חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:43 זריחה: 6:27 י"ז באלול התשע"ט, 17/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 875 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת קדושים, כ"ה בניסן ה'תשע"א (29/04/2011)

מדורים נוספים
התקשרות 875 - כל המדורים ברצף
אין עתה הזמן לבחור בעבודת הבירורים
עשו כל אשר ביכולתכם!
בן שלוש-עשרה למצוות
פרשת קדושים
הסייגים – לתת לכל אחד ואחד שייכות לתורה
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 875, ערב שבת-קודש פרשת קדושים, כ"ה בניסן ה'תשע"א (29.04.2011)

  דבר מלכות

אין עתה הזמן לבחור בעבודת הבירורים

מדוע ייבחן משיח דווקא בעניין הריח שבו, ומה בין ריח הקרבנות לריח הקטורת? * בדורות אלה, לפני ביאת המשיח – אין לעשות חשבונות איזו עבודה מועילה יותר * משיח יגלה אלוקות בלי גבול, ולכן גם העבודה צריכה להיות ללא כל הגבלות * הידיעה עצמה שבקרוב יצטערו על העדר העבודה בגלות – נותנת את הכוח לעבוד מתוך מסירות נפש * וכיצד יוכל כל אחד לגלות את ה"רבי" שבו? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע למשיח איתא1 ש"מורח ודאין". ואין זה סתם סימן בעלמא, אלא זהו אחד מהעניינים העיקריים של משיח.

ולכן מצינו בגמרא1 בנוגע לשמעון בר כוזיבא, שאפילו גדולי התנאים סברו שהוא הוא זה שמצפים לבואו2, ואף-על-פי-כן, בשעה שבחנוהו בעניין "מורח ודאין", וראו שעניין זה חסר בו, ידעו בוודאות שאינו, אף שכל שאר המעלות היו בו.

ולכאורה צריך ביאור: מדוע נוגע כל כך עניין "מורח ודאין"?

הן אמת שנאמר בתנ"ך3 על משיח ש"לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", אלא "והריחו ביראת הוי'", "דמורח ודאין", אבל במה עניין זה הוא עיקרי שנוגע ביותר, שבלעדיו – גם אם ישנם כל העניינים האחרים – אין זה ולא כלום?

והרי מצינו שהסנהדרין ישבו בלשכת הגזית, ודנו דינים למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, ואף-על-פי-כן היה זה בפירוש דין אמת לאמיתו, ובאופן ד"והוי' עמם שהלכה כמותם"1, שכפי שהם פסקו למטה, כך פסקו גם למעלה, אף-על-פי שפסק הדין היה רק למראה עיניהם ולמשמע אזניהם!

ואם כן, מהו ההכרח שהמשפט של משיח יהיה באופן של "מורח ודאין" דווקא?

ב. ביאור העניין:

איתא בזהר4, שהריח שבחוטם הוא עצם החיות. ובזה גופא ישנם ב' מדריגות, שהם ב' הנקבים – "פרדשקא" בלשון הזהר – שבחוטם, הנקב הימני והנקב השמאלי, והנקב השמאלי הוא עצם החיות ממש. וזוהי מדריגת "מורח ודאין" שבמשיח.

ומבואר בחסידות5, שהחילוק בין שני ה"פרדשקא" הוא על דרך החילוק בין ריח הקרבנות, שהם בבחינת נקב הימני, לריח הקטורת, ובפרט קטורת יום הכיפורים, שהוא בבחינת נקב השמאלי.

והעניין בעבודה:

עניין הקרבנות הוא עבודה נעלית ביותר, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכמה וכמה מאמרים, ובפרט בהמשך ההסתלקות6, במעלת עניין הקרבנות, ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"7, וקרבנות הם עניין קירוב הכוחות והחושים8. ואף-על-פי-כן, אין מעלתם מגעת למעלת הקטורת, ובפרט למעלת קטורת יום הכיפורים, פעם אחת בשנה, שאז היתה הקטורת "דקה מן הדקה"9.

וביאור החילוק בין קרבנות לקטורת10:

בעניין הקרבנות – ישנם כמה וכמה הגבלות: נוסף על ההגבלה שהקרבן צריך להיות ממין הטהור דווקא11, הרי במין הטהור גופא – צריך הקרבן להיות "מן הבהמה"12, ולא מן החיה, וגם במין הבהמה גופא ישנם כמה הגבלות.

מה שאין כן בקטורת – אין כל הגבלות אלו, שיכולה להיות גם מן הטמא, ואדרבה, הסדר הוא דווקא באופן זה, שאחד מסממני הקטורת הוא "מור", שהוא מין טמא13, ומין זה גופא צריכים להפוך לקדושה.

וזהו תוכן עניין "מורח ודאין" – בדוגמת נקב השמאלי וריח הקטורת – שנוטלים אפילו מין טמא, ופועלים בו בירור ועלייה לקדושה.

ג. ועבודה זו – שייכת לזמן שלפני ביאת המשיח דווקא:

בדורות הראשונים – לא היו זקוקים לעבודה זו. אז היה אפשר לילך בסדר מסודר בעבודת הבירורים (כפי שמצינו בימי עזרא, שהשאירו את המובחרים בבבל כו'14), כי מכיוון שהיה עדיין די זמן, היו יכולים לברור ("פאַנאַנדערקלייבן זיך") בסדר מסודר ובהגבלה, בחשבון שעל-פי טעם ודעת. ולכן היו דיני הסנהדרין למראה עיניהם ולמשמע אזניהם בלבד.

מה שאין כן עתה, ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"15, וממתין על עבודתנו, עד שנסיים את עבודת הבירורים – אין זמן לברור בסדר מסודר כו', וכמו שכתב כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע16, ש"אין אנו יודעים מה קרוב ומה רחוק ("אין גו' אתנו יודע עד מה"17) . . שלא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים . . ולכן אנחנו מצדנו אין אנו יכולים וגם אין רשאים, בזמן הזה בפרט, לברר מה שקרוב או רחוק על-פי שכלנו – פאַנאַנדערקלייבען זיך – כי אם מה שאנו מוצאים שצריך תיקון ("והוי' אנה לידו"18) צריכים אנחנו להשתדל בכוחות עצומות", בלי שום חשבונות.

עתה אין זה הזמן לעשות חשבונות – שדבר פלוני אינו ענינו, כיון שגם מי שהוא פחות ממנו יכול לעשות זאת, ואילו הוא ענינו לעסוק בעניינים נעלים יותר דווקא... אבל בשעה שנמצאת "אבידה בבית הקברות" – טוען הוא שהוא "כהן גדול", או שהוא "זקן19 ואינה לפי כבודו"!...

על כך אומרים לו, שעתה הוא זמן עבודת הקטורת – שהכהן גדול עצמו נוטל את ה"מור", ועוסק בו כדי להפכו לקדושה.

– בקטורת גופא ישנה מעלת הקטורת של יום הכיפורים, שהיא "דקה מן הדקה", דהיינו שלאחרי הבירור שבכל השנה צריך להיות בירור שני בערב יום הכיפורים; אבל בכללות שניהם עניין אחד: בירור בלא חשבונות, אפילו מן הטמא, שהרי ה"מור" היה לא רק בקטורת יום הכיפורים בלבד, אלא גם בכל השנה, ועל דרך לשון הכתוב20: "ששה חדשים בשמן המור".

וכמדובר לעיל21, שצריכים לפעול גם עם הבן הרשע, וגם עם מי שהוא למטה גם מהרשע,

– שהרי הרשע יודע על כל פנים אודות עניני יהדות, אלא ששואל "מה העבודה הזאת לכם"22. ולאמתו של דבר, הרי זה גופא ששואל, מורה שיש לו שייכות כלשהי; העניין נוגע לו על כל פנים במדה כזו שישאל עליו.

ועל דרך המבואר בכמה מקומות23 בעניין ג' הסוגים "שור" "כשב" ו"עז", שמי שהוא בבחינת "שור", אף שהוא "שור נגח", מכל מקום, הא גופא שהוא "נגח", הרי זה מורה שהעניין נוגע לו, מה שאין כן מי שהוא בבחינת "עז", שאין הדבר נוגע לו כלל.

ועל דרך זה בענייננו, שהסוג החמישי, שהוא למטה גם מהרשע – הם אלו שאפילו אינם שואלים כלל, כיון שכל העניין אינו נוגע להם, לפי שאינם יודעים ואין להם שום שייכות כלל לענייני יהדות.

וכמדובר לעיל, שסוג זה הוא כנגד ג' קליפות הטמאות לגמרי, כיון ש"נר הוי' נשמת אדם"24 שבהם אינו מאיר, כמו שכתוב25 "נר רשעים ידעך", ועד ש"חתיכה עצמה נעשית נבילה"26.

ואף-על-פי-כן, הרי העבודה הנדרשת לפני ביאת המשיח היא – להתעסק גם עם אלו שמצבם הוא באופן ד"נר רשעים ידעך".

ד. והטעם שהעבודה באופן זה היא קודם ביאת המשיח דווקא – הרי זה מצד עניין "מורח ודאין" שנאמר במשיח, "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח":

"מראה עיניו" ו"משמע אזניו" – הם הגבלה, ואילו משיח – יגלה אלקות בכל מקום בלי שום הגבלות, לא רק ב"מראה עיניו" – "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה"27, אלא באופן ד"ופרצת ימה וקדמה גו'"28, בלי שום הגבלות. ולכן גם ההכנה למשיח צריכה להיות באופן הנ"ל – שכל עניין הבא ליד יש לעסוק בו (כנ"ל בארוכה).

וזהו הטעם שרבותינו נשיאינו בדורות האחרונים בכלל, וכ"ק מו"ח אדמו"ר במיוחד, השקיעו עצמם כל כך ("האָבן זיך אויף אַזוי פיל פאַרלייגט") והשתדלו שיפעלו עם כל בני-ישראל, גם עם אנשים פשוטים ועניינים פשוטים, וללמוד עמם "אל"ף בי"ת" כפשוטו, ו"אל"ף בי"ת" של יהדות,

ולא הסתפקו בכך, אלא תבעו שבה בשעה שמתעסקים בלימוד "אל"ף בי"ת" עם הזולת, יקרבוהו באותה שעה לא רק ל"מים" סתם, אלא גם ל"מעין", דהיינו לפנימיות התורה –

כי מכיוון שענינו של משיח הוא שיגלה פנימיות התורה לכל, בלי שום הגבלות, "ופרצת ימה וקדמה גו'", והרי כל הגילויים דלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"29 – צריכים גם עתה להתעסק בעניין "יפוצו מעינותיך חוצה"30; תחלה ב"חוצה" הפרטי, ולאחרי זה גם ב"חוצה" שחוצה הימנו.

ויש לעשות זאת ללא שום חשבונות והגבלות שעל-פי טעם ודעת, ועניין "יפוצו מעינותיך חוצה" יביא ל"קאתי מר"31.

[כ"ק אדמו"ר ציווה לנגן "ניע זשוריצי", "ממצרים גאלתנו"].

* * *

ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר32: כשיבוא משיח, "וועט מען זיך כאַפּן פאַרן קאָפּ און שרייען געוואַלד" [=יתפסו בראש ויצעקו 'אבוי'] – זה עתה היה זמן שיכלו לפעול בו הרבה כל כך, ולא עשו זאת!

והיינו, שלאחרי ביאת המשיח יהיו "שנים אשר גו' אין גו' בהם חפץ"33, ואילו זמן העבודה ("ימים שיש בהם חפץ") הוא עתה דווקא. אלא שעתה אין מרגישים את מעלת העבודה, ולכן לאחרי ביאת המשיח, כשתתגלה מעלת עניין העבודה – אזי יצטערו ("עס וועט פאַרדריסן") על כך שלא פעלו קודם לכן.

ועל-פי זה, הרי אף שעתה הוא העלם ואין מרגישים עניין זה, מכל מקום, זה גופא שיודעים שבקרוב יבוא הזמן שבו יצטערו על העדר העבודה – הרי ידיעה זו גופא צריכה להוסיף נתינת כוח בעבודה, שלא להסתפק בהנהגה שעד עכשיו, וגם לא בהוספה על זה "כהנה וכהנה"34, שהרי ככל שיוסיף בעבודתו – יהיה הכול בהגבלה; אלא העבודה צריכה להיות באופן של בלי גבול, מצד יחידה שבנפש, דהיינו עבודה במסירות-נפש35. והיינו, שכל עניין שעושה, הן בלימוד התורה והן בקיום המצוות, יהיה מתוך מסירות נפש.

וכמאמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע36, שמסירות נפש אין פירושה לטפס על הגג ולהפיל עצמו ממנו... אלא מסירות נפש פירושה, שכל פעולה קלה שעושה תהיה מתוך מסירת נפש.

והיינו, שאף שנדמה לו שאין זו אלא פעולה קלה ("אַ קלייניקייט"), מכל מקום, כשיתבונן בכך שהעולם כולו שקול, ובכל פעולה שעושה בכוחו להפוך את העולם כולו לכף זכות37 – אזי יראה שאין זה דבר קטן, ובמילא יהיה זה נוגע לו בכל כוחותיו ועד לעצם הנפש. ואז תהיה עבודתו במסירת נפש, כך, שאפילו פעולה קלה יעשה במסירת נפש.

ו. ועניין זה הוא בכוחו של כל אחד ואחד מישראל, ובפרט בזמן הגלות, שאז מאיר עניין המסירות נפש ביותר – שאף שההעלם עתה הוא גדול יותר, ולכן בכוחות הנעלים המצב אינו כדבעי, מכל מקום, מצד ההעלם גופא מאיר עתה כוח המסירות נפש עוד יותר מאשר קודם לכן38.

וכדאיתא בתניא39 שכוח המסירות נפש ניתן "לדור שנכנסו לארץ" דווקא, והיינו, לפי שהיה להם עסק עם גשמיות, מה שאין כן דור המדבר. ועל אחת כמה וכמה בדרא דעקבתא דמשיחא, שההעלם גדול עוד יותר, הרי בוודאי שכוח המסירות נפש הוא עוד יותר.

וכמשל העקב בגשמיות, שיש בו ביטול יותר מאשר בראש, ועל-ידי העקב נפעל גם במוח שבראש. וכן הוא גם בכנסת ישראל, שישנה מעלה בדרא דעקבתא דמשיחא לגבי הנשמות הגבוהות, שזוהי מעלת המסירות נפש, ולכן בכוחם לפעול גם על ראשי ישראל.

ולכן מצינו במשה רבינו, שהיה "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"40, ומבואר בכמה מקומות41 שהיה זה לפי שהרגיש ("אָנגעהערט") במעלת המסירות נפש שתהיה בדור שלפני ביאת המשיח.

ז. וכאשר כל אחד יעשה את עבודתו במסירת נפש – הרי הוא מקרב בכך את הגאולה, ונמצא, שפעולתו היא באמת לא פעולה קלה, כיון שעל-ידה הוא מקרב את הגאולה!

והעניין בזה, שעל-ידי גילוי כוח המסירות נפש, שהוא עניין ביאת המשיח הפרטי42 – ועל דרך פתגם חסידים43 שחסיד הוא "רבי" בזעיר אנפין, ועל דרך זה ישנו בכל יהודי המשיח הפרטי, שהוא יחידה שבנפש – על-ידי זה הרי הוא מקרב גם את הגאולה הכללית.

והיינו, שעל-ידי זה שמוסיף בעבודתו, וההוספה אינה "כהנה וכהנה" בלבד, אלא (כנ"ל) בלי הגבלות כלל, מצד יחידה שבנפש, וכל זה בכל ענייניו, אפילו בפעולות קלות –

אזי פועל הוא את עניין "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך"44, דהיינו שתמורת עניין "כל גוים סבבוני גו' סבוני גם סבבוני"45, כמדובר לעיל46 שהכוונה בזה היא לעניינים הלא טובים שישנם בד' אמות של אדם מישראל – מתבטלים עניינים אלו, ובמילא פועל הדבר שגם הגוים כפשוטו מתבטלים,

והטעם לזה – כיון ש"לא ידעוך", דהיינו שידיעתם היא רק בשם אלקים, בגימטריא הטבע47, ולא בשם הוי' שלמעלה מהטבע, ולכן "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי הוי'"48.

והתחלת כל עניין זה – היא העבודה במסירות נפש, קירוב ביאת משיח הפרטי, ועל-ידי זה – משיח הכללי.

(מהתוועדות ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ז. תורת-מנחם כרך יט עמ' 356-363 – בלתי מוגה)

_____________________

1)    סנהדרין צג, ב.

2)     ראה רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ג.

3)     ישעי' יא, ג.

4)     ח"ג קל, ב (באד"ר). וראה ד"ה והניף תשי"א (תו"מ ח"ג ע' 32). וש"נ.

5)     ראה המשך תער"ב ח"א פרכ"ב. ועוד.

6)     המשך באתי לגני ה'שי"ת פ"ב (סה"מ ה'שי"ת ע' 113). פי"ח (שם ע' 153).

7)     ראה זהר ח"ב רלט, א. ח"ג כו, ב.

8)     ראה ספר הבהיר סי' מו (קט). זח"ג ה, רע"א. של"ה במסכת תענית שלו ריא, ב. פע"ח שער התפלה פ"ה. בחיי ורמב"ן ויקרא א, ט.

9)     יומא מג, ב (במשנה).

10)   ראה גם סה"מ מלוקט ח"ב ע' קכג. וש"נ.

11)   ראה מנחות ה, ב ואילך. רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"ב ה"י. פ"ה ה"ט.

12)   ויקרא א, ב.

13)   ראה רמב"ם הל' כלי המקדש פ"א ה"ג ובהשגת הראב"ד שם. תו"א מג"א צט, א. לקו"ת נשא כב, ד. ובכ"מ.

14)   ראה קידושין סט, ב ובפרש"י. וש"נ.

15)   שה"ש ב, ט.

16)   אג"ק שלו ח"א ע' רסו. וש"נ (נעתק ב"מבוא" לקונטרס ומעין ע' 22).

17)   תהלים עד, ט.

18)   משפטים כא, יג.

19)   ראה ברכות יט, ב. וש"נ.

20)   אסתר ב, יב.

21)   שיחת ליל ב' דחג הפסח ס"ז ואילך (לעיל ע' 259 ואילך).

22)   בא יב, כו.

23)   ראה סה"ש תורת שלום ע' 10. קונטרס התפלה פ"ח. ועוד.

24)   משלי כ, כז.

25)   שם יג, ט. ועוד. וראה לעיל ריש ע' 260. וש"נ.

26)   חולין ק, א. וראה תו"מ חי"ב ע' 223. וש"נ.

27)   עקב יא, יב.

28)   ויצא כח, יד.

29)   תניא רפל"ז.

30)   משלי ה, טז. וראה תענית ז, א.

31)   אגה"ק דהבעש"ט – כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.

32)   ראה סה"ש תש"ב ע' 9. לקו"ד ח"א קלג, ב (נעתק ב"היום יום" ג מנחם אב). וראה גם מכתב י"ב טבת שנה זו (אג"ק חי"ד ע' רסד).

33)   קהלת יב, א. וראה שבת קנא, ב.

34)   ראה סנהדרין כא, א.

35)   ראה לעיל ע' 335. וש"נ.

36)   ראה גם תו"מ חי"ג ע' 330. וש"נ.

37)   ראה קידושין מ, רע"ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.

38)   ראה סה"מ תרמ"ח ע' קפז ואילך. תרפ"ד ע' רצ ואילך. תרפ"ה ע' רנח ואילך. תש"ט ע' 119 ואילך. ועוד.

39)   ספכ"ה.

40)   בהעלותך יב, ג.

41)   ראה תו"א שמות נב, ב. תו"ח שם סד, ב. סה"מ עטר"ת ע' תסד. תרפ"ד ס"ע ב ואילך. תרפ"ה ע' קיב. תרפ"ט ע' 58. ס"ע 215 ואילך. תרצ"ז ס"ע 298 ואילך. תרח"ץ ע' קע. תש"ב ע' 13. תש"ט ע' ה. תש"י ע' 237. ועוד.

42)   ראה תניא אגה"ק ס"ד.

43)   ראה סה"ש תש"א ע' 46. תו"מ ח"ד ע' 131. התוועדויות תשנ"ב ח"א ע' 109.

44)   תהלים עט, ו.

45)   שם קיח, יו"ד-יא.

46)   שיחת אחש"פ סכ"א ואילך (לעיל ע' 299 ואילך).

47)   פרדס שי"ב פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.

48)   איכה ג, טו (נאמר בהגש"פ בהמשך לפסוקי "שפוך חמתך").

 משיח וגאולה בפרשה

עשו כל אשר ביכולתכם!

להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

...על-פי האמור לעיל על-דבר הדגשת עניין הגאולה (במיוחד) בזמן זה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה:

הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!... דבר שאינו מובן כלל וכלל!

ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף-על-פי-כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא-ליצלן!!

גם כשצועקים "עד מתי" – הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני-ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בענייני עבודת ה'.

הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

ויהי-רצון שסוף-כל-סוף יימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובוודאי יפעלו אצל הקב"ה – כמו שכתוב "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

(משיחת ליל כ"ח בניסן ה'תנש"א. ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 474)

האחריות מוטלת על כל יהודי

כל יהודי, אנשים נשים ואפילו טף, יש לו אחריות להוסיף בעבודתו להביא את משיח-צדקנו בפועל ממש! ומזה מובן, שאין מקום כלל שבמקום לפעול בעצמם יסמכו על אחרים או יטילו את העבודה על אחרים – אלא שזו היא העבודה דכל אחד ואחת...

ובמה מתבטאת עבודה זו – הרי זה גם-כן בפשטות: בהוספה בתורה ובמצוות, בלימוד התורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובקיום המצוות בהידור,

כולל ובמיוחד בעניין שהזמן גרמא – קיום המנהג (כמו שכתב רבינו הזקן בסידורו) לומר וללמוד פרקי אבות (לאחר תפילת מנחה) בשבתות בין פסח ועצרת, ובכל שבתות הקיץ.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, מברכים החודש וער"ח אייר ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ג עמ' 132)

גאולה תיכף ומיד – גם מצד הטבע

איתא בגמרא: "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". ומכיוון שעניין התשובה הוא –"בשעתא חדא וברגעא חדא", שכן על-ידי "הרהור תשובה" בלבד (במשך זמן ד"הרף עין") נעשה "צדיק גמור", הרי מובן, שמצד הטבע יכול וצריך להיות עניין הגאולה תיכף ומיד, "לא עיכבן אפילו כהרף עין".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני ה'תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ב עמ' 804-802 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

בן שלוש-עשרה למצוות

טעם פנימי מדוע אין להקדים חגיגת בר-מצווה * על מועד התחלת הנחת תפילין והמאמר שנוהגים לחזור * כיצד לחגוג בר-מצווה בהרחבה? * ומה דעת הרבי על עריכת בר-מצווה לאחד הבנים בשונה ופחות מאחיו * תניא ששיגר הרבי לחתן ואביו כמתנת בר-מצווה * ועל דאגת הרבי לשתף בן משפחה הנמצא במרחקים בשמחת אחיו * צרור הוראות וסיפורים בקשר לבר מצווה * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לא להקדים בר-מצווה

הנה דברים שכתב הרבי במענה להורים בקשר לבר-מצווה לבנם, באחת השנים ('מאוצר המלך' ב' עמ' 139):

1. אזכירם על הציון להנ"ל. ותשואות חן על הבשורות הטובות.

2. ב'היום יום' (ב' מנחם אב) הוראה לרבים (מפי כ"ק מו"ח אדמו"ר) ב' חדשים – [=בבית הרב כנראה הקדימו יותר].

3. חגיגת בר מצוה ענינה (וזהו גם ה"רמיזא באורייתא" שלה) שנגאל מיצר-הרע (בראשית רבה פרק נג, יו"ד) וביתר ביאור בזוהר חדש בראשית (טו, ד): ביומא דכשרן למעבד פיקודי אורייתא... מתליתר שנין ולעילא דההוא יומא חובתא... למעבד חדוותא דלבא כיומא דסליק לחופה – שעל-פי-זה פשוט שאין כל מקום לחגיגה ביחד עם היצר-הרע קודם שנגמל. מה-שאין-כן מתליסר שנין ולעילא.

4. נהגו אנ"ש לאחרונה לחזור ד"ה איתא במדרש תילים (נדפס בהוספה בקונטרס י"ב תמוז תש"ח. ועיין שם בהערה).

הרבי נהג לשלוח מכתבי ברכת מזל טוב לכל שמחת חתונה, בר מצווה וכדומה, ועליהם היה חותם בחתימת יד קודשו.

לפנינו צילום ממכתב, שבו הרבי מורה לרב ניסן מינדל לנסח מכתב בעל סגנון קבוע בשפה האנגלית לברכת 'מזל טוב' לבר-מצווה (נדפס במבוא לספר ניצוצי אור עמ' 7):

בגוף כתב יד-קודש המופיע בצד נכתב: "להרנ"מ [=להרב ניסן מינדל] שי' לתקן ולסגנן בכדי לקבעו לנוסח בר מצוה"...

בהרחבה – ברוחניות!

בקובץ 'והאר עינינו בתורתך' עמ' רצג מובא תוכנו של הסיפור הבא:

בשנת תשכ"ז נכנס יהודי מאנ"ש ל'יחידות', ובמהלכה סיפר לרבי שמכיוון שהוא בעל אמצעים, יש בדעתו לערוך לבנו מסיבת בר-מצווה בהרחבה. הרבי הגיב על כך: מכיוון ש"התורה חסה על ממונם של ישראל" עדיף לעשות בר-מצווה בהרחבה רוחנית מאשר בהרחבה גשמית.

בסמיכות לקיומה של המסיבה נכנסו האב והבן ל'יחידות'. האב סיפר לרבי שבהמשך להוראת הרבי על הרחבה רוחנית, יחזור חתן הבר-מצווה שני מאמרי חסידות על-פה. הרבי חייך חיוך רחב, וניכרה על פניו הקדושות שביעות רצון!

אין לשנות בין הבנים

בי"ד מנחם אב תשי"ח כותב הרבי לרב אפרים וולף ('ימי תמימים' כרך ב' עמ' 352):

במ[ה] שכ[תב] ע[ל] ד[בר] אופן עריכת הבר מצוה של בנם מ[נחם] מ[ענדל] שליט"א – אין כדאי לשנות בין הבנים. ולכן יקחו עוזר בעריכת הנ"ל ויעשוה כמו הקודמים...

ובאותו עניין ממש: מעשה בנער שבר-המצווה שלו חל בחג-הסוכות, והוריו ביקשו לאחר את החגיגה לאחר החג, כדי שיוכלו לעורכה בהרחבה. הרבי הורה להם שאדרבה, יעשוה ביום הבר-מצווה בסוכה, בביתם.

כשהגיע אחיו של אותו נער גם הוא לגיל מצוות, הורה להם הרבי שגם את החגיגה שלו יעשו בבית, כדי שלא לשנות בין הבנים (מפי השמועה).

מתנה מהרבי

בלונדון התגורר יהודי בר-אוריין, מגזע חסידי חב"ד בדורו של הצמח-צדק, ושמו הרב ר' משה סאנדערס. לקראת חגיגת הבר-מצווה של בנו יהודה-אריה-לייב הדפיס האב חוברת ושמה 'יהודא ועוד לקרא – ליקוטים מתוך כתבי יד'. כנראה לפי בקשת השד"ר המפורסם הרה"ח ר' בן ציון שם טוב, שיגר הלה מכתב לרבי ואליו צירף את חוברת התשורה.

הרבי אישר את קבלת המכתב והודה גם על התשורה שנלוותה ("ותשואת-חן על תשורתו זו"), ובהמשך כותב (כ"ד תמוז תשט"ו, 'נלכה באורחותיו' עמ' 135-134):

וכיון שהדפיסה בקשר עם הכנס בנו... שי' לגיל המצוות, הרי יהי-רצון שמבן י"ג למצוות יגדל לבן ט"ו לגמרא וכו', כפסק המשנה, וירווה ממנו רוב נחת אמיתי שהוא נחת יהודי חסידותי.

בהמשך מאחל הרבי שיתעורר בחתן הבר-מצווה "גזע מחצבתו מחסידים הראשונים של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק... ותבוא התעוררות זו בגילוי ובפועל בחיי היום יומיים אשר זהו האושר האמיתי הן בגשמיות והן ברוחניות".

הרבי גם שיגר מתנה שני טפסים של ספר התניא מהדורת תשט"ו [אחד] "בשביל כבודו [אבי הבן] ו[אחד] בשביל הבר מצוה".

שאלה שהופנתה לרב

בהתוועדות אחרון של פסח תשכ"ג דן הרבי בנושא ברכת שהחיינו של החג, אם החיוב הוא על כל ימי החג, אלא שאם מברך ביום הראשון פוטר את שאר הימים, או שהחיוב בעצם הוא על היום הראשון של החג, ושאר ימי החג הם תשלומים של הראשון, והסיק שהוא חיוב על כל ימי החג.

אחד התמימים ששהה ב-770 באותם שנים שאל את הרבי בתחילת שנת תשכ"ד, לגבי אחיו שהתגורר אז בארץ הקודש ונהיה בר-מצווה ביום ב' דחג-הסוכות: מכיוון שבארץ-ישראל הרי אין יום טוב שני, מה דינו לגבי ברכת 'שהחיינו'.

הבחור כתב לרבי אם נכונה המסקנה כיון שברצונו להודיע למשפחתו בארץ (כלומר שהוא – חתן הבר-מצווה – יברך ביום השני עוד הפעם ברכת שהחיינו, כיון שביום הראשון של החג עדיין היה לפני בר-מצווה).

הרבי הגיב:

בכלל שאלה לרב [כנראה מדין ספירת העומר שקטן שהגדיל מברך – אין צריך לברך]

(היינו: כמו שקטן שהגדיל באמצע ספירת-העומר ממשיך לברך אחר-כך, אפילו שהספירה שספר הייתה לפני בר מצווה כמו-כן מכיוון שבירך שהחיינו ביום א' דחג לפני בר-מצוה, אין צריך לברך ביום שני).

לימים הוגהה שיחה זו (לקוטי שיחות כרך לז עמ' 14 ואילך), ובאחת ההערות ציין הרבי:

ובקטן שנתגדל לכאורה תלוי אם תרי דרבנן (ברכת שהחיינו בתחילת החג מטעם חינוך) מפיק חד דרבנן, כמ"ש בראשית ביכורים לרב"צ הכהן, מ"ץ דווילנא – ח"ב ס"ד. ולהעיר מהדיעות .. דברכת הזמן בג' רגלים הוי מן התורה. ואין-כאן-מקומו.

השתתף בשמחה...

בשנת תשכ"ו הגיע אחד מנכדיו של הרב זוין לגיל שלוש-עשרה ועשו לו כמובן מסיבת בר-מצווה. בשבועון 'פנים-אל-פנים' התפרסמה כתבה שסיקרה את החגיגה, שבה השתתפו רבים מגדולי הדור. במוצאי שבת קודש שלאחר פרסום הכתבה קרא הרב חודוקוב לאחי הבר-מצווה – התמים נחום זוין (אז מהתמימים ששהו ב'קבוצה') – ונתן לו לקרוא את קטע העיתון עם הכתבה. הרב חודוקוב אמר לו שהרבי שלח את זה בעבורו ('שמן ששון מחבריך' כרך ב' עמ' 108).

 ממעייני החסידות

פרשת קדושים

קדושים תהיו כי קדוש אני (יט,ב)

"פרשה זו נאמרה בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה" (ויקרא-רבה)

הבא לעורר את הקהל לתשובה ומעשים טובים – שתי דרכים לפניו. דרך אחת, להדגיש את חומרת האיסורים ולתאר את העונש עליהם. דרך שנייה, להבליט את היוקר והעילוי של התורה ומצוותיה ואת גודל מעלת היהודי.

מדברי המדרש כאן נמצאנו למדים כי יש להעדיף את הדרך השנייה. כאשר מקהילים יהודים כדי למסור להם 'גופי תורה', יש לפתוח בהדגשת גודל מעלתם של ישראל – "קדושים תהיו כי קדוש אני" (היינו שקדושתם של ישראל קשורה לקדושתו יתברך ונובעת ממנה).

ואכן, שתי השיטות נבחנו במרוצת הדורות, והתברר כי השיטה השנייה השיגה הצלחה רבה יותר.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 283)

* * *

"אם מקדשים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי" (תורת-כוהנים)

"קדושים תהיו" – עליכם להיות קדושים ופרושים גם מדברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך" (ראה רמב"ן). ציווי זה הוא לכל יהודי באשר הוא – "דבר אל כל עדת בני-ישראל".

אלא שכיצד אפשר לומר כי עבודה נעלית זו שייכת לכל אחד? אדם שנכשל בדבר אסור – האומנם שייך הוא ל"קדש עצמך במותר לך"?!

על כך נאמר: "כי קדוש אני – מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי". כשאדם שם אל ליבו דבר נפלא זה ומתבונן בו, זה גופא מעורר בו כוחות פנימיים ונעלמים, שעל-ידם יכול הוא להתגבר על כל מונע ומכשול לעבודה זו.

(ליקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 323)

* * *

"יכול כמוני? תלמוד-לומר כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם" (ויקרא-רבה)

המשפיע הנודע ר' שמואל-בצלאל (הרשב"ץ) היה אומר:

"יכול כמוני" – בניחותא, יהודי יכול להיות 'כמוני' כביכול.

"תלמוד-לומר" – הנתינת-כוח לזה באה מהתורה.

"כי קדוש אני" – "קדושתי למעלה (באה כביכול) מקדושתכם".

(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 311)

לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך (יט,יז)

הרי שרק מי שמקיים כראוי "לא תשנא" יכול לקיים כנדרש "הוכח תוכיח".

(היום-יום כ"ו באייר)

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא (יט,יז)

לא תלבין את פניו ברבים (רש"י)

"לא תשנא את אחיך בלבבך" – לא זו בלבד שאסור לך לשנוא את חברך, עליך אף לדאוג שחברך לא ישנא אותך. שכן יש להניח שהוא שונא אותך משום שראה בך דברים שלפי דעתו יש בהם דופי, ולכן

"הוכח תוכיח את עמיתך" – מחובתך להוכיח לעמיתך את צדקת מעשיך, וכך תסלק את השנאה מליבו.

"ולא תישא עליו חטא" – כשתעשה זאת, שוב לא ישא חברך חטא בגללך.

"לא תלבין את פניו ברבים" – ואף שבטוח אתה בצדקת דרכך וכוונתך אינה אלא להציל את חברך מעוון שנאת-ישראל, אסור לך להשמיע לו דברים קשים ולהלבין את פניו.

(כתר-שם-טוב (הוספות) סימן יז)

ואהבת לרעך כמוך (יט,יח)

הרב המגיד ממזריטש אמר פעם לתלמידו, הרב הקדוש רבי אלימלך מליזנסק:

שמע מה שמכריזים במתיבתא דרקיע – שיש לאהוב רשע גמור באותה אהבה שאוהבים צדיק גמור!

(ספר-השיחות ת"ש עמ' 117)

* * *

כ"ק אדמו"ר הריי"צ נהג לקרב כל אדם, אפילו יהודי כזה שעליו נפסק בשולחן-ערוך (חושן-משפט סימן תכה) שלגביו לא חל הדין של "לא תעמוד על דם רעך".

וטעמו ונימוקו עמו:

ארבעה חלקים הם בשולחן-ערוך ו'חושן משפט' הוא החלק הרביעי. ב'חושן משפט' עצמו יש יותר מארבע-מאות סימנים, ופרטי הדינים האמורים מופיעים בסימנים האחרונים שבו. כשילמדו ויקיימו את כל דיני השולחן-ערוך, מתחילת 'אורח-חיים' עד לסימנים אלו, או-אז יהיה מקום לעסוק גם בדינים אלו...

(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 134)

מפני שיבה תקום (יט,לב)

בזוהר כאן (ח"ג פז) מפרש:

"מפני שיבה" – עוד בבחרותך, לפני שאתה מזדקן,

"תקום" – בעמידה טובה וישרה, לפי רצון התורה,

"והדרת" – אדם הנוהג כן הרי הוא הדור ומשובח. ואילו אדם ש'קם' לעת זקנתו – אין לו במה להשתבח כל כך.

* * *

"מפני שיבה" – לפני שהיצר-הרע, הנקרא "מלך זקן וכסיל", משתרש בך, היינו בשנותיך הצעירות,

"תקום" – עליך להתייצב ולעשות תשובה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קדושים תשי"ד. תורת מנחם כרך יא, עמ' 248)

* * *

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן (יט,לב)

והדרת פני זקן – זה שקנה חכמה (קידושין לב)

"זה שקנה חכמה" – היינו אדם שדברי תורה חקוקים בזיכרונו ועל לוח ליבו. אדם כזה שוכן בו הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול, שהרי "הוא וחכמתו אחד".

ואכן, הרוצה 'לקנות חכמה' ולדבוק בה' יתברך בדבקות תמידית – יחקוק דברי תורה בזיכרונו, לפחות חמישה חומשי תורה, וסדר קודשים מתורה שבעל-פה.

(ליקוטי-תורה ויקרא דף ל)

 פרקי אבות

הסייגים – לתת לכל אחד ואחד שייכות לתורה

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע . . הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה (פרק א, משנה א)

ההוראה הראשונה במסכת אבות (לאחרי הקדמת סדר המסורה, "משה קיבל תורה מסיני וכו'" עד "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה") היא "שלשה דברים": א) "הוו מתונים בדין", ב) "והעמידו תלמידים הרבה", ג) "ועשו סייג לתורה".

אמרו רז"ל: מה שהקב"ה מצווה לישראל לעשות – עושה הוא גם בעצמו. כיוון שהקב"ה מצווה את ישראל שיעשו שלושה דברים אלו, מובן, שכן היא גם ההנהגה למעלה.

"הוו מתונים בדין":

בשעה שרואים את המצב הרוחני של הדור הזה, עד כמה שפל הוא, ורוצים לדונו – הרי אם ידונוהו בהשקפה ראשונה, שלא במתינות, עלולים לדונו ח"ו שלא לכף זכות. אבל כאשר ישנה המתינות בדין, ומתבוננים בסיבות שהביאו לזה: ההעלם והסתר הוא גדול ביותר והחושך הוא כפול ומכופל,

– שהרי בכלל, ירידת הנשמה למטה היא, כפתגם הרשב"ץ נ"ע: "חכמה עילאה בתוך שק של בשר ועצמות עם דם רותח". כן היה תמיד, ובפרט בדורנו, כשהחושך הוא כפול ומכופל –

אזי אין דנים מדוע אנשי הדור אינם טובים יותר; אדרבה, המעט טוב שכן ישנו, מעורר פליאה.

ומתינות זו פועלת – "והעמידו תלמידים הרבה":

אין מסתפקים בתלמידים שהם כבר "בניך לימודי הוי'", אלא "תלמידים הרבה" – שכל ישראל, אפילו רשעים, ואפילו אלו שהם למטה עוד יותר מסתם רשעים, יעשו מהם תלמידים, "בניך לימודי הוי'".

ודבר זה מביא גם ל"ועשו סייג לתורה":

כדי שכל אחד ואחד מישראל יוכל להתחיל מיד ללכת בדרך התורה, הרי אם קשה לו להתחיל בעניין פלוני, נותנים לו עניין אחר. וזהו "ועשו סייג לתורה", שעל-ידי יותר סייגים נותרות אפשרות שלכל אחד ואחד מישראל יהיה עניין שבו הוא כבר שייך לתורה.

כמו בכמה וכמה עניינים, הרי גם סדרם של ג' דברים אלו הוא דו-סטרי:

א) בסדר ישר – "הוו מתונים בדין" מביא ל"והעמידו תלמידים הרבה", ודבר זה מביא ל"ועשו סייג לתורה", כנ"ל. ב) בסדר הפוך – "ועשו סייג לתורה" מביא ל"והעמידו תלמידים הרבה", ודבר זה מביא ל"הוו מתונים בדין".

השייכות שיש לכל יהודי לתורה, על-ידי "ועשו סייג לתורה" – פועלת "והעמידו תלמידים הרבה", שמכל ישראל עושים תלמידים, "בניך לימודי הוי'".

ובמילא מביא הדבר ל"הוו מתונים בדין" שלאחרי זה – דלעתיד, עניין המתינות בגאולה העתידה, שתהיה "לא בחפזון", אלא "בשובה ונחת תיוושעון".

('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ז חלק שני (יט) עמ' 365-366, בלתי מוגה)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת קדושים
כ"ו בניסן

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה1.

הפטרה: "ויהי דבר ה'... הלדרוש אותי אתם באים..." (יחזקאל כ,ב-כ)2.

המולד: יום שני בלילה – אור ליום שלישי, בשעה 1:28 ו-9 חלקים.

הש"ץ3 נוטל בידו את ספר-התורה ומחזיקו בשעת ברכת החודש4.

מברכים החודש: "ראש-חודש אייר5 ביום הרביעי וביום החמישי".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

לאמירת 'אשרי' – מוסרים את הספר-תורה לאחר להחזיקו בישיבה, והציבור רשאי לשבת, והאומר 'יהללו' נוטלו שוב בידו (וכן נהג הרבי שנטל את הספר בעצמו, ואמר 'יהללו'6).

התוועדות בבית-הכנסת7.

מי שלא הספיק לקיים את המנהג לשתות 'ארבע כוסות' באחרון-של-פסח [או בארה"ק בשביעי-של-פסח], ישלים זאת ב[התוועדות] שבת זו, מתוך שמחה וטוב לבב8.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'.

קוראים פרק ראשון ממסכת אבות9.

אמירת פרקי-אבות (כלשון אדמו"ר הזקן בסידורו) באה בהמשך לתפילת מנחה, שעניינה אינו לימוד, וכלשון הידוע "אני מתפלל לדעת זה התינוק", ולכן גם היא אינה בגדר לימוד כל-כך. אך כדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי-אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו10.

יום רביעי
ל' בניסן, א' דראש-חודש אייר

[רבים ממנהגי ערב ראש-חודש וראש-חודש ומקורותיהם, רוכזו בגיליונות קודמים].

בליל ראש-חודש אין מפסיקים להכריז 'יעלה ויבוא' לפני שמונה-עשרה בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת לציבור.

שחרית: 'יעלה ויבוא'. חצי הלל11. קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. הוצאת ס"ת. קוראים לארבעה עולים בפרשת התמיד וקרבנות שבת וראש-חודש בפרשת פינחס. חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון (הש"ץ אינו מסיימו בקול רם). יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דרבנו-תם. ג' פרשיות דקריאת-שמע, ופרשיות 'קדש' 'והיה כי יביאך'. שש זכירות. חליצתן. אמירת איזה מזמור (עכ"פ הש"ץ יסיימו בקול), קדיש. תפילת מוסף.

* "דבר נכון ביותר, שבכל ראש-חודש (מדי חודש בחדשו) יתאספו יהודים יחד בכל מקום ומקום, בכל קהילה ובית-הכנסת, לעשות התוועדות, לדבר דברי תורה, לאמור 'לחיים', 'לחיים ולברכה', לברך איש את רעהו בכל הברכות הטובות, ולקבל יחד החלטות טובות בענייני תורה ומצוות, ומתוך שמחה וטוב לבב, התוועדות של שמחה, וכפסק-דין הרמ"א 'וטוב לב משתה תמיד'.

"וכדאי לקשר את ההתוועדות והשיעורי-תורה ברבים (בימי החול) גם עם נתינת הצדקה, שיש לה סגולה מיוחדת שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"12.

* צוואת ר' יהודה החסיד, שלא ליטול ציפורניים בראש-חודש13.

* מי שטרם בירך את 'ברכת האילנות', יזדרז לברכה היום14.

יום חמישי
א' באייר, ב' דראש-חודש

דיני ומנהגי ראש-חודש, כדאתמול.

יום שישי
ב' באייר

"תפארת שבתפארת", יום הולדת את כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, בשנת תקצ"ד15.

____________________

1)    ספר-המנהגים עמ' 30.

2)     היום-יום ג' אייר. ספר-המנהגים עמ' 33 (כמנהג הספרדים, כמו ברוב ההפטרות כמ"ש בהגהות אדמו"ר מהורש"ב על הסידור, בסידור תורה אור ברוקלין תשמ"ז עמ' 488).

3)     אינו חייב להיות ש"ץ דשחרית או דמוסף, כי-אם הש"ץ לעניין זה (בבית חיינו אמר זאת הגבאי והבעל-קורא הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה, ואחריו הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה - 'למען ידעו... בנים יוולדו' עמ' 137).

4)     ורק אם הוא זקן וקשה לו להחזיקו משך-זמן, יתן לאחר להחזיקו (המקורות נסמנו ב'בירור' בנושא שנדפס ב'התקשרות' גיליון תצו עמ' 17, עיי"ש).

5)     שמו של החודש נכתב בשני יודי"ן – אייר, דווקא. ובפרט על-פי המבואר, שאייר הוא "חודש שנולדו בו זיוותני עולם", הוא ראשי תיבות סוד המרכבה שלימה – אברהם, יצחק, יעקב, רחל (נחלת-שבעה ס"ז. מאורי-אור בערכו) – אג"ק כרך טו עמ' קלו.

6)     כשהרבי התפלל בש"ק לפני העמוד, היה בדרך כלל נשאר לעמוד (לאחרי אמירת ההפטרה) על הבימה, וכשהגיע ל'יהללו' היה מכריז 'יהללו' ומלווה הספר-תורה בחזרה לארון הקודש (לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 42). אבל בימות החול חזר הרבי לפני העמוד כדי לומר 'אשרי' 'ובא-לציון' וקדיש תתקבל, ואחרים אמרו 'יהללו' (הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן. כנראה אין הקפדה מי יאמר זאת – ראה 'התקשרות' גיליון רב"י עמ' 18,17, לקט מנהגי ביהכ"נ חב"ד בש"ק, שבו כתבו שהמגביה אומר 'יהללו' והרבי מחק זאת, ובנוסף – במוסף ציין "?" לפני המנהג, ובמנחה העיר "לא זהו הדיוק").

7)     היום-יום, ל' ניסן.

8)     'תורת מנחם – התוועדויות' (טז) תשט"ז ח"ב עמ' 256, (יט) תשי"ז ח"ב עמ' 354, שיחות-קודש תשכ"ז ח"ב עמ' 97.

9)     ראה ב'התקשרות' גיליון רעח עמ' 17 אודות פסוקים וחלקי-פסוקים שבפרקי-אבות, שהורה הרבי שלא לאומרם (ולכאורה כן צ"ל גם באמירת הגש"פ בשבת הגדול) עם שמות ה' כמות-שהם.

צ"ע מ"ט רגילים אצלנו (כ"כ גם ב'אוצר' עמ' רמד, וכן נהג הרבי) שא"א קדיש דרבנן אח"כ (ועד"ז אחר אמירת הגש"פ בשבת-הגדול, וקדיש-יתום אחר פסוקי הנשיאים [ראה במכתב הרבי הנדפס בסוף התהילים: "וכמש"כ הלבוש סי' קל"ב, אשר לעולם צריכים לומר קדיש לאחרי שאמרו פסוקים"] – עכ"פ צריך היה לכאורה לדחות לאחריהם את הקדיש שאחרי התהילים, כמנהגנו בקדיש שאחרי שיר של יום ולדוד אורי וכו'), ובפרט שבשו"ע אדמוה"ז סו"ס נד נפסק שברייתא דר' חנניה נוספה כאן כדי לומר את הקדיש. ואולי יש לחלק בין אמירה ברבים יחד (כתהילים) לבין אמירת כ"א בפ"ע אף שנמצאים ביחד בביהכ"נ.

10)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 596,  664. הובא ב'שערי המועדים' ספירת-העומר, סי' לז. וראה גם 'תורת-מנחםהתוועדויות' תשי"א ח"ב ס"ע 62 שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אמר לרבי ללמוד או לומר פרקי אבות בש"ס ווילנא [כנראה רק בגלל המפרשים, כי יש כמה שינויים בנוסח אדמוה"ז בפרקי אבות שבסידור מהנוסחאות האחרים, ו"חייב אדם לומר בלשון רבו" – לקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 301, ועד"ז בשער הכולל פ"ל ס"ג. וכמדומני שלא מצאתיו לע"ע נעתק ב'ביאורים לפרקי אבות'] "אבל לא באריכות". וכן מסופר ב'רשימות' חוברת קמג עמ' 10, שהורה כן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לאדמו"ר מהוריי"צ. ושם בחוברת ה' עמ' 28 מסופר שאדמו"ר מהורש"ב היה לומד פרקי אבות בשבתות הקייץ – לפעמים ב' וג' משניות בכל שבת, ולכן נמשך אצלו לימוד זה כל הקיץ (ראה 'אוצר' עמ' רמה. ועיי"ש בנושא זה ממקורות נוספים, וכן תיווך מסויים בין זה להאמור בחוברת קפב עמ' 20 שבכלל "למדו פרק" כל שבתות הקייץ).

11)   בעבר הובא פעמים רבות מה שסיפר הרבי (שיחות קודש תשמ"א ח"ד ס"ע 322, בלתי מוגה) ש"חסידים נהגו 'אריינכאפן' (='לחטוף') ולומר את הברכה בעצמם בחשאי" [ולמרות שאין לראות בזה הוראה, הרי כו"כ דברים סיפר הרבי באופן כזה כדי שחסידים יאמצו זאת, ובפרט כאן שלא ידוע כלל על מנהג כזה בעבר בין חסידים]. והנה בגיליון תק"נ עמ' 18 הובא (לאחרונה) שהמברך בעצמו לא יענה אמן אחר ברכת הש"ץ לפני התחלת ההלל (ע"פ שו"ע אדמו"ר הזקן סי' נט סו"ס ד), עיי"ש. אמנם בווידאו מקריאת המגילה מכמה שנים ברור שהרבי היה מברך בעצמו וממתין לענות אמן על ברכת הקורא לפני התחלת הקריאה (וזה כדעת הגהת יש נוחלין שהביא הברכי-יוסף סו"ס רצה, וכ"כ העולת שבת סי' רעג – ראה הדעות בזה בשו"ת יחווה-דעת ח"ו סי' כה, ובמילואים ל'סדור רבנו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תשל ציין גם לקצות-השלחן סי' לז בבדה"ש ס"ק כג. ומעשה רב. והסברא לכאורה היא, כיוון שבענייתו הוא מאמת גם את ברכתו-שלו) וא"כ גם כשכמה אנשים עושים קידוש, ושמע אחד מהם את חבירו שסיים את הברכה לפני שתייתו-שלו, יענה אמן. גם הרב אליהו שיחי' לנדא מסר בשם אביו הרב יעקב ז"ל שבמצבים כיו"ב בבית רבנו ברוסטוב בשעתו נהגו בני-הבית לענות אמן. ולפ"ז אולי הפי' 'אריינכאפן' (ב'התקשרות' גיליון שלח עמ' 18 הוצע, שהכוונה לברך לפני ברכת הש"ץ כדי שלא לעבור להדיא על דברי אדמוה"ז ולברך בעצמו אחריו) הוא גם – לגמור מהר ולענות אמן על ברכת הש"ץ. וע"ע.

12)   משיחת ש"פ קורח, אדר"ח תמוז תש"נ סי"ג – סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 539, ובלה"ק 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 383. לע"ע לא מצאתי במקום נוסף בדברי הרבי על הוספה בצדקה בר"ח עצמו. בס' מנהגי ר"ח-חב"ד עמ' עז בשוה"ג ציין בזה לשיחת ש"פ משפטים תש"נ, ולא מצאתי שם. וראה כף-החיים סי' תיט סוס"ק ז.

13)   קצות-השולחן סי' עג בבדי-השולחן ס"ק ד, צוואת ריה"ח אות מח. וראה בס' מנהגי ר"ח-חב"ד פי"א הע' 2, ובס' קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז ב'מילואים לסי' רס-רסב (עמ' נד).

14)   כיוון שהרבי (ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קיד) מדייק מלשון 'סדר ברכת הנהנין' לאדה"ז (פי"ג סי"ד) שרק בימי ניסן יכולים לברך.

15)   תולדות חייו ב'ספר התולדות – אדמו"ר מוהר"ש' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בהוצאת קה"ת, ברוקלין תש"ז, תשנ"ז) ובפירוט נוסף, בספר בשם זה של הרה"ח רא"ח שי' גליצנשטיין, בהוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו. וראה ב'רשימות' חוב' קמ עמ' 8. קפז עמ' 17.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)