שנים רבות עברו מאז החל אייזי להידרדר במדרון. תחילה התיר לעצמו להתרועע בחברת גויים ולקרוא את ספריהם. אט-אט התגשם והלך מבחינה רוחנית. מוחו וליבו ניטמטמו באכילת מאכלים לא-כשרים, והוא נהפך לגס-רוח ועז-פנים.
עד מהרה נעשה אייזי שם דבר בעיר ברוד, שבה התגורר. יהודי העיר נמנעו מלהתקרב אליו. באותם ימים הייתה פריקת-העול שלו תופעה חריגה, שכן יהודי העיר הקפידו על קיום התורה ומצוותיה.
בעיני רבים היה אייזי דוגמה ל'רשע וטוב לו'. עשיר גדול היה. שדות ופרדסים רחבי-ידיים, שהשתרעו מחוץ לעיר, היו שייכים לו, והניבו לו כסף רב.
ככל שרדף אייזי אחרי סיפוקים והנאות, גדלה תאוותו. בשגרת יומו החדשה נכללו גם שעות רבות של בילוי באתרי הבידור, בחברת ידידיו הנכרים.
יום אחד נודע לאייזי כי בעיר ברדיצ'ב, שבה מתגורר הצדיק רבי לוי-יצחק, יש תאטרון גדול ובו מועלות הצגות על התנהגותו של הצדיק. שחקנים מחופשים היו באים לבית-המדרש וצופים בעבודתו הקדושה של הצדיק, ולאחר מכן היו עורכים הצגות וחיקויים בתאטרון. אייזי החליט שהוא חייב לראות זאת, קם ונסע לברדיצ'ב.
זה היה בערב שבת. אייזי השתכן באכסניה היקרה ביותר. העובדה שבעלי האכסניה אינם יהודים וכל האוכל המוגש בה טרף, לא הפריעה לו כלל. הוא התארגן ויצא לעבר התאטרון העירוני.
פתאום הבריקה מחשבה במוחו: "כל הגויים ההולכים לתאטרון היו ודאי שמחים להיכנס לבית-מדרשו של הצדיק מברדיצ'ב ולצפות במקור, אך הדבר נמנע מהם. אני יכול להיכנס לשם ללא חשש, ולחזות במו עיניי בהנהגותיו המשעשעות של אדמו"ר החסידים".
שינה אייזי את כיוון לכתו והחל צועד לעבר בית-מדרשו של רבי לוי-יצחק. הוא נכנס פנימה לאחר תפילת מנחה של ערב שבת. הכול המתינו בחרדת-קודש לכניסתו של הצדיק, שנהג להתפלל לפני התיבה בקבלת שבת. אייזי תפס עמדת צפייה טובה, והמתין לכניסת הצדיק.
פתאום הושלך הס והצדיק נכנס. קודם שפתח בתפילה פנה אל הקב"ה בהמיה חרישית: "ריבונו-של-עולם, כל ברואי עולם אומרים שירה לפניך. מלאכים ושרפים ונאצלים קדושים מבקשים את שמך. אבל גם אני, עבדך הפחוּת, לוי-יצחק בן שרה-שאשא, מבקש לומר לך שירה"...
וכך, בקול מלא ערגה וגעגועים, החל הצדיק באמירת "לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו". קולו התחזק מרגע לרגע, והתלהבות של קודש הדליקה את כל המתפללים. התפילה נגעה לליבו של אייזי. הוא מצא את עצמו עוקב ברצינות רבה אחר כל תנועותיו של הצדיק ונפשו מתמוגגת מכל מילה ומילה.
עם סיום התפילה נותר אייזי דומם במקומו ולא פנה ללכת כשאר המתפללים. ההתרגשות הרבה שאחזה בו לא הניחה לו, ועכשיו הרגיש שאין הוא יכול בשום פנים לחזור לאכול באכסנייתו. השמש כבר התכונן לסגור את בית-המדרש. אייזי פנה אליו בשפה רפה ושאל אם יוכל לארחו לסעודת השבת.
"אורח אני בעיר", אמר לשמש. "בערב שבת באתי, ובאכסניה שבה השתכנתי אין אוכל כשר. האם אוכל לסעוד אצלך, וכמובן אשלם לך אחר השבת במיטב".
הסיפור לא ממש שכנע את השמש, שכן מראהו של אייזי העיד עליו כי הוא איש אמיד וסוחר ממולח, אולם הכנסת אורחים מצווה היא. הוא נענה בחיוב, והדגיש כי הוא עושה זאת לשם מצווה, ולא יקבל תשלום חלילה.
לאחר הסעודה נלווה אייזי למארחו אל שולחנו הקדוש של רבי לוי-יצחק. כמו בתפילה, גם עתה לא הסיר אייזי את מבטו מהצדיק. האווירה המיוחדת והקדוּשה שבו את ליבו והביאוהו לידי התעלות והתרוממות-רוח. בלילה הייתה השינה ממנו והלאה. נפשו הסוערת לא נרגעה, וכאשר הפציע השחר קם ורץ שוב לבית-המדרש.
כל השבת אפפה אותו אווירת ההתעלות והקדושה, אולם מיד בצאתה, כאשר סיים הצדיק להבדיל על הכוס, חש פתאום אייזי כאילו כל מה שהרגיש עד עתה מתפוגג ונעלם. לפתע חש כמה הוא רחוק מכל מה שחווה בשבת. תחושת מרירות וחרטה מילאה את כל ישותו, והוא החליט לעזוב את דרכו הרעה ולחזור לצור מחצבתו.
הוא נכנס לחדרו של הצדיק וביקש דרך תשובה: "רבי, רצוני שהרבי יורני דרך תשובה".
שאל הצדיק: "באילו חטאים נכשלת?".
"אוי, רבי, חטאיי רבים כל-כך עד שמוטב היה לשאול אילו עוונות לא עוויתי"... השיב האיש בקול שבור.
"אם-כן, כיצד אוכל לעזור לך?", שאל הצדיק ושקע במחשבותיו.
האיש חידש את בכיו ביתר-שאת. הוא התייפח כילד. או-אז פנה אליו הצדיק ואמר: "זאת עליך לעשות. חזור לעירך ומכור את כל נכסיך. חצי מהכסף המזומן תחלק לצדקה בין עניי עירך, ושוב לכאן ובידך יתרת הכסף, ואורה לך מה לעשות".
אייזי חשש לחזור לעירו, שמא יתפתה לשוב לדרכו הרעה, אולם הצדיק עודד אותו. הוא קיים את הוראותיו במילואן, ולאחר שחילק מחצית מכספו לעניי עירו שב לברדיצ'ב, נעשה בעל-תשובה גמור, והסתופף בצל הצדיק עד אחרית ימיו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
