וישמע יתרו כהן מדין חותן משה (יח,א)
הפרשה פותחת בשבחו של יתרו ומובן מדוע היא מציינת את עובדת היותו "חותן משה". אבל איזה שבח יש בכך שהיה "כוהן מדין", כוהן לעבודה-זרה?
אלא דווקא בשילוב שני הדברים גם יחד נרמז יתרון האור מן החושך כיתרון החכמה מן הסכלות, אשר יתרון זה היה הכנה מתאימה למתן-תורה, שבו היה גילוי אלוקות בבחינת "ישת חושך סתרו":
"כוהן מדין" - הקליפה שהיא תכלית הישות, וממנה נובעים המדון והמריבה, הופכת לתכלית העילוי, ועל-ידי זה נעשה "חותן משה". יתרו פעל במשה ירידה ("חות דרגה) שהודות לה היה משה יכול, על-אף רוממותו, לשמש ממוצע בין הקב"ה לישראל ובין ישראל לתורה ולהיות מקבל התורה.
(מאמר ד"ה וישמע ויתרו תשמ"ה)
עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים (יח,יא)
"אלוקים" - רמז למידת הדין והצימצום.
"כל האלוקים" - רמז לריבוי ההעלמות וההסתרים שעל-ידי שם אלוקים.
"גדול הוי'" - שם הוי' גדול מכל בחינות אלו, ומושל בכולם.
בהתגלות בחינת שם הוי', מתבטל ההעלם וההסתר שבשם אלוקים. ככתוב (ישעיה מ), "ונגלה כבוד הוי' (ועל-ידי זה) וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", דהיינו שעל-ידי גילוי שם הוי' יתבטלו כל ההעלמות, עד שגם הבשר הגשמי, ואפילו אומות העולם, יראו אלוקות.
וזהו שאמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלוקים". לאחר ששמע את ניסי יציאת מצרים הגיע להכרה זו, ש"גדול הוי'", כי על-ידי האותות והמופתים שביציאת מצרים נתגלה ששם הוי' מושל ושולט על כל ההעלמות וההסתרים שמקורם (כנ"ל) בשם אלוקים.
(סידור עם דא"ח, דף רעא עמ' ג)
ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם (יח, יג)
מוצאי יום-הכיפורים היה... למחרת רדתו מן ההר (רש"י)
היום שלמחרת יום-הכיפורים הוא יום המורה שבעבודת ה' נדרשת הוספה מתמדת. גם לאחר שמשיגים מצב נעלה כל-כך כמעמדם של ישראל ביום-הכיפורים, יש מה להוסיף, כפתגם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על יום זה - "איצטער דארף מען ערשט תשובה טאן" [=רק עכשיו צריך להתחיל לעשות תשובה].
הוראה זו יש ללמוד גם משמה (ותוכנה) של כל הפרשה - "יתרו", "על-שם שייתר (והוסיף) פרשה בתורה" וגם היה גר שהתווסף לישראל כקטן שנולד, ובלידתו באה לעולם מציאות נוספת חדשה.
(מהתוועדות ט"ו בשבט תשמ"ב)
כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (יט,ג)
ואמרו במכילתא: "בית יעקב אלו הנשים... אומר ראשי דברים לנשים; ותגיד לבני ישראל - ותדקדק עמהם".
"ראשי דברים" הם כללי התורה שמהם מסתעפים הפרטים, שנאמרו רק לאנשים, ואילו הכללים נאמרו דווקא לנשים, כי אצלן האמונה בה' ויראת ה' היא בגילוי יותר, והרי האמונה והיראה הן כללות התורה והמצוות.
זו גם הסיבה הפנימית שנשים פטורות ממצוות-עשה שהזמן גרמא, כי הן שייכות יותר לכלל, לעצם הדבר, ופחות למצוות שהוגבלו לזמן פרטי מסויים.
זה גם הביאור הפנימי לכך שעצם קביעת יהדותו של הוולד תלויה באם, בעוד שהפרטים, כגון אם הוא כוהן, לוי או ישראל, תלויים באב.
(ליקוטי-שיחות כרך לא עמוד 97)
ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי (יט,ד)
בשעת מתן-תורה נתעלו ישראל לתכלית העילוי, כדכתיב (דברים ה), "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", אף-על-פי שזמן קצר בלבד קודם לכן היו בתכלית השפלות - משועבדים בחומר ובלבנים במצרים. עלייה כזו לא היתה אפשרית אלא על-ידי רחמיו הגדולים של השם יתברך.
זהו שרמז הכתוב: העלייה של "ואביא אתכם אלי" בשעת מתן-תורה, בחינת "פנים בפנים", הייתה אפשרית רק על-ידי "כנפי נשרים" - מידת הרחמים שלמעלה (כי הנשר רחמני, כפירוש רש"י כאן).
(סידור עם דא"ח)
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (יט,ו)
כאן נרמזו כל שלוש המעלות (כתרים) שניתנו לישראל בשעת מתן-תורה - תורה, מלכות וכהונה:
"ואתם תהיו לי" - רומז לתורה, על-פי פירוש המכילתא: "שתהיו פנויין לי ועוסקים בתורה";
"ממלכת" - למלכות;
"כוהנים" - לכהונה.
בשעת מתן-תורה היו לכל אחד ואחד מישראל כל שלוש המעלות האמורות - כל אחד מהם היה פנוי לה' ועוסק בתורה; שני כתרים בראשו (שבת פח) - כמלך; והיה ראוי לאכול בקדשים (מכילתא) - כהונה.
(ליקוטי-שיחות כרך ח עמ' 244)
והר סיני עשן כולו (יט,יח)
"עשן" - ראשי-תיבות עולם, שנה, נפש. עולם - מקום; שנה - זמן; נפש - חיות.
ופירש אדמו"ר הזקן: משמעות ה"עשן" שהיה בשעת מתן-תורה היא, שאז ניתנו הכוח והיכולת לברר ולהעלות את המקום והזמן ולהכניס בהם אור וחיות אלוקיים.
(ספר המאמרים תש"א) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
