כל נער זוכר היטב את חגיגת הבר-מצווה שלו, אבל את חגיגת הבר-מצווה שלי לא אוכל לשכוח, מספר ר' בצלאל שיף מירושלים.
משפחתי נמלטה לאוזבקיסטן מפני רדיפות הקומוניסטים ברוסיה. התגוררנו בעיר סמרקנד, לצד עוד משפחות חסידיות שמצאו שם מקלט. גם בסמרקנד פעל השלטון הקומוניסטי לדיכוי חיי היהדות, ובכל-זאת היה המצב טוב מבמקומות אחרים.
הקומוניסטים התירו ליהודים להתפלל בבית-הכנסת, אבל אסרו התכנסויות שבהן נאמו רבנים ואנשי דת. פעילות כזאת נחשבה אנטי-מהפכנית...
גם בבית-הכנסת ידעו הכול כי אסור לדבר מילה מיותרת, וזאת לא רק משום כבוד בית-הכנסת, אלא מפני המלשינים ששרצו בכל פינה. אלה היו יהודים שהשלטון אילץ אותם לעבוד בשירותו, והם העבירו דיווחים שוטפים על הנעשֶה.
המלשינים התחלקו אצלנו ל'מוֹסֶר צדיק' ול'מוֹסֶר רשע'. ה'צדיק' היה מלשין שלא הסתיר את מעשיו, והציבור נדרש רק לנהוג זהירות, כדי שהמלשין יוכל לדווח שהכול התנהל כשורה. לעומתו, ה'מוֹסֶר רשע' הסתיר את עובדת היותו מלשין, וניסה להיות כביכול אחד משלנו.
חיים צ' נחשב 'מוֹסֶר צדיק'. הוא היה בא לכל אירוע, טועם מעט, אומר 'לחיים' עם כולם ועוזב. לעיתים היו מקצת המשתתפים עוזבים למראית-עין את האירוע, כדי לחזור לאחר מכן, כאשר חיים צ' הסתלק, כדי שיוכלו להתוועד באין מפריע.
בהתקרב מועד הבר-מצווה שלי, בחודש סיוון תשי"ט, החליטו הוריי כי העלייה לתורה וההפטרה יהיו בבית-הכנסת הרשמי, ולאחר מכן יערכו את סעודת הבר-מצווה באחד הבתים.
סבי, ר' רחמיאל ז"ל, בחר בעבורי 'מאמר חסידות' ושיננתי אותו על-פה, כדי לאומרו בסעודת הבר-מצווה. את לימוד ההפטרה לימדני אבי. לא נותר לי אלא לצפות במתח ליום הגיעי למצוות.
שבוע לפני מועד הבר-מצווה שלי חגג חברי הטוב, אהרון מקוביצקי, את יום היכנסו למצוות. בעבורי זו הייתה כעין 'חזרה כללית' לקראת חגיגת הבר-מצווה שלי. גם הוא עלה לתורה וקרא את ההפטרה בבית-הכנסת הרשמי, וסעודת הבר-מצווה נערכה בבית הוריו.
בתחילה התנהל הכול כמתוכנן. לאחר העלייה לתורה וקריאת ההפטרה בבית-הכנסת התכנסו המתפללים בבית חתן הבר-מצווה, ל'קידוש' ולסעודה חגיגית. חיים צ' בא אף הוא, כהרגלו, אולם הפעם לא קם מכיסאו. מקצת המשתתפים יצאו, מתוך מחשבה לעודד אותו לעזוב, אך הוא לא זז ממקומו.
הקהל החל לאבד סבלנות. בין המשתתפים היה אורח יקר ממוסקווה, הרב משה קצנלנבוגן. הוא היה תלמיד-חכם מופלג, בקי על-פה בכל חלקי השולחן-ערוך. הוא כבר הספיק לשבת בכלא הרוסי על 'חטאיו' וסבל סבל רב למען יהדותו. לכן לא התיירא מפני השלטונות.
כשהבין הרב קצנלנבוגן כי השמחה מושבתת בגלל אותו 'מוסר', החליט לעשות מעשה. הוא קם, נטל דלי מים, התייצב מאחורי החלון ושפך את הדלי על ה'מוסר' שישב בדיוק תחת החלון.
ה'מוסר' קם נזעם, כולו נוטף מים. הוא הוציא מכיסו את הפנקס האדום (המעיד על חברותו במפלגה הקומוניסטית), נופף בו לעיני הקהל וזעק כי לא יוותר, וכבר מחר יודיע למי שצריך לדעת על האסֵפה הציונית והאנטי-מהפכנית שנערכת כאן...
הוא הוסיף וצעק כי כל הנוכחים ראויים לשבת במחנות ריכוז, ולא להתהלך חופשיים בין קומוניסטים טובים והגונים. כשסיים, עזב את הבית בחורי-אף.
אט-אט חזרו האורחים אל הבית וישבו שוב אל שולחן ההתוועדות. הפעם שמחו וחגגו בחופשיות, ונשארו לשבת עד שעה מאוחרת.
היה ברור כי המלשין ינקום על השפלתו וידווח לשלטונות. הדבר חִיֵיב להיזהר משנה-זהירות, כי עתה המשטרה החשאית תעקוב בשבע עיניים אחר כל דבר קטן או גדול.
באין-ברירה החליטו הוריי לערוך את העלייה לתורה שלי במניין שהתקיים בהיחבא, בביתה של משפחת מישולובין, ולחגוג את הבר-מצווה במסיבה צנועה באחד מימות החול.
חשתי החמצה. במסיבה כזאת לא ישתתפו חבריי, בני גילי, שכן השלטונות הקפידו מאוד על הבאת ילדים לאירועים 'בעייתיים'. ידעתי שגם קהל האורחים יהיה מצומצם יותר. אולם הבנתי את כורח הנסיבות.
כך עשינו. עליתי לתורה וקראתי את ההפטרה במניין מחתרתי. לאחר מכן הלכנו הביתה, ושם חגגנו קצת בחוג המשפחה. באחד מימות החול הכינו אימי ואחותי את הסעודה, והובלנו הכול על אופניים לביתה של משפחת מישולבין. שם ישבו הגברים, ומעברו השני של הפרוזדור, בדירת משפחת האנקין, ישבו הנשים.
אך למרות הכול הייתה שם אווירה שמֵחה מאוד. את 'מאמר החסידות' אמרתי כמה וכמה פעמים, לפני כל קבוצת אורחים חדשה שבאה. לאחר שהקהל 'התחמם' באמירת 'לחיים' חלצו האורחים את נעליהם, כדי שיוכלו לרקוד בלי להקים רעש מיותר...
אמנם זו הייתה חגיגה קטנה ומצומצמת, אבל היא נחרתה עמוק בליבי, וטעמה שמור עמי עד היום. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
