הלפגוט: חזנות כשליחות

מכנים אותו "משה קוסביצקי של זמננו". הוא מבוקש בקהילות גדולות בכל העולם וחזנים לא-מעטים חוששים להופיע לצידו על בימה אחת, פן יאפיל עליהם בקולו. זהו החזן ר' יצחק-מאיר הלפגוט. בסך-הכול בן שלושים וחמש וכבר כבש את הלבבות בקולו החם והנעים לאוזן וביכולתו הביצועית הבלתי-רגילה.

הלפגוט, תושב אשדוד ואב לשישה, הוא בן למשפחות חסידי גור מצד שני הוריו ("עד הרבי מקוצק"), שנולד וגדל בתל-אביב. בצעירותו דבק בחזנים יצחק אשל ושמואל-ברוך טאובה, שרידי עולם החזנות מן הדור הקודם (שניהם בני תשעים ויותר, עד מאה ועשרים).

ברכה ועידוד

"מילדות נמשכתי לחזנות, אבל אף פעם לא חשבתי או תכננתי להיות חזן", אומר הלפגוט. משהתבגר, החל לעבור לפני התיבה כבעל-תפילה. התפילות משכו אליהן קהל, והשמועה על העילוי החדש יצאה למרחקים.

"אף-על-פי שבמסורת של חסידות גור לא תפסה החזנות אף-פעם מקום חשוב, דווקא הרבי הקודם מגור, בעל ה'פני מנחם', עודד אותי לפתח כישרון זה שקיבלתי מאת ה'. כשהגיעה אליי ההצעה לשמש חזן של הקהילה היהודית בפרנקפורט, בירכני הרבי, ואף ראה בכך תרומה לפיתוח חיי היהדות שם".

בוכים כתינוקות

כשבע שנים שימש חזן הקהילה בפרנקפורט. בשנים האחרונות הוא החזן הראשי של בית-הכנסת בבל-הארבור במיאמי, בהנהגת שליח חב"ד הרב שלום-בער ליפסקר. "במהלך הופעותיי בעולם אני מרבה לפגוש את שליחי חב"ד ומתוך כך למדתי רבות על צדדים פחות מוכרים בחב"ד. אנשים מכירים את חב"ד בעיקר מן ההיבט של עסקנות ציבורית, ואני התוודעתי לצדדים הפנימיים יותר, של התוכן החסידי העמוק ושל מסירות-הנפש", אומר הלפגוט.

גם בהופעותיו של הלפגוט הוא רואה מימד של שליחות ושל קירוב לבבות. "יושבים אנשים שאינם שומרי מצוות, לפעמים אפילו רחוקים מאוד מחיי יהדות, ובוכים כתינוקות. לא פעם ניגשים אליי אנשים בסוף הופעה ובמחווה של הערכה עמוקה שואלים אותי מה אני מבקש מהם לעשות. לכל אחד אני אומר מה שההשגחה העליונה שמה באותו רגע בפי. לאחד אני אומר תתחיל להניח תפילין; לשני אני מציע להקפיד יותר על כשרות, וכיוצא בזה".

'אני מאמין', באותה מנגינה

ההופעה שנחרתה יותר מכול בליבו של הלפגוט היא זו שנערכה בשנת תשנ"ח, בבית-הכנסת 'ריקה שטראסה' בברלין, לציון שישים שנה ל'ליל הבדולח'. "מולי כאלפיים יהודים. עשרות מצלמות מעבירות את השידור לכל גרמניה ולעולם כולו. על הבימה לצידי הקאנצלר שרדר, נשיא גרמניה ראו והנשיא היוצא הרצוג, וכל שאר צמרת המדינה.

"המנחה מבקש מכולם לעמוד על רגליהם ואני - בסך-הכל אברך צעיר כבן עשרים ושמונה, חובש כובע חסידי עגול, לובש מעיל ארוך ומכנסיים בגרביים - קם לשיר 'אני מאמין בביאת המשיח', באותה מנגינה שהושרו המילים האלה בדרך לאושוויץ. רבים בקהל הזילו דמעה וגם אני התרגשתי מאוד. את הרגעים האלה לא אוכל לשכוח לעולם".