השליחות מצד בחינתו של משה רבנו אינה שייכת לכל אדם, וכאשר הופך למציאות בפני עצמו, עלול ליפול ח"ו * בכל יציאה מקודש לחול, כמו היציאה לימי הקיץ והבראת הגוף, צריך לנתינת כוח שלא להגיע לטעות שהעולם הוא אכן מציאות * עניינו המיוחד של כ"ג סיוון, שב"פתגשן הכתב" נכתב שהיהודים אוהבי הגויים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ידוע פתגם הבעל-שם-טוב1 על מאמר רז"ל2 "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שכאשר קורא את המגילה באופן שחושב שזהו מאורע שאירע בעבר, למפרע, אזי לא יצא, כיוון שהתורה היא נצחית3, וכל ענייניה ישנם גם בהווה.
והנה, אף שבנוגע לכמה דינים למדים כתיבת המגילה מכתיבת ספר תורה4, מכל מקום, מגילה נקראת "אגרת"5, ואילו תורה נקראת "ספר".
והחילוק ביניהם – כמבואר בהוספות לתורה אור6 ש"הספר הוא נצחי תמיד בלתי יבוטל לעולם . . אך האגרת אינו נכתב אלא לפי שעה בלבד ולא להתקיים כלל, כי הרי אחר קריאתו את האגרת . . אין צריך לו עוד כו'". ומצד זה יש גם חילוקי דינים בין אגרת לספר בהלכות שבת, לגבי מוקצה7.
ומזה מובן, שהתורה יש בה עניין הנצחיות יותר מאשר המגילה. וכמובן גם מעניין הקדושה שבהם, שהתורה יש בה קדושה יותר מאשר המגילה שבה לא נזכרו שמות הקדושים, וככל שהקדושה היא יותר אזי הנצחיות היא יותר.
ואין זה בסתירה למאמר רז"ל8 "כל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר" (כידוע השקלא-וטריא בזה בשו"ת הרשב"א9) – כי, הפירוש ד"עתידין ליבטל" אינו כפשוטו שיתבטלו ח"ו, אלא הכוונה היא לביטול "כשרגא בטיהרא"10, והיינו, שמצד גודל מעלת הגילויים דלעתיד לבוא, ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"11,
אזי הגילוי ד"כתבי הקודש" לא יהיה לו ערך, "כשרגא בטיהרא", מה שאין כן עניין מגילת אסתר שהוא מבחינת "סתימא דכל סתימין"12, יהיה לו ערך וחשיבות אפילו לגבי הגילוי דלעתיד לבוא; אבל לגבי עניין הנצחיות – התורה היא נצחית יותר מאשר המגילה.
וכיוון שכן, הרי, אם לגבי המגילה אומר הבעל-שם-טוב ש"הקורא את המגילה למפרע לא יצא", על אחת כמה וכמה לגבי עניני וסיפורי התורה, שבודאי ישנם בכל זמן.
ב. בפרשת השבוע מסופר אודות שילוח המרגלים. ועל פי האמור לעיל, ישנו עניין שילוח המרגלים גם עתה.
כלומר: נוסף לכך שגם עתה ישנם התוצאות של שילוח המרגלים,
– כי, במעשה המרגלים התחיל העניין שמשה רבינו לא יכנס לארץ-ישראל [במי מריבה בא הדבר לידי פועל, אבל התחלת העניין היה כבר במעשה המרגלים]13, ומצד זה שהכניסה לארץ-ישראל לא היתה על-ידי משה, אלא על-ידי יהושע, נעשה נתינת מקום לעניין הגלות14.
והעניין בזה, דהנה, אמרו רז"ל15 "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", והחילוק ביניהם, שחמה אין בה שינויים, מה שאין כן לבנה יש בה שינויים, שלפעמים היא במילואה, ולפעמים היא בתכלית ההעלם, ולכן, כיוון שהכניסה לארץ היתה על-ידי יהושע, "פני לבנה", שיש בה שינויים, היה נתינת מקום לגלות, מה שאין כן אילו היתה הכניסה לארץ על-ידי משה, "פני חמה", שאין בה שינויים, לא היה עניין הגלות –
הנה לא רק התוצאות דמעשה המרגלים, אלא גם עניין מעשה המרגלים עצמו, הוא – ככל עניני התורה – עניין נצחי.
ג. ויובן על פי המבואר בלקוטי תורה16 בעניין החילוק בין שילוח המרגלים דמשה, שהיה שלא כדבעי, לשילוח המרגלים דיהושע, שהיה לתועלת17.
ותוכן העניין בקצרה – שישנם ב' אופני עבודה: (א) עבודה ששייכת לכל אדם, וזהו עניין שילוח המרגלים דיהושע, (ב) עבודה ששייכת רק לאלו שהם בבחינת משה, ואינו שווה לכל נפש, ולכן, כאשר המרגלים דמשה הלכו לארץ-ישראל והיו בריחוק מקום ממשה רבינו – לא היו יכולים לפעול עבודה זו.
ועל פי זה יובן מה שאמרו רז"ל18 בנוגע למרגלים "אותה שעה כשרים היו" – דלכאורה אינו מובן: כיוון שבהיותם במדבר "כשרים היו", הרי בבואם לארץ-ישראל היו צריכים להתעלות במדריגה, ואיך יתכן שנעשה להיפך? אך העניין הוא – שבהיותם בסמיכות למשה, היו בביטול, ולא היו מציאות לעצמם (שהרי תלמיד אצל רבו אינו מציאות כלל, שלכן ישנו הדין דמורה הלכה בפני רבו כו'19), ולכן "כשרים היו"; אבל כאשר הלכו למקום אחר – ללא נפקא-מינה אם לגריעותא אם למעליותא – הרי כיוון שנתרחקו ממשה, ונתגלתה המציאות שלהם, אזי נעשה מצב בלתי רצוי כו'.
וזהו גם הטעם שמשה התפלל על יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים"20: ענינו של יהושע – "פני לבנה" – שקיבל ממשה, "פני חמה", ובאופן ש"לא ימיש מתוך האוהל"21, כך, שבהיותו אצל משה לא היה מציאות כלל, וכמו אור הכלול במאור, שעם היותו בתוקף יותר, הרי אינו מציאות כלל; אבל כאשר הלך בריחוק מקום ממשה, אזי הוצרך לתפלה ונתינת כוח מיוחדת22.
וזוהי ההוראה לכל אחד – שמבלי הבט על גודל מעלתו עד לתכלית העילוי, הנה כאשר יוצא מד' אמותיו של רבו, זקוק הוא לנתינת כוח מיוחדת.
ד. ובנוגע לענייננו:
עומדים אנו עתה בסמיכות לימי הקיץ, וכפי הנהוג, הנה בזמנים אלו ממעטים בלימוד התורה כו', ועוסקים יותר בעניינים הגשמיים דבריאות הגוף וכו'. ולכן, צריכים לקחת כוח מהזמן שלפני זה כדי שזמן הקיץ יהיה כדבעי23.
החילוק בין ב' הזמנים הנ"ל הוא בדוגמת החילוק שבין המדבר לארץ-ישראל:
במדבר – ניתנה התורה, וכדאיתא בגמרא24 "כיוון שעשה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה"; מה שאין כן ארץ-ישראל שנתחלקה לי"ב שבטים, ואינה מקום הפקר, ושם התחילה העבודה בעניינים גשמיים, חרישה וזריעה וכו'.
ובדוגמת הנתינת-כוח מהמדבר על ארץ-ישראל, יש לקחת כוח מהזמן שעוסקים בתורה על הזמן שבו עוסקים בעבודה בעניינים הגשמיים.
אפילו לדעת אלו האומרים שימי הקיץ הם ימי חופש, הרי זה גם עניין של עבודה, כמו שכתוב25 "בכל דרכיך דעהו", אלא שהעבודה היא באופן של חיזוק בריאות הגוף, כדי לעשות את הגשמי כלי לאלקות, שהרי גם עמו צריכים לעבוד את ה', כתורת הבעל-שם-טוב26 על הפסוק27 "כי תראה חמור גו' עזב תעזב עמו".
ועל זה יש צורך בנתינת כוח – י-ה יושיעך מעצת אלו התועים וחושבים שהעולם הוא אכן מציאות ("די וועלט איז טאַקע אַ וועלט"), ועד שמזה באים לידי טעות ש"כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם"28. צריכים אפוא להיזהר מטעות זו, ולדעת שהעולם אינו מציאות לעצמו, וגם את הגשמיות צריכים לעשות כלי לאלקות.
* * *
ה. ענינו של חודש סיון – שהוא החודש של מתן-תורה. כלומר: לא רק שישי בסיוון, כי אם כל החודש קשור עם מתן תורה, אלא שבמיוחד הרי זה שישי בסיוון.
וראיה לדבר – מדברי הגמרא29 "אוריאן תליתאי . . בירחא תליתאי", וכמרומז גם בתורה שבכתב30: "בחודש השלישי גו' באו מדבר סיני", היינו, שהחודש כולו קשור עם מתן תורה.
ובחודש זה גופא הנה "כל יומא ויומא עביד עבידתיה"31, היינו, שיש בכל יום עניין מיוחד שנפעל בנוגע למתן-תורה. ועל דרך זה בנוגע ל.. כ"ג בסיון, כדלקמן.
ו. אודות יום כ"ג בסיון מסופר במגילת אסתר – (וכנ"ל) ש"הקורא את המגילה למפרע לא יצא"– "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלשה ועשרים בו גו' ויכתוב בשם המלך אחשורוש גו' פתשגן הכתב גו'"32.
וככל העניינים דתורה שבכתב שנתפרשו בתורה שבעל-פה – מפורש בתרגום שני תוכן "פתשגן הכתב", ובין הדברים: "להגיד לכם על תמימות היהודים אשר הם אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים וכו'".
והנה, איתא במדרש33 ש"אחשורוש" קאי על הקב"ה ש"אחרית וראשית שלו", שכן, כל עניין בתורה ישנו כפי שהוא על דרך הפשט, רמז דרוש וסוד. וכיוון שכן, הרי דברי התרגום שני צריכים להיות מתאימים גם לפי המדרש הנ"ל, היינו, שזהו תוכן "פתשגן הכתב" של הקב"ה.
ולכאורה אינו מובן: הרי הלכה שעשו שונא ליעקב34, ואם כן, איך אפשר לומר ש"היהודים . . אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד וכו'", בה בשעה ששונאים אותם?!
ז. ויובן בהקדם תורת הבעל-שם-טוב26 על הפסוק27 "כי תראה חמור גו' עזב תעזוב עמו":
"כי תראה חמור" – כאשר תסתכל בעיון בחומר שלך שהוא הגוף, אזי תראה – "שונאך", שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלקות ורוחניות.
והעניין בזה:
מבואר בתניא35 ש"גם שיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים, לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי . . שהגוף אינו יכול לסבול כו'".
כאשר הנשמה היתה למעלה – הנה גם בהיותה במדריגות שלמטה מאהבה בתענוגים, היתה בתכלית הדביקות והביטול כו', כמו שכתוב36 "אשר עמדתי לפניו"; ואילו בירידתה למטה – הנה גם במדריגת אהבה בתענוגים אינו בתכלית הדביקות, והוא עדיין בבחינת ישות. וכל זה – מצד הגוף.
וכיוון שכן, הרי כאשר מתבונן בזה, אזי הוא והגוף נעשים שונאים היותר גדולים זה לזה, כיוון שהגוף מונע אותו מחייו – מעניין שנוגע לא רק לחיי עולם הזה, אלא לחיי עולם הבא.
ומזה מובן שמאמר הבעל-שם-טוב נאמר בנוגע לכל בני-ישראל – ככל עניין בתורה השייך לכל בני-ישראל – גם לצדיקים הגדולים כמו הבעל-שם-טוב עצמו, כי, אף-על-פי שאצל הבעל-שם-טוב לא היה הגוף מעלים על גילוי הנשמה, וגם הגוף עצמו היה גוף קדוש, מכל מקום, הרי זה "שונאך", כיוון שאפילו "צדיק גמור . . לא יגיע למעלות דביקותו בה' . . בטרם ירידתו לעולם הזה", כנ"ל.
ואף-על-פי-כן מסיים בכתוב "עזב תעזב עמו", וכפירוש הבעל-שם-טוב, שלא לשבר את הגוף על-ידי תעניות וסיגופים, אלא לעבוד את ה' עם הגוף עצמו, וכמבואר בזה37, שעל-ידי עבודת הגוף נעשה תוספת מעלה בנשמה בעילוי גדול יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, והיינו, שמגודל הירידה מובן גודל העלייה שנעשית על-ידה, עד כדי כך, שבשביל זה היה כדאי שתהיה הירידה. וכל זה נעשה מצד הגוף.
ונמצא, שאף-על-פי שבתחילת העבודה היה הגוף במעמד ומצב ד"שונאך", הנה לאחרי כן באים למעמד ומצב שנרגשת מעלת הגוף.
ח. וזהו גם הביאור ב"פתשגן הכתב" – ש"היהודים . . אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים וכו'":
אף-על-פי שבתחילה היו היהודים והגויים שונאים זה לזה (כמסופר במגילה), הנה לאחרי כן נעשה מעמד ומצב ש"היהודים . . אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים", כיוון שעל-ידם באים לתכלית העילוי, שהרי כד אתכפיא סטרא-אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין38.
ועל פי זה מובן ענינו המיוחד של יום כ"ג סיון בשייכות למתן-תורה – שגם את הגשמיות יש לעשות כלי לאלקות.
(מהתוועדות ש"ק פ' שלח, כ"ג סיון, ה'תש"כ. 'תורת מנחם' כרך כח עמ' 156-161, בלתי מוגה)
__________________________________
1) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות ס"ק. וש"נ.
2) מגילה רפ"ב.
3) תניא רפי"ז. ובכ"מ.
4) ראה רמב"ם הל' מגילה פ"ב ה"ט ואילך.
5) שם הי"א.
6) מג"א קיט, א.
7) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סש"ז סכ"ה ואילך. וש"נ.
8) ירושלמי מגילה פ"א ה"ה. רמב"ם שם הי"ח.
9) ח"א סצ"ג.
10) ראה רד"ה להבין מרז"ל כל המועדים עתידין ליבטל כו' תשט"ז (תו"מ חט"ז ע' 118). וש"נ.
11) ישעי' יא, ט. וראה רמב"ם הל' מלכים בסופן.
12) תקו"ז בהקדמה (יז, א).
13) ראה כלי יקר דברים א, לז.
14) ראה בהנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 346.
15) ב"ב עה, א. ספרי ופרש"י פינחס כז, כ. ועוד.
16) סוף פרשתנו (נא, ג ואילך).
17) ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ו ע' 51 ואילך).
18) פרש"י פרשתנו יג, ג.
19) ראה ברכות לא, ב. וש"נ.
20) פרש"י שם, טז.
21) תשא לג, יא.
22) ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז תשט"ו ס"י ואילך (תו"מ חי"ד ס"ע 155 ואילך). ד"ה כי נער ישראל תשט"ז פ"ד ואילך (תו"מ חט"ו ע' 119 ואילך).
23) ראה גם תו"מ חי"ט ע' 248 ואילך. ע' 257 ואילך.
24) נדרים נה, סע"א.
25) משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.
26) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).
27) משפטים כג, ה.
28) סוטה לה, א.
29) שבת פח, א.
30) יתרו יט, א.
31) זהר ח"א רה, סע"א. ח"ג צד, רע"ב.
32) אסתר ח, ט-יג.
33) הובא במאו"א א, קפב.
34) ספרי בהעלותך ט, יו"ד. הובא בפרש"י וישלח לג, ד.
35) פל"ז (מח, סע"א ואילך). וראה גם פל"ה (מד, סע"א ואילך).
36) מלכים-א יז, א. ועוד. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 147 הערה 53. וש"נ.
37) ראה תו"מ סה"מ אייר ע' רלב ואילך. וש"נ.
38) ראה תניא פכ"ז ולקו"ת ר"פ פקודי (מזח"ב קכח, ב. וראה גם שם סז, ב. קפד, א). תו"א ויקהל פט, ד. לקו"ת חוקת סה, ג. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
