נושאים נוספים
	התקשרות גליון 829 - כל המדורים ברצף
	צמיחה והולדה מחדש ביום ההילולא
	העולם כבר מוכן!
	כקטן כגדול
	פרשת קורח
	הלכות ומנהגי חב"ד

הילולא בפירושה הפשוט הכוונה להולדה חדשה, שעל-ידה מתגלה כוח האין סוף * הצדיק מוליד אצל תלמידיו אהבה ויראה וגם אמונה שתבטיח את קיומם * מה בין זמן הבית לזמן הגלות ובין משה רבנו לרשב"י? * אצל צדיקים שעניינם גילוי ה"פנימיות", נעשית הולדה חדשה ביום ההילולא שלהם, ו"זרעו בחיים" הם המגלים זאת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התוועדות זו היא המשך ליום ההילולא. השם "יום הילולא" עצמו מורה שלא זו בלבד ש"יאָרצייט" של צדיק אינו עניין של סילוק, או אפילו מיעוט בלבד,

– שהרי איתא בזהר¹ והובא באגרת הקודש²: "צדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין (גם בזה העולם המעשה) יתיר מבחיוהי", ומה שנקרא בשם "הסתלקות", הרי ידוע שהכוונה בזה היא להמשכת האור כמו שהוא בבחינת סילוק ורוממות³ –

אלא יתירה מזה, שבו נמשכת השפעה והמשכה חדשה, שלכן נקרא בשם "הילולא", שפירושו נישואין, שעל-ידי זה נמשך ומתגלה בהבריאה כוח האין-סוף בבנין עדי עד⁴, דהיינו עניין ההולדה דור אחרי דור בלי גבול.

[. .] ומובן גודל החידוש שבדבר – שהרי כל העניינים שבעולם הם בהגבלה, ועד שאפילו הכוח האלקי המלובש בנבראים בפנימיותם הוא גם כן מוגבל, דכיון שמתלבש בגופים בעלי גבול, הרי אי אפשר שבגוף מוגבל יהיה כוח וחיות בלתי מוגבל, ובהכרח לומר שהכוח האלקי המלובש בפנימיות הוא מוגבל, ואילו עצם האור האלקי, אור הבלי גבול, נשאר בהעלם; מה שאין כן בעניין הלידה נמשך בגילוי אור הבלי גבול.

וכן הוא גם ביום הילולא של צדיק, וביחוד נשיא בישראל – שאז נמשך אור חדש בלי גבול, ואור זה מתגלה בעניינים מוגבלים דווקא, על דרך עניין ההילולא כפשוטו, שמתגלה כוח האין-סוף בדבר המוגבל.

ב. והנה, כשם שעניין ההולדה הוא באופן שמתגלה עניין שהוא כדוגמת המוליד ⁴, כמודגש בחמשה דברים שנמנו במשנה⁵ ש"האב זוכה לבן", שבהם דומה הבן אל האב – כן הוא גם בעניין ההולדה שמצד "יום ההילולא", שהולדה זו צריכה להיות בדומה לאב המוליד.

והעניין בזה:

רבינו הזקן כותב באגרת הקודש הידועה² ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים, כי אם חיים רוחניים, שהם אמונה ויראה ואהבה" (כפי שמביא ראיה ממקראות מפורשים בתורה).

ומ"חיים" אלו נעשית הולדה באופן שכוח הבן הוא בדוגמת כוח האב, באהבה ויראה ואמונה: אהבה ויראה – שהם כוללים את כל המדות, כהלשון בחלק א' בתניא⁶: "אהבה וענפיה ויראה וענפיה"; ואמונה – שכדי שהאהבה והיראה לא יסורו ויפעלו פעולתם במילואה, זקוקים הם ליסוד ועמוד שיהיו בנויים עליו ומונהגים על-ידו, שזהו עניין האמונה, כמאמר רז"ל⁷ "העמידן על אחת, שנאמר⁸ וצדיק באמונתו יחיה".

וכידוע גם הפירוש⁹ במה שכתוב "וצדיק באמונתו יחיה", 'אל תקרי יִחְיה אלא יְחַיֶה', והיינו, שהצדיק ממשיך אמונה ב"נולדים" מ"יום ההילולא", שתבטיח את קיום החיים הרוחניים, אהבת ה' ויראת ה', וכפי שנמשכים על-ידי התורה באהבת-ישראל וביראה מכל עניין שיכול לחסר במצטרך לישראל, ועל-ידי זה נבנה כללות בניין חיי הצדיק – ב"זרעו", שכן, כאשר "זרעו בחיים" הרי זו הוכחה ש"אף הוא בחיים"¹⁰.

ג. ומובן, שאין הכוונה שמיום ההילולא צריכה להיוולד דווקא מציאות כזו שעד אז לא היתה שייכת כלל לעניינים אלו, כי אם, שמכאן ולהבא צריכה להיות עלייה שלא בערך לגבי כל עניני העבודה שלפני כן, עד שנחשבת כמו הולדה חדשה וולד חדש.

ועל דרך שמצינו שבכל ראש השנה מתחדשת בריאת העולם באופן של הולדה חדשה, כמו בפעם הראשונה, "זכרון ליום ראשון"¹¹.

ועל דרך זה בנוגע ליום ההילולא¹², ש"כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו" עולה בעילוי נעלה ביותר, והרי תכלית העלייה היא שיומשך אחר כך בבחינת "שוב" למטה (כמבואר בארוכה בכמה מקומות¹³) – שבכל עניינים אלו כפי שהם למטה נעשה דבר חדש לגמרי, אפילו אצל אלו שגם בשנה שעברה, בימים שלפני יום ההילולא, היו מקושרים, "זיי האָבן זיך אָנגעהאַלטן אין דער קליאַמקע", ויתירה מזה, שהיו אצלם מהעניינים של אמונה יראה ואהבה שהיו אצל נשיא הדור, והמשיך אותם לתלמידיו הקרויים בניו, כמאמר רז"ל¹⁴ "כל המלמד את בן חבירו תורה (איזה חלק בתורה שיהיה) מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", ועל אחת כמה וכמה כשמלמדו פנימיות התורה, שבה אין אחיזה לעניינים של העלמות והסתרים (כמו שכתב "רעיא מהימנא" בזהר¹⁵), הרי זה לא רק "כאילו ילדו", אלא הולדה בפועל.

וזהו עניין יום הילולא של צדיק בכלל, ונשיא ישראל, נשמה כללית, ביחוד – שנקרא בשם "הילולא" – שנמשכים מזה "פירות ופירות פירותיהן עד סוף העולם"¹⁶, וכפירוש החסידות¹⁷ שעושים "סוף" להעלם והסתר של העולם, ופועלים שיהיה "נגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו"¹⁸ את הכוח הפועל והמהווה שישנו בעולם.

ד. [. .] וכוח זה לוקחים בכל שנה ושנה מההתחדשות של יום ההילולא, שבו עולה בעילוי אחר עילוי, וממשיך לכל המקושרים והשייכים אליו וההולכים באורחותיו,

והיינו, שאפילו אלו שרק הולכים באורחותיו בכוח ההליכה בלבד, שהוא הכוח היותר אחרון שישנו בגוף – הרי הוא ממשיך להם מעילוי זה והוספה זו באופן שנמשך עד למטה מטה, ברגלים ועקביים,

ועל-ידי זה זוכים אחר כך לילך יחד עמו לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו.

* * *

ה. ישנו מאמר ארוך של הצמח-צדק¹⁹ (שמביא גם כמה מאמרים של רבינו הזקן), שתוכנו – בכללות – בנוגע לעניין הספיחים, ובנוגע לעניין הילולא ויאָרצייט של צדיקים, ותוכן הדברים:

איתא בזהר פרשת תרומה²⁰, שזמן הגלות (משחרב בית המקדש, שעל זה נאמר²¹ "ונהר יחרב ויבש") הוא בבחינת "גנתא לא עאל בה ההוא גננא", היינו, שה"גנן" (הקב"ה) אינו נכנס ב"גן",

– וכפי שמצינו בישעיה²² שבני-ישראל הם בדוגמת כרם (גן) של הקב"ה, "ויקו לעשות ענבים" –

ומה שישנו עניין של גידול וצמיחה – הרי זה באופן ש"מגרמיה אזדרע כו'", שזהו עניין הספיחים, שצומחים מאליהם על-ידי הזריעה שהיתה כמה זמן לפני זה, ודוגמתו בזמן הגלות, שאז ישנו עניין הספיחים מה"אור זרוע לצדיק"²³ ש"זרע ליה קב"ה ("ההוא גננא") בגנתא" בזמן שבית המקדש קיים.

ועל דרך זה מבאר רבינו הזקן באגרת הקודש²⁴ הידועה שכתב "לנחמם בכפלים" על פטירת צדיק, "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי"²⁵, שאז ישנם "גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה' כו'", והיינו, שכל עניני העבודה שנולדים אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו על-ידי תורתו ועבודתו הם בבחינת "גידולי גידולין".

וכיון שכל עניין ישנו גם בנגלה דתורה, ברמז על כל פנים – הנה על זה מביא במאמר²⁶ דברי הגמרא²⁷ "עד ארבעין שנין לא קאי איניש אדעתא דרביה", היינו, שכאשר הרב משפיע שכל לתלמידו, הנה "גם אחר זמן רב (ארבעין שנין) יוכל התלמיד לירד עוד לעומק דעת הרב על-ידי השפעה זו שהשפיע בו . . מה שלא השיג מקודם" – שעניין זה הוא ב"בחינת ספיחים", שהרי אין זה באופן שלאחרי ארבעין שנין צריך הרב ללמוד עמו עוד הפעם, אלא באופן שהתלמיד מתבונן ומתעמק בלימוד שלמדו הרב לפני ארבעין שנין, ועל-ידי זה מגלה את אמיתית ופנימיות דעת רבו, ונמצא, שאין כאן עניין של זריעה חדשה של הרב, כי אם תוצאה מהזריעה שהיתה לפני ארבעין שנין – ספיחים.

ויש להוסיף, שכיון שמצינו שמשך זמן של "דור" הוא כ"ה שנים²⁸ (על-פי רוב), נמצא, שמשך הזמן דארבעין שנין הוא בבחינת "גידולי גידולין".

ו. ומבאר במאמר, שעניין זה נוגע גם ללידת הנשמות (על דרך האמור לעיל בנוגע לעניין השפעת השכל) – שבזמן הגלות, "גנתא דלא עאל בה ההוא גננא", אי אפשר להיות היחוד לצורך לידת נשמות חדשות, כי אם רק "לחדש נשמות ישנות ומגולגלות", שהם בבחינת ספיחים, שכבר נזרעו בעבר.

אמנם, ישנו אופן של לידת נשמות שנעשה על-ידי היחוד של נשמות הצדיקים, שזהו עניין יום הילולא:

על-ידי עבודת הצדיק, "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", בחיים חיותו עלי אדמות – נעשה נחת רוח גדול למעלה. ולאחרי כן, בעת הסתלקותו, אזי עולה כל עבודתו למעלה בעילוי אחר עילוי (כמבואר באגרת הקודש²⁹), ועל-ידי זה פועל למעלה נחת רוח גדול ביותר, שנקרא בלשון הקבלה בשם "יחודים".

ועל-ידי גודל הנחת רוח – פועלים שיומשך מלמעלה לידת נשמות חדשות (לא רק נשמות שבבחינת ספיחים), אף-על-פי שזהו עניין שאינו שייך בזמן הגלות על דרך הרגיל.

וזהו שהסתלקות הצדיק נקרא בשם "הילולא", כפי שמצינו בזהר (בהאידרא)³⁰ הלשון "הילולא דרשב"י", שהתרגום של "הילולא" הוא חתונה ³¹ – כי, ענינה של חתונה הוא שעל-ידי זה יהיה קיום מצות "פרו ורבו"³², שהוא עניין המשכת נשמות מלמעלה למטה, וזהו גם עניין ההילולא שבהסתלקות הצדיק, שעל-ידי זה נמשכים נשמות חדשות.

ז. ועל-פי זה מבאר במאמר³³ החילוק שבין משה רבינו לרשב"י, שז' אדר הוא יום תענית³⁴, ואילו ל"ג בעומר הוא יום הילולא, שהוא עניין של שמחה³⁵:

"בזמן הבית", ועל דרך זה בזמן המשכן שהיה בהיות בני-ישראל במדבר, שאז היה גילוי אלקות, "דגננא בעצמו עאל בגנתא" – היה "שלימות יחוד קוב"ה ושכינתיה", "יחוד קוב"ה ממש", ולכן לא היה צורך ביחוד שעל-ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, שלגבי אמיתית היחוד דקוב"ה ממש, "אין עולה בשם לשיהיה נקרא הילולא". ולכן, הסתלקות משה רבינו אינה אלא עניין של ירידה.

מה שאין כן הסתלקות רשב"י שהיתה בזמן הגלות (שהרי כבר היתה אז גלות רומי³⁶) – כיון שאז לא היה שלימות היחוד דקוב"ה ממש (גנתא דלא עאל בה ההוא גננא), ואז ישנו רק היחוד שנעשה על-ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, "אז גם בחינה זו נקרא הילולא", כמבואר בזהר (בהאידרא)³⁰ שאז היו פניו מאירים, שהוא עניין תוספת אור גדול למעלה על-ידי עליית כללות עבודתו של רשב"י בעת הסתלקותו.

ח. אמנם, על-פי זה היה צריך להיות עניין של הילולא ביום ההסתלקות של כל הצדיקים?

ויובן על-פי המבואר בכמה מקומות (וכמדובר גם אשתקד³⁷) שבשביל לפעול עניין של "הילולא" יש צורך בחיבור שני עניינים: יש לפעול עניין של פנימיות, וביחד עם זה, יש להמשיך זאת בגילוי.

והעניין בזה – כידוע³⁸ שעניין הולדת הוולד צריך להיות נמשך מפנימיות המוחין (שלכן "קטן אינו מוליד"³⁹), ובלשון הרמב"ם⁴⁰: "כוח הגוף וחייו ומאור העינים"; ומשם צריך להיות נמשך כל ציור רמ"ח אברים כו', נשמה בגוף, היינו, שצריך להיות נמשך בגילוי.

ועניין זה פועלים רק הצדיקים שעבודתם היתה באופן של חיבור ב' עניינים הנ"ל – שלקחו "רזין דרזין", והמשיכו זאת בגילוי עד למטה מעשרה טפחים, באופן שיהיה שייך גם ל"חוצה".

ולכן, אצל צדיקים גופא, הנה רק אצל יחידי סגולה מצינו הלשון "הילולא", שאז אין זה עניין של תענית, אלא הפכו כו'.

ט. ובעניין זה ישנה הפעולה של "זרעו בחיים" – "ושננתם לבניך אלו התלמידים", כולל גם תלמידי תלמידיו שהם "גידולי גידולין":

כאשר "זרעו בחיים" ממלאים את רצונו וממשיכים בפועל את עניני תורתו ועבודתו עד למטה מעשרה טפחים ב"חוצה" – אזי עושים מ"יום הסתלקות" "יום הילולא".

ועל-ידי זה פועלים גם את עניין "חיים עד העולם"⁴¹ (כפי שמסיים בהאידרא³⁰) – שממשיכים מעצמיות החיים למעלה, "כי עמך מקור חיים"⁴², "עד העולם", בעולם התחתון, "עולם" מלשון העלם⁴³ (והסתר), ופועלים שיומשך בו הפירוש השני ב"עולם" – מלשון נצחיות, שעניין זה הוא רק מצד אין-סוף בעצמו, שאין בו שינויים, ולכן שם הוא אמיתית עניין הנצחיות.

ועניין זה נעשה על-ידי ההמשכה מבחינת הפנימיות, רזין דרזין, להיות נמשך עד ל"חוצה" – שפועלים שגם בהעלם וההסתר, יתגלה – הן על-ידי זה שמכיר בעצמו והן על-ידי זה שפועל הכרה זו בכל הסביבה – עניין הנצחיות, מצד התורה ומצות שנעשים בהעלם וההסתר, ועל-ידי זה בטלים כל ההעלמות וההסתרים, ורואים ש"אני הוי' לא שניתי"⁴⁴, ו"אין עוד מלבדו"⁴⁵.

(קטעים מהתוועדויות* י"א שבט ה'תשח"י**, ויו"ד שבט ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כב עמ' 30-32, 34, וכרך כה עמ' 24-28)

____________________

*)    תוכן חלק מהשיחות הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר בלה"ק ונדפס בבטאון חב"ד חוברת יט ע' 4 ואילך. במהדורה זו שולבו גם כמה ענינים מהגהת השיחות שבבטאון חב"ד הנ"ל, וכן כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה (ע"פ סרט-הקלטה).

**)   ההתוועדות [בתשח"י] נערכה באולם הגדול אשר ב-585 אָלבאַני עוו. בסמיכות לראָטלאַנד ראוד.

1)    ח"ג עא, ב.

2)    סז"ך וביאורו.

3)    ראה ד"ה באתי לגני דיו"ד שבט תשי"א פ"ז (תו"מ ח"ב ע' 200 ואילך). וש"נ.

4)    ראה לקו"ת שה"ש לט, ד ואילך. ובכ"מ.

5)    עדויות פ"ב מ"ט.

6)    ספ"ג.

7)    מכות כד, א.

8)    חבקוק ב, ד.

9)    לקו"ד ח"א קמא, ב. ועוד.

10)  תענית ה, ב. וראה גם שיחת יו"ד שבט דאשתקד בתחלתה (תו"מ חי"ט ע' 22 ואילך).

11)  תפלת מוסף דר"ה (ר"ה כז, א).

12)  ראה סידור (עם דא"ח) שער הל"ג בעומר דש, סע"ב ואילך.

13)  ראה לקו"ת שה"ש לו, ב. סה"מ תרמ"ט ע' רלג ואילך. ועוד.

14)  סנהדרין יט, ב. צט, ב. הובא בפרש"י עה"ת במדבר ג, א.

15)  ח"ג קכד, ב.

16)  ע"ד לשון חז"ל – כתובות רפ"ט. זבחים לז, ב. ועוד.

17)  ראה גם תו"מ ח"כ ע' 111. וש"נ.

18)  ישעי' מ, ה.

19)  ד"ה להבין כו' גנתא לא עאל בה ההוא גננא – נדפס בספר ההשתטחות (קה"ת, תשנ"ו) ע' לט ואילך. וש"נ.

20)  ח"ב קסו, סע"ב ואילך.

21)  ישעי' יט, ה. איוב יד, יא. וראה זח"א ו, ב. כה, א. כו, א. ועוד. לקו"ת במדבר יג, סע"ג. אוה"ת נ"ך (כרך ב) ע' א'נ ואילך. ובכ"מ.

22)  ה, א ואילך.

23)  תהלים צז, יא.

24)  סכ"ז (קמה, סע"ב ואילך).

25)  זח"ג עא, ב.

26)  שם ע' מד.

27)  ע"ז ה, רע"ב.

28)  ראה מדרש תהלים צ, יז. מלבי"ם לדברי הימים-א (ימי קדם) ג, כד.

29)  סז"ך-וכ"ח.

30)  בסוף האדר"ז (ח"ג רצו, ב).

31)  ראה עירובין נד, א ובפרש"י.

32)  בראשית א, כח.

33)  שם ע' מח.

34)  טושו"ע או"ח סתק"פ ס"ב.

35)  ראה גם שיחת יו"ד שבט תשט"ו ס"ג (תו"מ חי"ג ע' 218). וש"נ.

36)  ראה שבת לג, ב.

37)  ראה גם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ב ע' 30 ואילך). וש"נ.

38)  ראה לקו"ת בשלח ב, סע"ד. ואתחנן ג, סע"ב. ובכ"מ.

39)  סנהדרין סח, סע"ב.

40)  הל' דעות פ"ד הי"ט.

41)  תהלים קלג, ג.

42)  שם לו, יו"ד.

43)  לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.

44)  מלאכי ג, ו.

45)  ואתחנן ד, לה.