תורת החסידות מרבה להפליא את מעלת הצדקה, שבדורותינו אלה היא המכשיר הגדול והחזק ביותר לזיכוכו של האדם. ההיסטוריה החסידית משופעת בסיפורי-מופת על אדמו"רים וחסידים שהיו בעלי-צדקה מופלאים, ונתנו לצורכי צדקה כל אשר להם.

וכך מתאר זאת כ"ק אדמו"ר הריי"צ באחת מאיגרותיו (כרך ה, עמ' שנו): "ההתעסקות במעשה הצדקה היא דבר קבוע, נטוע ומושרש בין החסידים, מאדמו"ר הזקן, שהיה מטיל על אנ"ש להיות עושים ומעשים במעשה ועבודת הצדקה. יעידו על כך איגרות-הקודש שב'תניא', שרובן ככולן הן בענייני צדקה וצדקת רבי-מאיר-בעל-הנס - ומכתבים אלו הם רק חלק קטן מאיגרות-הקודש ששלח הרבי לאנ"ש בענייני צדקה".

שני בעלי צדקה

חסידי אדמו"ר הזקן נהגו לומר איש לרעהו: "בפרנסה שהקב"ה מעניק לי, נמצא גם החלק שלך" (ספר השיחות תש"ג עמ' 9). ב'תורה אור' (בראשית א,ב) נאמר, שעבודת הצדקה מזככת את מוחו וליבו של האדם "אלף פעמים ככה". ועל זה נאמר הפסוק (משלי יד,לד): "צדקה תרומם גוי".

רבנו הזקן הקפיד שכל עזרה ותמיכה שנותנים איש לרעהו, לא תיקרא בשם צדקה אלא בשם הלוואה או גמ"ח. כאשר הייתה מתקבלת איגרת-קודש מאת הרבי על מגבית כלשהי - היה שגור בפיהם של החסידים: "צריכים לתת הלוואה, לדאוג לגמילות חסד" (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ח, עמ' תרה).

במאמרי החסידות מדובר הרבה על ההבדל בין עבודת ה' ב'חיצוניות הלב' לעבודה ב'פנימיות הלב'. באחד המאמרים מוסבר הבדל זה גם בנתינת הצדקה: 'חיצוניות הלב' - שנותנים צדקה משום שזו מצווה; 'פנימיות הלב' - שמרגישים את תוכן העניין של "ואתה מחיה את כולם" (נחמיה ט,ו). ומעיד כ"ק אדמו"ר הריי"צ  (ספר המאמרים תש"ט עמ' 5): "פתגם זה יצר אלפי בעלי-צדקה עם מסירות-נפש. הם עצמם הסתפקו בפרוסת לחם בחלב חמוץ, אך צדקה חילקו ביד רחבה".

החסיד ר' זלמן מדוברובנה היה ידוע במידת הצדקה שלו. לפניו היו תמיד שלוש מגירות: באחת מטבעות של זהב, בשנייה של כסף, ובשלישית מטבעות נחושת. כשהיה נכנס לביתו עני, היה מביט בו ומחליט מאיזו מגירה לתת לו את התרומה, ולאחר שהחליט היה מכניס ידו למגירה, ומה שהיה מעלה ממנה היה מוסר לעני. בימיו חי חסיד שני, שאף הוא היה בעל-צדקה גדול, ושמו ר' פינחס משקלוב. כששמע על מנהגו של ר' זלמן, נסע אליו כדי לראות זאת. מאז היה אף הוא נוהג כך. כשנכנס לאחר מכן ל'יחידות' אל רבנו הזקן סיפר על הדרך שלמד מר' זלמן, אך אמר: "בכל-זאת יש הבדל ביני לבין ר' זלמן. הוא אינו מביט כלל במטבעות שבידו כדי לראות כמה הוא נותן, ואילו אני, אף שאינני גורע ממה שאני מעלה בידי, אני פותח את היד לראות כמה יש בה"...

"לא משלהם הם נותנים"

הרבי מהר"ש הורה לחסיד אחד לייסד קרן גמילות-חסדים בעירו, ואמר שכל אחד מאברכי אנ"ש בעיר ישקיע בקרן חצי מן הנדוניה שקיבל בחתונתו. אמר החסיד: "רבי, לא אוכל לשכנעם לתת מחצית הנדוניה שלהם". השיבו הרבי: "כשאני אומר, יתקבלו הדברים. אמור להם, שכאשר נותנים, לא משלהם הם נותנים; ואם לא ייתנו - לא יהיה להם" (ספר השיחות תש"ה עמ' 95).

ומשהו על גבאי צדקה: נהגו חסידים, שהאוסף כסף למטרת צדקה כלשהי - יתרום את המטבע הראשון (ספר השיחות תש"ה עמ' 34).