נושאים נוספים
	התקשרות גליון 828 - כל המדורים ברצף
	לרצות רק מה שרוצה הרצון העליון
	תיכף ומיד נכנסים לארץ
	כללים להבדל בין בבלי לירושלמי
	פרשת שלח
	"חלק לעולם-הבא"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 828, ערב שבת-קודש שלח, כ"ב בסיוון ה'תש"ע (04.06.2010)

  דבר מלכות

לרצות רק מה שרוצה הרצון העליון

בעבודת ההשתוות של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" שלושה אופנים * מה בין הנאמר בתחילת השולחן ערוך לביאור בצוואת הריב"ש * לבוא להשתוות בכל ענייניו ושיהיה איכפת לו רק הרצון העליון – זוהי "מדרגה גדולה מאוד" * כיצד יכול גם בינוני בדרגתו לעבוד עבודה כזו הדורשת "ביטול במציאות", ומהי הוראת החסידות בזה? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כבר דובר בהתוועדויות שלפני זה¹ אודות מאתיים שנה להילולת הבעל שם טוב, ודובר גם אודות ספר צוואת הריב"ש, ונתבארו² השורות הראשונות שבו על-פי תורת חב"ד, כאמור, שפנימיות עתיק לוקחים מפנימיות אבא.

ובהמשך לזה יש לבאר עתה סיום הפיסקא: "שלא יניח שום יום מעשיית מצווה הן קלה הן חמורה, וסימנך הוי זהיר במצווה קלה [כבחמורה], פירוש זהיר מלשון והמשכילים יזהירו, רוצה-לומר הנשמה תזהיר ותאיר ממצווה קלה כבחמורה, כי רחמנא ליבא בעי".

[הביאור בזה – שכללות העבודה צריכה להיות בגדרי הזמן³, שהוא עניין "בא בימים"⁴, ימים שלמים, שלכן "לא יניח שום יום מעשיית מצווה", ובאופן שגם במצווה קלה צריך להיות כל האור הבלי גבול (כשם שגם בכלי קטן מאיר כל האור כמו שהוא⁵) – הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1193 ואילך].

(וסיים כ"ק אדמו"ר:)

זהו סיום הפיסקא הראשונה שבצוואת הריב"ש [. .] ובהתאם לכך, צריכים לקחת על כל השנה את כל ההוראות הנ"ל מספר צוואת הריב"ש כפי שנתבארו בתורת חסידות חב"ד, מצד העניין של פנימיות אבא פנימיות עתיק.

ומזה באים לפיסקא הב', שהתחלתה: "שויתי ה' לנגדי תמיד⁶, שויתי לשון השתוות וכו'", היינו, שכל העניינים הם אצלו בהשתוות, מצד זה ש"הוי' לנגדי תמיד" – לא אלקים בגימטריא הטבע⁷, אלא הוי' שלמעלה מהטבע, ועניין זה ממשיכים ומגלים גם בשם אלקים [. .].

* * *

ב. בספר צוואת הריב"ש – לאחרי הפיסקא הראשונה שנתבארה בהתוועדויות הקודמות² – ממשיך בפיסקא הב':

"שויתי ה' לנגדי תמיד⁶, שויתי לשון השתוות, בכל דבר ומאורע הכל שוה אצלו, בין בענין שמשבחין [אותו] בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים. וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים, הכל ישוה בעיניו כו'".

ולאחרי שממשיך עוד עניינים (שיתבארו בעזה"י בהתוועדויות הבאות), מסיים: "וזה מדרגה גדולה מאד".

ג. והנה, בנוגע לעניין ההשתוות אינו מביא ראייה לדבר, ומזה מובן, שמפרש שזהו הפשט בפסוק "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שמצד זה ש"הוי' לנגדי", נעשים אצלו כל העניינים בהשתוות.

אך צריך להבין:

א) למה מפרט כמה פרטים, ואומר גם "וכן בכל שאר דברים" – דממה-נפשך: אם מפרט פרטים, אינו צריך לומר "וכן בכל שאר דברים", ואם אומר "וכן בכל שאר דברים", אינו צריך לפרט פרטים?

ב) גם אם מפרט כמה פרטים ומוסיף גם כלל – היה צריך הכלל לבוא לפני או לאחרי הפרטים, ומהו הסדר שתחילה אומר פרט, ואחר כך הכלל, ואחר כך עוד פרט?

ג) כיצד אפשר לומר שעניין "שויתי הוי' לנגדי תמיד" הוא "מדרגה גדולה מאד" – הרי התחלת השולחן ערוך⁸ הוא בעניין "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שעניין זה צריך להיות מיד כשניעור משנתו, עוד לפני נטילת ידיים, ולפני אמירת "מודה אני", שאז בודאי אינו שייך עדיין למדרגות גדולות?!

ועל כורחך צריך לומר, שעניין "שויתי" אודותיו מדובר בשולחן ערוך, ועניין ה"שויתי" שאודותיו מדובר בצוואת הריב"ש, הם עניינים שונים.

ועל פי המדובר בהתוועדויות שלפני-זה שהביאורים בתורת הבעל שם טוב נלקחים מתורת חסידות חב"ד, ש"היא היא תורת הבעל שם טוב" – יובן גם עניין זהעל-פי המבואר בתורת חסידות חב"ד.

ד. מבואר בכמה מקומות⁹ שעיקר עבודת האדם היא בבירור המדות חסד גבורה תפארת, אלא שבכדי שתהיה העבודה במדות צריכה להיות ההתחלה מחב"ד, ולבסוף צריכה להיות ההמשכה גם בנצח-הוד-יסוד, אבל העיקר הוא העבודה במדות חג"ת, שזהו עיקר האדם, ועל שם זה נקרא "איש", כידוע¹⁰ שתואר "איש" מורה על המדות.

ובעבודת המדות ישנה כמה מדריגות, ובכללות הוא עניין אתכפיא ואתהפכא.

והנה, כיוון שהאדם צריך לעסוק בעבודת המדות, עליו להתבונן תחילה כדי לידע היטב ("גוט פאַנאַנדערקלייבן") פרטי מדותיו – איזה עניין הוא מצד מדת החסד, שהיא בתנועה של התרחבות והתפשטות, ואיזה עניין הוא מצד מדת הגבורה, שהיא בתנועה של כיווץ וצמצום, וכיוצא-בזה בשאר המדות.

והנה, טבע האדם הוא שכאשר משבחים אותו הרי זה נוגע במדת חסדו, ומצד זה עומד בתנועה של התגלות, התרחבות והתפשטות; ולאידך גיסא, כאשר מבזים אותו, הרי זה נוגע במדת גבורתו, ומצד זה נעשית אצלו תנועה של כיווץ וצמצום.

והמדובר הוא אפילו בנוגע לאדם שמנושא מהזולת שמכבד או מבזה אותו, ואף-על-פי-כן הרי זה פועל עליו. וכמסופר בגמרא¹¹ אודות מלך אדיר – והרי המלך הוא מנושא מכל העם ועד להתנשאות עצמית – שכאשר העבירו לפניו שונאו, פעל הדבר כיווץ בגופו הגשמי. וכל זה – אפילו כאשר רק ראה את השונא, היינו, שראה שישנה מציאות שמבזה אותו, ומכל שכן כאשר הלה מבזה אותו בפועל, הרי זה בודאי פועל בו כיווץ.

אמנם, כל זה הוא בשעה שהוא עדיין במציאותו, והיינו, שאף-על-פי שעסק בבירור המדות בבחינת אתכפיא ואתהפכא, מכל מקום, הרי הוא עדיין במציאותו, ולכן, כאשר מכבדים אותו הרי זה נוגע במדת חסדו, וכאשר מבזים אותו הרי זה נוגע במדת גבורתו; אבל כאשר מגיע לביטול במציאות לגמרי, אזי לא נוגע לו כלל לא מה שמכבדים אותו ולא מה שמבזים אותו, שזהו אצלו בהשוואה ממש.

וזוהי דרישת תורת הבעל שם טוב – שיהיה עניין של השתוות ("שויתי") בכל עניני מדותיו, כך, שגם כאשר מישהו מבזה אותו, הרי אף שיודע מעלת עצמו (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר¹² שכשם שצריך לידע חסרונות עצמו כך צריך לידע מעלות עצמו), שעסק בבירור המדות בבחינת אתכפיא ואתהפכא, מכל מקום, אין זה נוגע לו כלל, כיוון שאינו מציאות לעצמו, כי אם, "הוי' לנגדי תמיד", ולכן, אם המדובר אינו אודות "הוי' (ש)לנגדי תמיד", אלא אודות מציאותו, הרי זה אצלו באופן של השתוות, כיוון שאינו מציאות לעצמו, ומה שנוגע לו אינו אלא רצון העליון.

ה. ולאחרי שהבעל שם טוב מבאר עניין ההשתוות במדות, מוסיף, "וכן בכל שאר דברים":

לא מספיק עניין השתוות במדות בלבד, אלא עניין ההשתוות צריך לחדור גם בחב"ד ובכל שאר כוחות הנפש – שזהו החידוש של תורת חסידות חב"ד, שלא מספיקה העבודה במדות בלבד, ואילו השכל יישאר במקום אחר, אלא העבודה צריכה לחדור בפנימיות בכל כוחות נפשו.

וזהו "בכל שאר הדברים" – שעניין ההשתוות צריך לחדור בכל פרצוף הקומה של כוחות נפש האדם, בחב"ד חג"ת ונה"י.

ו. ולאחרי כן מוסיף "וכן בכל האכילות":

ידוע שתכלית ירידת הנשמה אינו בשביל עצמה, שהרי "הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו' ולא הוצרכה להתלבש בעולם הזה וכו' רק כדי להמשיך אור לתקנם כו'"¹³, דהיינו, בירור עניני העולם. ולכן צריך להיות עניין ההשתוות גם בנוגע לעבודת הבירורים.

וזהו שאומר הבעל שם טוב "וכן בכל האכילות" – שהמדובר כאן אינו אודות עניני האדם עצמו, אלא אודות עניינים שמחוץ הימנו, שהוא עניין עבודת הבירורים בחלקו בעולם, הנה גם בזה צריך להיות עניין ההשתוות, שלא נוגע לו אם זוהי עבודה שיש בה עריבות ("אַ געשמאַקע עבודה") אם לאו, אלא הוא עושה את הכול בהשוואה, והיינו לפי שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

ז. על-פי זה יובן מה שמסיים "וזה מדרגה גדולה מאד":

בהתחלת השולחן ערוך מדובר אודות עניין "שויתי הוי' לנגדי תמיד" כפשוטו, שזוהי התחלת העבודה, עוד לפני אמירת "מודה אני" (כנ"ל), ועניין זה נותן כוח לקיים את כל ד' חלקי השולחן ערוך;

ואילו עניין "שויתי" המבואר בצוואת הריב"ש הוא "מדרגה גדולה מאד", שבאה לאחרי כללות העבודה דאתכפיא ואתהפכא, עד שמגיע לבחינת ביטול במציאות, שאז נעשה אצלו עניין ההשתוות הן במדותיו, והן בכל עניני נפשו, ועד גם בחלקו בעולם, שבכל העניינים לא נוגע לו אם זוהי עבודה מתוקה או מאכל מר, כי, כל מה שנוגע לו אינו אלא שזהו רצון העליון, ו"באור פני מלך חיים"¹⁴, ו"מחיה החיים יתן לך חיים"¹⁵.

* * *

ח. התחלת השולחן ערוך הוא "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שעניין זה הוא גם קודם אמירת "מודה אני", כמבואר בשולחן ערוך. ומזה מובן שזוהי מדריגה תחתונה בעבודת האדם. אמנם, לאידך גיסא, איתא בשולחן ערוך שם, שעניין זה "הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים", שמזה מובן שזוהי מדריגה נעלית בעבודה. וכמו כן ישנו העניין ד"שויתי" המבואר בצוואת הריב"ש (כנ"ל). וכן ישנו עניין ה"שויתי" שצריך להיות בתפלת שמונה עשרה¹⁶. ונמצא, שישנם כמה מדריגות בעניין "שויתי".

והנה, עניין "שויתי" שצריך להיות בתפלת שמונה עשרה אינו עניין בגדר האדם, אלא הוא גדר ותנאי בתפלת שמונה עשרה, שישנם כמה תנאים לתפלה, וכמו המקום, הזמן, הלבושים וכו'¹⁷, ואחד התנאים שבתפלה הוא גם עניין "שויתי".

כלומר: עניין "שויתי" שצריך להיות בכל היום אינו תנאי בעבודת כל היום, שהרי פשוט הדבר שגם כשעובד עבודתו באמירת הברכות, הנחת תפילין וכו', בלי העניין של "שויתי", יצא ידי חובתו, אלא שאין זה מצווה מן המובחר, אבל מכל מקום יצא ידי חובתו, לפי שהוא עניין השייך לאדם ולא לעבודת היום; מה שאין כן העניין של "שויתי" בשמונה עשרה הוא תנאי בתפלה, ולכן פסק הרמב"ם¹⁸ שאם התפלל בלי הכוונה של "שויתי" לא יצא ידי חובת תפלה.

ועל פי זה נמצא, שהעניינים שב"שויתי" הנוגעים לאדם עצמו, הם ג' עניינים: א) טרם אמירת מודה אני. ב) מעלת הצדיקים ההולכים לפני האלקים. ג) המבואר בצוואת הריב"ש.

והעניין בכללות יובן על-פי המבואר בתניא¹⁹ בעניין צדיקים ובינונים, שעבודת הבינונים היא בנוגע למחשבה דיבור ומעשה, אבל כוחותיו הפנימיים נשארו כמו שהיו בתחילה, מה שאין כן עבודת הצדיק היא ששינה גם את כוחותיו הפנימיים.

וזהו עניין ב' אופנים הראשונים שב"שויתי": עניין הא' הוא בנוגע לפועל במחשבה דיבור ומעשה, שבפועל הוא קם משנתו ואומר מודה אני וכו', שהוא עניין "שויתי" שבפועל. ועניין הב' הוא מעלת הצדיקים, היינו שפועל גם על כוחותיו הפנימיים שיהיו בהשתוות, כי, כל הרצון והתענוג שלו הוא רק באלקות, וכמו עבודת העבד נאמן שהתענוג של האדון הוא התענוג שלו, כמבואר בהמשך תרס"ו²⁰.

אמנם עניין הג' המבואר בצוואת הריב"ש, הוא גם כן בנוגע לכוחות פנימיים (ולא רק בנוגע לפועל), אבל אין זה ממדריגת הצדיקים דווקא, אלא – כמו כל הוראות הבעל שם טוב – עבור כל ישראל.

וביאור הדברים:

כאשר יהודי מתבונן איך שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית בכל רגע ורגע²¹, ונתאמת אצלו איך שכח הרצון והתענוג שלו מתהווים בכל רגע ורגע מאין ואפס המוחלט על-ידי הכוח האלוקי, אזי במילא לא ירצה בעניין אחר שהיפך האלקות, כי מאחר שמרגיש בנפשו אשר כוח הרצון שלו מתהווה מהכוח האלוקי, הרי בודאי לא ירצה בעניין הפכי כו'.

ועניין זה אינו מדריגת צדיק כלל, כי, מדריגת צדיק הוא שבאמת שינה את הכוחות שלו עד שאין לו שום מציאות לעצמו כלל, וכמו העבד נאמן שמסור ונתון לגמרי לרבו; מה שאין כן כאן מדובר אודות מעמד ומצב שבעצם הוא מציאות לעצמו, ומצד עצם כוחותיו יכול לרצות גם ההיפך ח"ו, אלא שמצד ההתבוננות שמרגיש איך שנתהווה מאין, לא ירצה בשום דבר כו' כנ"ל, ולכן בכל רגע צריך להתבוננות, וכשיופסק אצלו הרגש זה אפשר שירצה בהיפך, מאחר שהרע אצלו בתקפו.

וזוהי הוראת תורת החסידות לכל ישראל, להתבונן איך שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שעל-ידי זה לא ירצה בשום דבר, ויהיו אצלו גם כוחותיו הפנימיים – לפי שעה על כל פנים – בהשתוות.

ט. הבעל שם טוב כותב לר' אדם בעל-שם הטעם שאינו רוצה להתגלות, כי אינו רוצה במחלוקת כו', וגם מה חסר לו בהיותו בהתבודדות כשלומד תורה עם רבו הידוע. ור' אדם כתב לו, הרי כן הוא רצון הבורא, ובמילא מה איכפת ליה²². והיינו, שבמכתבו זה פעל ר' אדם אצל הבעל שם טוב את עניין ההשתוות, שהכול יהיה בהשוואה אצלו, ולא יהיה נוגע לו שום דבר, כי אם להשלים את הכוונה העליונה.

ומתוך סגנון המכתבים מוכח שהתגלות הבעל שם טוב לא היה בדרך קבלת עול וכפייה, כי אם, שחבריו הצדיקים הנסתרים פעלו אצלו שירצה להתגלות, כי, הגם שגדלה מעלת הבדידות, ובפרט שעל-ידי ההתגלות יצטרך למחלוקת כו', מכל מקום, בשמעו שזהו רצון הבורא, הרי נעשה כן רצונו. והיינו שעניין ההשתוות אצלו היה גם בכוח הרצון והתענוג, שנעשה רצונו כפי רצון העליון.

וההוראה מזה אלינו בעניין ההשתוות בנוגע לפועל על כל פנים – בנוגע לעניין הפצת מעיינות פנימיות התורה, שאין לעשות שום חשבונות, אפילו לא חשבונות בנוגע לעניין השלום, כי אם להשתדל בכל מיני השתדלות בהפצת המעיינות, מכיוון שזהו רצון הבורא.

(קטעים משיחות ש"פ בראשית, ש"פ חיי-שרה ויום ב' חג השבועות, ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כז עמ' 129-131, 150-153, וכרך כח עמ' 118-120)

_____________________________

1)    ברכת עיוהכ"פ (לעיל (תו"מ כרך כז) ע' 15); שיחות: יום ב' דחה"ס סי"א (לעיל ע' 31); ליל שמח"ת סכ"ב (לעיל ע' 91).

2)    שיחות: יום ב' דחה"ס סי"ב ואילך (לעיל ע' 32 ואילך); שמחת ביה"ש ס"כ ואילך (לעיל ע' 56 ואילך); ליל שמח"ת סכ"ב ואילך (לעיל ע' 91 ואילך).

3)    וע"ד תורת אדמו"ר הזקן (בתו"א (משפטים עה, ד ואילך), שנתבארה גם בדרושי אדמו"ר האמצעי (תו"ח שם) והצ"צ (אוה"ת שם)) על הפסוק (משפטים כא, ב) "שש שנים יעבוד":

"יעבוד" – מלשון עורות עבודים – קאי על העבודה בבירור העולם לאחרי ירידת הנשמה למטה (שעז"נ "כי תקנה עבד עברי"), ולא על עבודת הנשמה כפי שהיא באצילות, ששם לא שייך הענין דעורות עבודים, אלא העבודה היא רק בהמשכת אלקות.

ולכן, עבודה זו צריכה להיות בגדרי הזמן – "שש שנים", שזהו כללות ענין הזמן, ועי"ז נמשך גם בגדרי המקום, שהוא בהגבלה דאורך רוחב ועומק, כמו הגבלת הזמן.

ובזה יובן הסדר בכתוב, "שש שנים (ואח"כ) יעבוד" – דלכאורה הול"ל בסדר הפוך: לכל לראש עיקר הענין, שצריך להיות עבודה, ואח"כ משך זמן העבודה – כי, לולי הענין ד"שש שנים", גדרי הזמן, חסר כל ענין העבודה.

4)    חיי שרה כד, א.

5)    וע"ד משנת"ל (שיחת ליל שמח"ת שבהערה 2) במ"ש לפנ"ז "ועיקר ללמוד שיעור מוסר הן רב והן מעט" – שזהו ע"ד מארז"ל (משנה סוף מנחות. וש"נ) "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים", וכמבואר בכתבי האריז"ל (סה"ל ר"פ בראשית) – לאחרי שמבאר ענין בירור הניצוצות – שבענין זה לא נוגע הריבוי או המיעוט, כיוון שהדבר תלוי בענין נשמתו, אם בסיבת הגלגולים או סיבה אחרת, וזהו "שיכוין לבו לשמים", דקאי על הנשמה שבו שנקראת לב.

6)    תהלים טז, ח.

7)    פרדס שי"ב פ"ב. ראשית חכמה שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.

8)    ברמ"א, ובשו"ע אדה"ז במהדו"ב – ס"ה.

9)    ראה בארוכה ד"ה אל תצר את מואב לאדהאמ"צ (מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' ד ואילך).

10)  ראה סה"מ ה'ש"ת ע' 97. ועוד.

11)  גיטין נו, ב.

12)  ראה סה"ש תרפ"ז ע' 114. אגרות- קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה ע' נא (נעתק ב"היום יום" כו חשון).

13)  תניא פל"ז (מח, ב).

14)  משלי טז, טו.

15)  יומא עא, א.

16)  סנהדרין כב, א.

17)  שו"ע או"ח ספ"ט ואילך.

18)  הל' תפלה פ"ד הט"ו-ז. וראה לקו"ש חכ"ב ע' 118 הערה 36.

19)  פ"י ואילך.

20)  ע' שי ואילך.

21)  תניא שער היחוד והאמונה בתחלתו.

22)  ראה "התמים" ח"א ע' כא.

 משיח וגאולה בפרשה

תיכף ומיד נכנסים לארץ

לא מסתפקים בגאולה רוחנית

...ישנו גם התוכן דפשטות הכתובים – "והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש", כניסה לארץ-ישראל בפשטות ובפועל, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

אמנם העבודה הקשורה עם ארץ-ישראל הרוחנית – עבודה נעלית היא, אבל אף-על-פי-כן, אין להסתפק בכך ח"ו, יש לדעת שהעבודה הקשורה עם ארץ-ישראל הרוחנית היא הכנה לקראת הכניסה לארץ-ישראל כפשוטה, בפועל ממש.

וכמו כן בנוגע לעניין הגאולה – שאין להסתפק בגאולה רוחנית בלבד, אלא העיקר הוא – גאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.

וכידוע הסיפור שכאשר אדמו"ר הצמח צדק אמר בקשר להדפסת ה"ליקוטי-תורה" שזהו עניין של גאולה – השיב בנו וממלא מקומו, נשיא ישראל שצריכים ורוצים את הגאולה כפשוטה!

הדפסת ה"ליקוטי-תורה" היא אמנם עניין נעלה ביותר, עד לתכלית העילוי – "ידעתיו הייתיו", אבל אף-על-פי-כן, תכלית הכוונה היא – "טובה הארץ מאד מאד", "ארץ זבת חלב ודבש" כפשוטה.

[...] אלא שבני-ישראל עצמם לא יצטרכו להתייגע בכל עניינים אלו, כמו שכתוב "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם גו'", ואילו בני-ישראל יקבלו את הכל מן המוכן.

[...] בכניסה לארץ שתהיה בגאולה האמיתית והשלימה – יקוים היעוד "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם גו'", היינו, שכל העניינים יהיו מן המוכן, ללא צורך ביגיעה כלל, בדוגמת העניין ד"זבת חלב ודבש".

(התוועדויות תשד"מ ח"ג ע' 1974 והלאה)

קרובים אנו ביותר וביותר!

כאשר חושבים אודות אריכות הגלות יותר מאלף ותשע מאות שנה (מאז חורבן בית שני, מלבד שנות הגלות שלפני זה כו'), אשר, לאחרי כל אריכות הגלות וקושי הגלות, ולאחרי הבקשה והצעקה "עד מתי", עדיין לא בא – עלול יהודי ליפול ברוחו, חס ושלום.

הנה על זה אומרים לו:

דבר ברור הוא שתיכף ומיד נכנסים לארץ – בכל שכן וקל וחומר מההדגשה שבפרשתנו בסמיכת פרשת נסכים לפרשת מרגלים, שתיכף ומיד לאחרי גזירת המרגלים, כשראה הקב"ה את נפילת הרוח כו' דבני-ישראל, "בישר להם שיכנסו לארץ", ועל אחת כמה וכמה בימינו אלו, שקרובים אנו ביותר וביותר לכניסה לארץ (לא רק כבזמן יהושע, אלא) בתכלית השלימות.

(שיחת ש"פ שלח תשמ"ז, התוועדויות תשמ"ז כרך ג, עמ' 544)

 ניצוצי רבי

כללים להבדל בין בבלי לירושלמי

כהשלמה לרשימות הקודמות, מוקדשת רשימה זו בעיקר לכללי הבבלי והירושלמי, כפי שעולים מעיון בתורתו של הרבי * בכל שינוי ביניהם יש נקודה אחת שממנה מסתעפים ההבדלים * הירושלמי, שקדם לבבלי, מדבר בכללות יותר, בקיצור ובשייכות לארץ-ישראל בעיקר, ובבבלי – להפך * ולמה נקבעה ההלכה כבבלי דווקא * רשימה אחרונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

נקודה מהותית בין דרכי הלימוד

נפתח בדברים שאמר הרבי בהתוועדות י"ט כסלו תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 534):

כאשר מוצאים כמה שינויים בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי בסוגיא אחת, בהכרח לומר שישנו קשר ושייכות בין שינויים אלו. זאת-אומרת: ישנה נקודה עיקרית המהווה את החילוק שבין דרך הלימוד דתלמוד ירושלמי לדרך הלימוד דתלמוד בבלי, ומנקודה זו מסתעפים פרטי השינויים שבסוגיא זו בין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי.

בשנת תש"ח ניהל הרבי התכתבות מרתקת עם הגאון החסיד רבי שלמה יוסף זוין ז"ל. מאחת האיגרות של אותה התכתבות (מח' במרחשוון – אגרות קודש כרך ב' עמ' רס ואילך) ניתן להפיק כמה הנחות בסיסיות בנושא רשימה זו:

1. בכמה מקומות מצינו מחלוקת בין ש"ס בבלי וירושלמי בגירסאות המשנה (ראה בתוספות דיבור-המתחיל תירום – בכורות כב, ב).

2. לפעמים מצינו חידוש מסויים בברייתא שבירושלמי על המשנה שם, כי בגירסת הירושלמי במשנה לא הוזכר דבר ולכן מודיעה הברייתא על דבר זה. ולכן אין מקום לברייתא זו בבבלי שבו מפורש הדבר במשנה.

3. משנה השנויה בסתם מבארת דין כל הזמנים וכל המקומות וכל האישים, ולבד הפרט שלגביו מפרשת המשנה שכן היו נוהגין במקדש.

תיקוני זוהר בשיטת הירושלמי

לפעמים, סבור הרבי (אגרות קודש ח"ה ע' רלא, איגרת לגאון רבי אליעזר סילם), "גם הירושלמי והבבלי פליגי בפלוגתת הזוהר והש"ס", "ותיקוני הזהר הרי הוא תלמודי' דארץ-ישראל, ובמילא אזיל בשיטתיה [דהירושלמי]".

מדוע הלכה כבבלי נגד הירושלמי?

בכל מקום שנחלקו התלמוד בבלי והתלמוד הירושלמי, הולכים אחר התלמוד הבבלי, וכמה טעמים ניתנו לדבר ומהם, שהלכה כבתראי.

בהזדמנות אחת הוסיף הרבי נימוק (ש"פ מקץ תש"מ. שיחות קודש תש"מ כרך א' עמ' 723-722):

לכאורה אין מובן: דרכו של הבבלי פלפול שקלא וטריא וכו' בתורה. דבר שאינו מתאים כל-כך להלכה ואדרבה ההיפך מכך. לכאורה צריכה היתה ההלכה להיקבע כהירושלמי (שם ישנו מיעוט פלפול כו')?

אלא ביאורם של דברים כך הוא, דוקא על-ידי הבנה והשגה בתורה ישנו הכוח לקביעת ופסק-דין ההלכה. מטעם זה הלכה כבבלי שם עיקר עניין הפלפול והשקלא-וטריא.

כללים בלימוד הירושלמי

הנה שורת כללים שהופקו מדברי הרבי:

א. ידוע ד"במה שאנו יכולין להשוותם (בבלי וירושלמי) יש לנו להשוותם" אפילו בעניין דפליגי [תוספות דיבור המתחיל והאמר יומא (פז,ב)], ואפילו בפירוש שיהיה רחוק קצת [ראה יד מלאכי כללי שני התלמודים ס"י. ושם נסמן]. –על-פי ליקוטי שיחות כרך יב עמ' 219.

ב. כאשר מובאים שני עניינים משמו של אותו תנא, הן בבבלי הן בירושלמי, כמאמרו של רשב"א, אך בשינויים – אין בהכרח שאלה שתי גרסאות הסותרות זו את זו, אלא [כשם שמצינו כמה פעמים בגמרא שלתנאים ואמוראים שהתגוררו בארץ-ישראל היו תלמידים בבבל ומאידך לתנאים ואמוראים בבבל היו תלמידים גם בארץ-ישראל] – שלתלמידיו בבבל אמר את ג' העניינים המופיעים בבבלי ולתלמידיו בארץ-ישראל את ד' העניינים המופיעים בירושלמי – שיחות קודש תשל"ט כרך א' עמ' 561-560.

ג. או בסגנון אחר קצת (משיחת י"ט כסלו תשמ"ב, 'התוועדויות תשמ"ב' כרך ב' עמ' 538):

התנא אמר מאמר זה פעמיים: בפעם הראשונה אמר מאמר זה בנוגע לכללות העניין.. שזהו המאמר כפי שמובא בירושלמי (בקיצור ובכללות), ובפעם השנייה אמר מאמר זה בהוספה.. שזהו המאמר כפי שמובא בבבלי (באריכות ובפרטיות יותר).

ד. פעמים אין התלמוד הבבלי מפרט פרטים משום שהוא סומך על הירושלמי שקדם לו (ופרטם) – 'לקוטי שיחות' כרך כה עמ' 56.

ה. בתלמוד הירושלמי, התחלת הלימוד, מודגש החידוש הראשון והעיקרי... בבבלי – אין צורך להדגיש חידוש הנ"ל (שכבר מודגש בירושלמי) ולכן מודגש הסגנון... שבזה מודגש עניין נוסף. – יום ב' דחג השבועות תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ג' עמ' 1587).

ו. מצינו כמה וכמה עניינים בתלמוד בבלי שאינם מובאים בתלמוד ירושלמי וזאת – גם בנוגע לעניינים שבהם אין מחלוקת כלל בין הבבלי לירושלמי, וטעם הדבר מובן בפשטות: חתימת התלמוד הירושלמי היתה לערך מאה שנה קודם חתימת התלמוד הבבלי. לכן ריבוי העניינים מופיע בבבלי ולא בירושלמי – כי ייתכן שהשקלא-וטריא בין האמוראים של התלמוד הבבלי (בעניינים אלו) נערכה לאחר חתימת התלמוד הירושלמי – משיחת יו"ד שבט תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 806).

ובערב חג השבועות תשמ"ב (שם, כרך ג' עמ' 1537):

חתימת התלמוד ירושלמי היתה על-ידי ר' יוחנן וחבריו, ולאחר מכן המשיכו עדיין בבבל ללמוד ולפלפל בביאור דברי המשנה ורק לאחר מאה שנה לערך... ערך ר' אשי את המהדורה-קמא ולאחרי זה מהדורה-בתרא דתלמוד בבלי.

ז. חתימת התלמוד הבבלי היתה מאה שנה (לערך) לאחרי חתימת התלמוד הירושלמי, ומכיוון שסדר הלימוד הוא – כללות העניין, ולאחר-מכן הפרטים, נמצא שהתלמוד הירושלמי, הקדום בזמן, עיקרו לימוד באופן של כלל, ותלמוד בבלי המאוחר יותר באופן של פרט (התוועדויות תשמ"ג כרך ג' עמ' 54).

ח. ולכן קרוב יותר הסדר במשניות הנדפסות לזה שבירושלמי – שכן המשנה קודמת לתלמוד בכלל (גם הירושלמי) שענינו ביאור דברי המשנה, ולכן, אם בתלמוד ירושלמי עיקר ההדגשה היא על הכלל (מפני היותו התחלת הלימוד ביחס לתלמוד בבלי), על אחת כמה וכמה שכן הוא שם במשניות. (שם).

ט. זו הסיבה לאריכות הפרטים והשקלא-וטריא בבבלי, שבו הדגש על הפרטים, מה שאין כן בירושלמי, שם הדברים ללא אריכות ומשא-ומתן (שם).

יו"ד. מכך נובע גם שינוי שמצינו לא פעם במיקומם של פרקים מסויימים: בירושלמי יש ב' פרקים זה אחר זה שבשניהם מדובר אודות כללים הקשורים עם אותה מסכת. בבבלי הסדר שונה, כאשר הפרק הראשון קשור ב'כלל', וממשיכים [אחר כך] ללמוד פרטים ורק... הפרק שלאחר-מכן עוסק בכלל נוסף הקשור בנושא הכללי (שם עמ' 1353).

י"א. בתלמוד הבבלי יש דגש מיוחד על עניינים הקשורים בחוץ לארץ, ובתלמוד ירושלמי – בארץ-ישראל וכבודה, ובמיוחד כבודה של ירושלים (שם עמ' 135-6).

י"ב. ובהמשך לסעיף קודם:

כשמובא בבבלי פירוט יתר בשם 'מערבא' אין זה אומר שזה בסתירה לכלל הנזכר, שכן הכוונה היא למה שנאמר בארץ-ישראל בתקופה מאוחרת (מזמן חתימת הירושלמי), ואולי אף יותר מאוחר מזה (ליקוטי שיחות כרך כד עמ' 169).

י"ג. אופן הלימוד בבבלי הוא בדרך מלמטה למעלה: יש ריבוי קושיות וכו' וכדי להגיע למסקנה זקוקים ליגיעת האדם, מה שאין כן בירושלמי אינו קשור כל-כך ביגיעת האדם, מכיוון שזה מגיע באופן של 'אור ישר' בדרך מתנה מלמעלה.

מכך נובעת מחלוקתם בנוגע תפילה (לאשה מעוברת) "שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא".

גם עניין התפילה מדוד בהתאם לגדרי והגבלות המתפלל, ומכיוון שעל פי טבע אין הוולד יכול להשתנות (אחר מ' יום) מנקבה לזכר, "הרי זו תפילת שווא".

מה שאין כן לירושלמי – יש גם בתפילה דרך מתנת חינם, שאין לה הגבלה, עד ש"אף היושבת על המשבר יכול להשתנות" (ליקוטי שיחות כרך כד עמ' 34-33).

י"ד. בירושלמי יש הקפדה על עניינים חיוביים ובצד הטוב, ולכן משמיט פרטים שליליים, מה שאין כן בבבלי הם מודגשים (ליקוטי שיחות כרך כד עמ' 172 173 בהע' 49).

ט"ו. לשיטת הבבלי מתחשבים בעיקר במצב כפי שהוא בהווה, ולשיטת הירושלמי מביטים (בעיקר) על המצב שבעתיד, והוא מכריע וגובר על המצב שבהווה (ליקוטי שיחות כרך ד' 1338, וכרך ט"ו עמ' 453 ואילך).

ט"ז. מצינו שינויים בנוסח לשון המשנה בין הבבלי לירושלמי (ולהעיר מב"ק י, ב. האי תנא ירושלמי הוא דתנא לישנא בלילא). אף שהמשנה אחת היא, שנתחברה על-ידי רבנו הקדוש קודם לגמרא – אפשר שיהיו שינויי גירסאות בין מדינחאי ומערבאי, ובמכל-שכן מתנ"ך.

ולדוגמא: במשנה שבבבלי מובאים כמה פסוקים מה שאין כן בירושלמי; בבבלי נעתק כל הכתוב מה שאין כן במשנה שבירושלמי. כי בבבלי מפרט יותר מבירושלמי (ליקוטי שיחות כרך כד עמ' 60 הע' 30).

 ממעייני החסידות

פרשת שלח

ויהס כלב את העם (יג,ל)

מה ראה כלב שהשתיק את המרגלים כבר בשלב זה, והלוא לכאורה לא היה כל דופי בדבריהם עד כאן, שכן הם רק השיבו על השאלות שמשה רבנו ביקשם לברר על הארץ ויושביה ותו לא?!

אלא כלב מיהר להסותם משום שראה שהפכו את סדר הדברים: משה שאל תחילה על חוזק העם ("החזק הוא הרפה"), דבר שהיה חשוב לסדר המלחמה, ורק לאחר מכן על טיב הארץ ("השמנה היא אם רזה"), שזה הרווח והשכר של המלחמה; ואילו המרגלים שינו את הסדר והשיבו תחילה על הארץ ("זבת חלב ודבש היא"), ואחר-כך על גבורתם של יושבי הארץ ("עז העם היושב בארץ"). כאשר שמע כלב שהקדימו והדגישו את השכר, עבודה על מנת לקבל פרס – מיד השתיקם.

(ליקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1313)

ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה (יד,לג)

מבואר בתורת החסידות שהמדבר הוא "מקום נחש, שרף ועקרב" והיינו שורש יניקת ה'קליפות'; הליכת בני-ישראל במדבר, ביחד עם ארון הברית, הכניעה את כוחה של הקליפה.

"מעשה אבות סימן לבנים" – הליכה זו מאפשרת לכל יהודי לבטל את ה'מדבר' הפרטי שלו שהם גופו ונפשו הבהמית.

השפעה זו בא לידי ביטוי גם בגשמיות: א) הענן שהיה הולך לפניהם היה הורג נחשים ועקרבים, ב) הימצאותם של שישים רבוא נפשות הפכה את המדבר ממקום שומם וריק למקום יישוב, ג) המים מבארה של מרים הצמיחו דשאים ואילנות לרוב והמדבר נהפך משומם לפורח.

(ליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 16)

* * *

חטא המרגלים גרם לעונש של ל"ט שנה, שכן החטא היה בשנה השנית ליציאת מצרים.

בטעמו של מספר זה – ל"ט – יש לומר:

חז"ל דימו את הוצאת הדיבה של המרגלים להוצאת שם רע על "בתולת ישראל" (ערכין טו), והרי עונשו של מוציא שם רע הוא "ויִסְרו אותו" (תצא כב), היינו ל"ט מלקות.

(תורת לוי-יצחק עמ' רסה)

פרשת נסכים

למה נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?

נסכים דומים לתפילין, שלכן "הקורא קריאת-שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים" (ברכות יד). מכאן סמיכות הפרשיות: שהרי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ בגלל הפחד מגבורת יושביה; ואילו קיום מצוות תפילין מטילה אימה ופחד על האויב, כדכתיב (תבוא כח), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו חז"ל – "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו).

(תורת לוי-יצחק עמ' קיט)

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (טו,כ)

בעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה (רש"י)

עקרת בית האופה לחם עבור בני ביתה מקבלת את הקמח ואת העצים מן המוכן, ומכיוון שכן אין היא מרגישה כל כך שעיסה זו ניתנה לה מהקב"ה, ולכן חייבוה חכמים בשיעור גדול, אחד מכ"ד, כדי להזכירה ש"ממך הכול". ואילו הנחתום, היינו בעל עסק, רואה בעליל השגחה פרטית, כיצד הקב"ה מזמין לו את פרנסתו; ומשום כך די לו בשיעור קטן, אחד ממ"ח.

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 186)

* * *

"עריסותיכם" – לשון עריסה.

"ראשית עריסותיכם" – כשאדם קם ממיטתו, ראשית דרכו צריכה להיות לה' – "חלה תרימו תרומה" – אמירת תהילים, לימוד התורה, תפילה בציבור, וכיוצא בזה.

(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' קסה)

ראשית עריסותיכם (טו,כ)

מכיוון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם (ירושלמי חלה פ"ג)

נתינת המים לתוך הקמח רומזת להמשכת אור התורה אף בדברי הרשות. שכן פירורי הקמח, שכל אחד מהם הוא דבר בפני עצמו, רומזים לדברי הרשות; ואילו המים, המאחדים את כל הפירורים לישות אחת, רומזים לתורה, שלא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם.

על-פי הלכה, אם נשאר בעריבה קמח שלא נתערב במים – אין החלה פוטרת אותו. כלומר: יש להמשיך את אחדותה וקדושתה של התורה בכל מקום ומקום, ללא יוצא מן הכלל, ואין להסתפק בהבאת אור התורה לרוב המקום, למקום סמוך, וכיוצא בזה.

(משיחת שבת-קודש פרשת שלח תשי"ח. תורת מנחם כרך כג, עמ' 87)

וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת (טו,לב)

לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל: כיוון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים (מדרש, הובא בתוספות בבא-בתרא קיט)

לכאורה לא מובן: וכי למה יעלה על הדעת שאי הכניסה לארץ-ישראל די בה כדי להפקיע מחובת קיום המצוות?

ההסבר הוא: העבודה העיקרית במדבר היתה בלימוד התורה, שהיא עבודה רוחנית במחשבה ובדיבור, וכמאמר (מכילתא בשלח טז) "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". רק לאחר הכניסה לארץ נעשתה העבודה העיקרית במעשה – קיום המצוות בגשמיות. המרגלים, בחטאם, לא רצו להיכנס לארץ, מכיוון שהעדיפו להישאר במדבר ולעסוק בעבודה רוחנית.

נמצא אפוא כי יש נתינת-מקום לסברה לפיה, כיוון שלבסוף נגזר על ישראל "שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים", הרי ששוב אין הם שייכים כלל לקיום המצוות במעשה, וכל עבודתם היא בלימוד התורה.

(ליקוטי-שיחות כרך כח עמ' 93)

פרשת ציצית

בעת מאסרו של הרבי הריי"ץ בשנת תרפ"ז, נכנסו פקידי בית הסוהר לתאו כדי לצלמו. הרבי, שהיה אז באמצע תפילתו, רמז להם בידו שלא להפריע לו, והם עזבו את החדר. כעבור זמן מה חזרו הפקידים, והרבי, שבינתיים סיים את התפילה, התיישב כשהכיפה לראשו, ופרש את הטלית קטן כך שייראו את כל ארבעת הכנפות. הפקידים לא היו שבעי רצון מכך, ואמרו לרבי שיצניע את הציצית. אולם הרבי השיב בהחלטיות ובנחישות: רצונכם לצלם אותי? צלמו אותי כפי שאני נראה... ! וכך עשו.

(שיחת י"ב תמוז תשכ"א. תורת מנחם תשכ"א (לא) חלק ג, עמ' 120)

וזכרתם את כל מצוות ה' (טו,לט)

שמנין גימטרייה של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים, וחמישה קשרים – הרי תרי"ג (רש"י)

למרות שכל תרי"ג המצוות נרמזות בציצית, בכל-זאת יש צורך גם בטלית. שכן הטלית הוא לבוש המקיף וסובב את האדם מבחוץ, רמז לבחינה על-שכלית, שלא ניתנת לתפיסה שכלית והגיונית. יש לדעת ולזכור תמיד שתרי"ג המצוות יוצאות ונמשכות מדרגה שהוא למעלה מהשכל.

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 324)

אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (טו,לט)

מדוע הקדים הכתוב "לבבכם" ל"עיניכם", והרי הסדר הוא שהעין רואה והלב חומד?

אלא לפעמים מרגיש אדם בליבו 'המשכה נעלמה' לרע, היינו פריקת עול מלכות שמים פנימית, וזוהי סיבה לראיית העין במקום שאין צריכים לראות, וראייה זו מביאה לאחר מכן לידי חמדת הלב בגלוי.

(ספר המאמרים תשי"א עמ' 338)

 פרקי אבות

"חלק לעולם-הבא"

רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חבירו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה –  אף-על-פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם-הבא (פרק ג משנה יא)

פירש רבנו עובדיה מברטנורא:

ולא חזר בתשובה מאחת מעבירות הללו שבידו, אף-על-פי שבאו עליו ייסורים ומת בייסורים, אין לו חלק לעולם-הבא. אבל אם חזר בתשובה קודם מותו, אין לך דבר שעומד בפני התשובה.

פירש כ"ק אדמו"ר:

הנקודה המשותפת לחמש העניינים המנויים במשנתנו היא, שבכולם מתכוון האדם לבטל דבר שבקדושה שנתחדש על-ידי מעשה בני-אדם. משום כך אין לו חלק לעולם-הבא, כי בזה הוא מהרס ופוגע בעניין כללי ועיקרי שקבע הקב"ה בעולמו: לכל אחד ואחד מישראל ניתן הכוח והיכולת להפך מחול לקודש; ולא זו בלבד שאינו מנצל כוח זה, אלא עושה היפוכו:

המחלל את הקודשים – רוב ענייני קודשים אינם קודש בידי שמים (כקדושת בכור), אלא חולין שנתקדשו על-ידי מעשה בני-אדם (כמו בהמה שהקדישה בעלה לקורבן; תרומה ומעשר; וכיו"ב). וה"מחלל את הקודשים" מתכוון לחלל קדושה זו ולעשות חולין ("מחלל" מלשון חולין), היפך עניין הקדושה.

המבזה את המועדות – קביעת המועדות נמסרה לבית-דין, כמאמר רז"ל "ישראל אינהו דקדשינהו לזמני", היינו שיום חול מתקדש על-ידי מעשה בני-אדם. והמבזה ימים אלו מתכוון לבטל קדושה זו. ולכן נקט "מועדות" ולא שבת, כי שבת "מקדשא וקיימא" ואינה תלויה במעשה ידי אדם.

המלבין פני חבירו ברבים – ידידות ואחווה ("חבירו") הרי בא על-ידי מעשה בני-אדם – פעולותיהם של שני החברים. וכאשר במקום לכבד את חבירו במידה יתירה הוא מנצל את הידידות להיפוכה ומלבין פני חבירו (וכנראה במוחש שאינה דומה הלבנת-פנים על-ידי איש זר להלבנת פנים על-ידי חבר), "אין לו חלק לעולם הבא".

המפר בריתו של אברהם אבינו – הנתינת-כוח על המילה באה לנו בירושה מאברהם אבינו, היינו שהוא דבר שבקדושה שנתחדש על-ידי מעשה בני-אדם. והמפר ברית זה מתכוון לחלל ולהפקיע קדושה זו.

המגלה פנים בתורה שלא כהלכה – האדם מקבל ידיעותיו בתורה מרבותיו שלמד תורה מפיהם, היינו שידיעותיו בתורה נקנו לו על-ידי מעשה בני-אדם. כוונת הלימוד היא שיתנהג האדם על-פי תורה; וזה מנצל ידיעותיו בתורה לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, היינו שלא זו בלבד שאינו מקיים מצוות התורה אלא שטוען שהתורה אומרת כך.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת וישלח תשל"ח – בלתי מוגה; 'ביאורים לפרקי-אבות' כרך א (א-ה) עמ' 158-160)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת שלח
כ"ג בסיוון

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור¹. אחר אמירת כל התהילים יאמרו קדיש יתום. ואם יש חיוב – יארצייט או אבל (רח"ל) – אומרים קדיש יתום אחרי כל ספר². אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך תפילה³.

המולד: שבת-קודש בבוקר⁴, בשעה 5:23 ו-16 חלקים.

מברכים החודש: "ראש-חודש תמוז ביום השבת-קודש, ולמחרתו⁵ ביום הראשון הבא⁶ עלינו לטובה".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

התוועדות בבית-הכנסת. "רובא דרובא, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים: שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם; שיקבעו עיתים ללמוד דא"ח, ושיישמרו הקביעויות; ואשר הלימוד יהיה על מנת לעשות⁷ ולקיים.

והנה כללות עניין ואופן התוכחה [=בעניינים אישיים] מבואר היטב ב[מאמר] דיבור-המתחיל: "אם⁸ רוח המושל⁹", אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש ללומדו אליבא דנפשיה¹⁰. "אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים ועניינים שאין בהם משום הלבנת-פנים ולא כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, שאיש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה"¹¹.

"אם לדעתי ישמעו – יסדרו ההתוועדות דשבת מברכים באופן כזה שיבוא האור מהתוועדות זו גם בביתם של כל אחד ואחד מהמתוועדים, והתחלת ההבאה תהיה דווקא ביום השבת עצמו... לסדרה [=את ההתוועדות] באופן כזה – שיוכלו לסעוד סעודת שבת בביתם, ולספר גם בבית על-דבר שבת מברכים בכלל, ועל-דבר שבת מברכים מיוחד זה בפרט¹².

פרקי אבות – פרק ג'¹³.

יום חמישי,
כ"ח בסיוון

יום הצלת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ורעייתו הרבנית ע"ה מעמק הבכא האירופי, בהגיעם לשלום לארה"ב (תש"א)¹⁴.

ביום זה החלה תנופה חדשה בהפצת היהדות והמעיינות, בייסוד שלושת המוסדות המרכזיים: 'מחנה ישראל', 'קה"ת' ו'מרכז לענייני חינוך', שנמסרו על-ידי מייסדם, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לניהול חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כ"יושב ראש ועד הפועל" של כל אחד מהם¹⁵.

נקבע על-ידי כ"ק רבינו כיום סגולה¹⁶, להפצת המעיינות והיהדות חוצה והתוועדויות חסידיות. ובלשונו: "כבר נקבע על-ידי רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטות טובות¹⁷ בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר משלוש שני חזקה"¹⁸.

_________________

1)    כך היתה עיקר התקנה דשבת מברכים (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תל, וכן מוכח מדבריו שם עמ' תקע"ח), כמו לגבי תקנת אמירת תהילים בכל יום, כידוע הפתק שנמצא על שולחנו של אדמו"ר מוהריי"צ לאחר מאסרו (אג"ק שלו ח"א עמ' תקצ"ט), אע"פ שגם היחיד חייב בה (כאמור באג"ק שלו ח"ב עמ' תקכ"ב. וראה שם בהמשך עמ' תקכ"ד: "לגודל העניין של אמירת תהילים בציבור").

אגב, כך נדפס גם בכותרת "תקנת אמירת תהילים בציבור" הנדפסת לראשונה בסידור 'תורה אור' תש"א ואילך, אחרי 'יקום פורקן' ו'מי שברך', ולאחר-מכן בראש ספרי התהילים 'אוהל יוסף יצחק' (וכן בהקדמה של הוצאת קה"ת שם). במהדורת ס' תהילים  עם פירוש הצמח-צדק בשנת תשי"ג, חסרה תיבת 'בציבור', אבל ישנה (מסתמא – ע"פ הוראת הרבי) בתהילים שבסידורי 'תהילת ה'' (תח"י משנת תשי"ז ואילך, ואולי עוד לפני כן).

2)    הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ב"תקנת אמירת תהילים בציבור" הנ"ל.

והוסיף על כך הרבי: "נראה לי, שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר – יאמרו מקודם ה'יהי רצון' שאחרי הספר (על-כל-פנים יאמרו – זה האומר קדיש), שעניינו סיום אמירת מזמורים, שלכן אומר קדיש אחרי-זה. ואחר-כך, כשמתחיל ספר שלאחריו – הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת-המזון כשמחלקין סעודה לשניים (ראה שו"ע רבינו סי' רצ"א סוף ס"ג)"  - אג"ק של הרבי כרך י' עמ' דש ובסוף התהילים הנ"ל עמ' 223, ס' המנהגים עמ' 30 ועמ' 55.

3)    הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ד עמ' תכג, קובץ מכתבים שבסו"ס תהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192, לוח 'היום יום' כו בכסלו וס' המנהגים עמ' 30.

4)    כמתאים לפי השעה, וכמ"ש בטבלת לוח החודש בלוח כולל חב"ד, ובכ"מ. והאמור שם במנהגי תחילת החודש "ליל", הוא טעות.

5)    תיבה זו "ולמחרתו" נאמרת רק במצב זה, כדי לשלול את יום א' שלמחרת שבת הזו (שבת מברכים) – בשם הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ז"ל.

6)    ולא "הבאים" כיוון שהכוונה לראש-חודש, ולא לימים בהם הוא חל.

7)    כ"ה באג"ק זו, נסמנה להלן בהערה 11 (ב'היום יום' נדפס: "ללמוד").

8)    כ"ה בפסוק (קוהלת י,ד), במאמר, ובאג"ק (ב'היום יום': "ואם").

9)    נדפס בשעתו ב'קונטרס למ"ד' ('ספר המאמרים - קונטרסים' ח"ב עמ' 716), ולאחרונה בספר-המאמרים תרפ"ד עמ' רטז. במאמר זה מדובר אודות מה שגדולי הדור מוצאים בעצמם, בדקות דדקות, את חטא דורם, ועל-ידי-זה מוכיחים את הדור, עיי"ש ובמכתב הנדפס לפני המאמר.

10)  אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' רצב. 'היום יום', כד תשרי.

11)  אג"ק הנ"ל ח"ד עמ' יד, 'היום יום' שם.

12)  אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' ג.

13)  הפסוקים דלהלן בפרק זה אינם שלמים, ולפי מה שמסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר בשם הרבי, אין לאומרם עם שם ה' כמות-שהוא: פ"ג סוף משנה ג': "וידבר אלי". משנה ו': "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו". משנה י"ד: "כי בצלם"; "בנים אתם". (ראה 'התקשרות' גיליונות: רעח, תטז, תקכב, תרסט).

במשנה ט"ז צ"ל "ומצודה פרושה" בש' שמאלית.

14)  קונטרס כ"ח סיוון תנש"א. פרשת הדברים בספר 'ימי מלך' ח"א פרק טו.

15)  ראה שם ח"ב, פרקים יז-יח.

16)  בלקוטי-שיחות כרך לג עמ' 274 מביא ממגילת תענית פ"ג, שבכ"ה בסיוון ערערו אומות העולם על בעלות ארץ-ישראל, והשיב להם גביהה בן פסיסא "תשובה ניצחת", וביקשו "תנו לנו זמן שלושה ימים" וכאשר "הלכו ולא מצאו תשובה, מייד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם... ועשו אותו היום יום-טוב" וכיוון שהוויכוח התנהל בכ"ה סיוון, נמצא שביום כ"ח סיוון (בסוף שלושת הימים) היתה ההצלה בפועל מאומות העולם. ומקשר זאת עם הצלתו ביום זה, שהביאה תנופה חדשה – ע"י העמידה בתוקף עם התורה – בהעבודה ד'כיבוש הארץ' ("עשה כאן ארץ-ישראל") דחצי כדור התחתון, עד שמתבררים לא רק הניצוצי קדושה שבנכסיהם, אלא גם האומות עצמן, ש"הלכו וברחו" למקומם האמיתי, עיי"ש.

17)  "להתחזק ולהוסיף... ובאופן של התעסקות בכל כוחו [=כח סיון], ועוד יותר מכפי כוחו" – סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 546.

18)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 545.