נושאים נוספים
	התקשרות גליון 828 - כל המדורים ברצף
	לרצות רק מה שרוצה הרצון העליון
	תיכף ומיד נכנסים לארץ
	כללים להבדל בין בבלי לירושלמי
	פרשת שלח
	"חלק לעולם-הבא"
	הלכות ומנהגי חב"ד

כהשלמה לרשימות הקודמות, מוקדשת רשימה זו בעיקר לכללי הבבלי והירושלמי, כפי שעולים מעיון בתורתו של הרבי * בכל שינוי ביניהם יש נקודה אחת שממנה מסתעפים ההבדלים * הירושלמי, שקדם לבבלי, מדבר בכללות יותר, בקיצור ובשייכות לארץ-ישראל בעיקר, ובבבלי – להפך * ולמה נקבעה ההלכה כבבלי דווקא * רשימה אחרונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

נקודה מהותית בין דרכי הלימוד

נפתח בדברים שאמר הרבי בהתוועדות י"ט כסלו תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 534):

כאשר מוצאים כמה שינויים בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי בסוגיא אחת, בהכרח לומר שישנו קשר ושייכות בין שינויים אלו. זאת-אומרת: ישנה נקודה עיקרית המהווה את החילוק שבין דרך הלימוד דתלמוד ירושלמי לדרך הלימוד דתלמוד בבלי, ומנקודה זו מסתעפים פרטי השינויים שבסוגיא זו בין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי.

בשנת תש"ח ניהל הרבי התכתבות מרתקת עם הגאון החסיד רבי שלמה יוסף זוין ז"ל. מאחת האיגרות של אותה התכתבות (מח' במרחשוון – אגרות קודש כרך ב' עמ' רס ואילך) ניתן להפיק כמה הנחות בסיסיות בנושא רשימה זו:

1. בכמה מקומות מצינו מחלוקת בין ש"ס בבלי וירושלמי בגירסאות המשנה (ראה בתוספות דיבור-המתחיל תירום – בכורות כב, ב).

2. לפעמים מצינו חידוש מסויים בברייתא שבירושלמי על המשנה שם, כי בגירסת הירושלמי במשנה לא הוזכר דבר ולכן מודיעה הברייתא על דבר זה. ולכן אין מקום לברייתא זו בבבלי שבו מפורש הדבר במשנה.

3. משנה השנויה בסתם מבארת דין כל הזמנים וכל המקומות וכל האישים, ולבד הפרט שלגביו מפרשת המשנה שכן היו נוהגין במקדש.

תיקוני זוהר בשיטת הירושלמי

לפעמים, סבור הרבי (אגרות קודש ח"ה ע' רלא, איגרת לגאון רבי אליעזר סילם), "גם הירושלמי והבבלי פליגי בפלוגתת הזוהר והש"ס", "ותיקוני הזהר הרי הוא תלמודי' דארץ-ישראל, ובמילא אזיל בשיטתיה [דהירושלמי]".

מדוע הלכה כבבלי נגד הירושלמי?

בכל מקום שנחלקו התלמוד בבלי והתלמוד הירושלמי, הולכים אחר התלמוד הבבלי, וכמה טעמים ניתנו לדבר ומהם, שהלכה כבתראי.

בהזדמנות אחת הוסיף הרבי נימוק (ש"פ מקץ תש"מ. שיחות קודש תש"מ כרך א' עמ' 723-722):

לכאורה אין מובן: דרכו של הבבלי פלפול שקלא וטריא וכו' בתורה. דבר שאינו מתאים כל-כך להלכה ואדרבה ההיפך מכך. לכאורה צריכה היתה ההלכה להיקבע כהירושלמי (שם ישנו מיעוט פלפול כו')?

אלא ביאורם של דברים כך הוא, דוקא על-ידי הבנה והשגה בתורה ישנו הכוח לקביעת ופסק-דין ההלכה. מטעם זה הלכה כבבלי שם עיקר עניין הפלפול והשקלא-וטריא.

כללים בלימוד הירושלמי

הנה שורת כללים שהופקו מדברי הרבי:

א. ידוע ד"במה שאנו יכולין להשוותם (בבלי וירושלמי) יש לנו להשוותם" אפילו בעניין דפליגי [תוספות דיבור המתחיל והאמר יומא (פז,ב)], ואפילו בפירוש שיהיה רחוק קצת [ראה יד מלאכי כללי שני התלמודים ס"י. ושם נסמן]. –על-פי ליקוטי שיחות כרך יב עמ' 219.

ב. כאשר מובאים שני עניינים משמו של אותו תנא, הן בבבלי הן בירושלמי, כמאמרו של רשב"א, אך בשינויים – אין בהכרח שאלה שתי גרסאות הסותרות זו את זו, אלא [כשם שמצינו כמה פעמים בגמרא שלתנאים ואמוראים שהתגוררו בארץ-ישראל היו תלמידים בבבל ומאידך לתנאים ואמוראים בבבל היו תלמידים גם בארץ-ישראל] – שלתלמידיו בבבל אמר את ג' העניינים המופיעים בבבלי ולתלמידיו בארץ-ישראל את ד' העניינים המופיעים בירושלמי – שיחות קודש תשל"ט כרך א' עמ' 561-560.

ג. או בסגנון אחר קצת (משיחת י"ט כסלו תשמ"ב, 'התוועדויות תשמ"ב' כרך ב' עמ' 538):

התנא אמר מאמר זה פעמיים: בפעם הראשונה אמר מאמר זה בנוגע לכללות העניין.. שזהו המאמר כפי שמובא בירושלמי (בקיצור ובכללות), ובפעם השנייה אמר מאמר זה בהוספה.. שזהו המאמר כפי שמובא בבבלי (באריכות ובפרטיות יותר).

ד. פעמים אין התלמוד הבבלי מפרט פרטים משום שהוא סומך על הירושלמי שקדם לו (ופרטם) – 'לקוטי שיחות' כרך כה עמ' 56.

ה. בתלמוד הירושלמי, התחלת הלימוד, מודגש החידוש הראשון והעיקרי... בבבלי – אין צורך להדגיש חידוש הנ"ל (שכבר מודגש בירושלמי) ולכן מודגש הסגנון... שבזה מודגש עניין נוסף. – יום ב' דחג השבועות תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ג' עמ' 1587).

ו. מצינו כמה וכמה עניינים בתלמוד בבלי שאינם מובאים בתלמוד ירושלמי וזאת – גם בנוגע לעניינים שבהם אין מחלוקת כלל בין הבבלי לירושלמי, וטעם הדבר מובן בפשטות: חתימת התלמוד הירושלמי היתה לערך מאה שנה קודם חתימת התלמוד הבבלי. לכן ריבוי העניינים מופיע בבבלי ולא בירושלמי – כי ייתכן שהשקלא-וטריא בין האמוראים של התלמוד הבבלי (בעניינים אלו) נערכה לאחר חתימת התלמוד הירושלמי – משיחת יו"ד שבט תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 806).

ובערב חג השבועות תשמ"ב (שם, כרך ג' עמ' 1537):

חתימת התלמוד ירושלמי היתה על-ידי ר' יוחנן וחבריו, ולאחר מכן המשיכו עדיין בבבל ללמוד ולפלפל בביאור דברי המשנה ורק לאחר מאה שנה לערך... ערך ר' אשי את המהדורה-קמא ולאחרי זה מהדורה-בתרא דתלמוד בבלי.

ז. חתימת התלמוד הבבלי היתה מאה שנה (לערך) לאחרי חתימת התלמוד הירושלמי, ומכיוון שסדר הלימוד הוא – כללות העניין, ולאחר-מכן הפרטים, נמצא שהתלמוד הירושלמי, הקדום בזמן, עיקרו לימוד באופן של כלל, ותלמוד בבלי המאוחר יותר באופן של פרט (התוועדויות תשמ"ג כרך ג' עמ' 54).

ח. ולכן קרוב יותר הסדר במשניות הנדפסות לזה שבירושלמי – שכן המשנה קודמת לתלמוד בכלל (גם הירושלמי) שענינו ביאור דברי המשנה, ולכן, אם בתלמוד ירושלמי עיקר ההדגשה היא על הכלל (מפני היותו התחלת הלימוד ביחס לתלמוד בבלי), על אחת כמה וכמה שכן הוא שם במשניות. (שם).

ט. זו הסיבה לאריכות הפרטים והשקלא-וטריא בבבלי, שבו הדגש על הפרטים, מה שאין כן בירושלמי, שם הדברים ללא אריכות ומשא-ומתן (שם).

יו"ד. מכך נובע גם שינוי שמצינו לא פעם במיקומם של פרקים מסויימים: בירושלמי יש ב' פרקים זה אחר זה שבשניהם מדובר אודות כללים הקשורים עם אותה מסכת. בבבלי הסדר שונה, כאשר הפרק הראשון קשור ב'כלל', וממשיכים [אחר כך] ללמוד פרטים ורק... הפרק שלאחר-מכן עוסק בכלל נוסף הקשור בנושא הכללי (שם עמ' 1353).

י"א. בתלמוד הבבלי יש דגש מיוחד על עניינים הקשורים בחוץ לארץ, ובתלמוד ירושלמי – בארץ-ישראל וכבודה, ובמיוחד כבודה של ירושלים (שם עמ' 135-6).

י"ב. ובהמשך לסעיף קודם:

כשמובא בבבלי פירוט יתר בשם 'מערבא' אין זה אומר שזה בסתירה לכלל הנזכר, שכן הכוונה היא למה שנאמר בארץ-ישראל בתקופה מאוחרת (מזמן חתימת הירושלמי), ואולי אף יותר מאוחר מזה (ליקוטי שיחות כרך כד עמ' 169).

י"ג. אופן הלימוד בבבלי הוא בדרך מלמטה למעלה: יש ריבוי קושיות וכו' וכדי להגיע למסקנה זקוקים ליגיעת האדם, מה שאין כן בירושלמי אינו קשור כל-כך ביגיעת האדם, מכיוון שזה מגיע באופן של 'אור ישר' בדרך מתנה מלמעלה.

מכך נובעת מחלוקתם בנוגע תפילה (לאשה מעוברת) "שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא".

גם עניין התפילה מדוד בהתאם לגדרי והגבלות המתפלל, ומכיוון שעל פי טבע אין הוולד יכול להשתנות (אחר מ' יום) מנקבה לזכר, "הרי זו תפילת שווא".

מה שאין כן לירושלמי – יש גם בתפילה דרך מתנת חינם, שאין לה הגבלה, עד ש"אף היושבת על המשבר יכול להשתנות" (ליקוטי שיחות כרך כד עמ' 34-33).

י"ד. בירושלמי יש הקפדה על עניינים חיוביים ובצד הטוב, ולכן משמיט פרטים שליליים, מה שאין כן בבבלי הם מודגשים (ליקוטי שיחות כרך כד עמ' 172 173 בהע' 49).

ט"ו. לשיטת הבבלי מתחשבים בעיקר במצב כפי שהוא בהווה, ולשיטת הירושלמי מביטים (בעיקר) על המצב שבעתיד, והוא מכריע וגובר על המצב שבהווה (ליקוטי שיחות כרך ד' 1338, וכרך ט"ו עמ' 453 ואילך).

ט"ז. מצינו שינויים בנוסח לשון המשנה בין הבבלי לירושלמי (ולהעיר מב"ק י, ב. האי תנא ירושלמי הוא דתנא לישנא בלילא). אף שהמשנה אחת היא, שנתחברה על-ידי רבנו הקדוש קודם לגמרא – אפשר שיהיו שינויי גירסאות בין מדינחאי ומערבאי, ובמכל-שכן מתנ"ך.

ולדוגמא: במשנה שבבבלי מובאים כמה פסוקים מה שאין כן בירושלמי; בבבלי נעתק כל הכתוב מה שאין כן במשנה שבירושלמי. כי בבבלי מפרט יותר מבירושלמי (ליקוטי שיחות כרך כד עמ' 60 הע' 30).