בין ההמונים שבאו אל היריד הגדול בעיר גוסטינין נראה גם איכר, לבוש בגדים כפריים, העומד ליד עגלתו ומציע את מרכולתו הדלה. איש לא היה יכול להבחין כי זה רבי מאיר מקובל, שהיה מגדולי תלמידיו של רבי שמחה-בונם מפשיסחה, ולאחר מכן מתלמידי רבי מנחם-מענדל מקוצק.
חסידי פשיסחה וקוצק היו ידועים בשנינותם ובחריפותם, ועם זה נהגו בפשטות ובתמימות. הם הִרבו לבקר את עצמם ולהצניע את הליכותיהם, אולם מי שהכירם ידע כי חסידותם מגביהה שחקים.
רבי מאיר לא הניח כתר אדמו"רות על ראשו ולא עסק בהנהגת חסידות. הוא בחר להישאר חסיד מן השורה, ולעבוד את ה' בדרך פנימית בעודו מנסה להסתיר את עצמו.
בעיר גוסטינין התגורר אברך תלמיד-חכם מופלג וירא-שמים, רבי יחיאל-מאיר שמו. הוא נהג לסגף את עצמו, וכל הליכותיו אמרו קדושה וטהרה, אולם עדיין לא דבק בחסידות, בתורתה ובמנהגיה. גביר העיר, ר' לייבוש, זכה להשיא את בתו לאברך יקר זה, ולא היה מאושר ממנו. הוא העמיד לרשות החתן את כל האמצעים כדי שיוכל להוסיף לשקוד על תלמודו.
כשבא רבי מאיר מקובל ליריד הגדול בגוסטינין, הציג את עצמו כאיכר פשוט הזקוק לטלית ולתפילין כדי להתפלל. בירור שעשה הביא אותו למסקנה כי התפילין המהודרות ביותר בעיר הן של האברך רבי יחיאל-מאיר.
האברך הצעיר הופתע לראות בפתח ביתו איכר פשוט המבקש להתפלל דווקא בטלית ובתפילין שלו. "איך הגעת אליי?", שאל. ה'איכר' ענה כי ביריד הכול עסוקים עד מעל לראש. "אמרו לי שאתה יושב בבית ואינך משתתף ביריד, ולכן ודאי תוכל לעזור לי".
התשובה שכנעה את האברך אך ליבו התמלא חשש: כיצד יוכל למסור את תפיליו היקרות לאדם זר, והאם יֵדע לשמור עליהן כראוי? האיכר הבחין בהתלבטותו ומיד אמר: "אל דאגה, ברשותך אתפלל כאן, בחדר הזה. ממילא הפסדתי את שעת התפילה בבית-הכנסת". הוא הוסיף: "אתפלל במהירות, כדי שלא לגזול מזמנך".
רבי יחיאל-מאיר הגיב מיד: "אל-לך למהר בתפילה בגללי. התפלל בנחת". האורח כבר נטל את הטלית והתפילין ועמד להתפלל, בעוד רבי יחיאל-מאיר חוזר ללימודו ומפעם לפעם מרים את ראשו להביט באיש.
לפתע ראה דבר מוזר: ה'איכר' העטוף בטלית ומעוטר בתפילין מביט כל הזמן מבעד לחלון. האברך הרים את ראשו לראות מה נשקף מהחלון וראה כי עומדת שם פלוגת חיילים המבצעת תרגילי סדר על-פי הוראות מפקדהּ.
רבי יחיאל-מאיר העיר בעדינות ל'איכר' כי בעת התפילה לא ראוי להביט בחלון, אולם האיש לא שת ליבו לדבריו. אמר רבי יחיאל-מאיר בליבו כי מוטב שיהיה שוגג משיהיה מזיד, וחזר ללימודו.
ה'איכר' סיים את תפילתו, אמר תודה ויצא מן הבית. רבי יחיאל-מאיר ניגש לקפל את הטלית והתפילין, ואז הבחין כי הטלית ספוגה זיעה, כאילו הוצאה מן המים. הוא תמה: הלוא מזג-האוויר היום סגרירי, רוחות קרירות מנשבות, ואין שום סיבה שהאיש יזיע כל-כך.
פתאום התגנבה מחשבה למוחו. מי יודע, אולי האדם הזה אינו אלא אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים? עכשיו הצטער על שחשד בו, העיר לו הערות, והניח לו לצאת מביתו בלי שיזכה לשמוע ממנו דבר-מה. המחשבה טרדה את מנוחתו עד שהחליט לצאת ולחפש את ה'איכר'.
תושבי העיר תמהו למראה רבי יחיאל-מאיר המתהלך ביריד אנה ואנה. הכול ידעו כי רק סיבה חשובה מאוד יכולה להוציא אותו משקידתו המופלאה על התורה. מאמציו נשאו פרי והוא מצא את האיש. הלה היה שעון על עגלתו וניסה למכור את סחורתו הדלה.
פנה אליו רבי יחיאל-מאיר: "אקנה ממך את כל סחורתך, בתנאי שתביא אותה אל ביתי".
ה'איכר' הסכים לעִסקה. הוא ארז את סחורתו ונשא אותה אל ביתו של רבי יחיאל-מאיר. שוב הכניסו האברך אל חדרו, אולם הפעם נהג בו יתר כבוד.
"הסבר-נא לי", פתח ואמר, "כיצד קרה שבתפילה קצרה כזאת נעשתה הטלית ספוגה זיעה".
השיב לו ה'איכר': "ראיתי בחלון את החיילים העומדים מול מפקדם, והבחנתי כי על פני כולם שורה ארשת של אימה ופחד. חשבתי בליבי: איזו יראה גדולה צריכה ליפול עלינו בעומדנו לפני מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא! מהמחשבה הזאת נשטף כל גופי בזיעה". האיש הוסיף בתמימות: "אני מתנצל אם גרמתי נזק לטליתך, והנני מוכן לשלם ככל שיידרש".
שמע זאת רבי יחיאל-מאיר והבין כי איש קדוש הוא, המסתיר את עצמו ואת דרכיו. הוא קירב את פיו אל אוזנו של ה'איכר' ושאל: "אמור-נא לי, היכן משיגים דרך כזאת בעבודת ה'?".
הרים אליו ה'איכר' עיניים בורקות וחכמות וענה במילה אחת: "בקוצק!".
באותו רגע גמלה בליבו של האברך מגוסטינין החלטה לנסוע לקוצק. משם חזר חסיד נלהב, ולימים היה לצדיק המפורסם רבי יחיאל-מאיר מגוסטינין. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
