חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:43 זריחה: 6:27 י"ז באלול התשע"ט, 17/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

משמעות הציווי "לא תבערו אש"
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות 866 - כל המדורים ברצף
משמעות הציווי "לא תבערו אש"
"קהל גדול ישובו הנה"
חשאיות בעבודת הקודש
פרשת ויקהל
שווי הפרוטה / יהי רצון בתהילים / ספק איטר / מעבר לפני המתפלל
הלכות ומנהגי חב"ד

מה מלמדת העובדה ש"ויקהל משה" היה לאחר חטא העגל דווקא, ומה הרמז בציווי "לא תבערו אש"? * חידוש אדמו"ר הזקן ששלילה אינה יכולה להיות מלאכה אלא רק עבודה חיובית * בכוח "הקהלת קהילות" ללימוד חסידות בשבת יכול כל יהודי לפעול בעצמו ש"אש" ורתיחת הדמים יהיו אצלו רק בענייני קדושה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק1 "ויקהל משה", איתא במדרש2: "רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל, אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת . . מכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג".

וממשיך במדרש: "וכן דוד הוא אומר3 בשרתי צדק בקהל רב, וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד, והלא כל ימיו מעין דוגמא של משיח היה, אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתם אוזן מעולם".

וצריך להבין:

א) כיצד מבאר המדרש הטעם שדווקא פרשה זו "נאמר בראשה ויקהל", לכאורה, הפרשה הראשונה שלאחרי מתן-תורה היתה צריכה להתחיל ב"ויקהל"?

ב) מדוע מזכיר המדרש את ההקהלה שהיתה בימי דוד – הרי מאז שמשה הקהיל קהלות בשבת, היתה הקהלת קהלות בכל שבת, הן בדורו של משה, הן בדורו של יהושע, והן בכל הדורות הבאים, הן קודם ימי דוד והן לאחרי ימי דוד (שהרי זוהי הלכה שהובאה בשולחן-ערוך4), ומהו העניין המיוחד בהקהלה שהיתה בימי דוד דווקא?

ב. והביאור בזה:

עניין ההקהלה שייך דווקא כשישנו מצב של פירוד, שאז יש צורך בעניין ההקהלה כדי לבטל את הפירוד.

ולכן, מיד לאחרי מתן-תורה – שאז היה העניין ד"ויחן"5 לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"6 – לא היה צורך בעניין ההקהלה; ורק לאחרי חטא העגל, שהוא דוגמת חטא עץ-הדעת, שאז היה עניין של פירוד – הנה למחרת יום הכיפורים, שאז אמר הקב"ה "סלחתי כדברך"7, אזי "ויקהל משה", כדי לבטל את הפירוד שנעשה על-ידי חטא העגל. ועניין זה נעשה על-ידי זה שלימדם תורה – תורה אחת.

וזהו גם שהציווי שנאמר כאשר "ויקהל משה" הוא "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"8 – כי, טבע האש לפורר ולהפריד, היפך טבע המים לדבק. ולכן "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", כי, בכל מקום שיהודי נמצא הרי זה מעמד ומצב של קדושת יום השבת, ולכן אין צריך להיות הבערת אש, שהוא עניין של פירוד.

אמנם, לאחרי שישנו עניין ההקהלה כדי לבטל עניין הפירוד, יש מקום לחשוב שיכולים להסתפק בכך – הנה על זה ממשיך המדרש "וכן דוד הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב":

בימי דוד לא היה צורך בעניין ההקהלה כדי לבטל עניין הפירוד, כיון ש"כל ימיו מעין דוגמא של משיח היה".

ואף-על-פי-כן, כיון שהתורה היא בלי גבול, ו"נעלמה מעיני כל חי"9 – הנה לא די בעבודה ד"סור מרע", אלא תמיד צריכה להיות העבודה להוסיף אור.

וזהו "בשרתי צדק בקהל רב" – שגם כאשר יש כבר אסיפת והקהלת כל העניינים הנפרדים, שזהו עניין "קהל רב", על-דרך "רב תבואות בכח שור"10, שזוהי המעלה היתירה שנעשית על-ידי זה שבאים מפירוד לאחדות – אזי צריכה להיות העבודה באמירת וגילוי "דברי תורה שלא שמעתם אוזן מעולם".

ונמצא, שב' העניינים ד"ויקהל משה" ו"בשרתי צדק בקהל רב", ההקהלה של משה וההקהלה של דוד, הם עניינים כלליים, שני קצוות בעניין ההקהלה – מהתחלת העבודה למטה מטה עד לתכלית העילוי בעבודה.

ועל זה נאמר במדרש בתחילת הפיסקא: "רבותינו בעלי אגדה אומרים" – שדווקא מצד עניין ה"אגדה", ש"רוב סודות התורה גנוזין בה"11, דהיינו, פנימיות התורה, יכול להיות חיבור ב' הקצוות, שממעמד ומצב של מטה מטה באים לתכלית העילוי.

* * *

ג. ...זהו גם עניין "ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל גו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם"12:

ב"אלה הדברים גו'" – נרמז עניין ל"ט מלאכות13, שזהו כללות סדר העבודה הנדרש בעולם, שהוא עניין עבודת הבירורים.

והנה14, אחד מל"ט המלאכות היא מלאכת הבערה, שנתפרשה בכתוב15 – "לא תבערו גו'", וכב' הדעות בטעם הדבר – אם "לחלק יצאת" או "ללאו יצאת"16.

ובעניין זה מחדש אדמו"ר הזקן בהלכות יום-טוב17, ש"אף-על-פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר, אף-על-פי-כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים, אלא משום ריבוי האש".

– כמה אחרונים18 מפלפלים בזה, ומקשים קושיות על דעת אדמו"ר הזקן, אבל, אדמו"ר הזקן הוא פוסק, והוא עומד על דעתו ("בלייבט באַ זיינס") – שהמלאכה אינה "כליון העצים", אלא "ריבוי האש".

וטעם הדבר – כיון ששלילה אינה מלאכה, שלכן בכל המלאכות ישנו הכלל ש"כל המקלקלין פטורין"19. ומזה מובן גם בנוגע למלאכת הבערה, שעיקרה אינו העניין השלילי שבמלאכה ("כליון העצים"), אלא העניין החיובי – "הוצאת האש או שמרבה האש".

[ועל-פי זה יש לפרש כן גם בדברי הגמרא20 "שוחט משום מאי . . משום נטילת נשמה" – שאין הכוונה שנטילת הנשמה עצמה היא המלאכה (שהרי "נטילת נשמה" הוא עניין של שלילה), אלא המלאכה היא הכנת הדבר שיהיה ראוי לאכילה, אלא שעניין זה הוא על-ידי "נטילת נשמה". וכמו במלאכת הבערה, שחיובה הוא כשצריך לאפר, שזהו עניין כליון העצים – שזוהי הפעולה שעל-ידה נעשה ריבוי האש, שזהו עיקר החיוב].

וההוראה מזה בעבודה (שהרי עניין ל"ט המלאכות הוא עבודת הבירורים) – ששלילה אינה עניין של עבודה כלל. העבודה היא בעניינים של חיוב דווקא – להאיר אור, ובמקום שכבר יש אור – להוסיף ריבוי אור ("ריבוי האש").

ובמילא, כל אלה שיש להם קושיות וטענות – שיעשו תשובה, ויתחילו לעסוק בעבודה של חיוב.

ועל-ידי עבודת הבירורים כדבעי במשך ששת ימי החול – זוכים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"21, על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו.

* * *

ד. יום השבת בזמן המנחה הוא עת רצון, "רעוא דכל רעוין"22, ולכן מתבטלים אז כל הדינים.

– בכלל, זמן המנחה הוא זמן של דינים. מה שאין כן במנחת שבת – לא זו בלבד שאין אז דינים, אלא שמצד זה שהוא עת רצון, "רעוא דרעוין", מתבטלים אז הדינים23.

ועל דרך המבואר24 בעניין "באור פני מלך חיים"25, שאפילו בשעה שאדם נידון למיתה, וכבר מוליכים אותו לאותו מקום, הנה אם ראה בדרכו את המלך – אזי "באור פני מלך חיים", ומתבטלים כל הדינים.

וזהו שאומרים ב"בני היכלא": "דביה מלכא בגילופין", ובמילא "לית זעפין", ומתבטלים "הני כלבין דחציפין".

ה. במנחת שבת זו קורין "ויקהל משה גו'"26, ואמרו רז"ל27 על פסוק זה שמשה תיקן להם לישראל "להקהיל קהילות בכל שבת ושבת . . ולהורות לישראל דברי תורה".

ואיתא בשם האריז"ל28, שעיקר הלימוד ביום השבת הוא בפנימיות התורה. ועתה, לאחרי התגלות תורת הבעל שם טוב, ובפרט תורת אדמו"ר הזקן, שהלביש את פנימיות התורה בהבנה והשגה – הרי עיקר לימוד יום השבת הוא בתורת החסידות.

ושייכות יום השבת לתורת החסידות הוא – כי, על יום השבת נאמר29 "קדש היא", "קדש מלה בגרמיה"30, דהיינו ששבת ענינה קדושה והבדלה מענייני העולם. ולכן הלימוד השייך ליום השבת הוא לימוד החסידות, כי בחסידות המדובר אינו על עניני העולם, אלא על עניני אלוקות – ספירות, נשמות והדומה31. ואפילו במקום שמדובר בחסידות אודות עניני העולם – גם אז הרי זה העולם כמו שהוא בתורה, והעולם כפי שהוא מצד התורה, אינו "עולם", מלשון העלם32.

ועל-פי זה יובן המשך הכתוב33 – "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", "במושבות אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר בבית המקדש"34 – ברוחניות העניינים35:

ענינה של אש הוא – חום ורתיחת הדמים. ועל זה נאמר ש"ביום השבת", שבו היא ההבדלה מענייני העולם (כנ"ל), אין מקום ל"אש", חום ורתיחת הדמים, "בכל מושבותיכם", בענייני העולם, אלא רק בבית המקדש, בענייני קדושה.

והנה, מצינו שכל ישראל הם בבחינת שבת [דאף שבפרטיות הנה תלמידי חכמים איקרו שבת36, וכל ישראל הם בבחינת עמי הארץ לגבי תלמידי חכמים; אבל בכללות, כל ישראל הם בבחינת תלמידי חכמים, ואומות העולם הם עמי הארץ, ולכן נאמר37 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", על דרך ההנהגה דעמי הארץ לגבי תלמידי חכמים38], ולכן צריכה להיות אצלם התלהבות ורתיחת הדמים ("דער קאָך") בענייני קדושה בלבד, לא רק ביום השבת, אלא גם במשך כל השבוע, להיותם תמיד בבחינת שבת.

וכדי לבוא לידי כך שתמיד תהיה ה"אש" רק ב"בית-המקדש" – הרי זה על-ידי לימוד פנימיות התורה.

ו. וזהו סדר הפסוקים:

"ויקהל משה" – "להקהיל קהילות בכל שבת ושבת" וללמוד חסידות,

ועל-ידי זה נפעל "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת",

וכיון ש"מיניה מתברכין כולהו יומין"39 – הרי זה פועל שגם במשך השבוע ילמד חסידות, ואפילו בשעה שלומד נגלה, או אפילו בשעה שעוסק בענייניו הגשמיים, יהיה ניכר הרושם של לימוד החסידות שבשבת: בעניינים הגשמיים – שיהיו ללא התלהבות ("אָן אַ קאָך"), ובלימוד הנגלה – יהיה ניכר שזהו יהודי שלמד חסידות.

והנהגה זו, ש"מיניה מתברכין כולהו יומין" בעבודה (כנ"ל), תפעל ש"מיניה" – מיום השבת בכלל, ובפרט ממנחת שבת שהיא עת רצון – "מתברכין כולהו יומין" כפשוטו בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי.

(קטעים מהתוועדויות ש"פ ויקהל-פקודי ה'תש"כ; ש"פ ויקהל ה'תשי"ד; ושבת פרשת תשא ה'תשי"ז;

תורת מנחם כרכים כז עמ' 493; יא עמ' 115; יט עמ' 108 – בלתי מוגה)

_________________

1)    ריש פרשתנו (ויקהל).

2)     יל"ש עה"פ (רמז תח).

3)     תהלים מ, יו"ד.

4)     אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג. וש"נ.

5)     יתרו יט, ב.

6)     פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.

7)     שלח יד, כ. וראה שמו"ר פרשתנו (פקודי) פנ"א, ד. וראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 570 הערה 10. וש"נ.

8)     לה, ג.

9)     איוב כח, כא. וראה תניא קו"א (קסא, א). ובכ"מ.

10)   משלי יד, ד. וראה לקו"ת האזינו עה, ב. ובכ"מ.

11)   תניא אגה"ק סכ"ג (קלז, א). וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב.

12)   חסר המשך הענינים. – ואולי אמר, שבהמשך לזה מדובר ע"ד שבת, שענינה תשובה עילאה, שעי"ז "זדונות נעשו לו כזכיות", בדוגמת הענין ד"עולם על מילואו נברא" (כנ"ל). ומצד זה נעשה "ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל" – כל בנ"י ביחד*.

_______________

*)    היו עוד כמה תיבות בענין האחדות, ואין זוכרים (המו"ל).

_______________

13)   שבת ע, א. וש"נ.

14)   בהבא לקמן – ראה לקו"ש חל"ו ע' 187 ואילך (מיוסד (גם) על שיחה זו).

15)   לה, ג.

16)   שבת שם. הובא בפרש"י עה"פ.

17)   או"ח סתצ"ה ס"ב ובקו"א.

18)   ראה שו"ת אבני נזר או"ח סרל"ח.

19)   שבת קה, רע"ב (במשנה).

20)   שם עה, סע"א.

21)   תמיד בסופה.

22)   זח"ב פח, סע"ב.

23)   ראה תו"מ חי"ז ע' 189. וש"נ.

24)   סה"מ עת"ר ע' קח. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכא. ועוד.

25)   משלי טז, טו.

26)   ר"פ ויקהל.

27)   יל"ש ר"פ ויקהל. הובא בשו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג.

28)   ראה טעמי המצוות להרח"ו פ' ואתחנן. וראה תו"מ חי"ז ס"ע 26. וש"נ.

29)   פרשתנו לא, יד.

30)   זח"ג צד, ב.

31)   ראה גם שיחת ש"פ משפטים סט"ו (לעיל ע' 90). וש"נ.

32)   ראה לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.

33)   ויקהל לה, ג.

34)   מכילתא עה"פ. וראה שבת כ, א.

35)   ראה גם התוועדויות תשמ"ט ח"ב ע' 382. וש"נ.

36)   ראה זח"ג כט, א.

37)   ישעי' סא, ה.

38)   ראה זח"ג קכד, סע"ב ואילך (ברע"מ).

39)   זח"ב סג, ב. פח, א.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)