חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:43 זריחה: 6:27 י"ז באלול התשע"ט, 17/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 866 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויקהל, כ"א באדר-ראשון ה'תשע"א (25/02/2011)

נושאים נוספים
התקשרות 866 - כל המדורים ברצף
משמעות הציווי "לא תבערו אש"
"קהל גדול ישובו הנה"
חשאיות בעבודת הקודש
פרשת ויקהל
שווי הפרוטה / יהי רצון בתהילים / ספק איטר / מעבר לפני המתפלל
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 866, ערב שבת-קודש פרשת ויקהל, כ"א באדר-ראשון ה'תשע"א (25.02.2011)

 דבר מלכות

משמעות הציווי "לא תבערו אש"

מה מלמדת העובדה ש"ויקהל משה" היה לאחר חטא העגל דווקא, ומה הרמז בציווי "לא תבערו אש"? * חידוש אדמו"ר הזקן ששלילה אינה יכולה להיות מלאכה אלא רק עבודה חיובית * בכוח "הקהלת קהילות" ללימוד חסידות בשבת יכול כל יהודי לפעול בעצמו ש"אש" ורתיחת הדמים יהיו אצלו רק בענייני קדושה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק1 "ויקהל משה", איתא במדרש2: "רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל, אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת . . מכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג".

וממשיך במדרש: "וכן דוד הוא אומר3 בשרתי צדק בקהל רב, וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד, והלא כל ימיו מעין דוגמא של משיח היה, אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתם אוזן מעולם".

וצריך להבין:

א) כיצד מבאר המדרש הטעם שדווקא פרשה זו "נאמר בראשה ויקהל", לכאורה, הפרשה הראשונה שלאחרי מתן-תורה היתה צריכה להתחיל ב"ויקהל"?

ב) מדוע מזכיר המדרש את ההקהלה שהיתה בימי דוד – הרי מאז שמשה הקהיל קהלות בשבת, היתה הקהלת קהלות בכל שבת, הן בדורו של משה, הן בדורו של יהושע, והן בכל הדורות הבאים, הן קודם ימי דוד והן לאחרי ימי דוד (שהרי זוהי הלכה שהובאה בשולחן-ערוך4), ומהו העניין המיוחד בהקהלה שהיתה בימי דוד דווקא?

ב. והביאור בזה:

עניין ההקהלה שייך דווקא כשישנו מצב של פירוד, שאז יש צורך בעניין ההקהלה כדי לבטל את הפירוד.

ולכן, מיד לאחרי מתן-תורה – שאז היה העניין ד"ויחן"5 לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"6 – לא היה צורך בעניין ההקהלה; ורק לאחרי חטא העגל, שהוא דוגמת חטא עץ-הדעת, שאז היה עניין של פירוד – הנה למחרת יום הכיפורים, שאז אמר הקב"ה "סלחתי כדברך"7, אזי "ויקהל משה", כדי לבטל את הפירוד שנעשה על-ידי חטא העגל. ועניין זה נעשה על-ידי זה שלימדם תורה – תורה אחת.

וזהו גם שהציווי שנאמר כאשר "ויקהל משה" הוא "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"8 – כי, טבע האש לפורר ולהפריד, היפך טבע המים לדבק. ולכן "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", כי, בכל מקום שיהודי נמצא הרי זה מעמד ומצב של קדושת יום השבת, ולכן אין צריך להיות הבערת אש, שהוא עניין של פירוד.

אמנם, לאחרי שישנו עניין ההקהלה כדי לבטל עניין הפירוד, יש מקום לחשוב שיכולים להסתפק בכך – הנה על זה ממשיך המדרש "וכן דוד הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב":

בימי דוד לא היה צורך בעניין ההקהלה כדי לבטל עניין הפירוד, כיון ש"כל ימיו מעין דוגמא של משיח היה".

ואף-על-פי-כן, כיון שהתורה היא בלי גבול, ו"נעלמה מעיני כל חי"9 – הנה לא די בעבודה ד"סור מרע", אלא תמיד צריכה להיות העבודה להוסיף אור.

וזהו "בשרתי צדק בקהל רב" – שגם כאשר יש כבר אסיפת והקהלת כל העניינים הנפרדים, שזהו עניין "קהל רב", על-דרך "רב תבואות בכח שור"10, שזוהי המעלה היתירה שנעשית על-ידי זה שבאים מפירוד לאחדות – אזי צריכה להיות העבודה באמירת וגילוי "דברי תורה שלא שמעתם אוזן מעולם".

ונמצא, שב' העניינים ד"ויקהל משה" ו"בשרתי צדק בקהל רב", ההקהלה של משה וההקהלה של דוד, הם עניינים כלליים, שני קצוות בעניין ההקהלה – מהתחלת העבודה למטה מטה עד לתכלית העילוי בעבודה.

ועל זה נאמר במדרש בתחילת הפיסקא: "רבותינו בעלי אגדה אומרים" – שדווקא מצד עניין ה"אגדה", ש"רוב סודות התורה גנוזין בה"11, דהיינו, פנימיות התורה, יכול להיות חיבור ב' הקצוות, שממעמד ומצב של מטה מטה באים לתכלית העילוי.

* * *

ג. ...זהו גם עניין "ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל גו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם"12:

ב"אלה הדברים גו'" – נרמז עניין ל"ט מלאכות13, שזהו כללות סדר העבודה הנדרש בעולם, שהוא עניין עבודת הבירורים.

והנה14, אחד מל"ט המלאכות היא מלאכת הבערה, שנתפרשה בכתוב15 – "לא תבערו גו'", וכב' הדעות בטעם הדבר – אם "לחלק יצאת" או "ללאו יצאת"16.

ובעניין זה מחדש אדמו"ר הזקן בהלכות יום-טוב17, ש"אף-על-פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר, אף-על-פי-כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים, אלא משום ריבוי האש".

– כמה אחרונים18 מפלפלים בזה, ומקשים קושיות על דעת אדמו"ר הזקן, אבל, אדמו"ר הזקן הוא פוסק, והוא עומד על דעתו ("בלייבט באַ זיינס") – שהמלאכה אינה "כליון העצים", אלא "ריבוי האש".

וטעם הדבר – כיון ששלילה אינה מלאכה, שלכן בכל המלאכות ישנו הכלל ש"כל המקלקלין פטורין"19. ומזה מובן גם בנוגע למלאכת הבערה, שעיקרה אינו העניין השלילי שבמלאכה ("כליון העצים"), אלא העניין החיובי – "הוצאת האש או שמרבה האש".

[ועל-פי זה יש לפרש כן גם בדברי הגמרא20 "שוחט משום מאי . . משום נטילת נשמה" – שאין הכוונה שנטילת הנשמה עצמה היא המלאכה (שהרי "נטילת נשמה" הוא עניין של שלילה), אלא המלאכה היא הכנת הדבר שיהיה ראוי לאכילה, אלא שעניין זה הוא על-ידי "נטילת נשמה". וכמו במלאכת הבערה, שחיובה הוא כשצריך לאפר, שזהו עניין כליון העצים – שזוהי הפעולה שעל-ידה נעשה ריבוי האש, שזהו עיקר החיוב].

וההוראה מזה בעבודה (שהרי עניין ל"ט המלאכות הוא עבודת הבירורים) – ששלילה אינה עניין של עבודה כלל. העבודה היא בעניינים של חיוב דווקא – להאיר אור, ובמקום שכבר יש אור – להוסיף ריבוי אור ("ריבוי האש").

ובמילא, כל אלה שיש להם קושיות וטענות – שיעשו תשובה, ויתחילו לעסוק בעבודה של חיוב.

ועל-ידי עבודת הבירורים כדבעי במשך ששת ימי החול – זוכים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"21, על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו.

* * *

ד. יום השבת בזמן המנחה הוא עת רצון, "רעוא דכל רעוין"22, ולכן מתבטלים אז כל הדינים.

– בכלל, זמן המנחה הוא זמן של דינים. מה שאין כן במנחת שבת – לא זו בלבד שאין אז דינים, אלא שמצד זה שהוא עת רצון, "רעוא דרעוין", מתבטלים אז הדינים23.

ועל דרך המבואר24 בעניין "באור פני מלך חיים"25, שאפילו בשעה שאדם נידון למיתה, וכבר מוליכים אותו לאותו מקום, הנה אם ראה בדרכו את המלך – אזי "באור פני מלך חיים", ומתבטלים כל הדינים.

וזהו שאומרים ב"בני היכלא": "דביה מלכא בגילופין", ובמילא "לית זעפין", ומתבטלים "הני כלבין דחציפין".

ה. במנחת שבת זו קורין "ויקהל משה גו'"26, ואמרו רז"ל27 על פסוק זה שמשה תיקן להם לישראל "להקהיל קהילות בכל שבת ושבת . . ולהורות לישראל דברי תורה".

ואיתא בשם האריז"ל28, שעיקר הלימוד ביום השבת הוא בפנימיות התורה. ועתה, לאחרי התגלות תורת הבעל שם טוב, ובפרט תורת אדמו"ר הזקן, שהלביש את פנימיות התורה בהבנה והשגה – הרי עיקר לימוד יום השבת הוא בתורת החסידות.

ושייכות יום השבת לתורת החסידות הוא – כי, על יום השבת נאמר29 "קדש היא", "קדש מלה בגרמיה"30, דהיינו ששבת ענינה קדושה והבדלה מענייני העולם. ולכן הלימוד השייך ליום השבת הוא לימוד החסידות, כי בחסידות המדובר אינו על עניני העולם, אלא על עניני אלוקות – ספירות, נשמות והדומה31. ואפילו במקום שמדובר בחסידות אודות עניני העולם – גם אז הרי זה העולם כמו שהוא בתורה, והעולם כפי שהוא מצד התורה, אינו "עולם", מלשון העלם32.

ועל-פי זה יובן המשך הכתוב33 – "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", "במושבות אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר בבית המקדש"34 – ברוחניות העניינים35:

ענינה של אש הוא – חום ורתיחת הדמים. ועל זה נאמר ש"ביום השבת", שבו היא ההבדלה מענייני העולם (כנ"ל), אין מקום ל"אש", חום ורתיחת הדמים, "בכל מושבותיכם", בענייני העולם, אלא רק בבית המקדש, בענייני קדושה.

והנה, מצינו שכל ישראל הם בבחינת שבת [דאף שבפרטיות הנה תלמידי חכמים איקרו שבת36, וכל ישראל הם בבחינת עמי הארץ לגבי תלמידי חכמים; אבל בכללות, כל ישראל הם בבחינת תלמידי חכמים, ואומות העולם הם עמי הארץ, ולכן נאמר37 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", על דרך ההנהגה דעמי הארץ לגבי תלמידי חכמים38], ולכן צריכה להיות אצלם התלהבות ורתיחת הדמים ("דער קאָך") בענייני קדושה בלבד, לא רק ביום השבת, אלא גם במשך כל השבוע, להיותם תמיד בבחינת שבת.

וכדי לבוא לידי כך שתמיד תהיה ה"אש" רק ב"בית-המקדש" – הרי זה על-ידי לימוד פנימיות התורה.

ו. וזהו סדר הפסוקים:

"ויקהל משה" – "להקהיל קהילות בכל שבת ושבת" וללמוד חסידות,

ועל-ידי זה נפעל "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת",

וכיון ש"מיניה מתברכין כולהו יומין"39 – הרי זה פועל שגם במשך השבוע ילמד חסידות, ואפילו בשעה שלומד נגלה, או אפילו בשעה שעוסק בענייניו הגשמיים, יהיה ניכר הרושם של לימוד החסידות שבשבת: בעניינים הגשמיים – שיהיו ללא התלהבות ("אָן אַ קאָך"), ובלימוד הנגלה – יהיה ניכר שזהו יהודי שלמד חסידות.

והנהגה זו, ש"מיניה מתברכין כולהו יומין" בעבודה (כנ"ל), תפעל ש"מיניה" – מיום השבת בכלל, ובפרט ממנחת שבת שהיא עת רצון – "מתברכין כולהו יומין" כפשוטו בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי.

(קטעים מהתוועדויות ש"פ ויקהל-פקודי ה'תש"כ; ש"פ ויקהל ה'תשי"ד; ושבת פרשת תשא ה'תשי"ז;

תורת מנחם כרכים כז עמ' 493; יא עמ' 115; יט עמ' 108 – בלתי מוגה)

_________________

1)    ריש פרשתנו (ויקהל).

2)     יל"ש עה"פ (רמז תח).

3)     תהלים מ, יו"ד.

4)     אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג. וש"נ.

5)     יתרו יט, ב.

6)     פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.

7)     שלח יד, כ. וראה שמו"ר פרשתנו (פקודי) פנ"א, ד. וראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 570 הערה 10. וש"נ.

8)     לה, ג.

9)     איוב כח, כא. וראה תניא קו"א (קסא, א). ובכ"מ.

10)   משלי יד, ד. וראה לקו"ת האזינו עה, ב. ובכ"מ.

11)   תניא אגה"ק סכ"ג (קלז, א). וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב.

12)   חסר המשך הענינים. – ואולי אמר, שבהמשך לזה מדובר ע"ד שבת, שענינה תשובה עילאה, שעי"ז "זדונות נעשו לו כזכיות", בדוגמת הענין ד"עולם על מילואו נברא" (כנ"ל). ומצד זה נעשה "ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל" – כל בנ"י ביחד*.

_______________

*)    היו עוד כמה תיבות בענין האחדות, ואין זוכרים (המו"ל).

_______________

13)   שבת ע, א. וש"נ.

14)   בהבא לקמן – ראה לקו"ש חל"ו ע' 187 ואילך (מיוסד (גם) על שיחה זו).

15)   לה, ג.

16)   שבת שם. הובא בפרש"י עה"פ.

17)   או"ח סתצ"ה ס"ב ובקו"א.

18)   ראה שו"ת אבני נזר או"ח סרל"ח.

19)   שבת קה, רע"ב (במשנה).

20)   שם עה, סע"א.

21)   תמיד בסופה.

22)   זח"ב פח, סע"ב.

23)   ראה תו"מ חי"ז ע' 189. וש"נ.

24)   סה"מ עת"ר ע' קח. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכא. ועוד.

25)   משלי טז, טו.

26)   ר"פ ויקהל.

27)   יל"ש ר"פ ויקהל. הובא בשו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג.

28)   ראה טעמי המצוות להרח"ו פ' ואתחנן. וראה תו"מ חי"ז ס"ע 26. וש"נ.

29)   פרשתנו לא, יד.

30)   זח"ג צד, ב.

31)   ראה גם שיחת ש"פ משפטים סט"ו (לעיל ע' 90). וש"נ.

32)   ראה לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.

33)   ויקהל לה, ג.

34)   מכילתא עה"פ. וראה שבת כ, א.

35)   ראה גם התוועדויות תשמ"ט ח"ב ע' 382. וש"נ.

36)   ראה זח"ג כט, א.

37)   ישעי' סא, ה.

38)   ראה זח"ג קכד, סע"ב ואילך (ברע"מ).

39)   זח"ב סג, ב. פח, א.

 משיח וגאולה בפרשה

"קהל גדול ישובו הנה"

לא יכולים להמתין עוד – רוצים "משיח עכשיו"!

גם כאשר ישנו מצב של גאולה – הרי במצב זה גופא דורשים ומבקשים אודות תכלית השלימות בעניין הגאולה – גאולה העתידה...

כלומר: גם הגישה לכללות עניין הגאולה היא מתוך תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, ולכן, כל עניין של גאולה מהווה גם שלב מסויים בכללות עניין הגאולה, והכנה לדרגה נעלית יותר, עד לתכלית השלימות דגאולה – גאולה העתידה.

וזהו מה שבכל הזמנים ביקשו ומבקשים בני-ישראל על הגאולה העתידה, אפילו לאחרי הגאולה מגלות בבל, וגם בזמן שבית-המקדש (בית שני) היה קיים, כי מכיוון שבבית שני חסרו ה' דברים (חיסרון בעניין הקדושה), וזאת – אפילו בזמנים הכי טובים דבית שני, אזי כאשר מבקשים אודות שלימות הדבר (גאולה), מבקשים כבר אודות תכלית השלימות – גאולה העתידה, שאז יהיה בית-המקדש השלישי בתכלית השלימות.

בבית-המקדש השלישי יהיו החמישה דברים בשלימותם (ועוד עניינים נוספים), ובאופן נעלה יותר מבית ראשון (תכלית השלימות בעניין הקדושה); ובנוגע למעלת גדלות כבוד הבית (שהיתה בבית שני – "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון") – הנה אם הוספת משך זמן של עשר שנים בלבד (שעמד בית שני יותר מבית ראשון) פועלת את השלימות ד"גדול יהיה כבוד הבית גו'", הרי על-אחת-כמה-וכמה שהוספת עניין הנצחיות דבית-המקדש השלישי – "מקדש א-דני כוננו ידיך" – פועלת את העילוי ד"גדול יהיה כבוד הבית" בתכלית השלימות!

ובזה מתבטא גם הקשר של עניין הגאולה (החודש) עם העניין של "ויקהל" – כי בגאולה העתידה (שלימות עניין הגאולה) יהיה גם תכלית השלימות ד"קהל", ובלשון הכתוב: "קהל גדול ישובו הנה", כלומר, לא רק "קהל" סתם, כי אם "קהל גדול".

כלומר: אף-על-פי שלגבי עניינים מסויימים אומרים ש"קהל גרים לא אקרי קהל", ולגבי דברים מסויימים גם נשים וטף אינם נכללים בהגדרה "קהל" – אמנם כאשר מדובר אודות הגאולה השלימה – מדגישים ש"קהל גדול ישובו הנה", תכלית שלימות ה"קהל" כולל נשים וטף, וכן גרים.

...כאשר הגישה בכללות העבודה היא באופן של סוף מעשה במחשבה תחלה – אז בדרגה התחתונה יש לו כבר את הדרגות שלמעלה ממש, עד לתכלית השלימות. כתורת הבעל שם טוב שבמקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא...

וזהו גם כללות ה"שטורעם" ש"אנו רוצים משיח עכשיו" – מכיוון שעל-ידי זה "שם הוא נמצא"!

ובפשטות: בני-ישראל אינם יכולים להמתין עוד, ורוצים שמשיח יבוא "עכשיו"! – לא אכפת להם כל ה"חשבונות" שהיום שבת, ואליהו לא בא אתמול כו', וזאת – לא מפני שאינם יודעים אודות מאמרי חז"ל הנ"ל – בודאי יודעים זאת, אלא שלא אכפת להם כל "חשבונות" אלו, מכיוון שרוצים "משיח עכשיו"!

...ומכיוון שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא – מובן שעוד לפני הגאולה ישנה כבר המציאות של "קהל גדול", כמודגש בכתוב שהיות בני-ישראל "קהל גדול" הרי זה עוד לפני ש"ישוב הנה".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי, פרשת החודש ה'תשמ"ג; התוועדויות ה'תשמ"ג, כרך ב, עמ' 1125-1127 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

חשאיות בעבודת הקודש

על חסידים ללמוד מרבותינו נשיאינו שעשו דברים רבים ללא פרסום * לעיתים קרובות עדיפה חשאיות, לתועלת העניין, ואף לתועלת האדם * יהודי ברית-המועצות, ביטחון העם והארץ, קביעת מזוזות בצה"ל ועוד – אלה מקצת הנושאים שבהם ניהל הרבי מחדרו עסקנות ענפה ושקטה בהצלחה רבה * על שמירת סודיות בכרטיס תלמיד, ועל מנהגים שיש לנהוג על-פי 'הוראה בחשאי'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לטובת העניין

בהתוועדות שבת פרשת ויקהל תשי"ד השמיע הרבי את הדברים הבאים (תורת מנחם כרך יא עמ' 110-109):

מצינו בכמה וכמה ענינים מרבותינו הקדושים נ"ע, שפעלו דברים רבים בחשאי וללא פירסום...

כיון שרצונו של חסיד ללכת בדרכים שהורהו רבו, הולך הוא גם בדרכו של הרבי – שאינו מעוניין שידעו שהוא עושה כך וכך כו', אלא הוא מתחשב רק בטובת הענין.

ולכן נהוג, שכאשר הפרסום עלול לגרום קלקול והיזק לעניין עצמו, וגם כאשר הפרסום ימנע את האפשרות להמשיך ולפעול בפעולות היום-יומיות באותו תוקף כמקודם – הרי במקרה זה אין מפרסמים.

ולכן הסדר הרגיל הוא שאין מפרסמים על-דבר הפעולות – כיון שנוסף על כך שהעדר הפרסום הוא "בריא יותר" עבור האדם, הרי על-פי רוב הרי זה "בריא יותר" גם לטובת הענין.

ואין זה בסתירה למה שכתב הרשב"א "מצווה לפרסם עושי מצווה", הרי זה רק כאשר ברור שלא יבוא מזה קלקול להענין שעוסקים בו.

"בעבודה החשאית"

בכ"ח במרחשוון תשי"ג (אגרות-קודש כרך ז, עמ' מח) כותב הרבי ("אל האסיפה המיוחדה של ה"מרכז לעניני חינוך" ה' עליהם יחיו"):

וכל אחד ואחת מאנ"ש שיחיו, לפי ערכם ומצבם, מחוייב להשתתף בעבודה זו, הן בעבודה הגלויה והן בעבודה החשאית – בשדה הרבצת החינוך הכשר והחזקתו, וקיום היהדות בטהרתה המסורתית בכל קצוי תבל.

ברשימה זו נסקור מקצת מהפעולות שהתקיימו בחשאי וללא פרסום, הן בעבודה הציבורית הן בעבודה הפנימית, כגון דברים שקיבל הרבי מחותנו בהדגשה להשאירם בחשאיות וללא פרסום.

רוסיה וספריית הרבי

כל נושא העיסוק ביהודי ברית המועצות היה אצל הרבי בסיווג חשאי ממדרגה ראשונה, וכאשר פורסמו ידיעות על פעולות ברוסיה, לא היה הרבי מרוצה מכך כלל וכלל. ראו לדוגמה את סיפורו של הרב מנחם הכהן, כשפרסם ב'ידיעות אחרונות' על התוועדות ברוסיה שבה נטל חלק, והרבי הביע את מורת רוחו מכך (השווה: 'התקשרות' גיליון יג עמ' 17).

גם בשורת מענות שכתב בזמנים שונים אל מנהל ספריית ליובאוויטש, הרה"ג הרה"ח ר' שלום דובער לוין ופורסמו בספר 'עבודת הקודש' (נ.י. תשנ"ה), בולט הצורך בחשאיות:

א. כשכתב במבוא ל'אגרות-קודש' אדמו"ר מהוריי"צ כרך א' על עזרת הג'וינט לעבודתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הורה הרבי להשמיט זאת (ראה בעמ' מד).

ב. לפני הדפסת הספר 'תולדות חב"ד ברוסיה' כתב הרבי (צוטט שם עמ' פא): "באם אפשר באופן דשלילת אפילו חשש היזק לבני-ישראל שי' דשם – באם חשש לא להדפיסו רק להכין".

ועוד:

מפני הרדיפות כו' שם בערי השדה – כדאי לעכב ההוצאה לאור לעת מתאימה יותר...

וכן (שם עמ' פה): "מוקדם (מפני המצב שם)".

בעניינים רבים הקשורים בספרייה ובהוצאה לאור, כגון השמטות של אגרות הקשורים בגופים שונים וקטעי אגרות נוספים, כתב הרב לוין לרבי כי נשאל לטעם ההשמטות, והשיב שהוא מפני כבודם... והרבי הגיב (שם עמ' מד):

ח. [=חשאי]

וטוב עשה, כפשוט.

(וראה עוד שם עמ' נב).

כך גם אודות כתבי-יד מצפון אפריקה שבספרייתו, כתב הרבי בחורף תשמ"ב (שם עמ' קיד): "...אין לפרסם אודותיו כלל (על-כל-פנים מכאן ולהבא)".

להחזיר המכתב

בי"ד כסלו תשי"ט ('ימי תמימים' כרך ב' עמ' 374) כותב הרבי לרב אפרים וולף בעניין חוסר תקציב במוסדות מסויימים בירושלים ת"ו: "ומטובם להודיע האם כן הוא, כמובן באופן חשאי".

היו מכתבים (ראה שם עמ' 408) שנכתב בכותרתם במפורש "חשאי".

וראה גם בספר 'עבד מלך' (על הרב עזריאל זעליג סלונים, סיון תשנ"ח, עמ' 286) על "מכתב סודי" בן שלש עמודים מיום כ"ד מנחם-אב תשי"ט.

יתר על כן: לפעמים נצטוו המקבלים בהוראה הבאה: "כת"ר מתבקש להשמיד מכתב זה אחרי קריאתו", וכיוצא-בזה: "כת"ר מתבקש לשלוח מכתב זה אחר קריאתו בחזרה לכאן".

נושאים רבים הקשורים בהתיישבות בארץ-ישראל וביטחון התושבים בה התנהלו מחדרו של הרבי בחשאיות גמורה, ובמקרים רבים אפילו הנמצאים בד' אמותיו של הרבי לא נחשפו להם. בד-בבד גם הוראות רבות בנושאי עסקנות ציבורית התנהלו בחשאיות ובצורה דיפלומטית.

וכך כותבת מזכירות הרבי בכ"ט אייר תשי"ג ל"הרה"ג הרה"ח נו"נ אי"א עוסק בצ"צ כו' מוה"ר נחום שמרי' שי'":

שלום וברכה!

מוסג[ר] פ[ה] העתק מכתב להאברך... שי' ומהנכון הי[ה] שבאופן דיפלומטי יבוא בקשר עמדו. כמובן, מבלי שידע שמכאן עוררו את כת"ר שי' על זה ויתהה על קנקנו. ויואיל להודיע התוצאות לכאן לכ"ק אדמו"ר שליט"א ות"ח מראש על טרחתו בזה.

בכבוד ובברכה א. קווינט.

כל עוד לא נכתב בעיתונים

בשנים תשל"ו-ז התקיים מבצע מיוחד של החלפת מזוזות ישנות והתקנת מזוזות חדשות במחנות ובסיסי צה"ל. רצונו של הרבי היה שהמבצע יתנהל בסודיות, והודות לכך נקבעו בפועל כחמישים אלף מזוזות במהלך המבצע.

בי"ג תשרי תשל"ח קורא הרבי ליישב את כל שטחי ארץ-ישראל, אך בלי רעש והמולה ("כל זמן ששתקו ולא עשו מזה רעש... ללא התגרות, עבר הכול בשקט... אמנם ברגע שהתחילו לכתוב על כך בעיתונים, להצהיר הצהרות ולהתגרות... החלו כל הבעיות!").

במוצאי שבת פרשת לך לך באותה שנה (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 311 ואילך) חזר שוב על הדברים.

אזהרות בסגנון דומה היו בנושאים אחרים כגון "לא למסור הדברים מארצות הברית" ('ימי תמימים' כרך ז' עמ' 220), או "על דבר... צריך לסייע לו ושלא יהיה ניכר ששאלו מכאן... לא לעשות פרסום מזה" (שם עמ' 223).

והנה הוראה על סודיות בתחום החינוך (שם עמ' 223):

בעניין כרטיסיות שיש לכל תלמיד, לעורר דבר פשוט שזה צריך להיות סודי, כמו בכרטסת של רפואה.

הוראות מרבי לרבי

ב'רשימת היומן', יומנים שרשם כ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו את מה ששמע מחמיו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, אנו קוראים יותר מפעם אחת על הוראות שמסר לו בחשאיות ובהדגשה שלא לפרסמם.

כך למשל בחג הסוכות תרצ"א (שם עמ' קסא):

נתן לי ב' אתרוגים, אחד מקאלאברי ואחד מארץ-ישראל, באומרו: כן נתנו גם לי... ולא לפרסם על-דבר-זה.

וכן בחג הסוכות תרצ"ג (שם עמ' רסג):

נתן לי בשנה זו גם אתרוג ארץ-ישראל... ואמר שצריך להיות בחשאי על-דבר-זה.

בליל שני של חג הפסח תש"ב (שם עמ' תיט) סיפר מהוריי"צ לרבי מה שאמר לו פעם אביו מוהרש"ב – וסיים: "אבל איני רוצה שידעו שסיפרתי לך".

בחודש כסלו תרצ"ג (שם עמ' רצו) הורה כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לרבי להניח תפילין דשימושא רבא וראב"ד, והוסיף: "אני אכתוב על-דבר-זה (להשיג התפילין) כדי שלא יהיה בפרסום וכו'".

לגבי הנחת תפילין בתשעה באב (שם עמ' קנה), הורה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בט' מנחם אב תר"ץ: שיניח תפילין דרש"י "בצנעא גם בבוקר (ובלבד שלא ירגישו בדבר)".

במוצאי יום הכיפורים תרצ"ז (שם עמ' שפט) הבדיל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בעצמו, ובדיוק שלא להוציא אחרים ידי חובתם, ונתן לכ"ק אדמו"ר שיורי כוס ההבדלה שלו והורה לו להוסיף עליהם ולהבדיל על זה והדגיש: "כך היה נוהג אדמו"ר מהר"ש נ"ע עם אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע, אלא שמפני קנאת וכו', היה עושה זה בחשאי. וכן נהג אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע עמדי: היה נותן לי שיורי כוס הבדלת יום-הכיפורים שלו, והייתי הולך למקום אחר ומבדיל עליו".

בט' תשרי תש"ט (בחיי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ) משיב הרבי שאלה הלכתית לשואל, ומגלה כי יש הבדל בין "הוראה לרבים" ל"הוראה בחשאי" (אגרות קודש כרך ג' עמ' ד):

...איך נוהגים כשניעור כל הלילה באמירת ברכות על-נטילת-ידיים ואלקי נשמה – הוראה לרבים שאין אומרים... (הוראה בחשאי – לאומרם. כן שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א).

"בלי פרסום" היתה הסיסמא שבה השתמשו חסידים לבשר בשנת תרפ"ז על בשורת הגאולה של שחרור כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מקאסטרמה. והרבנית חיה מושקא העידה על כך במהלך עדותה במשפט הספרים, באומרה: "הפעם היחידה שהשתמשתי במילים "בלי פרסום" היתה בעת שחרור אבי" (השווה: 'ימי מלך' כרך א' עמ' 211 הע' 51).

בשנת תשמ"ח כתב הרבי לקראת שובם של הספרים ('צדי"ק למלך' חוברת ז' עמ' 233-232):

וכיון שעתה יהי[ה] בקיום ובמנוחת הנפש-והגוף וכו' הסדר בזה שינתנו בלחש, וכהנ"ל בלחש, וק"ל. אזכיר על-הציון.

 ממעייני החסידות

פרשת ויקהל

ויקהל (לה,א)

המשמעות של "ויקהל", בעבודת האדם, היא לגלות בכל פרטי הנבראים את אמיתות מציאותם; בזאת הם 'מתקהלים' לרשות הקדושה ומתאחדים למציאות אחת המשמשת את קונה.

עבודה זו של גילוי האחדות בכל הבריאה מתחילה בהקהלת כל בני-ישראל למציאות אחת ומאוחדת. זאת על-ידי שמגלים כי כולם הם חלקים מעצם אחד – הקב"ה – ואוהבים איש את רעהו, 'כמוך'.

הנהגה זו היא-היא ההכנה להקהלת כל ישראל יחד בקיבוץ הגלויות שיהיה תיכף ומיד ממש.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויקהל תשנ"ב. התוועדויות תשנ"ב כרך ב, עמ' 361)

ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם (לה, א)

ויקהל משה – למחרת יום-הכיפורים כשירד מן ההר (רש"י)

אחד הגורמים העיקריים להעדר אחדות הוא הממון, שרוב הסכסוכים בין אדם לחברו באים בעטיו. נמצא, שמעלה יתרה הייתה בהתאחדות בני-ישראל על-ידי נדבת ממונם למלאכת המשכן.

זו הסיבה (הפנימית) שרש"י מדגיש את העובדה שאסיפת כל ישראל לשמוע את הציווי על מלאכת המשכן היתה "למחרת יום-הכיפורים":

על היום הקדוש הזה נאמר (בנוסח התפילה) שהוא "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קינאה ותחרות" (ובסגנון תורת החסידות – זה יום גילוי ה'יחידה' שבנפש, היא נקודת היהדות שבה כל ישראל שווים). החידוש הוא אפוא, שאחדות זו נמשכת גם למחרת יום-הכיפורים. כלומר, גם לאחר ירידת משה מהר-סיני ולאחר 'ירידת' ישראל בחזרה לענייני העולם, מוסיפה האחדות לשרור ביניהם עד כדי כך שהדבר אף ניכר בממונם.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויקהל תשמ"ט. התוועדויות תשמ"ט כרך ב, עמ' 380)

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה' (לה,ב)

"תֵּעָשה מלאכה" דייקא, ולא "תַּעֲשה מלאכה". המלאכה בששת ימי החול, צריכה גם-כן להיעשות שלא מתוך התעסקות יתרה, אלא כבדרך-אגב וכמאליה. ואז – "וביום השביעי יהיה לכם קודש" – השבת תהיה קדושה לענייני הרוח בלבד.

שכן אם האדם שקוע בכל ימות השבוע בעיסוקיו וטרוד בהם מאוד, הרי כשמגיע יום השבת וברצונו לנתק את עצמו מהם ליום זה ולעסוק בתורה ובתפילה – נטפלות אליו וטורדות אותו מחשבות-זרות שונות, מחשבות שבהן היה שקוע במשך כל השבוע, ומונעות ממנו להתפנות לקדושת השבת.

אך כשהנהגתו בימות החול היא בדרך של "תיעשה", שהמלאכה נעשית כבדרך-אגב, אזי בבוא השבת, יכול הוא להתמסר לעניינים הרוחניים בלא מחשבות-זרות.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 188-187)

וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן... הביאו. כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו... וכל אשר נמצא איתו עצי שיטים... הביאו (לה, כג-ד)

בנדבת בני-ישראל למלאכת המשכן היה דבר והיפוכו: מצד אחד – כל איש ואשה הביאו כפי נדבת ליבם וכפי מה שהיה בידם, ומצד שני – כל בני-ישראל ללא יוצא מהכלל השתתפו בנדבה זו.

משמעות הדברים בפנימיותם:

יש פרטים שבהם כל ישראל שווים, כדוגמת המצוות המעשיות. לעומת זה, יש עניינים, דוגמת אהבת ה' ויראת ה', שבהם יש חילוקי דרגות.

תכלית הכוונה היא שהאחדות תבוא לידי ביטוי גם באותם דברים שבהם יש הבדלים בין איש לרעהו, דהיינו, שיהיה ניכר כי למרות ההבדלים, כולם מאוחדים ושווים לפני הקב"ה.

רעיון זה בא לידי ביטוי הן בנדבת המשכן, כאמור, והן בעשיית המשכן בפועל, כפירוש רש"י על הכתוב בפרשה, "ולהורות נתן בליבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן": "ואהליאב משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל".

(לקוטי-שיחות כרך לא עמוד 217)

וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה טוו את העיזים (לה,כו)

טוו את העזים: היא היתה אומנות יתירה, שמעל-גבי העיזים טווין אותן (רש"י)

הנשים לא נצטוו לעשות את הטוויה על-גבי העיזים, אלא נתעוררו לכך מצד עצמן. הנשים הבינו שאם זכו לכישרון מיוחד זה מאת ה', מטרת הדבר היא – המשכן.

מכאן הוראה, שכאשר הקב"ה מעניק לאדם חושים וכישרונות מיוחדים, עליו לנצלם לעבודת ה' – לעשות מהעולם משכן ו'דירה' לה' יתברך.

(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 456)

 בירורי הלכה ומנהג

שווי הפרוטה / יהי רצון בתהילים / ספק איטר / מעבר לפני המתפלל

הרב יוסף שמחה גינזבורג, עומר

שווי הפרוטה

רבים שואלים על שווי הפרוטה כיום. ביררתי אצל הרב יהודה שיחי' עמיחי (ראש מחלקת ההלכה ב'מכון התורה והארץ', לשעבר בכפר דרום), ואמר שלפני כמה שבועות היה השווי 9.7 אג', וזה ללא מע"מ, ולאלה המחשבים זאת עם מע"מ (כמו הגר"מ אליהו ז"ל), הרי תוספת 16% מביאה ל-11.25 אג'.

ונפקא-מינה למינימום של מתנות לאביונים, וכן למחללים מעשר-שני על מטבע של עצמם (לא בקרנות המעשרות), שיצטרכו לקחת מטבע של לפחות חצי שקל (ועדיף 10 ש"ח) ולחלקו בהתאם, וכן לחישוב 'מחצית השקל' למנהג הספרדים ועוד.

כמו-כן אמר לי שקרוב לפורים יברר שוב, כי עד אז ייתכנו שינויים (בעיקר התייקרויות).

'יהי רצון' דאמירת תהילים

שלפני תהילים: בספר מטה אפרים1 כתב "וביהי רצון שלפני אמירת תהילים [וכך נדפס גם בתהילים 'אהל יוסף יצחק'2] כתוב: 'עד מלאות ימי שנותינו בהם שבעים שנה' והוא שפת יתר, וראוי לדלג מילות 'בהם שבעים שנה'". ובאלף למטה3 ביאר: "אף-על-פי שכן נדפס בכל הסידורים, מכל מקום אין נראה לתת קצבה לשנותיו, דשמא מן השמים ירחמו עליו להאריך ימיו ויגיע לגבורות או יותר, ודוד המלך ע"ה אמר דבר הווה ורגיל, אבל אין נכון לומר כן דרך תפילה". וגם המשנה ברורה שם4 כתב: "יש לדלג תיבות בהם שבעים שנה".

וכבר שאלו כיצד יאמרו זאת אלה שכבר הגיעו ת"ל לשבעים שנה. ומעניין אולי יש למישהו הוראה או מסורת בזה. ואביא מה שמצאתי לעת עתה ממקורות אחרים.

ב'יהי רצון' הנדפס בס' 'יוסף תהלות' להחיד"א [כל הנוסח שונה, ובעניננו הנוסח:] "ונזכה ונחיה שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה באופן שנוכל לתקן את אשר שיחתנו". ולכאורה גם זה צ"ע.

ובשו"ת אפרקסתא דעניא5, הביא מלשון הזוהר6 "דקיומא דנפשאן ברזא דשבעין, כמאי דאת אמרת 'ימי שנותנו בהם שבעים שנה'", ועל-פי זה מיישב הנוסחא כמו שהיא לפנינו.

ובס' שפתי צדיקים7 מבאר ע"פ תורת הבעש"ט8 שצריך [לחיות כדי שיוכל] למלא שנים אלו בשלימות9, ולפי זה, כדי למלאות שבעים שנה צריך לחיות לפחות ק"מ שנה.

שאחרי תהילים10: בנוסח הנדפס גם בתהלים 'אהל יוסף יצחק2 אומרים כל י"ג מדות הרחמים, ולכאורה שייך לאומרן רק בציבור, ולדידן – אפילו בניגון וטעמים11 ענה הרבי12 "אני לא שמעתי מזה". ויש לברר האם ייתכן ש'יהי רצון' זה נתקן לאמירה בציבור דווקא (כי האזהרה שלא לאומרן ביחיד, לא נזכרה כלל בספרי התהילים).

__________________

1)    סי' תקפא ס"ח.

2)    נוסח ה'יהי רצון' שם (והוא הנוסח הנפוץ, עכ"פ בין האשכנזים) זהה לנוסח שבס' 'שערי ציון', תיקונים ותפילות ע"פ האריז"ל לר' נתן נטע האנובר (פראג, תכ"ב. שער ג).

3)    ס"ק י.

4)    ס"ק ג.

5)    ח"א סי' קכג הערה א.

6)    ח"ב פ' תצוה דף קפב סע"ב. וכוונתו, ד'שבעים שנה' אינו כפשוטו אלא ע"פ סוד.

7)    לר' יהושע העשל מרימנוב, כתובים, בפסוק זה.

8)    לא מצאתיה לע"ע במקורות חב"ד.

9)    ע"פ הגמ' בשבת (פט,ב) שמנכים את הלילות, וכן את מחצית הימים עבור צרכי הגוף וכו'.

10)  במכתב הרבי (לקוטי שיחות כרך  יא עמ' 287): "תקנו תקנה, והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל (בל' הרמב"ם הל' ממרים רפ"ב) שכאו"א [ההדגשה שלי] יאמר אחרי אמירת תהלים – יה"ר שתהא אמירתו כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו...". מאידך, במכתבו בקשר לקדישים שבסוף התפילה (אג"ק כרך יו"ד עמ' דש, לקוטי שיחות כרך יד עמ' 232 ובסיום ה'קובץ מכתבים' שבסו"ס התהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 222) כתב: "נראה לי, שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר – יאמרו מקודם היהי רצון שאחרי הספר (עכ"פ יאמרו – זה האומר קדיש)...", משמע שבלאו-הכי אין מקפידין לומר זאת.

11)  שנפסק בשו"ע סי' תקס"ה ס"ה שאפשר לאומרן ביחיד רק "דרך קריאה בעלמא" (ופירשו האחרונים "בניגון וטעמים"), ולא "דרך תפילה ובקשת רחמים".

12)  ס' היכל מנחם ח"ג עמ' רסה.

ספק איטר – עדכון

בדין מי שכותב ביד שמאל אבל עושה כל מעשיו בימין, פסק אדמו"ר הזקן (סי' כז ס"ט) שדינו כאיטר לעניין הנחת תפילין ויניח בימין, ואילו כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק (בשו"ת או"ח סי' ה ס"ה וסי' יב ס"ב-ג) פסק שדינו ככל אדם ויניח בשמאל (ועיין בס' 'דיני איטר – חב"ד' נחמנסון, רחובות ה'תש"ע עמ' 107).

ב'התקשרות' גיליון תקנ"ד עמ' 19, כתבתי אודות שליח הרבי בעיר בופלו, הרה"ח ר' נתן שי' (בן הרה"ח הרש"ז ז"ל) גורארי', שהיה כותב ביד שמאל ועושה כל מעשיו בימין, שאביו שאל את הרבי על איזו יד יניח, והרבי הפנה אותו אל "זקני רבני אנ"ש" [ובדרך כלל הייתה הכוונה בזה להרה"ג הרה"ח ר' שמואל לוויטין ז"ל], הוא פנה להרש"ל, אשר חזר ושאל זאת את הרבי, והרבי ענה "יניח ביד שמאל, ככל אדם". דברים אלו צוטטו גם בספר 'דיני איטר' הנ"ל (פ"ה סי"ד).

לפני הפרסום דאז שלחתי אליו את הדברים בפקס, ואישר את נכונותם בטלפון.

לאחרונה התקשרו מחברי הספר הנ"ל לבעל המעשה, והוא שלל את הנוסח הנ"ל, שממנו משמע באופן ברור שהתשובה הייתה מהרבי עצמו, אלא לדבריו כך היה המעשה: "אבי שאל את הרבי כיצד עלי לנהוג, והרבי הפנה אותו אל 'זקני רבני אנ"ש'. פנינו להרה"ח ר' שמואל לוויטין, והוא חכך בדעתו, ונכנס בשל כך אל הרבי. כשיצא אמר לי: 'תניח ביד שמאל ככל אדם, ואל תשאל שאלות...'. לאחר זמן שאלתי בנדון זה גם את הגרש"ז דבורקין ע"ה, והוא ענה לי בפשיטות להניח ביד ימין (כדברי אדה"ז). כשחזרתי עם פסק זה לר' שמואל, ענה לי נחרצות: 'תניח ביד שמאל (כדברי הצ"צ) כפי שהוריתי לך'".

תגובתי: אם קבלה היא – נקבל. אבל נראה שאין זה משנה את המסקנה הלכה למעשה, להניח בשמאל כדעת הצמח-צדק. ומהטעמים הבאים:

א. הצמח-צדק הוא אחרון ביחס לאדמו"ר הזקן, וידוע ד'הלכה כבתראי' (וכמו בקשר לברכת שהחיינו בפורים ביום). ב. הצמח-צדק, כשחלק על דעת אדמו"ר הזקן, אמנם לא הביא את דברי סבו (ומסתבר שראה אותם בבית סבו שם גדל, מכיוון שנכתבו עוד במזריטש (ראה ב'הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל', במהדורה החדשה, הערה יז), אבל יש לומר שעשה כן מפני הכבוד, ולכן הביא רק את דעת המגן-אברהם עליו מבוסס פסק אדה"ז. ג. הצמח-צדק התייחס לדעה זו בסגנון נדיר ונחרץ: "אין דבריו נכונים בזה כלל, ולא יצא ידי חובתו כלל כשמניח בימין". ד. גם אם נאמר כטוענים שהצמח-צדק לא ראה את דברי אדה"ז, קשה מאוד להסיק שלאחרי השלילה הנחרצת כל כך של דעת המגן אברהם (שניתן לראות גודל מעלתו ממה שלכתחילה בחיבור השו"ע לרוב נמשך אדה"ז אחריו, כמ"ש בשו"ת הצ"צ חאו"ח סי' יח ס"ד ועוד), אילו אך ראה הצמח-צדק את דברי אדה"ז היה חוזר בו מן השלילה ועד להיפך לגמרי (ולהעיר מספר השיחות תשמ"ז ח"א עמ' 311 ואילך, שדרך הפוסקים לפסוק כדעה פלונית גם לפי שיקול דעתם, ולא רק בדרך "קבלה היא ונקבלה").

מעבר לפני הקורא קריאת-שמע

בגמרא ובטושו"ע לא נזכר אלא האיסור לעבור לפני המתפלל, שהכוונה לשמונה-עשרה.

באליה רבה (קב,ו) אוסר גם לעבור לפני האומר פסוק ראשון של קריאת שמע, כדי שלא תתבטל כוונתו.

המשנה-ברורה בביאור-הלכה ר"ס קב מביא זאת מ"אליה רבה בשם של"ה" אך האליה רבה הנ"ל לא הזכיר על זה את השל"ה, וגם בשל"ה עצמו (דפוס אמ"ד בדיני ק"ש ותפילה, דפים רנב-רנה (ובפרט בעניין העובר לפני המתפלל, רנה סע"א)) לא מצאתי זאת. ובכף החיים שם ס"ק כה הביא זאת מקיצור של"ה, ושם מצאתיו (מס' חולין, דיני תפילת שמו"ע. דפוס אשדוד תשנ"ח, עמ' קסד סוף טור א).

ולדידן – כיוון שאדה"ז ראה את האליה רבה ולא העתיקו, צ"ע אם צריך לפסוק כמותו (הקצות השלחן לא הביא זאת – לא בקדיש ולא בשמע. אך תמיד י"ל בכיו"ב שזה רק מפני הקיצור).

לגבי האומר קדיש, כיוון שהמקור הראשון שמזכיר זאת הוא הברכי יוסף, שאותו לא ראה אדה"ז, והובא רק אחרי זמנו – בשערי תשובה, בן איש חי וכף החיים, לכאורה אין סיבה לשלול זאת.

אמנם לכאורה אם כל טעם האיסור הוא רק במה שכתבו המג"א ואדה"ז "שמא תתבטל כוונתם", צריך עיון מניין לנו להחיל זאת גם על עניינים אחרים מלבד שמונה-עשרה שבו הכוונה הגדולה ביותר "כעומד לפני המלך". ואם זו הסיבה שאדה"ז לא העתיקו – אולי כ"ה גם לעניין קדיש.

בחיי אדם (כו,ג) אומר שנראה לו שהטעם הוא שלא להפסיק בינו לשכינה, והובא בביה"ל הנ"ל. ולכאורה (וכדמשמע מלשונו) חולק בזה על המג"א ואדמו"ר הזקן.

אבל כבר נאמרו הדברים בזוהר (פ' חיי שרה קלב א-ב. אגב, באור החמה מביא גירסא בזוהר שאינו אוסר לפניו כמלוא עיניו, וזה תואם את המג"א ואדה"ז שלא הזכירו זאת). ואף בקצות השלחן (כ, בבדה"ש כו) הוכיח לדיני מעבר בתפילה מדין ישיבה ש"המקום שעומד עליו המתפלל אדמת קודש הוא" כמובא בשוע"ר שם ס"א. הרי שיש קשר בין הדברים.

והנה באגרות קודש של רבותינו שללו פעמים רבות, ובחריפות, את ההנהגה "ללכת אנה ואנה" במשך התפילה1. ומלבד הסיבה שזה מפריע למתהלך עצמו (ולא כפי שמטעים עצמם2 לומר שזה עוזר להתבוננות3), הזכירו גם את ההפרעה לשאר המתפללים, ובשני מקומות הזכירו את דין העובר לפני המתפלל: "משיתחיל הש"ץ 'הודו' – לא ילך שום אדם בבית המניין אנה ואנה, ובפרט לעבור כנגד המתפללים, שהוא איסור גמור מדינא דגמרא"4. ובמקום אחר5: "ועליו [על הש"ץ התורן] מוטל הזירוז לאסוף אליו עשרה מתפללים בקול, שיעמדו בסמוך לו להתפלל ביחד מהודו ועד אחר שמונה-עשרה. והשאר כל אחד במקומו. ולא יהלכו אנה ואנה, שלא לבלבל כו' כנזכר בגמ' ופוסקים6" – ללא הסתייגות שעניין זה הוא רק בעמדם שמונה-עשרה ולא לפני-כן.

__________________

1)    מלבד המובא להלן, ראש גם אג"ק אדמו"ר האמצעי עמ' ערב-רעד. אדמו"ר הצמח-צדק עמ' שסה. שפא.

2)     ראה באריכות באג"ק אדמו"ר האמצעי סי' לו, עד כמה היו הנחה זו והנהגה זו מושרשות בין אנ"ש.

3)     ועדיין גם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה צריך לשלול זאת, כמ"ש בקונטרס התפלה פי"א סוף אות א.

4)     אג"ק אדמו"ר הזקן סי' מב (אחד מקבצי "תקנות לאזניא"), עמ' קד [תודה להרב לוי יצחק שי' ראסקין, דומ"צ דאנ"ש בלונדון, שעוררני על מקור זה]. ושם ציין המהדיר "ברכות כז,א. וראה לעיל סי' ח".

5)     אג"ק שם סי' ח.

6)     המהדיר שם ציין לגמ' ברכות הנ"ל ולטוש"ע או"ח סי' קב.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת ויקהל
כ"ב באדר-א'

הפטרה: "וישלח המלך שלמה"1 (מלכים-א ז,יג – כז).

יום שישי,
כ"ח באדר-א'

בקריאת שמו"ת היום יש לקרוא את הפטרת הסדרה ("ותשלם כל המלאכה" מלכים-א ז,נא – ח,כא), וכן את ההפטרה דפרשת שקלים ("ויכרות יהוידע" מלכים-ב יא,יז – יב,יז) הנקראת בציבור.

הנוהגים בזה כמנהג רבותינו נשיאינו קוראים את הפטרת הסדרה "ותשלם כל המלאכה" אחרי סיום שמו"ת ביום ועש"ק2, וביום ש"ק בבוקר קוראים את ה'שביעי' ואחריו את הפטרת "ויכרות יהוידע".

_____________________

1)    ספר המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד – כמנהג הספרדים, מהגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע על הסידור, ושם  (סידור תורה אור מהדורת תשמ"ז עמ' 488) "כמדומה לי ברור". וראה פירוט השיטות השונות בזה בלוח 'דבר בעתו'.

זו קביעות נדירה שבה ש"פ ויקהל אין קוראים בה אחת מארבע הפרשיות וגם אינה שבת מברכים החודש, ובפעם האחרונה היתה קביעות כזאת בשנת תשד"מ.

2)     כלשון היום יום ד' טבת "הפטרת הסדרה", משא"כ "ויכרות יהוידע" ששייכת למפטיר, תיקרא ביום הש"ק. ובדבר 'מחר חודש' -  ראה בהיום יום ל' סיון, שקוראין רק את "שתי ההפטרות", דהיינו "ההפטרה" של הפרשה, וכן "שבת ר"ח" דהיינו 'השמים כסאי' ולא את השלישית – 'מחר חודש', אף שבציבור אמרו אז (כמו היום) פסוק ראשון ואחרון שלה (העירני הר"ר עזריאל שי' ברגר).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)