נושאים נוספים
	התקשרות גליון 800- כל המדורים ברצף
	'וייתן לך' – חיבור רוחניות וגשמיות
	הפדייה מהגלות "בשלום" דווקא
	ה"מנחת חינוך" במשנתו של הרבי
	פרשת תולדות
	תפילין אחר השקיעה
	שכח טל ומטר או יעלה ויבוא
	הלכות ומנהגי חב"ד

האם שייך ציווי על התשובה, והאם פסח שני בזמן הזה ייעשה בטומאה * ביאור הרבי מדוע אין מצוות שמירת המקדש ביום, ורמז בדברי הרמב"ם לתשלומי שהחיינו בפסח * וכיצד מתורצת קושייתו על נזירות שמשון ושמואל * "במחילת-כבוד-תורתו... איני מחוייב לדחוק לתרץ דבריו" התבטא הרבי במכתב * רשימה המשך לגיליון תשצ"ח

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בשיחות רבות מתייחס הרבי לשיטת המנחת חינוך (מצווה שסד) בעניין תשובה: "דתשובה אינה מצווה . . רק העשיה על תואר כך וכך נחשב מצווה, כמו גירושין וטוען ונטען .. דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהיה על תואר כך להתוודות וכו' ובכך תשובתו מקובלת..". היינו שמעשה התשובה הוא רק בווידוי.

בלקוטי שיחות (כרך לח עמ' 20 ואילך) מקשה הרבי, שהרי בכותרת להלכות תשובה ברמב"ם מפורש "מצווה עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה". הרי שגם להרמב"ם יש מצווה לשוב מחטאו. וכן נקט גם רבינו הזקן באגרת התשובה שלו שכתב: "מצוות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד".

ומכל מקום מבאר על-פי פנימיות העניינים (שם עמ' 23) את טעמו של המנחת-חינוך: דכיוון שתשובה שלימה ואמיתית באה מעצם הנפש (שרק משם נמשך חיות חדש למלאות הפגם באיברי הנפש), לכן אין מקום לציווי על מצווה זו, כי רק כשהאדם עושה תשובה בבחירתו החופשית לגמרי (אפילו לא מחמת ציווי התורה), הרי זו ראיה שהתשובה היא מעומקא דליבא ועצם הנפש ממש.

הרב זוין מקשה והרבי נשאר בדעתו

בהתוועדות אחרון של פסח תשכ"ח (לקוטי שיחות כרך יב עמ' 220) הסיק הרבי שלפי הדעות שמקריבים קרבן פסח בזמן הזה, החיוב של פסח שני הוא גם אם יתמהמה חס ושלום. כי אף שכולנו טמאי מתים – לדעת ר' יודא פסח שני דוחה את הטומאה. וגם על-פי הפסק-דין שפסח שני אינו דוחה את הטומאה, יש לומר שבנידון דידן מקריבים פסח שני גם בטומאה. כי הטעם מה שפסח שני אינו דוחה את הטומאה הוא "מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה?", ויש לומר שזהו דווקא כשהתורה דחתו, אבל היכן שלא הקריב פסח ראשון מצד סיבה צדדית, עושה פסח שני גם בטומאה.

הרבי קובע שם: "ודלא כמו שכתב המנחת-חינוך מצווה שפ קרוב לסופו" (הערה 31 שם).

הגה"ח הרב שלמה-יוסף זוין (במכתב ששיגר לרבי בג' סיון תשכ"ח – 'חידושים וביאורים בש"ס' כרך א' עמ' שמז) ניסה להצדיק את דברי המנחת חינוך: "ואיני יודע במה דחה כבוד-קדושתו את המנחת-חינוך (ולהלכה למעשה!) .. וגם נראה לי להביא ראיה להמנ"ח מגמרא ביומא נ"א א' ..".

אולם הרבי במכתב מאותם ימים (שם עמ' שמח-שמט) דחה את הדברים וכתב:

במחילת כבוד תורתו דהמנ"ח [=דהמנחת חינוך] איני מחוייב לדחוק לתרץ דבריו 1) במקום דליתא כרת 2) כשהם היפך הפירוש הפשוט בש"ס...

תוספת שבת וחג לאיסור או גם לקדושה?

מצווה שכג בספר החינוך היא שלא לעשות מלאכה ביום שמיני עצרת, וכותב המנחת חינוך: "דנראה פשוט" דכל עניין התוספת דיום הכיפורים וכו' היא רק לעינוי ומלאכה, מה שאין כן שאר עניינים.

הרבי (לקוטי שיחות כרך יט עמ' 58) מביא מקור לקביעה זו מדברי התוספות (מסכת כתובות מז,א) בתירוץ הראשון, שתוספת יום טוב הוא רק לעניין איסור מלאכה ולא לעניין שמחה. ובדומה לכך דעת המהרש"ל (הובא בב"ח סימן ער"ב) ודעתו במקום אחר (הובא בט"ז סוף סימן רצא) שאי אפשר לצאת חובת סעודת שבת בזמן התוספת. אמנם הט"ז עצמו סבור אחרת.

ביאור הדברים נעוץ בשורש המחלוקת האם תוספת שבת נעשה כחלק מהשבת ממש, או שזהו רק חיוב על האדם להתנהג בשעה זו בענייני שבת כגון איסורי מלאכה, אולם אינה מעצם קדושת היום.

למה שמירת המקדש בלילה דווקא?

בעניין שמירת המקדש תמה המנחת חינוך מדוע אין שומרים גם ביום ("אדרבה מנלן דאינו אלא בלילה כיוון שאינו מפני פחד אלא מפני הכבוד").

ומביא הרבי (לקוטי שיחות כרך יג עמ' 57 ואילך) את דברי הרא"ש ריש מסכת תמיד: "כבוד המקדש שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה", ולכן במשך היום עסוקים הכהנים בהקרבת קרבנות, ועבודה זו שוללת היסח הדעת, מה שאין כן בלילה.

פיקוח נפש בדין גולה

המנחת חינוך (מצווה תי) מנמק טעם הדין שהגולה לעיר מקלט אינו יוצא משם אפילו לפיקוח-נפש, דהווי גזירת הכתוב "שם תהא דירתו" וכו', דאינו יוצא משם לשום דבר שבעולם, אפילו לצורך גדול כהצלת כלל-ישראל.

ותמה הרבי (לקוטי שיחות כרך לח עמ' 128): הרי כלל גדול הוא שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ואם כן למה תדחה גזירת הכתוב חיוב דפיקוח נפש שדוחה כל התורה כולה? (והרי בלימוד "שם תהא" לא נאמר שדין זה הוא גם במקום פיקוח נפש, ופיקוח נפש דכלל-ישראל).

והרבי מבאר זאת בדרכו, דרך מיוחדת המבוססת על דיוק בלשונו של הרמב"ם.

מחוסר איבר בעוף

מחוסר איבר פסול בעוף, נלמד לדעת הרמב"ם (הלכות איסורי מזבח פ"ב הלכה יא) מהכתוב (פנחס כח,לא) "תמימים יהיו לכם", היינו שגם הפסול דמחוסר איבר בעוף יסודו בעניין "תמות".

וכותב הרבי (לקוטי שיחות כרך לה עמ' 25 הערה 26):

וכן משמע בלחם משנה לרמב"ם שם פרק ג' הלכה ו' עיין שם. וראה לשון הרמב"ם הל' אבות הטומאה פרק ג הלכה יג.

וצריך-עיון במנחת חינוך (מצווה רפו) שכתב בדעת הרמב"ם "דמחוסר אבר פסול בעוף אינו מטעם תמים . . אלא מלימוד אחר מן העוף", והרי ברמב"ם לא הובא הלימוד ד"מן העוף", ומלשונו "שאין מקריבין חסר כלל" מוכח להיפך.

וראה עוד מה שהעיר הרבי (בשולי הגליון שם) על דברי המנחת חינוך במצווה תקל.

עריפת פטר חמור – כפרת הבעלים

במנחת חינוך (מצווה כג בסופה) חוקר לגבי עריפת פטר חמור – אם אפשר לערוף פטר חמור של חברו, כשם שניתן לפדות פטר חמור של חברו (בכורות י,ב).

אמנם הרבי (לקוטי שיחות כרך לו, עמ' 62) מדייק בלשון רש"י בפרשת בא יג,יג: הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו, שיש כאן שינוי מלשון הש"ס "יופסד ממונו": לפי רש"י – בעל החמור צריך להרגיש הפסד בממונו, שכן עיקר העוול בהעדר פדיון החמור, אינו בצד הכספי שבדבר (גרימת חסרון בממונו של כהן), אלא באכזריות האדם.

ובענייננו מובן שזוהי חובת הבעלים, שבעל החמור צריך לערוף ולהפסיד ממונו, ולכן אין חברו יכול לזכות בקיום חובה זו. לכן גם לא יועיל מינוי מפורש כשעושה את חברו שליח.

מלחמת הרשות – גם מצווה

דן המנחת חינוך, האם ממה שהתורה התירה הליכה למלחמת הרשות מוכח, שהופקע דין מלחמה מדיני מסירות נפש (מצווה תכה).

ומעיר הרבי (לקוטי שיחות כרך לה עמ' 173 הע' 37):

אבל ראה חמדת ישראל קונטרס נר מצווה אות צה מה שמבאר בדברי הרמב"ן דחשיב מצווה לשאול באורים ותומים גם במלחמת מצווה. ואין-כאן-מקומו.

למה השמיט הרמב"ם דין תשלומין דשהחיינו?

במנחת חינוך מצווה ש' תמה על הרמב"ם שלא הביא הדין (מגן אברהם ריש סימן תעג וכן בריש סימן תרמג) ד"אם לא בירך [שהחיינו] בליל ראשון [של פסח] מברך כל שבעה".

הרבי (לקוטי שיחות כרך לז עמ' 14-15) מתייחס לכך:

א) בציינו "וכבר העירו שלא הובא גם בטור ושולחן-ערוך. ואין-כאן-מקומו" (הערה 14).

ב) מביא דברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק כט הלכה כג: "כל לילי יום טוב ובליל יום הכיפורים אומרים שהחיינו, ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו מפני שאינו רגל בפני עצמו וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח".

ותמה: וצריך-עיון-קצת למה לא הסתפק הרמב"ם בדברים "מפני שאינו רגל בפני עצמו" והוסיף "וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח"?

ומבאר הרבי ("ויש לומר") דמלמד שאם לא בירך כל ימי הפסח מברך באחרון של פסח. ובהערה 2 שם:

כן כתב בשאלות ותשובות ערוגת הבושם (אורח חיים סימן קמד), ומתרץ על-פי זה קושיית המנחת חינוך למה השמיט הרמב"ם דין תשלומין דברכת שהחיינו (המפורש בש"ס), כי רימזו כאן.

אמנם הרבי לא ניחא ליה בכך וכותב:

אבל לכאורה צריך-עיון, כי למה לו להרמב"ם לרמז דין זה (ורק גבי פסח), ולא כתבו בפירוש. ולהוסיף שבשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הביא בפירוש הדין דתשלומין ומכל מקום נקט לשון זו.

וראה הביאור באריכות בהמשך השיחה.

בדיון ארוך (לקוטי שיחות כרך לח עמ' 103 ואילך) בשיטת הרמב"ם אם הלויים נוטלים חלק בארץ-ישראל לעתיד לבוא (כדעת הסמ"ג) או לא (כדעת השיטה מקובצת בשם הר"ן), מביא הרבי את דברי המנחת חינוך מצווה תח, תקה, ותקכ. ועל-פי ביאורו של הרבי הדברים מיושבים.

בעניין מנחת כהן מסיק המנ"ח (מצווה קלו) דאם מת הכהן גדול והיורשים מביאים מנחות אזי גם בנות בכלל.

אמנם השפת אמת (מנחות נב,ב) סבור אחרת שרק הבנים מביאים זאת, ואם אין לו בן – באה המנחה משל ציבור ולא מבנותיו.

הרבי ('לקוטי שיחות' כרך כב עמ' 23) נוטה לדעת המנ"ח, ומביא ראיה לזה מלשון הרמב"ם שכתב דהיורשים מביאים עבור כפרתו, כלומר, שהמנחה קשורה לאב, לכפרתו, והיא איננה קרבן ציבור. אם-כן שייכות הבנות לאביהן כמו הבנים.

נזירות שמשון ושמואל – כיצד חלה?

לתרץ קושיית המנחת חינוך כיצד יכולה הייתה לחול נזירות על שמשון ושמואל, והרי אין האם מזירה את בנה – מביא הרבי:

כתב הרמב"ם: "שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדר בנזיר, אלא המלאך הפרישו מן הטומאה. וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להיטמא למתים".

מצד אחד היה לשמשון קדושת נזירות (ולא רק שהתנהג בנזירות והיה פרוש מיין ותגלחת), כפי שמשמע מהביטוי "לא היה נזיר גמור". ולאידך, נזירותו באה לו ממלאך, והרי אין בכוחו של מלאך להחיל קדושת נזירות על אדם.

ומבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך חי עמ' 68) כי גדר נזירות זו היא על דרך שמצינו לעניין גיור:

"גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין.. הגדילו יכולין למחות... כיוון שהגדילו שעה אחת ולא מיחו, שוב אינם יכולין למחות".

בעת הגיור נהיה הקטן גר, ואף-על-פי-כן בידו למחות כשהגדיל ולומר אי אפשי להיות גר, וחוזר לסורו, הוא גוי כמעיקרא. שכן, הגיור אינו אלא מעשה של גיור, אבל אין הגר מתקדש בקדושת ישראל עד שנהיה גדול. אולם כשהגדיל ולא מיחה, הוא מתקדש בקדושת ישראל למפרע, שלכן אינו זקוק שוב לטבילה (ולא להטפת דם ברית), אלא די במעשה הגיור בקטנותו.

ומעין זה, מסביר הרבי, יש לומר בנידון דידן:

ציווי המלאך אכן פעל רק דין והנהגת נזירות (הימנעות מיין ותגלחת), לא קדושת נזירות. "המלאך הפרישו מן הטומאה", ואין כאן אלא הנהגה של הפרשה, לא החלת קדושה. אמנם, כשגדל שמשון ולא מיחה, והמשיך להתנהג בנזירות, חל עליו קדושת נזירות, וקדושה זו חלה עליו למפרע.

* * *

בספר 'היכל מנחם' כרך ב' עמ' רכה-רמג, נדפסו ארבעים הערות שנלקטו ונערכו ע"י הרה"ג ר' בצלאל פרידמן ר"מ בכולל צמח צדק בשנת תש"נ, וזכה לקבל מענה: "נתקבל ות"ח והזמן גרמא וה' יצליחם. אזכיר עה"צ".

כמה מהם כללנו ברשימתנו זו.

ציטוט בדיני קטן – בכינוס ילדים

במהלך שיחת הרבי לילדי ישראל, ביום ג' פרשת שופטים א' דראש חודש אלול תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ד' עמ' 2521), הזכיר הרבי את מסקנתו של ה'מנחת חינוך' שעניין לבישת שעטנז אצל קטן אינו מצד חינוך בלבד, אלא דין תורה שאסור להלבישו שעטנז.

לפני כן ציטט הרבי את דבריו במצווה תקנא: "ונוהג בכל אישי ישראל חוץ מחרש שוטה וקטן. וע[יין] לעיל במצווה רס"ג שנסתפקתי דידוע דאסור להלביש לח[רש] ש[וטה] ו[קטן].. דאסור ליתן לקטן דבר איסור בידיים, אך אין לוקין. אך כאן, כיוון דהקטן אינו בר דעת והוי לי שוגג, חייב מטעם מלביש, והקטן בן מצוות הוא רק דאינו בר-דעת. או אפשר דאינו בן מצוות כלל, אם-כן אינו חייב עליו הגדול מטעם מלביש, כיוון שאין הלובש מצווה". ומסיק שם: "ואפשר שהוי כמו מקיף הקטן דחייב". הרבי הדגיש כי כוונתו ליידע בכך גם את הגדולים השומעים את הנאמר בכינוס...

בהתוועדות י"ט כסלו תשמ"א ובתוועדויות הסמוכות (ש"פ וישב) ערך הרבי סיום על מסכת ערכין. יסוד הדברים היו קושיותיו של המנחת חינוך (מצווה שנז) על דברי הרמב"ם הלכות ערכין וחרמין: "כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל והחרימה הרי זה מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים שנאמר לכהן תהיה אחוזתו מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד".

הרבי הביא תירוצים על-פי דברי הגאון הרוגוצ'ובי והקריית ספר. חקר בדין כהנים אינם מחרימים מצד הגברא או מצד החפצא, וביאר את הדברים על-פי דברי החינוך בעצמו בשורשי המצווה דדין חרמים. החילוק בין נכסי ישראל ונכסי כהן. ביאר החילוק בין הלימוד שבגמרא והלימוד שהובא ברמב"ם, וכן את מקורו של הרמב"ם בסוגיית הגמרא בערכין שם, ולבסוף קישר זאת לסיפור על הרה"ק ר' הלל מפאריטש עם אדמו"ר הזקן.