תפקיד הנעליים ומדוע במקדש הלכו יחפים? * הרבי משגר נעליים להוריו לקראת פסח תרצ"ז * הנפש הבהמית צריכה עיבוד בדברים חריפים כדי להכין ממנה 'נעל' לנפש האלוקית * מה הסיק הרבי מהעובדה שגדולי החסידים לא נזהרו בניגוב הרגליים אחר הרחצה * והאם בין הכלים הנחוצים לדיינים נמנה גם סנדל * רשימה ראשונה
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
מנעלי דקדושה... המה טובים
זה היה לקראת חג-הפסח תרצ"ז. הרבי נשיא-דורנו, אז חתנא דבי נשיאה, שהה בפאריז, ומשם שיגר להוריו לכבוד חג החירות נעליים שקנה מכספו. אביו הדגול מיהר לשגר לו מכתב קצר, שבו אישר את קבלת הנעליים ('לקוטי לוי יצחק' – אגרות עמ' שפז) לצד התייחסות קצרה למשמעות הנעליים, ולבסוף מסיים שהנעליים טובות:
תשואת חן בעד המנעלים שנתקבלו במועד חג הפסח (שכתוב בו "ונעליכם ברגליכם", וכן לעתיד לבוא "והדריך בנעלים", וכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" – בתו של אברהם שנקרא נדיב, ואברהם ביחוד שייך לפסח, החג הראשון חסד, והוא היה האב הראשון – חסד, ובנעל מלך סדום מאס כמו שכתוב "ועד שרוך נעל", רק שיהיה מנעלי דקדושה, שמזה תהיה מפלת האומות, כמו שכתוב "על אדום אשליך נעלי", ואין-כאן-מקומו-להאריך, ודי-למבין). המה טובים.
לפעול בלא להינזק
במכתב כללי מיום י"א ניסן תשמ"ו (תורת מנחם – אגרות מלך כרך ב' עמ' רצג-רצד) מבהיר הרבי:
התחום השני בחיי האדם הוא הקשר שלו עם אנשים אחרים ועם כל הסביבה: לעשות ולפעול בעזרה וסיוע לאנשים שאתם הוא בא במגע, להביא שלימות בחייהם, ובכלל להכניס אלוקות וקדושה בכל הסביבה, בשני הקווים של "סור מרע" ו"עשה טוב".
דבר זה רמוז ב"נעליכם ברגליכם". הרגלים הם אותו חלק בגוף האדם [ועל דרך זה בחלק ה"רגלים" שבכל אבר (וענין)] עצמו שבאמצעותו עומד האדם והולך, ובא "במגע" עם האדמה [ראה בארוכה המשך וככה תרל"ז פק"ח ואילך].
על האדמה מצויים גבשושים שונים חדים ובולטים, או קוצים, נחשים ועקרבים. הכרחי לנעול נעליים לרגלים [ראה המשך וככה הנ"ל ריש פרק קיג. וראה תענית כג, ב.], כדי שיהיה אפשר ללכת לכל מקום דרוש, כדי לעשות כל דבר דרוש ולא להינזק.
ישנו עוד יתרון לנעלים: בעזרת הנעלים ברגלים ניתן לסלול דרך, עד כדי כך שלא יזדקקו להם לאחר מכן, ואפילו אחרים יכולים להתהלך על הדרך – בלי נעלים.
הנמשל של "נעליכם ברגליכם" – על כל הפרטים ופרטי הפרטים, בחיים הרוחניים של האדם [ראה תורת חיים בשלח רכא, ב אור התורה שיר השירים] – מובן, יחד עם ההדגשה שגם בתחום זה צריך האדם לפעול בחפזון וזריזות, כאמור לעיל.
היכן לא נדרשו נעליים?
באחת מרשימותיו (נדפסה ב'רשימות' חוברת לט עמ' 12) כותב הרבי:
טלפים הם על-דרך נעל שעל הרגל שהוא טפל לגוף [ולכן גם-כן אין מקבלים טומאה (רמב"ם הל' שאר אבות הטומאות פרק א' הלכה ז')] ועל זה נאמר "מה יפו פעמיך בנעלים", כי צריך להיות "רחצתי את רגלי איככה אטנפם", שהרגליים עצמם לא יתטנפו על-ידי ההליכה בארץ, ולכן צריך נעל, ועל-דרך-זה הטלפים שהם פרסא להפסיק בינו ובין העניינים הארציים – ולכן אמרו חז"ל שההולך יחף הרי הוא כמנודה למקום (ראה פסחים קיג,ב) ולעולם ימכור קורות ביתו ויקנה מנעלים לרגליו (שבת קכט, א) – מצד גודל הנחיצות וההכרח בפרסא המפסקת בינו ובין ענינים הארציים, ורק ב"אדמת קודש" הוא להיפך – "של נעליך", כי באדמת קודש אין צורך בפעולת הנעל, וגם אין צריך להיות חציצה והפסק בין הרגל לאדמת קודש, אלא צריך לילך יחף דוקא וכן במקדש העבודה היא ביחף דוקא, כי גם קרקע המשכן קודש, ואם לאו (אינו עובד יחף אלא יש חציצה והפסק בין רגלו לקרקע) עבודתו פסולה..
במגע עם העולם חובה ללבוש מגן
בהרחבה ביאר הרבי עניין זה באחרון-של-פסח תשי"ז (תורת מנחם כרך יט עמ' 320-318):
עניין ה"נעל" הוא ש"שומר ומגין על הרגל, לפי שברגל הולכים על הארץ שיש שם רפש וטיט וקוצים וברקנים שבלתי לבוש המנעל יזיק לרגל, ולכן צריכים לרגל לבוש המנעל דווקא שהוא לבוש גס שמגין על הרגל".
והנה, "הנעלים עושים מעור בהמה עבוּדה היטב על-ידי שדורכים אותה לרכותה מקשיותה, וגם על-ידי סממנים המעבדים אותה היטב", שעל-ידי זה יכולים לעשות ממנה "כלי" שיהיה בצורה המתאימה לרגל – "נעל", ועוד זאת, שהרי "עור הבהמה יש לה סרחון, וכאשר מעבדים אותה נעשה העור מתוקן ויפה כו'".
וענינו ברוחניות:
כאשר איש ישראל עובד עבודתו בעולם, עליו להזהר מה"רפש וטיט וקוצים וברקנים" שבעולם, כך, שגם בעת הליכתו בעולם, לא יתלכלך מהרפש וטיט ולא ינזק מקוצים וברקנים שבעניני העולם.
ובהקדמה:
עיקר מציאותו של יהודי – שלכן נקרא "אדם", "אתם קרויין אדם" על שם "אדמה לעליון" – היא נפשו האלקית, "חלק אלקה ממעל ממש", וכידוע הפירוש ד"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", שמציאותו של יהודי ("ישראל") היא באופן ש"הוי'" הוא "אלקינו", כחנו וחיותנו, ומצד זה נעשה הענין ד"הוי' אחד" – ענין המסירת נפש, כפתגם אדמו"ר הזקן שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד חס-ושלום מאלקות.
ומכל מקום רואים בפועל, שלמרות זאת, יתכן שיהודי יהיה במעמד ומצב בלתי-רצוי. והסיבה לזה היא – בגלל שנמצא בעולם התחתון ובא במגע עם עניני העולם כו'.
והעצה לזה – לא להיות בהתבודדות כו', שהרי יש לו תפקיד ושליחות לפעול בעולם, כי אם – שלא לילך בעולם ברגלים יחפות... והיינו, שגם העקב שברגל, שהוא החלק היותר תחתון שבאדם (עד כדי כך שלא נרגש בו חיות), שמורה על הבחינה היותר תחתונה שבנשמה, לא יבוא במגע ישיר עם ה"רפש וטיט וקוצים וברקנים" דעניני העולם, כי אם על-ידי "ממוצע" – "נעל", שהיא הלבוש המגין על העקב שברגל – שזהו ענינה של נפש הבהמית, שהרי ה"נעל" נעשית מעור בהמה; אלא, שצריכים תחלה לברר ולזכך את נפש הבהמית, כשם שצריכים לעבד את עור הבהמה, "קוועטשן און דריקן כו'", עד שיהיה אפשר לעשות ממנה כלי תשמיש ל"אדם" [. .] דהיינו נפש האלקית.
שזהו שעושים מעור בהמה נעל לאדם, ועל-ידי זה נעשה הבירור בשלימות . . וכאשר "נעליכם ברגליכם", אזי יכול להלך ברשות-הרבים באופן שלא זו בלבד שאינו ניזוק חס-ושלום, אלא אדרבה, שממלא שליחותו בבירור וזיכוך עניני העולם והעלאתם לקדושה, על-ידי עבודתו באופן ד"בכל דרכיך דעהו".
מלאכת העיבוד כהכנה לעבודה בשמחה
בהתוועדות אחרון של פסח תשט"ו (תורת מנחם כרך יד עמ' 35 ואילך) האריך הרבי בפשר המושג "נעליכם ברגליכם" וכה אמר:
"נעל" – נעשית (לא מצמר או ממשי וכדומה, אלא) מעור של בהמה דווקא, שהוא דבר גס, שלכן, בכדי לעבדו עד שייעשה לבוש הראוי לאדם, אפילו רק לרגלים שבאדם, וברגלים גופא לעקב שברגל (שהוא האבר התחתון ביותר) – יש צורך בעבודה רבה, על-ידי דבר חריף כו', ועל-ידי זה פועלים ענין שהוא מן הקצה אל הקצה – לעשות מעור של בהמה לבוש לאדם.
ותוכן ההדגשה "נעליכם ברגליכם" – דלכאורה, למאי נפקא-מינה בנוגע למהותן של הנעלים אם הן על הרגלים או על הידים? – כפי שמצינו לגבי טומאה וטהרה, שכאשר "סנדליו ברגליו" ("נעליכם ברגליכם"), אינם נחשבים למציאות בפני עצמם, אלא הם לבוש שבטל לאדם הלובשם.
וביאור הענין ברוחניות:
ענינה של עבודת האדם – לברר את הנפש הבהמית שתהיה כלי לאלקות, וכמו שכתוב "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך", ואמרו רז"ל "בכל לבבך – בשני יצריך".
אלא שמכיוון שמדובר בנפש הבהמית, שהיא בדוגמת בהמה – הרי המלאכה לעשות ממנה לבוש לנפש האלקית (שהיא בבחינת אדם), אפילו לבוש תחתון ביותר (בדוגמת נעל שהיא לבוש לרגלים בלבד), היינו לפעול בה ענין של גילוי במדריגה תחתונה, במדריגה תחתונה של אהבה – גם היא מלאכה קשה ביותר ("קומט אויך אָן זייער שווער"), בדוגמת עשיית לבוש (נעל) לאדם מעור בהמה.
ולכן נקראת מלאכה זו בשם "עבודה" – לשון "עורות עבודים", כיוון שעבודת האדם לברר את הנפש-הבהמית היא בדוגמת עיבוד עורות, כנ"ל.
וכשם שבעיבוד עורות כפשוטו העיבוד נעשה על-ידי דבר חריף דווקא – כן הוא בעבודת הוי', שאופן פעולת הבירור בנפש הבהמית הוא (לא על-ידי ענינים של קירוב, אלא) בדרך של קושי וחריפות דווקא, וכמאמר רז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".
– עבודת הוי' עצמה, צריכה להיות בשמחה, ולא באופן ד"ירגיז"; אבל קודם העבודה והבירור, דהיינו כשעומדים לפני התפלה, שאז עדיין לא פעלו ביטול ובירור ב"עור הבהמה" (בדוגמת המצב דבני-ישראל קודם יציאת מצרים, בזמן הציווי ד"נעליכם ברגליכם", שהיו עדיין במצרים, והיה עליהם להמלט משם), אזי צריכה להיות העבודה ד"נעליכם", דהיינו פעולת הבירור בנפש הבהמית על-ידי "דבר חריף" ("ירגיז") דווקא.
אמנם, כדי שלא להישאר במדריגה זו, אלא לבוא לאחרי זה לעבודת הוי' בשמחה – הנה כבר בהתחלת העבודה צריכה להיות ההדגשה ד"נעליכם ברגליכם", היינו, שהעבודה ד"נעליכם" ("דבר חריף") אינה ענין בפני עצמו, אלא היא "ברגליכם" – ענין שאינו אלא הכנה להעבודה (בדוגמת נעלים שהם טפלים ובטלים להאדם הלובשם), שעל-ידי זה באים לידי עבודת ה' בשמחה.
ניגוב הרגליים אחר הרחצה
במסכת פסחים (קיא, ב) התריעו חז"ל על הנועל מנעלים בעוד שרגליו לחות ממי הרחיצה, דבר העלול לגרום עיוורון ופגיעה באור עיניו. וכן פסק אדמו"ר הזקן (הלכות שמירת גוף ונפש הלכה ט').
הרבי התייחס לכך בהרחבה בהתוועדות בשנת תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך א, עמ' 382), והביא את דברי מחצית השקל שציין: "והעולם אין מקפידים בכך, ושומר פתאים ה'".
היה מי שהעיר (לקוטי מהרי"ח): "ואפשר משום דהאידנא אין נועלין המנעלים בלא בתי שוקיים או בחתיכות בגד הכרוך סביב הרגל, לית לן בה". אבל הרבי אמר כי בנוגע לשולחן ערוך אדמו"ר הזקן לא ניתן לקבל הסבר זה, כי אדמו"ר הזקן מדגיש במפורש: "בימיהם, שהיו נועלים על רגלים יחפים, וכן באנפלאות שלנו".
ולפועל ממש "מעשה רב" חסידים ואנשי מעשה יראי ה' המקפידים על כל עניני התורה ומצוותיה כולל ההולכים בדרכו של אדמו"ר הזקן, אינם מקפידים בזה, והרבי הוסיף: וכנראה במוחש לכל המבקר במקווה, ונוהגים כן אף רבנים, ולא ראיתי שיזהרו בזה!
בהכרח הסביר הרבי, שמסיבה שנתחדשה אחר-כך אין נוהגים כן בפועל "ושומר פתאים ה'", כדברי המחצית-השקל, והוא הדין גם לדברי אדמו"ר הזקן, וממילא הנהגה זו (שלא לנגב) יכולים לנהוג בה גם לכתחילה!
מקל, רצועה... וסנדל
במסכת סנהדרין (ז,ב) מובא שרב הונא, כאשר היה יוצא לדון, התבטא כך: הוציאו לי את כלי עסקי (חנותי) מקל ורצועה ושופר וסנדל. וברש"י: "מקל, למכת מרדות עד שיחזור בו. רצועה, למלקות. שופר לשמתא ונידוי. סנדל לחליצה". ורבי יוחנן דרש ש"ואצווה את שופטיכם" כולל רק מקל ורצועה, והשמיט "שופר וסנדל" שבדברי רב הונא. ונדרש הסבר למה?
ומבאר הרבי (אוצר חידושים בש"ס סנהדרין עמ' צב): ואף שבעניין הסנדל יש לתרץ, שרבי יוחנן מנה רק את מה ששייך ל"הטלת אימה על הציבור", מה שאין כן סנדל שהוא לחליצה.
ובהמשך דבריו מביא את דברי הרמב"ם בריש הלכות סנהדרין (פרק א' הלכה א) "שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה, והם עומדין לפני הדיינין". הרי שהרמב"ם הזכיר את המקל ורצועה, אלא שלא כתבם אצל הדיינין, רק אצל השוטרים. אמנם עדיין צריך ביאור להשמטתו את שופר וסנדל?
אך הנה בגמרא מצינו בזה חילופי גירסאות, שהרי"ף כתב: "אלו כלי הדיינין, מאי ניהו, חוטרי וסנדלי שיפורי ורצועי". ועל דרך זה כתב הרא"ש (אות י'): "אלו כלי הדיינין מקל ורצועה מנעל ושופר", וכן הוא גם לשון הטור. וכתב הב"ח שם: "ונראה מלשון הרי"ף והרא"ש ורבינו שכך היתה גרסתם, אלו כלי הדיינין מקל ורצועה וכו'. אבל בספרים שלנו לא כתוב אלא: אלו כלי הדיינים".
ועל-פי זה יש לומר, שגירסת הרמב"ם בגמרא היתה כמו בספרים שלנו, ולכן לא הזכיר שופר וסנדל רק מקל ורצועה. כי הרמב"ם פירש ש"כלי הדיינין" זהו גופא מה שאמר רבי יוחנן "כנגד מקל ורצועה תהא זריז", והיינו שרבי יוחנן בא לפרש את הלימוד מ"אשר תשים לפניהם", וכלשון הר"ח כאן: "כלי הדיין כגון מקל ורצועה". ולכן לא הזכיר הרמב"ם שופר וסנדל שלא הוזכרו בהוראת רבי יוחנן.
[והמעשה של רב הונא אינו הוראה לרבים, וכמו שכתב ה"שבות יעקב", בחלק א' סימן קל"ד. וראה עוד שם עמ' צז ואילך]. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
