שאלה: למה איננו חוגגים את 'שמחת תורה' בחג-השבועות, זמן מתן תורתנו?
תשובה: המנהג העתיק של קריאת התורה בציבור בארץ-ישראל היה לחלק את התורה ל'סדרים' קצרים ולסיימה בכל שלוש או שלוש שנים וחצי. מנהג בבל (שבימי הרמב"ם כבר התפשט בכל תפוצות ישראל, ולאחר מכן גם בארץ-ישראל עצמה) הוא לחלק את התורה לחמישים וארבע פרשיות ולסיימה בכל שנה.
לכאורה היה ראוי לסדר את הקריאה כך שתסתיים בסוף השנה. אולם מכיוון שחז"ל חייבו לסיים את התוכחה (שבפרשת תבוא, כדי ש'תכלה שנה וקללותיה') לפני-ראש השנה, ואילו בחגים קוראים בתורה את חובת היום, נמצא שאי-אפשר לסיים את התורה כולה לפני סיום החגים.
על שלמה המלך, לאחר שזכה ל"הנה נתתי לך לב חכם", מסופר ש"ויבוא ירושלים, ויעמוד לפני ארון ברית ה', ויעל עולות ושלמים, ויעש משתה לכל עבדיו" (מלכים-א ג,יב-טו). מכאן למדו חז"ל ש"עושין סעודה לגמרהּ של תורה". וכתב הבית-יוסף שזה עיקרו של המנהג.
ואכן, כבר בימי הגאונים נהגו ביום זה לשמוח ולרקד לפני ספר-התורה בשמחה רבה, ולעטרו במיוחד לכבוד הסיום.
ולמה לא תיקנו להתחיל ולסיים את התורה בזמן נתינתה, בחג-השבועות?
כי הלוחות הראשונים ('מעשה אלוקים') ניתנו 'מתנה' מלמעלה, ואילו שמחת-תורה היא על עבודתם ויגיעתם של בני-ישראל. שמחה זו היא על מתן הלוחות השניים ('פסל לך') שניתנו ביום-הכיפורים, והלוחות הללו הם בבחינת 'כפליים לתושייה', ולכן בהם הוא עיקר השמחה, הנערכת בשמיני-עצרת, שהוא היום שנועד לקליטה פנימית של כל ענייני מועדי חודש תשרי.
מקורות: מגילה כט,ב. לא,ב. לב,א. שהש"ר רפ"א. מסכת סופרים פט"ז ה"י. ספר האורה עמ' 118. טושו"ע סו"ס תרסט ונו"כ. 'שערי המועדים' שמע"צ ושמח"ת, סי' כב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
