומדות, אלא בפועל ממש בעשייה בפועל דווקא.
כל זמן שחסרה העשייה הגשמית, לא די בכוונת המצוות במוח, ולא די גם בהרגש שבלב, מתוך טענה: "רחמנא ליבא בעי"18, היינו, שמספיק שיש לו לב חם ומוח עדין, ובכך יוצא ידי חובתו – על כך אומרים לו: לא! מוכרחת להיות העשייה בפועל ממש.
במצות הצדקה, כללות המצוות, לא מספיק שירחם על העני, יזיל דמעות על מצבו וכו', אבל הדולר יישאר בכיסו; צריכים ליתן את הדולר אל העני בגשמיות כפשוטו. וכמו במצות הצדקה, כן הוא בכל המצוות,
שצריכים להיות בפועל ממש, בגשמיות דווקא, ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי וכו'.
וזהו "אשה כי תזריע":
כאשר עומדים בבחינת "אשה", צריך ומוכרח להיות "תזריע", בארץ למטה.
יתכן שמצד ההרגש ביוקר של ה"איש", שהוא למעלה מכל הגילויים כנ"ל – יעמוד בתנועה של כלות הנפש, על דרך נדב ואביהוא שהיו קדושים ביותר, כפי שמביא רש"י19 שמשה אמר לאהרן "שהם גדולים ממני וממך", ו"בקרבתם לפני ה'" – אזי "וימותו"20: היתה אצלם כלות הנפש21.
ולכן צריכים לפעול שיהיה העניין ד"תזריע", בארץ דווקא.
וכאשר עושים זאת – אזי "וילדה זכר", וילדה ודאי. וסוף-סוף פועלים את הגאולה העתידה, בחינת זכר, כנ"ל.
ג. כשם שישנו עניין הזכר בעניין הגאולה העתידה, כך ישנו עניין זה גם עתה בעבודת האדם, ועל-ידי עבודת האדם בבחינת זכר ממשיכים את הגאולה בבחינת זכר.
העבודה היא – כדברי הגמרא22: "איש דרכו לכבוש" – לכבוש את העולם וכל ענייניו. יש לעשות זאת מתוך חוזק ותוקף של איש שדרכו לכבוש, כמו שכתוב בהתחלת הטור שולחן ערוך: יתגבר כארי ולא יתבייש מפני המלעיגים, ועל-ידי עבודה זו ממשיכים את הגאולה.
ד. עניין זה מרומז גם במה שכתוב בהמשך הסדרה23, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו":
על-ידי העבודה דזכר באים ל"יום השמיני" – שמתבטלים כל העניינים של יצר הרע עם כל שבע השמות שנקרא בהם24, ובתוכם – ערל,
ופועלים עניין המילה – מל י-ה25, היינו, שמסירים את ההעלם שמעלים על י-ה, שזוהי קליפת עמלק, ד"אין השם שלם כו' עד שימחה זרעו של עמלק"26,
ועניין "ומלתם את ערלת לבבכם"27 מביא28 את עניין "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך"29, בביאת משיח צדקנו.
[. .] וכאשר תהיה עבודה ויגיעה באמת – אזי ימצאו ויגלו זאת, והיינו, שתתגלה רוחו של משיח שבכל אחד ואחד מישראל, שזהו עניין נקודת פנימיות הלב (כמבואר באגרת הקודש28), ועל-ידי זה פועלים ביאת משיח הכללי, בקרוב ממש.
* * *
ה. אודות כתיבת שמו של חודש אייר (בנוגע לגט ושטרות בכלל) – יש ספק אם יש לכתוב "איר" ביו"ד אחת, או "אייר" בשתי יודי"ן. והמסקנה היא שיש לכתוב "אייר" בשתי יודי"ן, והסימן לזה – ש"אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל30, שהם כנגד ד' רגלי המרכבה31.
ולכאורה אינו מובן32: בשלמא אברהם יצחק ויעקב – הרי הם האבות. אבל בנוגע לאמהות – היו יכולים לבחור בכל אחת מהן, ולמה נבחרה רחל דווקא?
וביאור העניין:
ידוע, שאברהם יצחק ויעקב הם ג' הקוין דחג"ת33: אברהם הוא מדת החסד, יצחק – מדת הגבורה, ויעקב – מדת התפארת. וההמשכה מג' האבות (ג' הקוין דחג"ת) הוא על-ידי רחל דווקא (רגל רביעי שבמרכבה), כיוון שרחל ענינה ספירת המלכות, וכידוע שההמשכה דכל הספירות היא על-ידי ספירת המלכות דווקא.
וכן מצינו גם בנגלה דתורה – כמסופר במדרשי חז"ל34 שהאבות ושאר האמהות לא הצליחו לפייס את הקב"ה על-ידי טענותיהם, ורק על-ידי טענתה של רחל, ש"רחל מבכה על בניה", ובאופן ש"מאנה להנחם", אזי נפעל עניין "קול ברמה נשמע"35, ועד שנעשה "ושבו בנים לגבולם"36. ונמצא, שההתעוררות של אברהם יצחק ויעקב באה לידי פועל על-ידי רחל דווקא.
ו. ביאור העניין בעבודה – ובהקדמה:
תוכן טענת רחל (שפעלה במקום שטענת האבות לא פעלה) הוא – "על בניה כי איננו"35. ולכאורה אינו מובן הלשון "איננו" (לשון יחיד) – הרי על-פי דקדוק צריך להיות "כי אינם", לשון רבים (שהרי קאי על "בניה")?
והביאור בזה – ש"כי איננו" קאי על הקב"ה 37: עניין "רחל מבכה" הוא על העדר גילוי אלקות אצל בני-ישראל בזמן הגלות, דהיינו – על כך שבזמן הגלות הקב"ה אינו נמצא בגילוי בבני-ישראל. ועד כדי כך הוא ההעלם – שאפילו צימאון לגילוי אלקות אינו בנמצא.
וזהו תוכן העניין ש"רחל מבכה על בניה" בעבודה:
דובר לעיל . . על דבר עניין התעוררות רחמים רבים, שכאשר מתבונן במצבו ובא על-ידי זה לידי מרירות על ריחוקו מהקב"ה כו', הרי התעוררות זו פועלת בנפשו צימאון לאלקות.
וזהו העניין של "רחל מבכה על בניה" – ההתבוננות בעניין "כי איננו", בגודל ירידתו ובגודל ריחוקו מאלקות, שמצד התבוננות זו עומד הוא בתנועה של מרירות רבה, ועד שבוכה ב"נהי בכי תמרורים"35. וכל כך גדלה בכייתו, עד שעל-ידי זה נפעל עניין "קול ברמה נשמע" – ההמשכה והגילוי של האבות, חג"ת שבנפש (כנ"ל שהאבות הם בחינת חג"ת), שמתעורר באהבה ויראה לאלקות.
ועד שעניין זה חודר בכולו ("דאָס נעמט אים דורך אינגאַנצן"), עד שאפילו הבשר הגשמי רואה אלקות – כפי שיהיה כאשר "ושבו בנים לגבולם", שאז "וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"38.
(התוועדות ש"פ שמיני תשי"ט, 'תורת מנחם' כרך כה עמ' 188-191,
והתוועדות ש"פ קדושים ה'תשי"ד. 'תורת מנחם' כרך יא עמ' 251-253 – בלתי מוגה)
_____________________________
1) שיחה זו עד סוף סעיף ד הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (ביידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א ס"ע 236 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
2) ר"פ תזריע.
3) ישעי' נד, ה.
4) הושע יו"ד, יב.
5) בארוכה – ראה ד"ה אשה כי תזריע תרכ"ו (סה"מ תרכ"ו ע' עד ואילך).
6) בשלח טו, א. הובא בתוס' פסחים קטז, ב – ד"ה ה"ג ונאמר.
7) עה"פ (לו, יו"ד) כי עמך מקור חיים גו'.
8) ישעי' מב, יו"ד.
9) בראשית ב, כג.
10) בשלח טו, ג.
11) סוטה מב, ריש ע"ב. וש"נ.
12) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"י. שרש מצות התפלה פ"מ (דרך מצוותיך קלח, סע"א) – נעתק ב"היום יום" יח כסלו.
13) ד"ה החודש פ"ב (לעיל ע' 179). וראה גם ד"ה זה דש"פ תזריע, מבה"ח ניסן, פ' החודש, תשי"ז (תו"מ חי"ט ע' 201 ואילך. לקו"ש ח"א ע' 231).
14) ברכות כה, ב. ועוד.
15) ראה תו"א ס"פ שמות, אוה"ת שם.
16) הושע ב, כה.
17) מלאכי ג, יב.
18) סנהדרין קו, ב ובפרש"י. זהר ח"ב קסב, ב. ח"ג רפא, ריש ע"ב.
19) פרשתנו יו"ד, ג.
20) ר"פ אחרי.
21) ראה אוה"ח עה"פ. וראה גם לקו"ש חל"ב ע' 98. וש"נ.
22) יבמות סה, ב.
23) יב, ג.
24) סוכה נב, א.
25) שער המצוות להאריז"ל פ' לך לך.
26) תנחומא ס"פ תצא. פרש"י ס"פ בשלח.
27) עקב יא, טז.
28) תניא אגה"ק ס"ד.
29) וילך ל, ו.
30) ראה רמ"א אה"ע סקכ"ו ס"ו ובבית שמואל שם סק"כ.
31) ראה מאו"א א, פד.
32) ראה גם שיחת ש"פ אחרי מבה"ח וער"ח אייר תשי"א ס"ב (תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 59 ואילך).
33) ראה ספר הערכים – חב"ד ערך אבות בתחילתו. וש"נ.
34) פתיחתא דאיכ"ר כד.
35) ירמי' לא, יד.
36) שם, טז.
37) ראה זהר ח"א רי, א. ח"ב כט, ב. ח"ג כ, ב.
38) ישעי' מ, ה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
