גיליון 793, ערב שבת-קודש חג-הסוכות, י"ד בתשרי ה'תש"ע (02.10.2009)
דבר מלכות
הסוכה המאחדת
הוראה נפלאה מפסק ההלכה בשאלת בני חצר ששכחו לערב בשבת סוכות * בגלל שנאת חינם קבע לו רשות לעצמו ואינו יכול להתאחד עם שאר בני-ישראל * העצה היא המשכת המקיף של סוכה, הכולל את כל ישראל בשווה * לכל החסידים והמקושרים יש מקיף אחד – זהו המקיף של הרבי המאיר על כולם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כאשר אאמו"ר ז"ל . . למד לקבל "סמיכה" לרבנות, החליט – מאיזה טעם שהוא – לנסוע להבחן ולקבל סמיכה אצל כמה וכמה גדולי-ישראל שלא היו מחוגי החסידים ("עולם'שע גדולים"), כמו הגאון רבי חיים מבריסק, והגאון רבי אליהו חיים מייזל מלודז', ועוד הרבה מה"עולם'שע גדולים" בזמן ההוא.
כיוון שעל-פי לבושו היה ניכר על אאמו"ר עובדת היותו חסיד, ומה גם שנודע שהוא ממשפחת בית הרב – הרבה ר' חיים בריסקער לייגעו בבחינה ("ער האָט אים גוט געמאַטערט"), שמא יצליח להשתמט ("זיך אויסדרייען") מלתת לו סמיכת חכמים. וכשנוכח לדעת, בסופו של דבר, שלא יעלה בידו להשתמט מנתינת הסמיכה, הפטיר ואמר: "געוואַלד ר' לויק! אַזאַ גוטע קאָפּ, אין וואָס האָט איר עס אַריינגעלייגט!..." [=חבל נורא ר' לויק! ראש טוב כל-כך, ובמה השקעת אותו...] – כוונתו היתה לכך שאאמו"ר ז"ל השקיע את ראשו בלימוד חסידות וקבלה! (כ"ק אדמו"ר חייך, וחזר עוד הפעם:) "אַזאַ גוטע קאָפּ, אין וואָס האָט איר עס אַריינגעלייגט!..."
כדי לקבל סמיכה הוצרך המועמד לקבלת הסמיכה לשהות במחיצתו של ר' חיים בריסקער – בחדר הבית-דין ("בית-דין שטיבל") – בשעה שהיה פוסק שאלות, והיה מתבקש – על ידי ר' חיים בריסקער – לחוות דעתו איך צריך לפסוק בעניין זה.
בין השאלות שהופנו אליו היתה גם שאלה שהגיעה לר' חיים בריסקער בעיצומו של חג הסוכות – ביום טוב שחל בשבת או בשבת חול המועד, ובכל אופן, לאחר כניסת השבת – על דבר אנשי החצר שמשתמשים בסוכה אחת ושכחו לעשות "עירוב-חצירות". כשר' חיים בריסקער הפנה את השאלה לאאמו"ר, נענה אאמו"ר והשיב מיד – שהסוכה עצמה מערבת. ר' חיים בריסקער נהנה מה"המצאה", ואישר שהפסק הוא כדברי אאמו"ר.
ב. ויש לבאר הלימוד וההוראה מעניין זה בעבודת האדם1:
תוכנו של עירוב – שכל בני החצר שגובין מהם דבר-מאכל, כגרוגרת פת לכל אחד, משתתפים יחדיו בסעודה, ובאופן "שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד אינו עירוב, כי מה שמו עירוב שמו, שיהיו כולם מעורבים ומרוצים בו, שלא ימחה אחד בחבירו, אלא שותפות נוחה ועריבה"2 – שבזה מודגש עניין אהבת-ישראל ואחדות-ישראל.
וכאשר שוכחים לעשות עירוב – הרי זה מורה שנמצאים במעמד ומצב של חסרון בעניין אהבת-ישראל ואחדות-ישראל, וזוהי הסיבה לשכחה על דבר עשיית עירוב, שענינו אחדות-ישראל.
ג. ובהקדמה – שבנוגע לעניין השכחה נתגלה בימינו בחכמת הרפואה, שטבע האדם לדחות מכוח זכרונו דבר שאינו לפי רוחו, עד ששוכח ממנו.
ובאמת אין זה חידוש, אלא סברא ישנה ("אַן אַלטע סברא") שהובאה כבר בחסידות (וגם בספרים שלפני זה)3 – כמבואר באגרת הקודש4 ש"השגגות הן מהתגברות נפש הבהמית", כלומר, האפשרות לעבור עבירה בשוגג, ששוכח שזהו דבר האסור, היא, בגלל התגברות נפשו הבהמית [כמבואר במקום אחר בתניא5 ש"מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו . . כתולדתו . . ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתייה ושאר עניני עולם הזה"], ש"משכיחה" ממנו עניינים אלה שלא כדאי לה (לנפש הבהמית) שיזכור אודותם.
ובנדון דידן – השכחה (שמצד התגברות נפש הבהמית) היא בנוגע לעניין אהבת-ישראל, כדברי הגמרא6 "(ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם) אחרונים (ש)לא נתגלה עונם (לא נתגלה קיצם)", "רשעים היו בסתר"7, "שהיה להם שנאת חנם בלב, ולפנים כאילו אוהבים כו'"8,
– ויש לומר הביאור בזה: סיבת הרשעות "בסתר", היא, להיותה "שנאת חנם", כלומר, כיוון שאין לו טעם והסברה על כך ששונא את חברו, כי אם רשעות גרידא ("גלאַט שלעכטס'קייט"), הרי הוא מתבייש להודות בכך, ולכן מסתיר את שנאתו ומעמיד פנים כאילו אוהבו כו' –
אבל, כיוון שהשנאה קיימת (עם היותה בסתר), נעשה כל אחד מהם מציאות בפני עצמו, בעל הבית לעצמו, ואינו רוצה להיות ב"עירוב" ואחדות עם חברו, וכתוצאה מזה שוכח לעשות עירוב.
ד. והנה, כל זה הוא בימות החול, בהיותו במצב של חולין, שאז אין רצונו ב"עירוב" ואחדות עם חבירו, ובמילא, שוכח לעשות עירוב; אבל לאחרי זה, בבוא יום השבת, מצב של קדושה – כבר רוצה להיות בעירוב ואחדות עם בני-ישראל בענייני קדושה, תורה ומצוות, אלא שנזכר מדי מאוחר – לא רק בין השמשות, שאז מותר עדיין לעשות עירוב (כיוון ש"לדבר מצוה מותר לעשות בה (בין השמשות) כל דבר שהאיסור בשבת עצמה הוא מדברי-סופרים"9), אלא לאחרי שכבר קידש היום, שאז אסור לעשות עירוב.
ואז תופס את עצמו ("כאַפּט ער זיך") וצועק "געוואַלד געוויי געשריען"... [=נורא, כאב מר...] עכשיו כבר רוצה הוא להיות באחדות עם שכניו, אלא, כיוון שבימות החול, בהיותו במצב של חולין ("וואָכעדיק"), לא רצה להיות ב"עירוב" ואחדות עם שכניו, ובמילא שכח לעשות עירוב, לכן, נשאר כל אחד ברשות בפני עצמו, ובמילא, בחג הסוכות, אינם יכולים – לא רק השכנים, אלא גם הוא בעצמו – לטלטל הכלים והמאכלים מהבית אל החצר לתוך הסוכה, כך, שבחג הסוכות נשאר גם הוא רעב!... – לא רק "רעב" ברוחניות, בנוגע לנשמה בלבד, אלא גם בנוגע לנפש הבהמית והגוף, רעב כפשוטו!
[ועל דרך המבואר בקונטרס ומעין10 בפירוש הכתוב11 "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו וגו'", שיש מי שמדמה לעצמו שכאשר ילך בשרירות לבו (במקום לילך בדרך התורה ומצות) אזי יוכל להמשיך ולמלא תאוותיו בטוב גשמי, אבל, טעות היא בידו, כי, אצל בני-ישראל נמשכת גם ההשפעה הגשמית מצד הקדושה דווקא, ואין להם שייכות ללעומת זה שיוכלו לקבל משם אפילו השפעה גשמית.
– כדי שתהיה אפשרות לבחירה חופשית, יכול להיות שלפי שעה יקבל החוטא השפעה גשמית מלעומת-זה, ולא עוד, אלא מפני שהוא הוא (החוטא) הממשיך להם ההשפעה (שממשיך חיות בלעומת זה) לכן נוטל חלק בראש (כמבואר באגרת התשובה12), אבל, מצב זה יכול להיות לפי שעה בלבד, וסוף כל סוף בהכרח שתופסק ההשפעה, כיוון שבני-ישראל מקבלים השפעתם מצד הקדושה בלבד, ולולי זאת אינם יכולים לקבל גם השפעה גשמית.
ודוגמתו בנדון דידן – שבגלל שלא רצה ולכן שכח לעשות העירוב, נעשה אצלו חסרון (לא רק בעבודתו הרוחנית בעניין אהבת-ישראל ואחדות-ישראל, אלא) גם בהשפעה גשמית, שאינו יכול לאכול ולשתות, ונשאר רעב, כיוון שללא עירוב, אסור לטלטל המאכל והמשקה מהבית אל החצר שבו נמצאת הסוכה].
ובסופו של דבר – תופס את עצמו – כשעתיד הקב"ה לעשות סוכה מעורו של לויתן13 ולהושיב בה את כל בני-ישראל השייכים לתורה ומצות, אזי ימצא את עצמו, ח"ו, מחוץ לסוכה!...
ה. והתיקון לזה – על-ידי הסוכה, שהסוכה עצמה מערבת14:
אמרו חז"ל15 "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", ומבואר בזה16, ש"סוכה" הוא עניין המקיף, ומצד המקיף נמצאים כל בני-ישראל באחדות, "בסוכה אחת", ואינם רוצים שיהיה פירוד ביניהם ח"ו, כשם שאינם רוצים להיות נפרדים מאלקות ח"ו (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר17 בשם רבינו הזקן, שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות ח"ו נפרד מאלקות, ומשום זה אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד משאר בני-ישראל).
וכיוון שהמקיף דסוכה הוא מקיף כזה שצריכים להמשיכו בפנימיות, בשכל והשגה, טעם ודעת,
– כמפורש בקרא18 "למען ידעו דורותיכם וגו'", וכדרשת חז"ל19 (בטעם שסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה) "עד עשרים אמה אדם יודע כו' למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע כו'", היינו, שקיום המצוה תלוי בהידיעה20 –
נמשכת אחדותם של ישראל שמצד המקיף ("כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת") ופועלת גם בנוגע לענייני אכילה ושתייה בפועל ממש – שהסוכה מערבת את כל בני החצר להיות נחשבים כאנשי בית אחד, ובמילא יכולים לטלטל מהבית לסוכה מאכלים ומשקאות גשמיים!
ו. וההוראה מזה בנוגע אלינו:
גם כאשר חסר בעניין העירוב והאחדות, וישנם כאלה שלא הגיעו עדיין לדרגא כזו שינדבו את העצים שלהם בשביל קרבנו של הזולת (כמדובר לעיל21 בעניין "קרבן העצים"), "מ'האַלט נאָך ניט דערביי", ועל כל פנים לא נמצאים בדרגא כזו בכל עת ובכל שעה, ותלוי הדבר בשינויי הזמנים – צריך לידע ולזכור שבנוגע ל"סוכה", עניין המקיף, כולם שווים, שיש לכולנו מקיף אחד – המקיף של הרבי ("דעם רבי'נס מקיף")... שמקיף אותנו כמו סוכה שמקיפה את כל מציאות האדם, מהראש ועד הרגלים, וגם הערדליים ("מיט די קאַלאָשן")...
– כידוע הפתגם22 אודות גודל מעלת מצות סוכה, שהיא המצוה היחידה שנכנסים בתוכה לא רק עם כל הגוף אלא גם עם הערדליים, אשר, עם היותם לבוש המגן מפני הרפש, נכנסים גם עימהם לתוך הסוכה, כך, שמצות סוכה מקיפה את האדם יחד עם הרפש ("מיט די בלאָטע") שנדבק אליו –
וכיוון שיש לנו את המקיף שהרבי נתן לנו, מקיף שמאחד את כל המקושרים והחסידים – הרי מקיף זה יפעל סוף כל סוף שכל ישראל ישבו (בפנימיות) בסוכה אחת, להיות לאחדים כאחד, "כאיש אחד חברים"23.
וזו תהיה הכנה והקדמה לביטול אריכות הגלות – שתמורת "שנאת חנם" שהיא סיבת אריכות הגלות ("אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם", כנ"ל ס"ג), תהיה ההנהגה באופן של אהבה גם כשנדמה לו שזוהי אהבת חנם [למה תובעים ממנו – טוען הוא – להניח את עצמו ולחשוב אודות טובתו של יהודי שאינו מכירו ומעולם לא ראהו24 ובודאי שלא עשה לו איזו טובה?! זוהי "אהבת חנם", כיוון שלא יהיה לו מזה שום דבר], שכן, "אהבת חנם" זו תבטל את ה"שנאת חנם" ההיא (סיבת הגלות), ועל-ידי זה תבוא הגאולה השלימה25.
(מהתוועדות כ' מנחם-אב ה'תשי"א. תורת מנחם כרך ג, עמ' 257-262, בלתי מוגה)
______________________________
1) ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 91 ואילך.
2) שו"ע אדה"ז או"ח סשס"ו ס"ח.
3) ראה גם הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סה"י. וש"נ.
4) סו"ס כח (מלקו"ת להאריז"ל פ' ויקרא).
5) פרק יג (יח, רע"ב).
6) יומא ט, ב.
7) פרש"י שם.
8) חדא"ג מהרש"א שם.
9) שו"ע אדה"ז או"ח סרס"א ס"א.
10) מאמר ו' פרק ג' ואילך.
11) נצבים כט, יח-יט.
12) פרק ו.
13) ב"ב עה, א.
14) בהביאור דלקמן חסרים כמה פרטים שנאמרו בהתוועדות (המו"ל).
15) סוכה כז, ב.
16) ראה סה"מ תשי"א ע' 58. סה"מ מלוקט ח"א ע' רמט ואילך. ע' שנח. ועוד.
17) אג"ק שלו ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד.
18) אמור כג, מג. וראה סה"מ מלוקט שם ע' שנה ואילך. וש"נ.
19) סוכה ב, א. וש"נ. וראה סה"מ תש"ד ריש ע' 32. תש"ה ע' 43. ועוד.
20) דלא כבקידוש, שאומרים בו "זכר ליציאת מצרים", או מצות תפילין, שנאמר בה (בא יג, ט) "והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך . . כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" – רק זכרון, ולא ידיעה (ראה סה"מ תשי"א ע' 46 הערה 1 – נדפס בתו"מ ח"ב ע' 11).
21) בשיחת כ' מנחם אב שם.
22) ראה ס' אור ישרים (לר' משה חיים קליינמאַן) ע, ד – בשם הרה"ק ר' משה מקאברין.
23) ס' שופטים כ, יא. וראה חגיגה כו, א. תניא אגה"ק סו"ס כב.
24) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' קצא (נעתק ב"היום יום" ג אדר א). ח"ה ריש ע' פט (נעתק ב"היום יום" טו כסלו). ועוד.
25) ראה גם מכתב א' אלול שנה זו (אג"ק ח"ד ריש ע' תמ) –"וכבר מלתי אמורה בההתוועדות כו'".
משיח וגאולה בפרשה
ההוספה בשמחה, תזרז את הגאולה
ריקוד בשמחה גדולה שאין למעלה ממנה
חג הסוכות בכללותו קשור עם הגאולה העתידה – כמו שכתוב בהפטרה דיום א' דסוכות אודות הייעודים דלעתיד לבוא: "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות". ולהעיר גם מדברי הגמרא שלעתיד-לבוא ינסה הקב"ה את אומות העולם במצוות סוכה – "מצווה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה כו'".
והעיקר – שיהיה כן בפועל ממש, ותיכף ומיד, עוד לפני אמירת ההפטרה (שזמנה ביום, ולאחרי תפילת שחרית וקריאת התורה), בהתחלת הזמן ד"שמחת בית -השואבה" – מיד לאחרי תפילת ערבית, כדאיתא בגמרא "כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כיצד שעה ראשונה וכו' לתפילת מנחה, משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית-השואבה".
ולכן, יש להתחיל ב"שמחת בית השואבה" תיכף ומיד, ועוד לפני קידוש וסעודת יום-טוב, ואחר-כך יפסיקו למשך זמן כדי לקדש על היין, יין המשמח, ולאכול סעודת יום-טוב בשמחה, ולאחרי זה ימשיכו ב"שמחת בית השואבה" באופן ש"לא טעמנו טעם שינה".
והמעשה הוא העיקר – שלא יישאר בדיבור בלבד, או בספר הנדפס, כי אם "א לעבעדיקער ספר" (על-דרך הפתגם הידוע בנוגע לריקודים דשמחת-תורה שהיהודי נעשה הרגלים דהספר-תורה), ריקוד בשמחה גדולה, ועד לגדולה שאין למעלה ממנה – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.
וכן תהיה לנו — תיכף ומיד ממש, ובמילא, ממשיכים לחגוג "שמחת בית השואבה" בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בבית-המקדש השלישי ועד לקודש-הקודשים... וכאמור, תיכף ומיד ממש.
(משיחת ליל א' דחג הסוכות ה'תשמ"ט, 'התוועדויות' תשמ"ט, כרך א, עמ' 106 – בלתי מוגה)
המשך השמחה בטיסה לארץ-הקודש
כאשר שמחת בית-השואבה נערכת על-ידי בני-ישראל בכל מקום שהם, בריבוי מקומות, הרי זה ממהר ומזרז עוד יותר את שמחת בית-השואבה דכל בני-ישראל, במקום אחד – בעזרה שבבית-המקדש השלישי.
ובפשטות – שמיד לאחרי התחלת חגיגת שמחת בית-השואבה בחוץ-לארץ מקיים הקב"ה את הבטחתו "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני-ישראל" (ישעיה כז,יב), ולוקח את כולם "עם ענני שמיא" (דניאל ז,יג) לארצנו הקדושה.
וממשיכים שמחת בית-השואבה במשך הטיסה (פליענדיק) "עם ענני שמיא" ביחד עם עוד יהודים שפוגשים אותם במהלך הטיסה "עם ענני שמיא", ועל-אחת-כמה-וכמה עם היהודים שפוגשים בארצנו הקדושה.
(משיחות לילות חג הסוכות תנש"א, 'התוועדויות' תנש"א, כרך א, עמ' 122)
פריצת גדרי הגלות
ויהי-רצון שעל-ידי ההוספה בשמחת בית-השואבה ימהרו ויזרזו עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלמה — שהרי תכונת השמחה שפורצת גדר, ועל-אחת-כמה-וכמה שמחת בית-השואבה, עליה אמרו חז"ל "מי שלא ראה שמחה בית-השואבה לא ראה שמחה מימיו", בודאי שפורצת כל הגדרים, ולכל לראש — פריצת גדרי הגלות, באופן שלא נשאר רושם מעניין הגלות, כי אם, ההוספה בשמחה — כמו שנאמר "שמחנו כימות עניתנו" (תהילים צ,טו).
(משיחת ליל א' דחג הסוכות תשמ"ט, התוועדויות תשמ"ט כרך א, עמ' 107)
ממעייני החסידות
חג-הסוכות
וימינו תחבקני
חג-הסוכות הוא בבחינת "וימינו תחבקני". כשם שאדם מחבק את חברו מרוב אהבה ואינו מניחו להיפרד ממנו, כך בחג-הסוכות, הסכך וארבעת הדפנות הם בבחינת חיבוק של הקב"ה, שסובב ומקיף אותנו מכל צד, ואינו מניח לנו להיות 'נפרדים' ממנו.
(לקוטי-תורה – דרושים לחג-הסוכות, עט,ב)
ושמחת בחגך
בתפילת שמונה-עשרה של שלושה רגלים אומרים "אתה בחרתנו". ביאור הקשר בין בחירת הקב"ה בישראל לבין יום-טוב:
בחירת ה' בישראל מחייבת אותם להיות מופת לאומות תבל; הנהגתו של יהודי צריכה להיות מתאימה למי שנמנה עם העם הנבחר. לכן מציינים בחירה זו ביום-טוב, כי ביום כזה, שכשמו כן הוא, "יום טוב" ומבורך, קל יותר לקבל החלטה איתנה להתנהג בהתאם לאחריות האמורה.
וכדי שהיהודי לא ייגש למשימה זו כאל דבר קשה ומכביד, אומרת לו התורה "ושמחת בחגך!" – יש לעשות זאת מתוך שמחה רבה ועצומה.
(לקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 433)
"ושמחת בחגך והיית אך שמח"
כיצד אפשר לצוות על אדם לשמוח, והלוא השמחה תלויה ברגש הלב, שאין האדם שולט עליו?
שאלה דומה לזו נשאלת גם לגבי מצוות אהבת ה', "ואהבת את ה' אלוקיך" – איך אפשר לצוות לאהוב את ה', דבר שהוא תלוי ברגש הלב?! ומשיבים על כך שהציווי הוא להתבונן בדברים המעוררים את האהבה.
אף כאן כיוצא בזה: חג-הסוכות (וכן פסח ושבועות) הם זכר ליציאת-מצרים. כל המתבונן בניסי יציאת-מצרים באופן מעמיק עד שהוא "חי" את הגאולה מחדש, מובטח לו כי יבוא לידי שמחה גדולה.
ויש להוסיף: שמחה זו היא שמחת הנפש בלבד, שמחה רוחנית. והואיל וגם הגוף צריך לשמוח, בשמחה גשמית, אין די בהתבוננות זו, אלא יש לשמחו בדברים המביאים לו עונג ושמחה – "אין שמחה אלא בבשר ויין".
(משיחת ליל שמחת-תורה תשל"ז)
אושפיזין עילאין
בחג-הסוכות זוכה כל יהודי לארח בסוכתו שבעה אורחים נכבדים: שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב, משה רבנו, אהרון הכהן, יוסף הצדיק ודוד המלך. אושפיזין קדושים אלה יורדים מגן-עדן הישר אל הסוכה, ובלשון הזוהר: "אושפיזין (אורחים) עילאין שוין מדוריהון עמיה".
בטעם הדבר שהאושפיזין מופיעים דווקא בחג-הסוכות (ולא בחג הפסח או בשבועות), יש לומר:
בימי החורף קשה יותר לעבוד את ה' מאשר בימי הקיץ. בחורף אין השמש מאירה כל-כך, ומבואר שהשמש רומזת לשם הוי', המורה על אור וגילוי (כדכתיב "כי שמש ומגן הוי-ה אלקים" – שם הוי' משול לשמש ושם אלוקים למגן העוטף אותה). לכן באים אלינו האושפיזין בחג-הסוכות, כדי לתת לנו כוח ועידוד בעבודת הבורא, למשך ימי החורף שבפתח.
(משיחת חג-הסוכות תשי"ב. תורת מנחם תשי"ב כרך א [ד], עמ' 33)
משם שואבין רוח-הקודש
למה נקרא שמה בית-השואבה? שמשם שואבין רוח הקודש... יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית-השואבה ושרתה עליו רוח-הקודש (ירושלמי פ"ה ה"א)
מבואר בזוהר הקדוש, שהנשמה, כשהיא יורדת למטה, נקראת "יונה", על שם הכתוב "ולא תונו איש את עמיתו". כלומר: יש להיזהר שבמשך שהיית הנפש בגוף לא תונה בידי הגוף. ואדרבה – על הנפש "להונות" את הגוף ואת גשמיות העולם ולעשות מהם דירה ראויה לה' יתברך.
זהו הטעם שרז"ל הזכירו במיוחד את יונה הנביא בהקשר זה של שמחת בית-השואבה. כי ניסוך המים מסמל את התעלות הגשמיות; עלייתם של הדברים התחתונים למעלה. משמחת בית-השואבה שואבים אנו את הכוח 'להונות' את גשמיות העולם ולהעלותה, עד שהגשמיות עצמה תהיה דירה לקב"ה.
(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 424, משיחת שמחת בית-השואבה תשט"ז)
אור בית-השואבה
ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית-השואבה... תנא: אשה היתה בוררת חיטים לאור של בית-השואבה (סוכה נא,א, נג,א)
המשנה מספרת שהיו אלו "פרחי כהונה" (בחורים, רש"י) שהדליקו את המנורות שהאירו את ירושלים.
כתב הרמב"ם: "כל איש שנדבה רוחו לעמוד לפני ה' לשרתו" הוא בבחינת "כהן". וההוראה מדבריו בהקשר הזה – כל מי ש"נדבה רוחו אותו" יש לו להאיר את בתי ישראל באור התורה והמצווה, ועד אשר גם ענייניהם הארציים של ישראל יהיו מוארים באור התורה – "אשה היתה בוררת חיטים לאור של בית-השואבה". וחובה מיוחדת מוטלת על שכמם של הצעירים, "פרחי כהונה".
(לקוטי-שיחות כרך ד, עמ' 1365)
לא טעמנו טעם שינה
כשהיינו שמחים שמחת בית-השואבה לא ראינו שינה בעינינו... איני, והאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן שלושה ימים מלקין אותו וישן לאלתר? אלא הכי קאמר: לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי (סוכה נג,א)
יתרון האדם – שהוא יצור שכלי – על הבהמה, מתבטא גם בציור הגוף. באדם – הראש גבוה מהגוף לאות שהשכל שולט על הגוף. לעומת זאת, בבעל-חיים הראש והגוף באותה גובה, ואין הגוף נתון לשליטת השכל. יתר על כן, בבעלי-חיים ה"שכל" הוא אמצעי בלבד למילוי צורכי הגוף.
ואולם גם אצל האדם, בזמן השינה, לא ניכרת מעלת השכל על הגוף, שכן אז ראשו ורגליו בגובה אחד. נמצא כי בשינה משתווה האדם, לכאורה, לבהמה. שינה כזו לא היתה אפשרית בעת שמחת בית-השואבה. איזו שינה היתה אפשרית? רק שינה כזו שבה הראש נשאר למעלה מהגוף – "מנמנמי אכתפא דהדדי", היינו שגם בעת השינה היה ניכר ונרגש שזוהי שנתו של אדם בעל-שכל.
(משיחת שמחת בית-השואבה תשי"ד. תורת מנחם תשי"ד כרך א [י], עמ' 69)
דרכי החסידות
חג הסוכות
מעלת הפשיטות
מבואר בחסידות שערבה רומזת לאיש פשוט, המקיים מצוות באמונה פשוטה.
ויש לומר, שזה עומק כוונת רז"ל שאמרו שהערבה רומזת למי שאין בידו לא תורה ולא מצוות. כלומר, גם בו יש תורה ומצוות, אלא שחסרה אצלו מעלת השכל (תורה) ומעלת המידות (מצוות); עבודתו היא מתוך אמונה פשוטה בלבד. מובן אם-כן, שבערבה יש מעלה לגבי שאר הסוגים, כידוע שהפשיטות של איש פשוט חד היא עם פשיטות העצמות.
(לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 223)
אותי אתם לוקחים
איתא במדרש: "פרי עץ הדר, זה הקב"ה... כפות תמרים, זה הקב"ה... וענף עץ אבות, זה הקב"ה... וערבי נחל, זה הקב"ה". ויש לפרש, שכל מצווה מחברת את האדם המקיימה עם הקב"ה, מצוֶוה המצוָה (מצווה לשון צוותא וחיבור). ולכן "פרי עץ הדר – זה הקב"ה", וכן שאר המינים.
(שיחת חג-הסוכות תשל"א)
לקיחה תמה
ביום הראשון של החג, שבו חיוב נטילת ארבעת המינים הוא מן התורה, עליהם להיות שלמים, ו'חסר' פוסל אותם. היינו שלא חל על כך הכלל 'רובו ככולו'. ללמדך: לא דיי שרוב העם כשרים, אלא כל עוד אפילו יהודי אחד נשאר ב"חוץ", יש פגם וחסרון בעם כולו, שכן כל ישראל הם קומה אחת.
(שיחת שמחת בית-השואבה תשי"ז. תורת מנחם כרך יח, עמ' 52)
לב אחד לאביו שבשמים
לולב – לו לב. יהודי צריך שיהיה לו לב אחד לקב"ה בלבד. כמו שנאמר: "צור לבבי", הקב"ה הוא פנימיות נקודת לבבי, כביכול, ואין לי לב אחר.
(לקוטי תורה דרושים לראש השנה נז, ד)
למען תספר באזני בנך
סיפר הרה"ח רבי מענדל פוטרפס:
כשהייתי ילד, סיפר לי זקני: פעם אחת הייתי אצל הרבי הצמח-צדק בחג-הסוכות. לילה אחד נודע בין החסידים שהרבי יושב עכשיו בסוכה עם בניו הקדושים. אדיר היה חפצי לשמוע מה שמדברים שם, ולכן טיפסתי על הסוכה, ושמעתי שהרבי אומר: תודה לא-ל, שפעלתי בשלוש ערים שיקיימו מצוות אתרוג ווי דער זיידע (אדמו"ר הזקן) האט געוואָלט [כמו שהסבא רצה] – באתרוג מקאלאבריה. וסבי סיים: אני מספר לך זאת עכשיו, וכשתהיה אתה סבא – תספר זאת אף אתה לנכדיך.
(מפי השמועה)
דאגה למצווה
שנה אחת שהה הרבי הרש"ב מחוץ למדינת רוסיה, בגלל מצב בריאותו הרופף. לפני חג-הסוכות כתב מכתב וביקש שישלחו לו אתרוג לחג, והאתרוג אכן נשלח בעיתו ובזמנו. אולם בגלל שיבוש בדואר הגיע האתרוג רק בבוקר היום הראשון של החג. הדבר גרם לרבי צער רב. זוגתו, הרבנית שטערנע שרה, התבטאה אז: מה שנוסף לבעלי בבריאותו במשך זמן שהותו בחו"ל, הפסיד באותו יום.
(מפי השמועה)
חיבת הקודש
בשנת תרע"ט, בעת מלחמת העולם הראשונה, לא היו אתרוגים ברוסיה. רק לרבי הרש"ב, שגר אז ברוסטוב, היה אתרוג. חסיד אחד הגיע מקרמנטשוג, בחול המועד, כדי לברך על האתרוג. לאחר שקיים את המצווה, אמר בשמחה ובסיפוק: אה! תודה לא-ל! אמר לו הרבי: ייתן ה' שהשמחה של מצווה תאיר בכל השנה.
(מפי השמועה)
א'ל ת'בואני ר'גל ג'אוה
חסידים אומרים: מפני מה אין מזכירים בברכה את האתרוג (אלא את הלולב)? – מפני שהוא יפה מדי.
(מפי השמועה)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש, חג הסוכות
ט"ו בתשרי
ערב שבת קודש:
כדאי ונכון שיתחילו הבנות להדליק בפעם הראשונה ביום-טוב, שאז יברכו 'שהחיינו' גם על התחלת קיום מצוות הדלקת נר שבת ויום-טוב1.
הדלקת נרות בזמנה (לא יאוחר מזמן הרשום בלוחות).
אם אפשר, מדליקים את הנרות בסוכה2, ולפחות במקום שיראו אותו בעת הקידוש3.
מברכים: 'להדליק נר של שבת ושל יום טוב', ו'שהחיינו'.
מנחה. אומרים 'הודו' ו'פתח אליהו' – כבכל ערב-שבת-קודש4.
ליל שבת קודש:
קבלת שבת. מתחילים "מזמור לדוד", וממשיכים כבכל שבת5.
בפיוט "לכה דודי" אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה"5.
הסדר בתפילת ערבית: כגוונא, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב, בהזכרת שבת. ויכולו, ברכת מעין שבע, קדיש שלם. מזמור לדוד, חצי קדיש, ברכו. עלינו, קדיש יתום.
שמחת החג, וגם שמחת-בית-השואבה, מתחילות מליל ראשון של חג-הסוכות. נוהגים לשיר, למחוא כף ולרקוד [לא רק בחול-המועד, אלא] גם ביום-טוב (ואפילו אם חל בשבת)6.
ממצוות שמחת יום-טוב, לשתות בכל אחד מימי החג רביעית יין7. אך אפשר לצאת ידי חובה בשתיית הרביעית מכוס הקידוש (כשמכוונים לצאת בזה. ואפשר גם בלילה)8.
פעמים רבות דיבר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו על המבצע לבקר בבתי-כנסת (ולנסוע בחול-המועד לערי-השדה) כדי לשמח בשמחת בית השואבה ושמחת החג בכלל9. החל משנת תשמ"א היתה ההוראה לערוך שמחה זו בחול-המועד "ברחובה של עיר", וברוב עם הדרת מלך.
סדר הקידוש:
אומרים בלחש: "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד", "דא היא סעודתא", 'אתקינו' דשבת, ואחר-כך אומרים בקול: "אתקינו" (דיום-טוב) "יום השישי. ויכולו", "בורא פרי הגפן", "אשר בחר בנו", "לישב בסוכה", ו"שהחיינו"10.
קודם שהיה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מברך 'לישב בסוכה', היה מביט בסכך11.
מי שבירך 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות – לא יברכנה עתה. ברכת 'שהחיינו' בקידוש שבסוכה, עולה גם על עשייתה ועל מצוות הישיבה בה12, ולכאורה יש לכוון על כך בשעת הברכה, הן המקדש והן השומעים. איש שבירך (בטעות) 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, אם הדליקן חוץ לסוכה, יכוון לצאת כעת, או יברך בעצמו שוב ברכה זו בקידוש.
ביום-טוב דחג-הסוכות טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח13.
המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא" (וכן ביום)14.
אף-על-פי שנשים פטורות מן הסוכה, בכל-זאת אינן נמנעות מלאכול בה ולברך 'לישב בסוכה'15.
מדינא, בלילה הראשון של חג-הסוכות חייבים [האנשים] לאכול כזית פת בסוכה. ואפילו ירד גשם, מקדשים בסוכה ומברכים 'לישב בסוכה' ו'שהחיינו', אוכלים כזית וגומרים את הסעודה בבית16 (ובשעת ברכת 'המוציא' יש לכוון לגמור הסעודה בבית17). ואם פסק הגשם אחר-כך, יש לשוב לאכול בסוכה כזית פת (מבלי לברך שנית 'לישב בסוכה') ולברך ברכת-המזון בסוכה. אם כשיורד גשם נראה שהוא ייפסק אחרי שעה או שעתיים, צריך להמתין18.
אמנם מנהגנו שלא לצאת מהסוכה באמצע הסעודה גם כשיורד גשם, וגם במשך שאר ימי החג. במצב כזה נכנסים לסוכה, מקדשים ואוכלים בה ומברכים 'לישב בסוכה', ללא פקפוק, וגם מתוועדים19. וכן נהג הרבי.
מברכים 'לישב בסוכה' רק על לחם או מיני מזונות יותר מכביצה20 (כביצה: 54 סמ"ק). ומברכים תחילה 'המוציא' או 'מזונות' ואחר-כך, לפני שטועמים, מברכים 'לישב בסוכה'21.
המהדרים – גם מים אינם שותים מחוץ לסוכה6.
אין מנהגנו לישון בסוכה22.
בשולחן-ערוך רבינו הזקן23 נפסק, שהנכנס לסוכת חברו ל"שינה וטיול", מברך 'לישב בסוכה'. [והנכנסים לביקור קצר ומסתפקים אם זו קביעות, משתדלים לכבדם במיני מזונות יותר מכביצה].
אין מנשקים את הסוכה בכניסה או ביציאה6.
שחרית: אין נטילת לולב בשבת. שמונה-עשרה של יום-טוב, בהזכרת שבת. אחר חזרת הש"ץ אומרים הלל שלם. לכל הדעות מברכים עליו בתחילה ובסוף, וגם ביחיד (וכן גם בימי חול-המועד ושמחת-תורה).
כופלים "הודו לה'" אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו... " והציבור 24 עונה בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל... "; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל... ", והציבור עונה בקול (והש"ץ עמו בנחת): "הודו... ", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרן... "; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון... ", והציבור עונה בקול (והש"ץ עמו בנחת): "הודו... ", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'... "; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'... ", והציבור עונה בקול (והש"ץ עמו בנחת): "הודו...".
בשבת אין מקיפין את הבימה6, ו"אין אומרים 'הושענות' כלל"25.
אחר 'הלל' – קדיש תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום.
קריאת התורה. 'אתה הראת'. בפתיחת הארון אין אומרים י"ג מידות ו"ריבונו-של-עולם", אלא כרגיל: "בריך שמיה... ישועה ורחמים". מוציאים שני ספרי-תורה, את הראשון מוליך הש"ץ, וקוראים בספר הראשון לשבעה עולים (ויקרא כב) "שור או כשב", מניחים ספר שני על הבימה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. קוראים למפטיר בספר השני (במדבר כט) "ובחמישה-עשר יום". הגבהה וגלילה. הפטרה דיום א' דסוכות (זכריה יד) "הנה יום בא לה'", ומזכירים בברכה אחרונה שבת ויום-טוב. יקום פורקן, מי שבירך, אשרי. הש"ץ נוטל את ספר-התורה השני ואומר 'יהללו'. חצי קדיש. מוסף של יום-טוב, בהזכרת שבת.
נשיאת כפיים: לאחר קריאת 'כוהנים'26, הכול מכסים את פניהם בטלית, וגם את הילדים [והבחורים] מכניסים תחת הטלית27. גם ידי הכוהנים מכוסות בטלית28.
הכוהנים מפנים את פניהם לשמאלם, לימינם ולאמצע, בכל אחת מהמילים: 'יברכך', 'וישמרך', 'אליך', 'ויחונך', 'אליך', 'לך', 'שלום'29.
כשאומרים תיבת 'יברכך' – המתברך ראשו באמצע. ה' – מיסב ראשו לימינו. וישמרך – באמצע. יאר – לשמאלו. ה' – באמצע. פניו – לימינו. אליך – באמצע. ויחונך – לשמאלו. ישא – באמצע. ה' – לימינו. פניו – באמצע. אליך – לשמאלו. וישם – באמצע. לך – לימינו. שלום – באמצע30.
אין הקהל אומרים "ברוך הוא וברוך שמו" כשמזכירים הכוהנים את השם, ולא "כן יהי רצון" וכדומה31.
הש"ץ והכוהנים מנגנים בניגון המיוחד של ברכת כוהנים32. אין מנגנים בשם ה'.
כשהכוהנים נושאים כפיהם במוסף של יום-טוב אומר הקהל "ריבונו של עולם..." – בשעה שהכוהנים מנגנים דווקא, אבל כשהכוהנים אומרים את התיבות, צריך לשמוע. כשמנגנים הכוהנים לפני התיבה "וישם", אומר הקהל "רבונו של עולם... הצדיק". כשמנגנים לפני תיבת "לך" – "ואם... אלישע". כשמנגנים לפני תיבת "שלום" – "וכשם... לטובה". וכשהכוהנים אומרים תיבת "שלום", מסיים הציבור "ותשמרני ותחנני ותרצני"33.
"אדיר במרום... " אומרים אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על הפנים31.
הכוהנים נשארים על הדוכן עד אחר סיום 'קדיש תתקבל', וכך נהגו אצל הרבי. במקום שיורדים הכוהנים לפני-כן, יש להימנע מלומר להם אז 'יישר-כוח'34.
קידוש: "מזמור לדוד", "אתקינו", "ושמרו", "אם תשיב", "דא היא סעודתא", "זכור", "על כן" – בלחש. ורק ["אתקינו" דיום-טוב], "אלה מועדי", וברכות "בורא פרי הגפן" ו"לישב בסוכה" אומרים בקול35. המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא"14.
מנחה: וידבר וקטורת. אשרי, ובא לציון. חצי קדיש. ואני תפילתי. מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת 'ברכה'. שמונה-עשרה של יום-טוב [ב'והשיאנו' – אומרים כנדפס בעבר "שבת36 (ומועדי) קדשך"]. אין אומרים 'צדקתך'.
יום ראשון,
ט"ז בתשרי, א' דחול-המועד37
מוצאי שבת ויום טוב.
ערבית: אתה חוננתנו. יעלה ויבוא.
אם שכח לאומרו – בכל תפילות חול-המועד: אם נזכר קודם שאמר ה' של סיום הברכה – חוזר ואומר כסדר. לאחר שאמר ה' – יסיים "למדני חוקיך", ויתחיל 'יעלה ויבוא'. נזכר אחר הברכה קודם מודים – אומרו שם, ובסיומו אינו אומר "ותחזינה" אלא ממשיך בברכת "מודים אנחנו לך". אם כבר התחיל 'מודים' – חוזר ל'רצה'. אם כבר סיים 'יהיו לרצון' השני שבסוף התפילה – חוזר לראש התפילה, ללא "ה' שפתי תפתח". אם נזכר רק בזמן התפילה הבאה – מתפלל שתיים, והשנייה לתשלומין38.
אין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש"39.
הבדלה בסוכה. מברכים ברכת "בורא מיני בשמים" וברכת "בורא מאורי האש". כשמבדיל על היין מברך, אחר ברכת "המבדיל", "לישב בסוכה"40. "ויתן לך" אומרים בלחש41.
שמחת-בית-השואבה נעשית בשנים האחרונות בלילות חול-המועד בכל אתר ואתר בפרסום גדול וברחובה של עיר, בהשתתפות תזמורת וברוב עם42. כמו-כן נעשית שמחה וכו' לנשים בפני-עצמן.
המניחים את הלולב ומיניו במים, מצווה להחליף בחול-המועד מדי פעם את המים, כדי שיישאר הלולב לח והדור43.
מבצע תורה:
מכיוון שחול-המועד אסור במלאכה, וגם אין בו מצוות "חציו לכם" דיום-טוב, ו"לענגו" דשבת, לכן נשאר בו על כל אחד ואחד הציווי המלא של "חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש" (מלבד זמני התפילה, ומלבד שמחת יום-טוב [ומבצעיו], כמובן). ולכן, מכיוון שהקביעות דשנה זו היא שכל ימי חול-המועד רצופים הם, הרי זו הוראה על תוקף החיוב של לימוד התורה ביתרון מיוחד בימים אלה44.
נטילת לולב:
אסור לאכול לפני נטילת לולב45. והבריאים אינם טועמים, וגם אינם שותים מאומה לפני-כן46.
משכימים ומקדימים לקיים מצוות לולב, ובפרט לפעם הראשונה6.
נטילת לולב בסוכה היא מצווה מן המובחר, ואפילו קודם התפילה מברכים בסוכה47. וגם אם יורדים גשמים, מצווה מן המובחר להמתין עד שייפסק הגשם כדי ליטלו בסוכה48.
כשנותנים את ארבעת המינים לאחר לברך, גם לאחר היום הראשון, נכון לומר בפירוש שהוא "במתנה על-מנת להחזיר", "והוא תועלת לנותן ולמקבל"49.
איטר יד נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל-כל-אדם, ואת האתרוג בשמאלו שהוא ימין-כל-אדם50.
שדרת הלולב צריכה להיות מול פני הנוטל51.
מהדרים לברך על אתרוג מקלבריה52.
עומד כשפניו למזרח, נוטל את הלולב ביד ימין ומברך על הלולב, ומתחיל ברכת שהחיינו – כשהלולב בימינו והאתרוג בשמאלו. בסיום הברכה – מחברים אותם6.
את הלולב ומיניו מחבר לשליש העליון של האתרוג, אשר אוחזו באלכסון קצת6.
הנענועים: לדרום וצפון – לקרן דרומית מזרחית, קרן צפונית מזרחית. למזרח – לאמצע המזרח. למעלה – בהבאה מורידים תחילה מעט "המשכה בעולם", ואחר-כך מביאים אל החזה. למטה – בהבאה מעלים תחילה מעט "העלאת העולם", ואחר-כך מביאים אל החזה. למערב [דרך ימין] – שתי פעמים הראשונות לקרן מערבית דרומית, בפעם השלישית – לאמצע מערב6. לכאורה הכיוון צ"ל למזרח ומערב העולם, ולא שה"מזרח" הוא תמיד לכיוון ירושלים כבתפילה53.
לכל צד – הולכה והובאה שלוש פעמים. בהבאה צריך להגיע עד החזה, "מקום שמכים באמירת 'אשמנו'"6.
גם ההולכה, כולל ההולכה הראשונה, מתחילה מן החזה54. אחר כל הולכה מנענעים (מכסכסים) את הלולב, ואחר-כך עושים את ההובאה55.
ראש הלולב יהיה למעלה בכל הנענועים25.
במשך כל הנענועים האתרוג מכוסה ביד – חוץ מהנענוע האחרון, שאז מגלהו קצת6.
שחרית:
אין מניחים תפילין בכל ימי חול-המועד56.
באמירת הלל אוחזים את הלולב (ביד ימין), ולנענועים מצרפים אליו גם את האתרוג (ביד שמאל)6.
מנענעים את הלולב ומיניו ארבע פעמים בהלל: ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ב"אנא ה' הושיעה-נא", ובכופלו [בין שני הנענועים ב"אנא ה'" היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו עושה הפסק כלשהו, כגון הנחת האתרוג, הפרדת הרגליים, סידור הטלית על כתפיו וכדומה57], וב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" הראשון58 אשר בסוף ההלל. ואם בירך על הלולב בבית-הכנסת קודם הלל, אינו מנענע ב"אנא ה' הושיעה-נא" אלא פעם אחת25.
סדר הנענועים: "הודו" – לדרום (הכיוון המדוייק לכל הצדדים – כנ"ל בברכת הלולב), "לה'" – אינו מנענע (אבל מצרף אמירתו לאמירת מילת "הודו"), "כי" – לצפון, "טוב" – למזרח, "כי" – למעלה, "לעולם" – למטה, "חסדו" – למערב. "אנא" – לדרום ולצפון, "ה'" – אינו מנענע, "הושיעה" – למזרח ולמעלה, "נא" – למטה ולמערב59.
הושענות:
מוציאים ספר-תורה אחד, ועומד איתו ליד הבימה ומחזיקו60. בעת אמירת ההושענות נשאר ארון-הקודש פתוח61.
[כמדומה שנהוג להקיף בבית-הכנסת גם כשמתפללים ביחיד].
באמירת ההושענות היה הרבי מחזיק את ארבעת המינים בשתי ידיו, ומצמידם לחזהו62. לפני אמירת ה'הושענא' של היום אומרים ההושענא דיום השבת – 'למען אמיתך', אבל אין מקיפים אלא באמירת הושענא דיום זה ('אבן שתיה')6.
אומרים תיבת "הושענא" בראש כל ארבעת ה'אותיות' המקדימות (הושענא למענך אלוקינו, הושענא למענך בוראנו...), וכן קודם כל 'אות' שבסדר אותו היום (הושענא למען אמיתך, הושענא למען בריתך... – כך נהג הרבי)61. באותיות שאומרן החזן בקול רם – שאז מקיפין בהן – אומרים זאת לפניהן ולאחריהן6.
מנהגנו שהש"ץ מתחיל לומר בקול רם מאות ס' או ע'. מדייקים לעשות היקף אחד שלם סביב הבימה, ומסיימים אותו באמירת אות ת'6.
ההקפות הן (נגד כיוון השעון) מזרח – צפון – מערב – דרום63 (מי שהתחיל ממקומו – ישלים סיבוב).
מי שאין לו ד' מינים – ייקח מאחר שסיים, ויקיף גם הוא. מי שאירע לו אֵבֶל (רח"ל) בחג, אינו מקיף, וכן אבל על אביו ואמו במשך כל י"ב חודש אינו מקיף. ויש לו לכבד בארבעת-המינים שלו אדם אחר שאין לו ד' מינים – שיקיף הוא64.
את הפסוקים "כי אמרתי..." (ודומיו, שבסוף כל הושענא) אומרים רק בהושענא-רבה6.
בשנים האחרונות הורה הרבי לנגן "הושיעה את עמך..." בניגון הידוע65.
את הפסוק "למען דעת..." שבסוף ההושענות, אומרים בקול רם כשמכניסים את ספר-התורה להיכל65.
קדיש תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום.
קריאת התורה: מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת פינחס לארבעה עולים. על-פי הוראת הרבי – נראה שיש לנהוג כמנהג הרווח באה"ק לקרוא לכל עולה את פרשת היום (היום – "ביום השני" ארבע פעמים, וכן הלאה), ולא כפי שהונהג על-פי ההקלטה משיחת י"ז תשרי תשמ"ט ששלוש העליות הראשונות הן כמו בחו"ל: כוהן – "וביום השני", לוי – "וביום השלישי", ישראל – "וביום הרביעי", ורק הרביעי קורא את קרבן היום בלבד "וביום השני" (משא"כ בחו"ל מוסיפים לקרוא ל'רביעי' גם את 'ביום השלישי', משום ספיקו של יום). וכיוצא-בזה בכל ימי חול-המועד66. אולם יש רבנים המחזיקים בהנהגה החדשה מתשמ"ט דווקא67. על המרא-דאתרא בכל קהילה להודיע לכל הציבור שלו את הכרעתו עבורם בזה.
חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון, יהללו, חצי קדיש, מוסף.
בקרבנות בתפילת מוסף אומרים בארץ-הקודש "וביום השני" (בלבד), "ומנחתם" (כיוון שאין כאן 'ספיקא דיומא').
בכל ימי חול-המועד (כמו ביום-טוב), חייבים הגברים לשתות בכל יום רביעית יין, לקיים מצות שמחת-יום-טוב7.
בדבר ביקור בקברי צדיקים בחול-המועד – ניתן להתפלל שם על הצריכים לישועה, אף ש"הנפשות עולות למעלה ואינן מושגות"68.
מבצע לולב:
הרבי הנהיג, אשר בימי חג הסוכות יוצאים עם הד' מינים לרחוב וכיוצא בזה, מקומות שם נמצאים בני ובנות ישראל לזכותם במצווה זו6. גם במבצע לולב משתדלים שיטלוהו בסוכה. [וכן לכבדם במיני-מזונות, ולברך עמהם "לישב בסוכה"]69.
ידועה הנהגת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אשר הד' מינים שהוא מברך עליהם הוא מוסרם כדי שהקהל יוכל לברך עליהם. "מסופר על אחד הרה"צ (כמדומה מפולין) שהתנהג כן בקביעות, וכששאלוהו והרי על-ידי המשמוש נוגעים בהעניין דהדר, ענה, שאין לך הדר מזה שכמה וכמה מבני-ישראל יקיימו בו מצווה נעלית זו"70.
במשך ימי חול-המועד, יש לנסוע מחוץ לעיר לעורר יהודים בענייני תורה ומצוות, כולל הפצת המעיינות, ולדאוג לכך שיהיו גם שם ארבע מינים כשרים, כולל הוספה במניין ההדסים, לפחות עוד ג' הדסים; ומה טוב – לצרף לנסיעה גם את ה'אשת חבר', וכמו כן את הילדים, לחנכם גם בענייני הפצת המעיינות71.
יום שני
י"ז בתשרי, ב' דחול-המועד
היום, וכן בימים הבאים, אין מברכים עוד 'שהחיינו' על הלולב (אלא מי שלא בירך עדיין על הלולב בשנה זו).
הושענות: "אום אני חומה".
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום השלישי". לשיטה השנייה: כהן "וביום השלישי", לוי "וביום הרביעי", ישראל "וביום וחמישי", רביעי "וביום השלישי".
במוסף – "וביום השלישי".
במשך ימי חול-המועד מחליפים ההדסים והערבות, כולם או חלק מהם, אבל אין לוקחים בכל יום ערבה חדשה וכו'6.
יום שלישי
ח"י בתשרי, ג' דחול-המועד
הושענות: "אדון המושיע".
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום הרביעי". לשיטה השנייה: כהן "וביום הרביעי", לוי "וביום החמישי", ישראל "וביום השישי", רביעי "וביום הרביעי".
מוסף – "וביום הרביעי".
יום רביעי
י"ט בתשרי, ד' דחול-המועד
הושענות: "אדם ובהמה".
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום החמישי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום החמישי".
במוסף – "וביום החמישי".
יום חמישי
כ' בתשרי, ה' דחול-המועד
הושענות: "אדמה מארר".
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום השישי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום השישי".
במוסף – "וביום השישי".
יום שישי
כ"א בתשרי, הושענא-רבה
יש להתוועד גם בלילה זה72. מלבד זאת, יש להוסיף ביותר בשמחת בית השואבה, בריקוד ובכלי-זמר, יותר מבכל לילי החג. ואף שהזמן מועט בכמות, יש לנצל לשם כך כל רגע פנוי, ואף להשלים בו את כל מה שהחסירו בזה במשך החג, באופן ש"מועט מחזיק את המרובה"73. פעם אחת74 הורה בנוגע לפועל, לצרף גם משבעים אומות הנמצאים, בהשגחה פרטית, בקירבת מקום, שגם הם יראו (וישתתפו) בשמחה זו, באופן ד"אתה על במותימו תדרוך", עיי"ש.
נשארים ערים כל הלילה. כל אחד קורא לעצמו (ולא בציבור) את כל חומש 'דברים' לפני חצות. גם את פרשת 'ברכה' אומרים הלילה רק פעם אחת75.
מה טוב ומה נעים, שביום זה, שעניינו מיתוק הגבורות, יוסיף כל אחד ואחד בנתינת הצדקה יותר מהשיעור הרגיל76.
זמן חצות הלילה בתל-אביב: 11:28.
אחר חצות אומרים (בציבור) בחגירת אבנט את כל התהילים, ואין מאריכים באמירתו77.
באמירת קדיש נוהגים כמו בשבת מברכים78.
לאחר כל ספר מהתהילים אומרים את ה"יהי רצון" של הושענא-רבה ואת ה"יהי רצון" שלאחר צאת הלבנה, בנוסף ל"יהי רצון" של יום-טוב79.
מנהג ישן, שהגבאים מחלקים מקופת הציבור תפוח מתוק לכל אלה שאמרו תהילים בליל הושענא-רבה, בין ספר לספר וכיוצא בזה. אכילתו היתה מיד בסוכה, כשאמרו תהילים בסוכה. כיום, כשאין אומרים את התהילים בסוכה והכול מהדרים שלא לאכול מאומה מחוץ לסוכה, אוכלים את התפוח בסוכת בית-הכנסת או אחר-כך בסוכה הפרטית, לאחר שמטבילים אותו בדבש, על דרך המנהג בראש-השנה80.
אחרי גמר אמירת התהילים, ניעורים כל הלילה (עלות השחר בתל-אביב: 3:41) ועוסקים בלימוד התורה, איש איש במה שבוחר81.
חשוב לדעת, שבכמה מקומות בשיחותיו מיום זה, נוקט הרבי בפשטות שנוהגים גם אצלנו לומר גם את פרקי הזוהר המובאים בספר 'תיקון ליל הושענא-רבה'82.
בסוף הלילה היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הולך לטבול במקווה, וגם חסידים נהגו כך83.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה מכין (קושר) את ההושענות עבור כל בני הבית [מכינים גם עבור נשים וקטנים84. לקטנים שבעריסה – יש נוהגין גם לחבוט עבורם].
קושרים אותן על-ידי עלים של לולב85.
גם מי שהיה ער כל הלילה ולא ישן חצי שעה – מברך בבוקר את כל ברכות השחר. מי שבוודאי ישן שיעור זה, רחץ פניו ולבש בגדיו (ונעל נעלי-עור) – מברך כל ברכות השחר מחצות הלילה ואילך86, חוץ מ'הנותן לשכווי' למי שלא שמע קול תרנגול, שחייב להמתין לעלות השחר [עדיף לצאת לצרכיו תחילה, אבל גם אם לא יצא יברך 'אשר יצר'].
שחרית:
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות ב[משך] חול-המועד סוכות, וכיוון כך, שלנטילת לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים87, אבל אין זו הוראה לרבים.
בהושענא-רבה אין לובשים 'קיטל', ובתפילה עצמה (וכן בהוצאת ספר-תורה וכו') אין מוסיפים על נוסח תפילת חול-המועד88.
לפני הלל מסירים את שתי הכריכות שעל הלולב עצמו, ונשארות רק שלוש הכריכות המאגדות את הלולב, ההדסים והערבות ביחד6, כי בהושענא רבה צריך להרבות בכיסכוס עלי הלולב ובשמחה89.
הושענות:
מוציאים את כל ספרי-התורה שבהיכל6, ועומדים עמם ליד הבימה. אומרים את ז' ההושענות (ולאחר גמר כל הקפה אומרים בקול את הפסוקים שלאחר כל הושענא, פסוקים המיוחדים להושענא-רבה) ומקיפים את הבימה שבע פעמים, בארבעת המינים90 בלבד91. גם היום מתחילים להקיף את הבימה בכל פעם באות ס' או ע'92. לאחר-מכן, אומרים "אני והו . . כהושעת . . אני והו הושיעה נא" (בהשמטת הקטע האחרון, שייאמר בסוף ההושענות דהיום). ומתחילים "תתננו לשם..." עד סיום פיוטי ההושענות25.
[כמדומה שנוהגים לומר כל 'כותרת' שבין הפיוטים, בקול, הש"ץ ואח"כ הקהל].
יש לפסק כך: "ואוצרך – הטוב לנו – תפתח"93.
"קול מבשר ..." – אומר הש"ץ ג' פעמים, ואחר-כך הקהל ג' פעמים.
בסיומם, מכניסים את ספרי-התורה להיכל, מניחים את ארבעת-המינים מהיד, ואומרים 'קדיש תתקבל'. לאחר מכן, לוקחים חמישה בדי ערבה וחובטים בקרקע חמש פעמים [הרבי היה מפריד את הערבות זו מזו קודם החבטה, וחובט קלות. הרבי עמד בהלל ובחביטת ההושענות על הרצפה ממש], מניחים את ה'הושענא' הצידה, ואחר-כך אומרים את ה"יהי רצון"94.
גם נשים וקטנים נוהגים בחביטת הערבה.
הרבי לא היה זורק את ה'הושענות' החבוטות על ארון-הקודש; לעיתים הניחן על כסאו, לעתים השאירן על הקרקע ולעיתים הכניסן לסידורו ולקחן עימו95.
אחר-כך מוציאים ספר תורה, וקוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום השביעי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום השביעי".
קרבן היום במוסף – "ביום השביעי".
בספר-המנהגים (משיחות תש"ח) איתא: "אין מנהגנו לאחל איש לחברו בהושענא-רבה "גמר חתימה טבא", "פתקא טבא" וכיוצא בזה" (אולי – כדי שלא לשנות מהנהגת שאר ימי חול-המועד). אבל בשנים האחרונות הזכיר זאת הרבי ואף אמר זאת כאיחול פעמים רבות בהתוועדויות יום זה96, ולכן גם אנ"ש אומרים זאת.
[מנהג ישראל לערוך היום 'סעודת-יום-טוב'97 לפני חצות היום – אם כי מדינא מותר עד 'מנחה קטנה'].
טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח98.
מנהג ישראל לאכול היום "קרעפכין" (כיסני-בצק ממולאים בבשר)99.
בארץ-ישראל מעבירים היום את הסדרה (פרשת השבוע – 'ברכה'), שנים מקרא ואחד תרגום, כולל ההפטרה.
בארץ-ישראל נכנסים לסוכה לפנות ערב (ואוכלים או שותים דבר-מה) כדי 'להיפרד' ממנה, אבל אין אומרים "יהי רצון"6.
הדלקת הנרות: ברכת 'להדליק נר של שבת ושל יום-טוב' ו'שהחיינו'.
במנחה של הושענא-רבה אומרים בפעם האחרונה 'לדוד ה' אורי'.
___________________________
1) סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 481. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסא.
2) לוח כולל-חב"ד, ממטה-אפרים סי' תרכ"ה סל"ג. משנ"ב סי' תרל"ט ס"ק ח.
3) ראה לקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 283, וש"נ.
4) לוח כולל-חב"ד, ער"ה.
5) ספר-המנהגים עמ' 26.
6) שם, מנהגי חג הסוכות.
7) שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ז (לשתות יין). תו"א מגילת אסתר צט,ג (רביעית).
8) שיחות-קודש תשל"א ח"ב עמ' 87, תוד"ה ידי יין פסחים קח,ב. אמנם, מלבד זאת צריך גם "לקבוע סעודתו [כל הסעודות] על היין" כמ"ש בשו"ע רבינו שם. אבל בזה לא נאמר שיעור. וראה 'התקשרות' גיליון תקל"ט.
9) נסמנו ב'אוצר' עמ' שכו.
10) ע"פ ספר-המנהגים, עמ' 56 והגש"פ של הרבי.
11) 'אוצר' ס"ע רצט. וי"א שעשה זאת בסיום הברכה, לפני התיבות 'לישב בסוכה' ('התקשרות' גיליון תקל"ז עמ' 14).
12) שו"ע אדמוה"ז סי' תרמ"א ס"א. וראה שלחן המלך שם.
13) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ח, וכף החיים סי' תקפ"ג ס"ק ד.
14) כדין השו"ע (אדמוה"ז סי' תרמ"ג ס"ג-ד), כיוון שאין הם אומרים קידוש היום, ואף אינם שותים יין כשיעור קביעות סעודה.
15) שו"ע אדמוה"ז סי' תרמ ס"ב. 'אוצר' עמ' ש.
16) שו"ע אדמוה"ז סי' תרל"ט סי"ז-יח.
17) שו"ע אדמוה"ז סי' קעח ס"א.
18) עיין בנו"כ השו"ע סי' תרל"ט ס"ה.
19) 'אוצר' עמ' שב, עיי"ש.
20) שו"ע אדמוה"ז סי' תרל"ט סי"א.
21) שם סי' תרמ"ג ס"ד.
22) הביאור בזה בלקוטי-שיחות חכ"ט עמ' 211, ובלה"ק 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רסח, וש"נ. 'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 325. וראה 'אוצר' עמ' שא (עיקר הטעם משום 'מצטער', ובפרט אם נפחת יחס הקדושה לסוכה עקב השינה).
23) סי' תרל"ט סט"ז.
24) ולא הש"ץ, כמ"ש בהגש"פ של הרבי וכן משמע ב'היום יום' ל' בתשרי, ודלא כנדפס בספר-המנהגים עמ' 41 ומשם ב'אוצר', בגיליונות 'התקשרות' בעבר וכו' – קובץ 'הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתי"ט עמ' 73.
25) סידור אדמוה"ז.
26) הנהגת הרבי, כפר-חב"ד, גיליון 618, בשם קונטרס 'מלך ביופיו'. בלוח חג השבועות פורטו דיני ומנהגי נשיאת-כפיים.
27) לקוטי-דיבורים ח"א עמ' 58. 'היום יום', טו בתשרי. 'ציצית הלכה למעשה' פי"ב סכ"ז-כח וש"נ.
28) כדעה הראשונה בשו"ע אדמוה"ז סי' קכח סל"ו.
29) שם סעיף נח.
30) 'היום יום' ז' בסיוון (ועיי"ש טו תשרי בסופו), 'רשימות' חוברת קיד עמ' 26.
31) ספר-המנהגים עמ' 42.
32) שנסדר ע"י ה'מקהלה' של חסידי אדמו"ר האמצעי, ספר הניגונים ניגון כז.
33) 'היום יום', ספר-המנהגים ו'רשימות' שם.
34) ולברכם רק בהושטת-יד. ראה משנה-ברורה סי' קכח ס"ק ס. הרבי היה מברך כל כוהן 'יישר-כוח, כוהן!', והכוהנים נוהגים לענות 'ברוכים תהיו!'.
35) ע"פ ספר-המנהגים עמ' 57 הערה 8. וראה הנסמן לעיל בקידוש הלילה.
36) כן נהוג ללא ספק. וכך מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר. והאמור בספר-המנהגים עמ' 64 סוף הערה 39, כנראה נפלה בו איזו טה"ד.
37) לבני חו"ל: ערבית דיו"ט, ותודיענו. הדלקת הנרות: לאחר צאת-הכוכבים, ומברכים "של-יום-טוב" ו"שהחיינו". סדר הקידוש בסוכה, הפעם: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן, לישב בסוכה. לפני תפילת שחרית קורא כל אחד לעצמו את הפטרת היום ("ויקהלו" מלכים-א ח). בהוצאת ס"ת בשחרית אומרים י"ג מדות פ"א, רבש"ע וכו', מוציאים ב' ס"ת וקוראים לה' עולים 'שור או כשב', חצי קדיש כדאתמול, בספר הב' מפטיר כדאתמול, הפטרה "ויקהלו אל המלך שלמה", אשרי, יהללו, מוסף, "ובחמשה עשר", "ומנחתם" (ואין אומרים "וביום השבת" ו"ישמחו"), נשיאת-כפיים וכו'. מוצאי יו"ט: אתה חוננתנו, יעלה ויבוא, הבדלה בסוכה (כנ"ל, בלי "בשמים" ו"מאורי האש", ואין אומרים "ויתן לך"). שחרית חוה"מ: הקריאה בתורה, וכן קרבנות היום במוסף – כנדפס בסידורים, חצי קדיש לאחרי 'רביעי'. העברת הסדרה 'ברכה' שנים מקרא ואחד תרגום – לכאורה (רק) בשבת שהיא ערב שמחת-תורה.
38) ע"פ לוח כולל-חב"ד.
39) לוח כולל-חב"ד. הטעם למניעתו כשיש יו"ט בימי החול הוא מפני שאין ששת הימים ראויים למלאכה (שו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג), וחוה"מ אינו נחשב "ימי המעשה" – ראה שע"ת סו"ס זה בשם הברכ"י, וליקוטי מהרי"ח ח"ג 'סדר מוצאי יו"ט' (דפוס ראשון, לג ע"ב).
40) 'רשימות' חוברת ד' עמ' 11. וראה 'אוצר' עמ' שח ועמ' שכד.
41) היום יום בשבת חוה"מ פסח וסוכות. וחבל שנשמט מספר-המנהגים.
42) ראה 'אוצר' עמ' שכב-ג.
43) שו"ע סי' תרנ"ד.
44) לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 266.
45) שו"ע סי' תרנ"ב ס"ב.
46) ראה 'אוצר' עמ' רצג, ובעמ' צ לעניין תקיעות. [מפי השמועה, הוראת הרבי שמן הראוי לאכול 'מזונות' אחר נטילת הלולב, כדי שברכת 'לישב בסוכה' תעלה גם על הנטילה שלפניה (אף שגם היא נחשבת 'קביעות' בקל-וחומר משינה וטיול, ראה לקוטי-שיחות כרך כב עמ' 125). וראה מש"כ ע"ז ב'פרדס חב"ד' גיליון 15 עמ' 207 וגיליון 16 עמ' 227].
47) סידור אדמוה"ז.
48) לקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 125.
49) ע"פ ספר-המנהגים. ואכן הרבי אמר זאת גם בחול המועד.
50) שו"ע אדמוה"ז סי' תרנ"א סי"ד.
51) סידור אדמוה"ז. בספר-המנהגים צויין למג"א שם ס"ק ח, שזה כדעת רס"ג, שלטי-הגבורים והשל"ה שהובאו שם. וכ"כ במשנת-חסידים מסכת ימי מצווה וסוכה פ"ד מ"ו, דלא כתולעת-יעקב (ראה כף-החיים שם ס"ק טו).
52) ספר המנהגים מנהגי חג-הסוכות.
ב'רשימות' (רשימות היומן עמ' קסא. רסג) מספר הרבי שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נתן לו (ופעם אחת – בשותפות עם גיסו הרמ"מ) גם אתרוג מארץ ישראל, "וציווני לברך בתחילה על הקאלאברי, ואח"כ לנענע עוד הפעם גם באתרוג של א"י". וראה הרבה פרטים כיו"ב ב'אוצר' עמ' עדר ואילך, אך בספר המנהגים לא נזכר מזה מאומה.
53) ראה בס' 'ארבעת המינים השלם' עמ' תעד, שכן מנהג הנוהגים ע"פ האר"י בצפת ובטבריה.
54) 'אוצר' עמ' רצ.
55) לקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1162. עוד נהג הרבי, שהיה מביאם אל מול החזה, ואח"כ בתנועה נוספת היה מביאם ומגיעם אל החזה ממש. בכל משך הנענועים עמד במקום אחד כשפניו למזרח. לא פנה לכיוון הנענועים אלא בהפניית הידיים וחלק הגוף העליון. בכל הנענועים המינים זקופים ובגובה החזה, מלבד הנענועים למעלה ולמטה, שבהם המינים זקופים ורק הידיים מורמות לגובה הפנים או מושפלות למטה – 'אוצר' שם.
56) פסקי הסידור אות נה (וצ"ע מ"ט מביא רבינו הזקן את המניח תפילין בחוה"מ בהל' תפילין שבסידורו, נדפס בשו"ע ח"א במהדורה החדשה עמ' תרי"ט). וראה שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סי' קפו.
57) 'אוצר' עמ' שיב.
58) בספר-המנהגים נסתפק בזה הרבי, אבל ע"פ הגהתו ללוח כולל-חב"ד מנענעים ב'הודו' הראשון – שם.
59) ע"פ המג"א סי' תרנ"א ס"ק ט, ומנהגי האריז"ל. ואגב, צ"ע איך מקיימים כראוי אמירה וענייה דש"ץ וקהל ב'הודו' וב'אנא', כשלמעשה כל אחד אומר ומנענע בקצב שלו.
60) בלוח כולל-חב"ד כתוב שאם לכולם יש לולבים, יניחו את ספר-התורה על הבימה. ולכאורה אי"ז כבוד לס"ת.
61) 'אוצר' עמ' שיד.
62) שם עמ' שטו. צ"ב אם תמיד החזיקו עבורו סידור, וכמדומה שלפעמים אמר את ההושענות בע"פ.
63) מג"א סי' תר"ס.
64) רמ"א שם ס"ב, א"ר שם. ספר-המנהגים.
65) 'אוצר' עמ' שיז.
66) ההתכתבות בין הגר"ב נאה ז"ל לבין הרבי בנדון נדפסה לראשונה במלואה ב'פרדס חב"ד' גיליון 16.
67) דיון בנושא התקיים ב'התקשרות' גיליונות תר"מ–תרמ"ג, וראה גם בגיליון תרנ"א.
68) ראה בס' חוה"מ כהלכתו, בסוף ההוספות, להיתר. וכ"כ ב'דרכי חיים ושלום' אות תשפ"ג. אף שבזוהר ח"ב קמב,א ובשער רוה"ק הקדמה לח דף מב,א איתא שאז נפשותיהם עולות למעלה ואינן מושגות (וזה נזכר בהוראת הרבי שבס' 'ימי בראשית' עמ' 131, ובס' 'ימי מלך' ח"ג עמ' 1130). ובס' 'אבן השוהם', שו"ע מכתבי האריז"ל, חלק קברי צדיקים פ"א, 'פיתוחי חותם' אות לז, ביאר שאעפ"כ יש מעלה בתפילה מפני קדושת המקום, שלכן כ' ב'שער הגלגולים' דף מט,א שהאריז"ל הלך בחוהמ"פ למערת רבי ינאי. וראה נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק פג הערות ג,ה.
69) ממכתב המזכירות. אף שגם בלא אכילה אין חשש בברכת 'לישב בסוכה', מפני עצם הביקור בסוכת חבירו (כנסמן לעיל הערה 23) ובפרט שנטילת הלולב כשלעצמה עושה קביעות (כנ"ל בלקוטי-שיחות שבהערה 46) – אולי הכוונה בזה, להרגילם שמברכים זאת כשאוכלים מזונות או פת, כי למעשה קשה לדאוג שיאכלו שם "כביצה ועוד".
70) אג"ק חט"ז עמ' לח. וראה 'אוצר' עמ' רצו ואילך.
71) 'התוועדויות' תשנ"ב ח"א עמ' 76, שיחות קודש תשנ"ב ח"א עמ' 97.
72) ראה גם שיחת שמחת בית-השואבה תשי"ח, תורת-מנחם חכ"א עמ' 83.
73) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ח ח"א עמ' 285. ועוד.
74) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 325.
75) מלשון ספר-המנהגים עמ' 20 משמע, שבליל הושענא-רבה אין ההגבלה דלימוד מקרא בלילה, וכמו בעשי"ת. והאמור שם "והו"ר – גופא – לאחרי חצות" כוונתו שאמירת תהילים של יום זה (שהיא הנושא הנדון בקטע זה) מתחילה רק לאחרי חצות. ועצ"ע.
76) התוועדויות תשד"מ ח"א עמ' 294.
77) ראה התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 418. [לאידך, י"א שפעם אירע שמיהרו מאוד, ואז הרבי המשיך בקצב שלו, וסיים בחדרו].
78) לדברי הרה"ח רי"ל שי' גרונר ('הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתמה ס"ע 76), הרבי אמר קדיש אחרי כל ספר וספר בליל הו"ר, הן בשנת תשכ"ה והן בשנת תשמ"ט (דלא כסברת ה'אוצר' עמ' שלב). רק בשנת תשי"א לא אמר כלל (ימי בראשית עמ' 269).
79) בספר-המנהגים, מסה"ש תש"ח עמ' 171, ההוראה היא לומר אחר כל ספר את היהי-רצון של הו"ר והיהי-רצון שלאחר צאת הלבנה, אבל לא את היהי-רצון של יו"ט. אבל בהתוועדות ליל הו"ר תש"נ (התוועדויות ח"א עמ' 193 הערה 33, מהקלטה) מדובר על היהי-רצון שלאחר אמירת תהילים, שבו אומרים "כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו" – "כולל גם (ואדרבה – במיוחד) בהושענא רבה".
העירונו, שב'יהי רצון לליל הושענא רבה', אחר ספר רביעי, נדפס: "ותחתמנו בספר ישרים ותמימים", ואחר ספר חמישי "בספר צדיקים". ואחר ספר שלישי "בספר מזונות ופרנסה טובה". אבל באגרות קודש (חלק ב עמוד קעז. אגרת רנד), הובא בהוספות ללקוטי שיחות (חלק כט ע' 408), איתא שצריך לומר במקום זה "בספר זכויות", "בספר סליחה ומחילה", "בספר פרנסה וכלכלה". ולפלא שעד עתה לא נתעוררו בזה.
80) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רעו, מהתוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 346. וראה 'אוצר' עמ' שלג. כמובן, כשאוכלים זאת שלא בתוך הסעודה יש ליטול ידים תחילה ללא ברכה (ולא מהני אחיזה במזלג וכד' כיוון שאין דרכו בכך), כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' קנח ס"ג, ובסידורו סוף סדר נט"י לסעודה.
81) 'תקנות' כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לתלמידי ישיבות תומכי תמימים, 'אוצר' עמ' שלד.
82) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ו ח"א עמ' 408, תשמ"ח ח"א ס"ע 291, ועוד
83) 'אוצר' עמ' שלג, אדמו"ר מהורש"ב – משיחות תש"ח הנ"ל. ושם, שהטבילה שייכת להו"ר (אולי – ע"ד ליל שבועות. וראה גם 'אוצר' ניסן-סיון ריש עמ' רטו בקשר לליל שש"פ) ולא לתפילת שחרית.
84) שם עמ' שלד-ו.
85) שם עמ' שלד.
86) ראה פרטי החיוב בקצוה"ש ה, בדה"ש טו. באג"ק כרך חי, עמ' רעח איתא שעיקר הזמן משנתחייב בהן, ואחר-כך הוא רק תשלומין. וכל-שכן לעניין ברכות התורה, עיי"ש. לעניין הנהוג בכלל וגם ע"י הרבי שלא להפסיק מהלימוד אף לאחר שעלה השחר בוודאות, דלא כאמור בלוח כולל-חב"ד, ראה בלוח חג השבועות. שם נתבארו וצויינו כו"כ פרטים בעניין ברכות השחר למי שניעור בלילה בכלל.
87) סה"ש תש"ד עמ' 14.
88) 'אוצר' ס"ע שלו.
89) לקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1368.
90) הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד, 'אוצר' עמ' שלח.
91) ללא ה'הושענות' – שער הכולל פמ"ח ס"ט, ממשמעות האמור בסידור רבינו שלוקחים את הערבות רק לאחר סיום אמירת ה'הושענות'.
92) 'אוצר' עמ' שלט.
93) סה"מ תרפ"ז ס"ע כא, לקוטי דיבורים ח"א דף נט,א.
94) ע"פ סידור אדמוה"ז ו'אוצר' עמ' שלט-שמ (ולא כמש"כ שהרבי עמד על הבימה).
95) 'אוצר' עמ' שמ.
96) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 309, 'התוועדויות' תנש"א ח"א עמ' 163 (המקור האחרון – כאיחול).
97) ערוך-השולחן תרס"ד סי"ג (ויש לברר מנהגנו בזה).
98) נסמן בלוח ר"ה ועיו"כ.
99) נזכר בהערת הרבי בספר-המנהגים ס"ע 58 (וכיוון שאינו מנהג חב"ד, אף שנוהגין בו גם אצלנו, לא נזכר בספר-המנהגים במקומו, משא"כ בעיו"כ שנזכר במאמר אדמוה"ז כמובא שם – יש לו גם עניין חב"די עצמאי). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
