"החתונה הגדולה בז'לובין" – כך מכונה החתונה שלא היו בה נברשות נוצצות או תפריט משובח, אבל גדולה הייתה בצדיקים שהשתתפו בה. זו הייתה חתונת נכדתו של בעל התניא, רבי שניאור-זלמן מלאדי, עם נכדו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב.
אחד מחסידיו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, היה יהודי ושמו ר' אריה. הוא היה בעל משרה רמה וחשובה בעירו – 'רַשָׁם עירוני'. תחת ידו היו כל ספרי הלידות, הנישואין והגירושין, ולהבדיל גם ספרי המתים. זו משרה שדרשה אמינות גבוהה, והוא אכן זכה לאמון רב.
פעם אחת פנה אל בית-הדין המקומי תושב לא-יהודי וביקש להתגייר. לאחר שבית-הדין עמד על נחישותו להצטרף לעם-ישראל אושר גיורו, אבל כאן נתקלו הדיינים בבעיה קשה: גיור היה לא-חוקי באותם ימים, ולא נראתה שום אפשרות לרשום את הגר כיהודי במסמכים הרשמיים.
הלכו הדיינים אל ר' אריה לטכס עמו עצה. במוחו עלה רעיון: באותם ימים נפטר יהודי מתושבי העיר, אשר גילו תאם בדיוק את גילו של גר-הצדק. "אפשר להימנע מלרשום את פטירתו של היהודי, ומסמכיו הרשמיים יימסרו לגר", הציע ר' אריה.
ההצעה נתקבלה בשמחה וכך נעשה. אולם לא עבר זמן ודבר הרישום הכוזב נודע למלשינים, והללו מיהרו למסור זאת לשלטונות. ר' אריה נחקר והוזמן למשפט.
הסכנה הייתה גדולה. הוא הואשם בעבֵרות של זיוף ורישום כוזב, וחומרתן הייתה גדולה דווקא מפני שמילא תפקיד בכיר ואחראי. העונש הצפוי היה אף הוא חמור. במר-ליבו נסע ר' אריה אל אדמו"ר הזקן ושפך לפניו את שיחו.
שאל הרבי על מועד המשפט. לאחר הרהור קל המליץ: "כדאי להשתדל לדחות את יום המשפט". יצא ר' אריה ועשה כאשר צוּוה, ואכן, המשפט נדחה.
כאשר התקרב המועד החדש שוב נסע ר' אריה אל אדמו"ר הזקן, וגם הפעם אמר לו הרבי כי ישתדל לדחות את מועד המשפט. כך היה כמה פעמים, ובכל פעם, בהתקרב מועד המשפט, הורה לו הרבי לפעול לדחיית המשפט, ובדרך-פלא בקשת הדחייה התקבלה.
אך בסופו של דבר נאמר לר' אריה כי לא יוכל עוד לדחות את המשפט, והוא שוב מיהר אל אדמו"ר הזקן. אמר לו הרבי: "בדיוק בימים האלה נחגוג את חתונת נכדתי עם נכד מחותני הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, בעיירה ז'לובין. זו תהיה הזדמנות מתאימה בעבורך לגשת אל מחותני ולבקש את ברכתו, ובוודאי יוכל לעזור לך".
יצא ר' אריה לז'לובין. לשמחתו הרבה גילה כי הצדיק מברדיצ'ב כבר נמצא במקום ומקבל קהל באכסנייתו. אך בבואו לשם ובראותו את המון הממתינים, נפלה רוחו. הוא הבין כי היום לא יספיק להיכנס אל הקודש, והלוואי מחר.
החליט ר' אריה להתחכם. קרוב לחצות הלילה בא לאכסניית הצדיק ונעמד ליד פתח חדרו. הוא קיווה להיות הראשון מיד כאשר ישוב הצדיק לקבל קהל.
דלת החדר הייתה פתוחה מעט, והדבר אִפשר לר' אריה לראות את הנעשֶה בפנים. המראה שנגלה לעיניו הותיר אותו משתומם.
הצדיק מברדיצ'ב שכב על מיטתו ועיניו עצומות, כישן. שני גבאים עמדו משני צידיו. האחד החזיק את ספר הזוהר והשני ספר משניות. שניהם קראו מהספרים שבידם בעת ובעונה אחת, אך אם אחד מהם טעה בקריאה מיד פקח הצדיק את עיניו ואמר: "נו, נו". כך נמשך הדבר שעתיים תמימות, ובזה סיים הצדיק את 'שנתו'.
כאשר דלתו של הצדיק נפתחה לקבלת קהל היה ר' אריה הראשון בתור. הצדיק קיבל את פניו במאור-פנים ובחביבות ושאל: "מי שלח אותך לכאן?". ענה ר' אריה: "הרבי שלי". "ומי הוא הרבי שלך?", הוסיף רבי לוי יצחק לשאול, ור' אריה ענה.
"אה, המחותן? הגאון, הצדיק, איש האלוקים?...", החל רבי לוי יצחק למנות בהתפעלות את שבחיו של אדמו"ר הזקן לפני החסיד. שוב ושוב חזר על דבריו בשבחים מפליגים, ולבסוף פנה אל ר' אריה ואמר: "נו, סערצע [=מחמד-ליבי]" – כך נהג לומר לעתים קרובות – "אמור לי במה העניין".
סיפר ר' אריה את כל העניין. הבעת תמיהה עלתה על פני הצדיק והוא שאל: "רַשָׁם עירוני?! ממונה על העיר?! כיצד מגיע יהודי להיות רשם עירוני?!". אזר החסיד אומץ וענה: "הרבי שלי הוא שיעץ לי לקבל עליי משרה זו".
אורו פניו של רבי לוי-יצחק בשומעו את התשובה, ואמר: "אם-כן, המחותן שלי, הגאון הצדיק וכו' וכו' (ומנה שוב את שבחיו), הוא אמר לך לעסוק במשרה זו – נו, אם-כן, השם יתברך יעזור לך וישמור אותך מכל צרה!".
חזר החסיד אל אדמו"ר הזקן, וסיפר את אשר אמר לו הצדיק מברדיצ'ב. הביט בו הרבי בטוב-לב ואמר: "אה, רואה אתה, עצה טובה יעצתי לך, הלא-כן?", וכפל את דבריו.
ר' אריה האמין בכל ליבו בברכה שקיבל אך עדיין לא ידע מה יענה ומה יאמר ביום המשפט הקרב והולך.
ביום שלפני המשפט עדיין לא ידע מה לעשות ביום המחרת, אך פתאום נודע כי בבניין בית-המשפט פרצה שרֵפה, וכל התיקים והמסמכים, ובהם גם תיק החקירה שלו וכתב האישום החמור – עלו באש...
(לרגל יום הילולת אדמו"ר הזקן, כ"ד בטבת) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
