תבע מהחסידים לימוד הנגלה, לימוד החסידות ואחדותם יחד * חייבים לנצל את הכוחות שניתנו, ואם לאו הרי זה כ"חובל באחרים"... * כוחה של פנימיות התורה בהתפשטות חוץ ל'מעיין', ובעבודת האדם: גם בצאתו לעולם חדור הוא ב"מי הדעת" * בזאת נפלאה מעלת אדמו"ר הזקן אפילו לגבי ה"תנאים"! – כי את גדולתו הרוחנית לא השאיר לעצמו, אלא הכניסה כולה בלימוד החסידות, בהבנה והשגה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כ"ד טבת הוא יום ההילולא של רבינו הזקן.
– כ"ד טבת מובא גם בגמרא במסכת בבא בתרא1: "בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא (שבנו למשפטנו הראשון), שהיו צדוקין אומרין תירש הבת עם בת הבן, נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי וכו' ונצחום, ואותו היום עשאוהו יום טוב".
אבל, זהו עניין בפני עצמו, ויש בו אריכות הביאור וכו'2, ואילו המדובר עתה הוא בנוגע אלינו, שיום זה אצלנו הוא יום ההילולא של רבינו הזקן, וצריכים לנצלו בכל הקשור להליכה בדרכיו ואורחותיו, כדלקמן.
ב. ולכל לראש – בעניין המודגש בשמו:
אודות שמו של רבינו הזקן – "שניאור" – מסופר בשיחות3 שרומז על "שני אור": "אור" – קאי על התורה, כמו שכתוב4 "כי נר מצוה ותורה אור", ויש בה שני בחינות אור: אור תורת הנגלה, ואור תורת החסידות, ושניהם יחדיו נרמזים בשם "שניאור" – שם אחד, שבו נכללים שני האורות, הן האור של תורת הנגלה והן האור של תורת החסידות5.
ועל-פי לשון המדרש6 על הפסוק7 "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" (ועל דרך זה להיפך: מה שהוא מצוה לישראל הוא עושה8) – שדוגמתו גם בצדיקים ש"דומין לבוראם"9, שמה שהם עושים תובעים הם גם מהמקושרים והשייכים אליהם – מובן, שעניין זה תובע רבינו הזקן מכל אלה המתחשבים ונמנים על דגלו ומחנהו – לאחרי שפתח וסלל את הדרך ("ער האט דורכגעטראטן די וועג") – שגם אצלם תהיה ההתאחדות של אור תורת הנגלה עם אור תורת החסידות.
ובפשטות:
רבינו הזקן תובע מכל אחד ואחד מאתנו הן לימוד תורת הנגלה והן לימוד תורת החסידות – כפי שפוסק בהלכות תלמוד תורה10 אודות חיובו של כל אחד ואחד בלימוד התורה, שחיוב זה אינו על מקצוע מיוחד בתורה, אלא על כל מקצועות התורה, הן נגלה דתורה והן נסתר דתורה.
ובמילא: כשישנם "שפיץ-חסידים" שרוצים לצאת ידי חובתם בקו זה, או לאידך, "פארעווע-חסידים" שרוצים לצאת ידי חובתם בקו זה – אומרים להם: לא הא ולא הא, אלא צריך להיות "שני-אור" דווקא, שני האורות דתורת הנגלה ותורת החסידות, כפי שמתאחדים יחדיו דווקא.
ג. ויש להוסיף ולהדגיש בפרטיות יותר, שכשם שאי אפשר להסתפק בלימוד נגלה דתורה ללא נסתר דתורה, כך גם אי אפשר להסתפק בלימוד נסתר דתורה ללא נגלה דתורה, שכן, נגלה דתורה ונסתר דתורה הם כמו גוף ונשמה, "גופי תורה" ו"נשמתא דאורייתא"11, וכשם שאי אפשר לגוף בלא נשמה, כך אי אפשר גם לנשמה בלא גוף (כיון שלא זו הכוונה), כי אם נשמתא דאורייתא ביחד עם גופי תורה.
ולהעיר, שבאגרת הקודש שבספר התניא, הן בתחילתה והן בסיומה, תובע ומדגיש רבינו הזקן במיוחד אודות לימוד נגלה דתורה – חלוקת הש"ס: בתחילתה12 – "השלמת כל הש"ס כולו ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש .. מידי שנה בשנה", ובסיומה13 – "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות וכו'".
וכמו כן סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמה סיפורים בעניין זה, שתוכנם שרבינו הזקן תבע בתוקף גם לימוד תורת הנגלה14.
ועל דרך זה בקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע15, שמבאר כמה וכמה פרטים בנוגע לאופן לימוד תורת הנגלה, בקבעו כמה וכמה שעות ביום שבהם צריך לעסוק בנגלה דתורה, כשם שקובע כמה שעות ביום ללימוד תורת החסידות.
ומטעם זה תובעים בתוקף כל כך מכל החסידים בכלל, ובפרט מאלה הנמצאים באוהלה של תורה, ומתלמידי הישיבה בפרטי פרטיות – שתהיה אצלם שקידה והתמדה ביותר בלימוד נגלה דתורה, אלא, שהלימוד יהיה מתוך חיות ו"לעבעדיקייט" (לא רק חיות ו"לעבעדיקייט" מצד ההבנה והשגה שלו, אלא גם חיות ו"לעבעדיקייט") שמוסיפה תורת החסידות בלימוד הנגלה.
והרי "תביעה" של הרביים היא (לא רק תביעה בלבד, אלא יש בה) גם נתינת-כוח, היינו, שניתנו הכוחות הדרושים ללמוד נגלה וחסידות ביחד, נוסף לכך שהנתינת-כוח כשלעצמה מחייבת לנצל את הכוחות במילואם, כי, העדר ניצול הכוחות ח"ו מהוה עוולה לא רק כלפי עצמו, בבחינת "חובל בעצמו", שאף שאינו רשאי, מכל מקום, הרי הוא פטור16, אלא גם כלפי אחרים, בבחינת "חובל באחרים", ועל אחת כמה וכמה כשמדובר אודות נשיא הדור!
וכיון שכן, חובתו וזכותו של כל אחד ואחד ללמוד לא רק תורת החסידות, אלא גם נגלה דתורה (במידה לא פחותה), כיון שתובעים ונותנים כוח על שניהם.
ד. ועניין זה – לימוד נגלה דתורה עם נסתר דתורה, גופי תורה ונשמתא דאורייתא, שעל-ידי זה נעשית נשמה שלימה בגוף שלם – מהוה גם הכנה והקדמה לגאולה השלימה שצריכה להיות הן בנוגע לגוף, גאולת הגוף, והן בנוגע להנשמה, גאולת הנשמה:
פעולתו של יהודי שתהיה הגאולה השלימה, היא, על-ידי שלימות התקשרותו עם הקב"ה, על-ידי אורייתא, שהיא הממוצע שעל-ידה נעשית ההתקשרות דישראל עם הקב"ה17.
וכיון שההתקשרות עם הקב"ה צריכה להיות באופן שה"גליא" וה"סתים" דישראל קשורים עם ה"גליא" וה"סתים" דקוב"ה, צריך להיות גם חלקו בתורה ("ותן חלקנו בתורתך"18, "חלקנו" דייקא) המקשרת את ישראל עם הקב"ה, הן ב"גליא" דאורייתא והן ב"סתים" דאורייתא, שאז ההתקשרות עם הקב"ה היא "קשר של קיימא" – שהוא מב' קשרים19 – סתים וגליא20.
וכשישנו קשר של קיימא בין ישראל וקוב"ה, לאחרי שלילת ההפסק ד"עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם"21, אזי באה הגאולה האמיתית והשלימה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה22 שתיכף לאחר ברכת "סלח לנו" מברכים "גואל ישראל" – כן תהיה לנו במהרה בימינו על-ידי משיח צדקנו.
* * *
ה. [. .] עניין נוסף בדיני מעיין – שזהו התואר הניתן לפנימיות התורה, תורת החסידות, עוד מזמנו של הבעל שם טוב – שלא זו בלבד שהמים צריכים להיות מחוברים למעיין, אלא עוד זאת, שלקא-סלקא-דעתך דתוספות23 צריכים המים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה24, מה שאין כן אם נפסק המעיין אפילו מחוץ למקום הטבילה, אין לו דין מעיין גם במקום הטבילה.
ובהקדמה – שמצינו על דרך זה בנוגע לאדם הטובל במקוה (או במעיין), שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו (בצאתו) מן המקוה25. ונוסף לזה צריך להיות כן גם בנוגע למעיין עצמו – שמימיו צריכים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה.
ו. והעניין בזה בעבודת האדם – בנוגע ל"מי הדעת הטהור", "דעה את ה'" (כלשון הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות, ובסיום חיבורו), ובפרט בנוגע לפנימיות התורה הנקראת בשם מעיין:
כדי לבחון את האדם עצמו אם אכן טבל ונטהר – צריך לבחון את מעמדו ומצבו בצאתו מהמקוה או המעיין, היינו, לא רק בשעה שעוסק בתורה, שאז טובל הוא במי הדעת, אלא גם בצאתו לעולם לעבוד עבודתו ("ויעקב הלך לדרכו"26) במילוי שליחותו של הקב"ה, וכאשר רואים שגם אז חדור הוא בפנימיות התורה ורזין דאורייתא, הרי זה סימן שאכן טבל ונטהר.
ועוד תנאי בזה – שלא יהיה כלי המעכב התפשטות המים חיים, אלא ממנו והלאה ילכו ויתפשטו המים חיים המחוברים במקורם – גם במקום החוצה.
ואז – ביכולתם של המים חיים לתקן את כל העניינים שבחוצה,
ועד כדי כך, שאפילו הנטמא בטומאת מת ("אבי אבות הטומאה"27, שקשור עם נחש הקדמוני שהביא מיתה לעולם), שאודותיו נתכרכמו פניו של משה רבינו באמרו "במה תהא טהרתו", עד שנאמרה לו פרשת "זאת חוקת התורה"28 – נעשית טהרתו על-ידי מי חטאת שמתקדשים ב"מים חיים" דווקא29 [. .].
* * *
ז. על-פי האמור לעיל שחיבור המעיין למקורו צריך להיות לא רק לפני מקום הטבילה, אלא גם לאחר מקום הטבילה – יש לבאר מעלה מיוחדת שמצינו אצל אדמו"ר הזקן לגבי קודמיו:
ובהקדם שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) סיפר30 פתגם הצמח-צדק ("פוסק" לא רק בתורת החסידות, אלא גם על-ידי שו"ת בנגלה דתורה) אודות אדמו"ר הזקן, שאילו היה בזמן האמוראים היה אמורא, אילו היה בזמן התנאים היה תנא, (וסיים:) ועוד יותר מזה, ופירש כ"ק אדנ"ע שהכוונה היא לדורות הנביאים31!
והנה, ישנם השואלים: הייתכן לומר תואר כזה בדורותינו אלו?
ובכן, מצינו שכעין זה אמרו על רבי יהודה החסיד. אלא שעניין זה הובא ב"ספר מעשיות"32, שלא ידוע עד כמה היה מחברו בר-סמכא. אך יתירה מזה מצינו בדברי רז"ל במדרש רבה33 – ש"אין דור שאין בו כאברהם כו' כמשה".
מהו אפוא החידוש בתואר שבפתגם הצמח-צדק הנ"ל?!
ויש לומר, שהחילוק הוא – אם מעלה זו היא רק במקום שהוא נמצא, או שזהו עניין היוצא וזוחל גם מחוץ הימנו, כתכונת המעיין, ובזה הוא החידוש של אדמו"ר הזקן, כדלקמן.
ח. וביאור העניין:
בנוגע לבחינת האבות ומשה שישנם בכל דור – הרי זה באופן שאותם אנשים עצמם נמצאים במדריגתם היותר נעלית (כאברהם כו' כמשה), אבל לגבי הדור הרי זה עניין בלתי ידוע.
כלומר: ישנה אמנם הפעולה שלהם, שבזכותם העולם קיים וכו', אבל אין כאן הבנה והשגה, לא במדריגתם ולא בענייניהם.
ובסגנון דלעיל – שהם עצמם נמצאים במעמד ומצב של חיבור עם המקור, שלכן הרי הם "כאברהם כו' כמשה", אבל אין זה באופן של יציאה וזחילה חוץ מהם, אלא באופן שמהם ולהלן נפסק העניין. ועל דרך מאמר רז"ל34 "מיום שחרב בית המקדש בטל כו' משמת כו' בטל כו'".
זאת ועוד: גם אותם צדיקים שנשארו מהם כמה הוראות פסקי דינים ומנהגים, וכמו בר' יהודה החסיד, שכמה וכמה מהוראותיו נתקבלו בתפוצות ישראל – הרי זה רק בנוגע לעשייה בפועל, אבל טעמי ההוראות, ובחינת הנבואה שלו, נשארו בהעלם.
והיינו, שמקיימים אמנם הוראות אלו כיון שיודעים שמקורם בדברי ר' יהודה החסיד, אבל, קיומם הוא באופן של "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"35, ללא הבנה והשגה במוח שבראש – והרי הבנה והשגה הוא עיקר עניין התורה, כפסק הדין36 בנוגע ללימוד תורה שבעל פה שאם אינו מבין מה שלומד אינו יוצא ידי-חובת לימוד התורה, ואינו יכול לברך ברכת התורה. – בנוגע למעשה המצוות, חייב לברך ברכת המצוה גם אם אינו יודע פרטי דיני המצוה וכוונת המצוה, אבל בנוגע ללימוד תורה שבעל פה, בהכרח שהלימוד יהיה בהבנה והשגה (לכל הפחות מקצת דמקצת), ורק אז יכול לברך ברכת התורה: "נותן התורה" – לשון הווה37, "מה להלן כו' אף כאן כו'"38, כנתינתה מסיני!
ט. וזהו החידוש של אדמו"ר הזקן בהוראותיו ותורת החסידות שלו, ובפרט לאחר המאסר והחופש דפטרבורג – שהלביש את כל הבחינות שלו (גם הנעלות ביותר) בתורת חסידות חב"ד ובהשגה, ועל-ידי לימוד תורת החסידות "לוקחים" כל בחינות אלו39.
והעניין בזה – שלימוד התורה בכלל צריך להיות אמנם בדרך הקדמת נעשה לנשמע, היינו, שהלימוד הוא בגלל שזוהי תורתו של הקב"ה, אבל לאחרי הקדמה זו, עוזרו הקב"ה ומצליחו שיהיה גם ה"נשמע" – מלשון "כי שומע עבדך"40 – שהוא עניין ההבנה וההשגה, אלא שבשביל זה צריך להיות עניין של יגיעה, "יגעת ומצאת"41, שמבין גם בשכלו.
ובנוגע לפנימיות התורה, ואפילו בתורת החסידות עצמה – היכן היתה הזכות וההצלחה ללמוד בהבנה והשגה ואריכות ההסבר – הרי זה התחיל אצל אדמו"ר הזקן, שתבע ודרש שתהיה הבנה והשגה גם בעניינים היותר נעלים שבתורת החסידות, אלא שציוה שצריכים לקשר את הלימוד עם מעשה בפועל, שזהו עניין ה"בכן", ובכל אופן, יש צורך גם בהבנה והשגה.
וזהו יתרון המעלה שבמעיין, שה"מים חיים" זוחלים ויוצאים גם מחוץ הימנו – שגם ב"חוצה" יוכלו ללמוד ולהבין את העניינים של פנימיות התורה (מן הקל אל הכבד), בהבנה והשגה של שכל נפש האלקית, שיסביר גם לשכל האנושי של האדם הלומד, שעל-ידי זה מתקשר ומתחבר האדם – שהיה עד עתה ב"חוצה" – עם המקור של "דברי אלקים חיים", שהוא הקב"ה, כמו שכתוב42 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים גו'",
ועל-ידי זה נמשכת החיות (לא רק בלימוד החסידות, אלא) גם בלימוד הנגלה, ועד שנמשכת החיות גם במחשבה דיבור ומעשה של כל היום כולו – שרואים שמתהלך איש חי, כיון שהוא מקושר עם מקור החיות, הקב"ה, שהכניס את עצמותו בעולם על-ידי תורתנו תורת חיים, שילמדוה בעולם הזה הגשמי, ויאירו אותו עם האור והמאור שבתורה.
(קטעים מהתוועדויות כ"ד טבת ה'תשי"ב וי"ט כסלו ה'תשט"ו. תורת מנחם כרכים ד עמ' 241-243; יג עמ' 136-140)
______________________
1) קטו, ב. - אבל במגילת תענית פ"ה הגירסא היא כ"ד אב (וראה הערה הבאה).
2) באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ח ע' רא: "מה שהעיר מב"ב קט"ו ע"ב ודלא כגירסת מגילת תענית פ"ה בהנוגע לכ"ד טבת, הנה נדבר אודות זה בהתוועדות דכ"ד טבת ה'תשי"ב ואם אשיג השיחה מהתוועדות הנ"ל אצרפה במכתבי זה".
3) ראה לקו"ד ח"א פג, א. סה"ש תש"ה ע' 129.
4) משלי ו, כג.
5) ראה גם "רשימות" חוברת כב ע' 16, ובהנסמן שם.
6) שמו"ר פ"ל, ט.
7) תהלים קמז, יט.
8) ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' ו. וש"נ.
9) רות רבה פ"ד, ג. ועוד.
10) פ"א ה"ד.
11) ראה זח"ג קנב, א.
12) רס"א (קב, א).
13) בקו"א (קסג, א).
14) ראה (לדוגמא) - לקו"ד ח"א כט, רע"ב. סה"ש תש"ד ע' 163.
15) פכ"ב ואילך.
16) ב"ק צ, ב (במשנה).
17) ראה זח"ג עג, א.
18) אבות פ"ה מ"כ. וראה לקו"ש חי"ג ע' 118.
19) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סשי"ז ס"ב-ג.
20) ראה לקו"ת ויקרא ה, ג. נצבים מו, א. ובכ"מ.
21) ישעי' נט, ב. וראה תניא אגה"ת פ"ה.
22) פי"א (ק, א).
23) ד"ה שמא – בכורות נה, ב. וראה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר חי"ב ע' שמ.
24) וכדוגמת זוחלין שבמקוה (דפסולין), שהזחילה מה שניידי ממקום למקום תוך המקוה, לא חשיב זוחלין (שו"ת הצ"צ יו"ד סי' קמד אות ה' ואילך. רמ"א יו"ד סי' רא סעי' נו"ן).
25) כס"מ בהל' אבות הטומאות ספ"ו.
26) לשון הכתוב – ויצא לב, ב.
27) פרש"י פסחים יד, רע"ב. ועוד.
28) תנחומא חוקת ו. במדב"ר פי"ט, ד.
29) ספ"ק דמקוואות.
30) סה"ש תורת שלום ע' 169 (והוא נוסחא אחרת מהמובא בלקו"ד ח"ד תרסב, רע"א (סה"ש תרפ"ז ע' 230)).
31) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ס"ע 107 ואילך.
32) הועתק בספר חסידים הראשונים – וואיטצן, תרע"ז. וב"תולדות ר"י החסיד" שנדפסו בריש "ספר חסידים השלם".
33) ב"ר פנ"ו, ז.
34) משנה סוף סוטה.
35) לשון חז"ל – תנחומא חוקת ג. במדב"ר רפי"ט.
36) הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.
37) של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.
38) ברכות כב, א. וראה תו"א יתרו סז, ב. ובכ"מ.
39) ומ"ש בסיום הפתגם (בלקו"ד שם) שכיון שהדור לא הי' כדאי לכן הי' זה בהעלם – י"ל הכוונה שאין הענינים כמו שהם בהפשטה, כ"א שנתלבשו בתורת החסידות.
40) שמואל-א ג, יו"ד.
41) מגילה ו, רע"ב.
42) ואתחנן ד, ד. וראה אבות דר"נ ספל"ד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
