חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:08 י"ג בחשון התש"פ, 11/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 876 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת אמור, ב' באייר ה'תשע"א (06/05/11)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 876 - כל המדורים ברצף
הספירה – הכנה לעתיד לבוא
"שכינה עמהם" – בגלות ובגאולה
בעל "ערוך השולחן" – "מראשי האשכנזים"
פרשת אמור
"הוו זהירין ברשות"
תפארת שבתפארת
ספירת ובירור המידות
הלכות ומנהגי חב"ד

 

גיליון 876, ערב שבת-קודש פרשת אמור, ב' באייר ה'תשע"א (06.05.2011)

  דבר מלכות

הספירה – הכנה לעתיד לבוא

מה למדים מהעובדה שהעבודה הראשונה עם צאת ישראל ממצרים הייתה לספור? * שני עניינים מנוגדים לכאורה בעומר: הוא נחשב קרבן, שבו הלילה הולך אחר היום, אך הספירה היא באופן שהיום הולך אחר הלילה * כך גם לעתיד לבוא: הגילויים יהיו שלא בערך מלמעלה למטה, ועם זאת – ייקלטו בפנימיות על-ידי זיכוך ועבודה מלמטה למעלה * ומה ההוראה הנוקבת והישירה ביותר מעניין הספירה? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

 

א. אודות מצות ספירת העומר נאמר הלשון בתורה1: "תספרו חמשים יום". וידועה הקושיא2: הרי סופרים רק ארבעים ותשע ימים? ומבארים בזה, שבני-ישראל על-ידי הספירה שלהם, על-ידי עבודתם, ממשיכים רק מ"ט שערי בינה – "שבעה שבועות תספר לך"3 (בחינת שבעת ימי הבניין); אבל בגלל שממשיכים על-ידי עבודתם מ"ט השערים, נותנים להם מלמעלה גם שער החמישים (שהוא על דרך "שמיני" – למעלה משבעה (שבועות), שלכן, המשכת שער החמישים היא בחג השבועות, זמן מתן תורה, שבשעת מתן תורה היה מעין הגילוי דלעתיד4). ולכן נאמר "תספרו חמשים יום", כיון שגם שער החמישים מקבלים בני-ישראל על-ידי עבודתם5.

ב. באמת, מהוה ספירת העומר הכנה לא רק למתן תורה, שהוא מעין הגילוי דלעתיד, אלא הכנה גם לגילוי דלעתיד גופא.

ידוע הדיוק בלשון הפסוק6 "כימי (לשון רבים) צאתך מארץ מצרים גו'": היציאה ממצרים היתה לכאורה ביום אחד, ט"ו בניסן? ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר7, ששלימות היציאה מ"מצרים" תושלם רק בגאולה העתידה בקרוב ממש, ועד אז ישנם עדיין מצרים וגבולים שמוכרחים להשתחרר מהם. מט"ו ניסן שנת ב' אלפים תמ"ח, ממשיכים בני-ישראל לצאת ממצרים – ככל שנמשך הזמן הולכים בעילוי אחר עילוי8, ועד שבקרוב ממש תבוא הגאולה העתידה, שאז יצאו לגמרי ממצרים.

העבודה הראשונה של בני-ישראל מיד לאחרי היציאה מארץ מצרים, היתה ספירה על דרך ספירת העומר9. והיינו, שספירת העומר היא הצעד הראשון בעבודה לבוא ל"כימי צאתך" בשלימות, לגאולה העתידה – בחינת "שמיני".

ג. על-פי זה יובן הטעם לכך שספירת העומר היא בלילה, והיום הולך אחר הלילה10. הקרבת העומר היא קרבן, ובקרבנות הדין הוא שהלילה הולך אחר היום11, אבל בספירת העומר, אף-על-פי שעניינה שסופרים כמה ימים עברו מהבאת והקרבת העומר12, מכל מקום, הדין הוא שהיום הולך אחרי הלילה. ואינו מובן: כיון שהספירה היא ספירת הימים מההקרבה, למה13 יהיה הדין בספירה שונה מהדין בהקרבה?

והביאור בזה:

החידוש של הגאולה העתידה לגבי יציאת מצרים ומתן תורה הוא, שביציאת מצרים ואפילו במתן תורה היה הגילוי מלמעלה שלא על-ידי עבודה (דאף שספרו מ"ט ימים, הרי במשך זמן קצר כזה לא היה שייך שבכוח עבודתם עצמה יצאו ממ"ט שערי טומאה14, ויזדככו כל כך להיות ראויים לקבל התורה), ולכן, "במשוך היובל"15, לאחרי מתן תורה, נשאר העולם בחומריותו16, ועד שהיה יכול להיות לאחרי זה חטא העגל – השורש של כל החטאים לאחרי זה17;

מה שאין כן בגאולה העתידה, כיון שתבוא על-ידי עבודתם של ישראל, שהתחילה מיציאת מצרים, לזכך לא רק את עצמו אלא גם כל אחד את חלקו בעולם18 – הנה על-ידי זה יהיה העולם כלי לקבל את הגילוי שלמעלה בפנימיות, וכמו שכתוב19 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר", שגם הבשר הגשמי יראה "כבוד הוי'". ואף-על-פי שעבודת הנבראים אינה כלי לגילוי דלעתיד, מכל מקום, לאחר שלימות העבודה יתנו את הגילויים מלמעלה גם באופן דאתערותא דלעילא מצד עצמה, ובפנימיות.

ונמצא, שהגילויים של הגאולה העתידה יש בהם שני קצוות: א) גילוי אור שלמעלה לגמרי מהעולם, ואפילו על-ידי עבודה הכי נעלית אי אפשר לקחתו; ב) ואף-על-פי-כן יהיה הגילוי בעולם, בפנימיות.

וכיון שספירת העומר היא העבודה הראשונה בהכנה לגאולה העתידה, הנה "משכרה נדע מהותה"20: כיון שהשכר עבור עבודה זו (באופן של מתנה) היא הגאולה העתידה, הרי מזה ראיה שגם בעבודה עצמה ישנם שני הקצוות בדוגמת הגילויים דגאולה העתידה: א) עניין הספירה הוא ספירת הימים מעת ההקרבה, שהוא עניין המשך של קדשים. ב) ואף-על-פי-כן, הספירה עצמה – העבודה שמכשרת את העולם אל הגילוי – היא דווקא כפי סדר הבריאה21: "ברישא חשוכא והדר נהורא"22, היום הולך אחר הלילה.

ד. והביאור בזה:

הסדר בקדשים הוא ש"הלילה הולך אחר היום", היפך מסדר העבודה בבריאה, "ויהי ערב ויהי בוקר"23 – כי, סדר העבודה בבריאה הוא מלמטה למעלה: ההתחלה היא בחושך, ועל-ידי עבודה צריך לזכך את העולם שיהיה כלי לאור האלקי; אבל בקדשים, סדר גילוי האור הוא מלמעלה למטה: ההתחלה היא באור, וגם הלילה שבא לאחרי היום, הרי זה עבודת הבירורים שבאה מצד הגילוי אור, שהגילוי של "יום" נותן כוח שיוכלו לירד אל החושך ולברר אותו24.

בספירת העומר שהיא העבודה של בירורים מלמטה למעלה25, לזכך את העולם עד שיהיה כלי לגאולה העתידה – הסדר הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא", שמזככים את חושך העולם בדרך מלמטה למעלה; אבל אף-על-פי-כן הספירה היא המשך לקרבן26, היינו, שבעבודת הספירה ישנו כוח הקדשים, גילוי אור מלמעלה, שיומשך על-ידי עבודת הספירה בפנימיות בעולם, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ה. דובר פעם27 שחודש אייר קשור עם ספירת העומר, כי, אף-על-פי שגם בחודש ניסן ובחודש סיון ישנה מצות ספירת העומר, הרי אין זה בכל ימי החודש, ורק בחודש אייר קשורים כל ימי החודש עם מצות ספירת העומר.

ויש לבאר המוסר-השכל מעניין ספירת העומר בפשטות ביותר – נוסף לכך שבכל עניין בתורה ישנם ששים ריבוא פירושים בפרד"ס התורה28:

תוכנה של מצות ספירת העומר הוא – ספירת הימים, מנין הזמן. ועל-פי הידוע שמניין מורה על חשיבות הדבר הנמנה, שלכן הדין הוא ש"דבר שבמנין אינו בטל"29, הרי מובן, שספירת הימים מורה על חשיבות ויוקר הזמן, שצריך לנצל כל יום, ואפילו כל שעה וכל רגע, ואם אין מנצלים זאת כדבעי, הרי זו אבידה שאינה חוזרת30.

אילו היה זמן מיותר, אזי היה מקום לחשוב שאף שזוהי אבידה, אין זה נורא כל כך, כי גם לאחרי מה שאיבד, יש לו זמן די צרכו;

אבל האמת היא שהקב"ה נותן לכל אדם זמן קצוב, כמו שכתוב31 "ימים יוצרו", שבו צריך למלא עבודתו ולהגיע לשלימות הנדרשת ממנו. לא נותנים רגע אחד פחות, אבל גם לא נותנים רגע אחד יותר. וכיון שכן, הרי כאשר עובר רגע שלא נוצל כדבעי, אזי נחסר בשלימות הנדרשת ממנו.

ואין זה רק חסרון של פרט מסוים, אלא החיסרון הוא בכללות השלימות שהיה צריך להגיע אליה, כך, שבגלל החיסרון של רגע מסוים, נחסר בכל פרט ופרט בעבודתו.

וזוהי ההוראה מעניין ספירת העומר – שכאשר מחסירים יום אחד, הרי זה נוגע לכללות עניין ה"תמימות"32.

וזהו גם מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"שעון" הוא מטיף מוסר אילם ("אַ שטומער מוסר-זאָגער"). – הוא אמנם לא אומר מאומה, אבל, כאשר מביטים ורואים איך שמחוגי השעון זזים בכל רגע, הרי זו הטפת-מוסר הטובה ביותר, ודי גם בהתבוננות קלה בדבר כדי לפעול על עצמו לייקר את הזמן.

ו. והנה, טבע בני אדם הוא שכאשר מתבגרים אזי מתחילים לחשוב שחבל על הזמן שעבר, שבו היו יכולים לפעול ולעשות דבר פלוני ופלוני, ואילו כאשר צעירים אזי עושים חשבון שיש מספיק זמן, ודוחים את הפעולה הנדרשת מיום ליום. ולכן, התבוננות הנ"ל נוגעת ביותר לצעירים, כדי שלא יטעו בדבר.

האמת היא, שצריכים להזהיר על זה את כולם גם את הזקנים, כי כל אחד, הנה לגבי הימים והשנים שכבר עברו, נחשב לזקן, ולגבי הימים שלא באו עדיין, הרי הוא צעיר, כך, שגם יהודי בן קי"ט שנה ושנ"ג ימים, זקוק להתבוננות בעניין יוקר הזמן, כדי לייקר את הרגע האחרון שנותר לו לחיות ולעבוד עבודתו;

אבל, בעיקר צריכים להזהיר על כך את הצעירים, כי, לצעירים יש מעלת המרץ, ולכן צריכים לחטוף ולנצל את הזמן שהם במלוא המרץ, וגם בגלל שאצלם ישנם פיתויי היצר כו', כנ"ל.

ז. וכן הוא בנוגע לעניין שהזמן גרמא:

בימים אלו חוגגים את יום ההולדת של "צעירי אגודת חב"ד" בב' אייר33. ובכן, יש להתבונן בכל הנ"ל ולייקר את הזמן וכו'.

ועל-ידי זה זוכים להוספה בעניין הזמן – על דרך שמצינו בחזקיה שהיתוספו לו חמש עשרה שנה34, ולדעה אחת היתוספו לו חמש עשרה שנה חדשים35, שהוא עניין המשכת בחינת י"ה36 שלמעלה מהעולמות, ועד להמשכה חדשה ממש שלמעלה גם מבחינת י"ה.

[כ"ק אדמו"ר נתן קנקן משקה עבור צעירי אגודת חב"ד, באמרו, שמסתמא יערכו אסיפה בימים אלו].

(מהתוועדות ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תש"כ. תורת-מנחם כרך כח עמ' 78-80, 84-86 – בלתי מוגה)

____________________

1)    אמור כג, טז. וראה לקו"ת במדבר יו"ד, ד. שה"ש לה, ג.

2)    ראה ג"כ תו"כ עה"פ. תוד"ה כתוב – מנחות סה, ב. רא"ש סוף פסחים.

3)    פ' ראה טז, ט.

4)    תניא פל"ו (מו, א).

5)    ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 996 הערה 8.

6)    מיכה ז, טו.

7)    ראה ד"ה כימי צאתך תש"ח (סה"מ תש"ח ע' 159 ואילך).

8)    ראה לקו"ש כאן הערה 19 (משיחת יט אייר ה'תשי"ב (תו"מ ח"ה ע' 191 ואילך)).

9)    ראה ר"ן סוף פסחים. ועייג"כ זח"ג צז, סע"א וברע"מ שם.

10)  מנחות סו, א. שו"ע אדמוה"ז או"ח סתפ"ט ס"ג.

11)  חולין פג, סע"א. תמורה יד, א.

12)  ראה משנה ספ"ו דמנחות ורמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז ה"ז, דנקצר ביום טו כשר.

13)  נלמד מ"תמימות" (מנחות שם), אבל טעמא מאי?

14)  ראה זו"ח ר"פ יתרו.

15)  יתרו יט, יג.

16)  ראה ד"ה אד' שפתי שבסידור עם דא"ח (דר"ה – רלח, ג ואילך). ד"ה וכל העם רואים תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 214 ואילך). ובכ"מ.

17)  שלכן "וביום פקדי (על איזה חטא שיהי') ופקדתי גו'" (תשא לב, לד), וכמרז"ל "אין לך כל פורענות כו' של עגל" (סנהדרין קב, א. הובא בפרש"י עה"פ).

18)  תניא פל"ז.

19)  ישעי' מ, ה.

20)  תניא פל"ט (נג, א).

21)  ברכות בתחלתה.

22)  שבת עז, ב.

23)  בראשית א, ה. ועוד.

24)  ולבד זאת, הנה עיקר ענין העבודה במקדש היא ביום, ובלילה היא רק בכדי לשלול הלאו דנותר (ראה לקו"ש ח"ג ע' 949).

25)  החל מבירור המדות דנפש הבהמית, כמרומז בכך שהעומר הוא מן השעורים, ועז"נ (פ' ראה טז, ט. וראה לקו"ת במדבר טז, ד) "מהחל חרמש בקמה", "קמה הן המדות שהן קמות וגם נצבות . . בתקפן בטבען כתולדותן, וצריך להניף עליהם חרמש . . להכריתן ולהכניען תחת הקדושה", "להאיר אותן ולזככן", שזהו מ"ש "וספרתם לכם", כפירוש אדמו"ר הזקן ("היום יום" י אייר): "וספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

26)  וכן הוא בעבודה עתה, משחרב בית המקדש, שאף שאין הקרבת הקרבנות בגשמיות, מ"מ, ישנו ענינם ברוחניות.

27)  ראה שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר דאשתקד ס"ט (תו"מ חכ"ה ע' 257). וש"נ.

28)  שער הגלגולים הקדמה יז. שער רוה"ק בענין היחודים על קברי צדיקים הקדמה ג (קח, ב). לקוטי מהרח"ו שבסוף שערי מאמרי רז"ל להאריז"ל.

29)  ערלה פ"ג מ"ז. ביצה ג, ב. וש"נ. טושו"ע יו"ד רסק"י.

30)  ראה גם תו"מ חכ"א ע' 59.

31)  תהלים קלט, טז. וראה לקו"ש חט"ז ע' 273. וש"נ.

32)  ראה גם שיחת ש"פ אחרי הנ"ל ס"י (שם ע' 258). וש"נ.

33)  ראה שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר תשט"ז סי"א (תו"מ חט"ז ע' 261). ש"פ קדושים, מבה"ח אייר תשי"ז ס"ו (תו"מ חי"ט ס"ע 354 ואילך). וש"נ.

34)  מלכים-ב כ, ו. ישעי' לח, ה.

35)  ראה יבמות מט, סע"ב ואילך. הובא ברד"ק מלכים שם.

36)  ראה סה"ל להאריז"ל ישעי' שם. קה"י ערך חזקי'. מג"ע אופן קפ, ועה"ת ר"פ נח.

 משיח וגאולה בפרשה

"שכינה עמהם" – בגלות ובגאולה

הקב"ה וישראל הם מציאות אחת

כללות עניין "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים" הוא לא רק בנוגע לישראל [...] אלא גם בנוגע להקב"ה וישראל. [...] שהקב"ה מתעסק כביכול ומשתדל בטובתן של ישראל (שביחס אליו נקראים "קטנים", כמו שכתוב "כי נער ישראל ואוהבהו") בכל המצטרך להם, ועד שכל העניינים דבני-ישראל יהיו באופן של זוהר ואור, ועל-ידי זה ניתוסף כביכול אצל הקב"ה.

[...] זאת ועוד, שההתעסקות של הקב"ה עם בני-ישראל אינה עניין בפני עצמו, אלא עניין אחד ("אמור ואמרת") עם, כביכול, מציאותו יתברך, כמודגש בדברי רשב"י "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עימהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן כו'":

מדיוק הלשון "ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן" וכיוצא בזה, משמע, שאין (עיקר) כוונתו של רשב"י לומר שהטעם ש"בכל מקום שגלו שכינה עימהן" הוא בשביל התועלת שבדבר בנוגע לעניין הגאולה (שעל-ידי ש"בכל צרתם לו צר" ימהר ויזדרז יותר לגאול אותם, כדי שאף הוא ייגאל עמהם), אלא תוכן מאמרו של רשב"י הוא בנוגע לחביבותן של ישראל המודגשת בעצם העובדה שתמיד (באיזה מעמד ומצב שיהיה, גלות או גאולה) נמצא הקב"ה עמהם – לא לאיזו מטרה ותכלית, אלא מפני שהקב"ה וישראל הם מציאות אחת (ישראל וקוב"ה כולא חד), שלכן, כשישראל נמצאים במקום ומצב מסויים, אזי בדרך ממילא (ללא צורך בפעולה) "שכינה עימהן".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר ה'תש"נ – 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"נ, כרך ג, עמ' 168-167)

לעתיד יוכלו לברך בברכה – בזכות הספירה בגלות

[...] על-פי האמור שכל יום הוא מצוה בפני עצמה, אלא שאי אפשר להיות שלישי ללא שני וכו' – הרי הצורך להימים הקודמים אינו מצד המצוה שבהם, אלא להמציאות שבהם, ולכן, השאלה היא רק בעבד שנשתחרר, דכיון שלפני זה אין בספירתו מצוה כלל, חסרה המציאות, מה שאין כן בקטן שנתגדל אין שאלה, כי גם מצוה דרבנן מצוותיה אחשביה לעשות המציאות.

היוצא מזה: כיון ש"אחכה לו – למשיח – בכל יום שיבוא", היום בלילה, מחר בבוקר, באמצע ימי הספירה,

– הצמח-צדק דיבר פעם אודות ביאת המשיח בזמן כזה שכתוב שאינו בא. ושאל אחד: היתכן? הרי כתוב שבזמן זה אינו בא? והשיב לו הצמח-צדק: שיבוא כבר, וכשיבוא, הרי יתרצו את כל הקושיות, אזי יתרצו גם קושיא זו –

הרי אפילו לדעת הפוסקים שמצות ספירת העומר בזמן הזה היא רק מדרבנן, יוכלו גם אז להמשיך לספור עם ברכה, כנ"ל.

[...] אבל אף-על-פי-כן, אין זה צריך למעט חס-ושלום ביוקר המצוות עכשיו, כיון שדוקא על-ידם באים למצוות לעתיד, וידוע שהגורם לדבר הוא נעלה יותר מהדבר שהוא גורם. ובפרט נראה זה במצות הספירה – שכללות ענין הספירה הוא הכנה למתן תורה – שדוקא על-ידי הספירה עתה, יוכלו לספור גם לעתיד עם ברכה, שמזה רואים את מעלת העבודה בזמן הגלות, וכמאמר רז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

(משיחת אחרון של פסח ה'תשי"ג. תורת-מנחם כרך ח, עמ' 116-117 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

בעל "ערוך השולחן" – "מראשי האשכנזים"

הגאון הליטאי שהרבי ציטט מדבריו בהכרזה על מבצע נרות- שבת- קודש * ציין לספרו בנושאים רבים, ובהם: דין ברכת הגומל דווקא בנס היוצא מן הטבע, שיטתו באמירת ברכות, ופירושו בדברי הרמב"ם ביורה-דעה, שחזר ממנו באורח-חיים * נקט להלכה את פסקו בעניין ז' אדר בשנה מעוברת * ובמה שיבח את מנהג החסידים (חב"ד)? * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ז' אדר בשנה מעוברת

הגאון רבי יחיאל-מיכל אפשטיין, בעל 'ערוך השולחן', נולד בשנת תקפ"ט, בבוברויסק, לאביו ר' אהרן יצחק הלוי, ונפטר בשנת תרס"ח בנובהרדוק. הוא היה גיסו של הנצי"ב מוולוז'ין (בנו הוא מלקט הפירושים של בעל חומש 'תורה תמימה'). בשנת תרכ"ב נתמנה לרב העיר נובוסיבקוב, שרבים מתושביה נמנו עם עדת חסידי חב"ד. יש אומרים שביקר אצל כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, והיה עמו בידידות (ראה 'נשיאי חב"ד ובני דורם' [אה"ק תשל"ב] עמ' 70. אבל ראה יגדיל תורה נ.י. חוברת יב עמ' מג-מד).

בשיחותיו של הרבי, שנאמרו ברבים, וגם בהערות הלכתיות ובאגרות-קודש, מבחינים אנו ביחס של כבוד לתורתו. הרבי השתמש בספרו וציטט ממנו בכתב ובעל-פה.

באחת השיחות היסודיות בעניין תענית ז' אדר וחודש אדר בשנה מעוברת (שיחת תשכ"ז – לקוטי שיחות כרך טז), הביא הרבי את דברי ה'מגן אברהם' (אורח-חיים סימן תקפ סעיף ח) שהתענית היא באדר ראשון. אמנם מציין שם גם לדעות (החכם צבי, היעב"ץ, החיד"א, חתם סופר, רבי דוד פדרו, ועוד) שצריך להיות באדר שני.

וממשיך שם:

אבל כבר כתבו בערוך השולחן (סתקפ"ז ס"ז: "בז' באדר מת משה רבינו ע"ה ובשנת העיבור הוא באדר ראשון"), במשנה ברורה, אורחות חיים החדש (ועוד) דנוהגין להתענות בראשון.

וקובע:

והרי במדינות אלו היו רוב מנין דבני-ישראל בדורם.

כתב וחזר בו

בתשובה הלכתית נרחבת שכתב הרבי בחודש טבת תש"ה (אגרות קודש כרך ב' עמ' טו), לגאון רבי אפרים אליעזר הכהן יאלעס, מתייחס הרבי לדעת הרמב"ם בעניין פיקוח נפש בשבת, אם דחויה או הותרה, ומציין:

בעל ערוך השולחן (יורה דעה סוף סימן רס"ו) רצה לומר דלא דק הרמב"ם בלשונו וסבירא ליה דשבת הותרה, אבל גם הוא חזר בו (באורח חיים סימן שכח סעיף ג) וכתב ש"אין הכרח להוציא דברי הרמב"ם מפשוטן".

שיטתו בברכות שיצא בהן

בהזדמנות מסויימת רשם הרבי רשימה של הערות הלכתיות בכתב-יד-קודשו על חוברת הלכות לנוער שהכין הרב ניסן מינדל בשנת תש"ו (כמדומה). ברשימה זו יש הערה ארוכה בדין אם לא בירך על נטילת ידיים קודם התפילה אם ישוב ויברך אחר התפילה. הרבי מאריך בהבאת דעות הפוסקים ונושא-ונותן בהם (צילום כתב-יד-קודש הנדון בספר 'ניצוצי אור', קה"ת נ.י. תשנ"ט עמ' 19, ומשם ל'לקוטי שיחות' כרך לט עמ' 280).

בתוך דבריו כותב הרבי:

והנה בחיי אדם שם סעיף ח' ובקיצור שולחן ערוך פסקו דגם אלקי נשמה לא יברך. (ובערוך השלחן סוף סימן נב מנה עוד ברכות) ובמשנה ברורה וא"ו ס"ק י"ב לא הכריע בין הדעות אבל דעת רבנו (שם) דיברך.

ואלו הדברים שכתב בעל ערוך השולחן בסימן נב סעיף ח:

"וכתב רבינו הרמ"א ומכל מקום יאמר כל הברכות שמחוייב לברך בבוקר, עכ"ל. כלומר אם בא באמצע פסוקי דזמרה והתפלל עם הציבור... ועדיין לא בירך ברכת השחר יאמר כל ברכות השחר אחר התפילה, אך יש מי שאומר שאם לא אמר ברכת המחזיר נשמות וכו' לא יאמר אחר התפלה שכבר נפטר בברכת מחיה המתים [פרי חדש]. וכן יש מי שכתב שאם לא ברך ברכת התורה לא יברך אחר התפלה שכבר נפטר באהבה רבה... גם לעניות-דעתי לא יברך הנותן לשכוי בינה אחרי שבירך יוצר המאורות. וגם ברכת מתיר אסורים לא ידעתי איך יברך, הא הזכירו במכלכל חיים וצריך עיון. ולכן יזהר שלא לבא לידי כך ואם בא לידי כך נראה-לי דספק ברכות להקל ולא יאמר אותן ברכות שחשבנו אחר התפלה".

הדלקת נרות לבנות

בשלהי שנת תשל"ד יצא הרבי בקריאה לנשים ובנות להדליק נרות שבת קודש בברכה.

בהתוועדות יום ב' דראש השנה תשל"ה (שיחות קודש תשל"ה כרך א' עמ' 5 [וראה גם שיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ה – שם עמ' 300]) ציין הרבי כי גם בכמה קהילות בליטא נהגו הבנות להדליק נרות שבת קודם אימן ולפני חתונתן, בהזכירו כי מנהג זה מובא ב'ערוך השולחן';

הכוונה היתה לדברי ערוך השולחן בסימן רסג סעיף ז: "על הנשים מוטלת מצווה זו ביותר... ובהדלקת הנר... ובנות ישראל נוהגות לברך כל אחת בעצמה אף כשהן אצל אמן... הבנות מפני שהן נצטוות יותר כמו שנתבאר, מברכת כל אחת ואחת. וטוב שכל אחת תברך בחדר בפני עצמו...".

לעניין זה התייחס הרבי (אגרות קודש כרך ל עמ' כו-כז):

לההערה במה שכתב בערוך השולחן (או"ח סרס"ג ס"ז): ובנות ישראל נוהגות לברך כו' דהכוונה לגדולות נשואות – על-פי זה: 1) "כל אחת בפני-עצמה" (שם) – אינו עולה יפה. 2) הקושיא בהמשך: אף שהבעל אינו מברך כו' משום דהחיוב הוא רק על המשפחה – אינה קושיא מעיקרא כי נשואה היא משפחה בפני עצמה. 3) הדין בסיומו שם שטוב שכל אחת תברך בחדר בפני עצמו – הוי ליה לכתוב כן גם בסעיף וא"ו.

בינתיים שיגר הכותב מכתב נוסף והרבי הספיק בשלהי האיגרת להגיב גם על כך, וציין (שם):

ואיני יודע מה אדון בתוכנו: א) גם נשואה באם היא קטנה – 1) אינה בת מצוה, 2) זקוקה לחינוך. ב) התמיהה וכי מנהג קטנה מנהג הוא – פשיטא שהכוונה – שבוודאי הגדולים הנהיגוה בזה. להעיר דוגמא מסוכה פ"ד מ"ז. ועוד. ג) מה שכתוב בערוך השולחן שם "אף שהבעל אינו מברך כו'" – אין הכוונה להבעל ד"בנות ישראל... שהן אצל אמן". כי-אם לבעל דעלמא, סתם, ועוד להעיר.

כאן המקום לציין לדברי הערוך השולחן שם בסעיף א:

"כשאחד בירך מקודם ואחר-כך בא אחר להדליק... דמיקרי שגם הוא מקיים מצווה זו לפי שבריבוי הנרות יתרבה האור, וכל מה שניתוסף אורה יש בזה הגדלת המצווה שלום בית ושמחה יתירה ואנחנו תופסים כדעה זו".

דבריו אלו תואמים את רוח דברי הרבי בהזדמנויות רבות אודות גודל עניין נרות שבת קודש.

חיים בניסים וברכת הגומל

בפירוש נוסח ברכת "הגומל לחייבים" מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך לג עמ' 139 הערה 8) מה שכתב בערוך השולחן או"ח סי' ריט ס"ד. ועוד בשיחה הנ"ל, בעניין ברכת הנס שחיובה הוא על נס היוצא ממנהגו של עולם – ציין למה שכתוב שם סעיפים א-ד.

הבה נעיין בדברים:

"שכל חיותנו וקיומנו הם על-פי ניסים ולא בטבע... והמתבונן בחיי עמב"י [=עמנו בני-ישראל] באריכות גליותינו וגודל פזורינו, ראה יראה בעיניים פקוחות כי ד' שוכן בקרבנו תמיד... שהכל רואים שקיום בני-ישראל אינו בטבע כלל וכלל ואף גם בהדורות העושים מעשים... עם-כל-זה שכינתו לא סר ממנו... אלא שמייסר אותנו ועל זה נאמר יסור יסרני י' ולמות לא נתנני, וזהו כלליות מצבנו בכלל ובפרט. אך הניסים נחלקים לשני קצוות עם דרך המיצוע... הקצה האחד כשהניסים גלויים ויוצאים מגדר הטבע לגמרי כמו ניסי מצרים... והקצה השני הניסים הכרוכים לגמרי בהטבע, כמו כל פרנסתנו וכל קיומנו, ועל זה לא שייך ברכה פרטית ויוצאים בהתפלות התמידיות... ויש עוד מין שלישי והוא ממוצע בין הניסיות ובין הטבעיות והיינו שהענין הולך בטבע אבל יוצא מעט מגדר הטבע... היושב בבית האסורים והחולה שתקפה עליו מחלתו. ולכן לברך לשון נס – אי-אפשר ורק נותן תודה פרטית להשם יתברך על הדבר הזה ומצדיק עליו הדין בהברכה שהייסורים שהגיע לו הוי מפני חטאיו, והצלתו הוא גמולת טובה מהשם-יתברך אף לחייבים".

'גלילה' – כחסידים דווקא

באיגרת מכ"ו סיון תשי"ט (אגרות קודש כרך חי, עמ' תכ"ז) כותב הרבי:

במה שכותב במנהג שהמגביה הספר-תורה חוזר ומניחה על הבימה וגוללה בעצמו ורק אז יושב על הספסל ואחר כורך המפה כו' – ראה ערוך השולחן (שהיה מראשי האשכנזים) סימן קמז סעיף ט' ששיבח מנהג זה. ומסיים שמנהג האשכזים תמוה.

כמעט שנה לאחר-מכן, בי"ד סיון תש"כ (אגרות קודש כרך יט עמ' שלז-שלח), כותב הרבי לגאון החסיד רבי שלמה-יוסף זוין:

במה שכותב אודות הגבהה, לפלא קצת שאינו מוזכר בהערך באנציקלופדיא על-דבר אופן הגבה הנהוג בחב"ד, שמניחים הספר תורה על השולחן לאחרי הגבה וקודם הגלילה, וראה זה חדש שדוקא בעל "ערוך השלחן", מאשר ומשבח מנהג זה.

הבה נקרא את מה שכתב על מנהג "בתי מדרשות של חסידים" ומסתבר שכוונתו לבתי-המדרש של חב"ד שבעירו:

"ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמרא מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה. ולכן באמת במדינתנו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותה על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל, וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה".

ומוסיף הרבי על דבריו:

ועל הטעם שכותב יש עוד להוסיף: א) מוכח מכמה מנהגי ספר תורה שמהדרים שתהיה הספר-תורה פתוחה רק בעת הצורך ותיכף ומיד לגוללה. ב) למעט עד כמה שאפשר בחילוקי מנהגי בני-ישראל, והרי אצל הספרדים שהגבהת הספר-תורה היא לפני קריאת התורה המגביה חוזר ומניחה על הבימה וכן הוא הסוגרה (או הגוללה). ג) בכדי שיהיה הגלילה כדבעי – ראה שערי אפרים שער י' סעיף יט...

 ממעייני החסידות

פרשת אמור

פרשת אמור

ההוראה משם פרשתנו – 'אמור' – בעבודת ה': אמור, הרבה באמירת דברי שבח ולימוד זכות על כל יהודי באשר הוא.

והרי הדברים קל-וחומר: אם הדיבור בגנותו של הזולת מעורר ומגלה את הרע שבו, שלכן אמרו רז"ל (ערכין טו) שלשון הרע "קטיל תליתאי" (המספר, השומע והאדם שעליו מדברים) – על-אחת-כמה-וכמה שהדיבור בשבחו של הזולת מגלה את הטוב שבו.

(ליקוטי-שיחות, כרך כז, עמ' 158)

אמור אל הכוהנים בני אהרון... לנפש לא ייטמא בעמיו (כא,א)

"הכוהנים בני אהרון" – אלו אנשי מעשה, המוכיחים את העם ומעוררים אותם לתשובה. שכן אהרון הוא איש החסד, וגם אנשים אלו עסוקים בעשיית חסד רוחני.

"לנפש לא יטמא בעמיו" – אדם כזה, כשהוא עומד בתוך "עמיו" ומוכיח את הבריות, עליו להיזהר לבל יתגאה מכך ולבל יהיו לו פניות אישיות, שכן דברים אלו מטמאים את נפשו.

(אור-תורה, עמ' מב)

ולאחותו הבתולה... לה יטמא (כא,ג)

בזוהר כאן פירש את הפסוק על גאולתם של ישראל: הקב"ה עתיד 'לטמא' את עצמו, כביכול, כדי להעניש את אדום ולגאול את ישראל, כנאמר (ישעיהו סג), "וכל מלבושי אגאלתי".

ויש להוסיף על זה:

הדבר כבר היה לעולמים בשעת יציאת מצרים, שאז ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו למצרים, שהיתה מלאה גילולים, כדי לגאול את ישראל. ולא עוד, אלא שגם כעת, בזמן הגלות, כאשר בני-ישראל שקועים בטומאת ארץ העמים, שוכנת השכינה איתם בתוך טומאתם.

(אור-התורה ויקרא, עמ' תקעח)

* * *

בוא וראה כמה גדולה חיבתם של ישראל לפני המקום. שהרי החטא אינו פוגם אלא בכוחות הגלויים של הנפש, אך לא בעצם הנפש; ואף הגלות, שהיא תוצאה של חטאי ישראל, אינה שייכת אלא בכוחות הגלויים בלבד. ובכל-זאת מוכן הקב"ה 'לטמא' את עצמו, כביכול, כדי להוציא יהודי מן הגלות, אף שמדובר בכוחותיו הגלויים בלבד ולא בעצם נפשו.

(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 157)

ולא תחללו (כב,לב)

"תחללו" – מלשון חלל ומקום פנוי.

"ולא תחללו" – אל תעשו חלל והפסק ביניכם לבין אביכם שבשמים על-ידי חטאים ועוונות.

עוד פירוש:

"ולא תחללו" – אל תגרמו שיהיה חלל ומקום ריק מהשראת השכינה על-ידי גסות הרוח, שכן הגאווה דוחקת, כביכול, את רגלי השכינה.

(לקוטי תורה ויקרא עמ' לג)

* * *

"ולא תחללו" – מלשון חולין. גם ענייני החול צריכים להיעשות "על טהרת הקדש".

"ולא תחללו" – מלשון "כי ימצא חלל". אין להרבות להתעסק בענייני חול, שערכם לגבי הקודש הוא כערך הגוף לגבי הנפש, והם בבחינת מוות.

(אור התורה ויקרא עמ' תקפב)

וספרתם לכם ממחרת השבת (כג,טו)

"וספרתם לכם" – זו העבודה של בירור הנפש הבהמית, הארת ה'לכם'.

"ממחרת השבת" – זו בחינה שלמעלה מהזמן, למעלה מ'שבעת ימי ההיקף' של בריאת העולם. ובלשון החסידות: "למעלה מסדר השתלשלות".

"וספרתם לכם ממחרת השבת" – הכוח לברר את השפל ביותר, המידות המושחתות של הנפש הבהמית, בא דווקא מהגבוה ביותר, "למעלה מסדר השתלשלות". כי כן היא המידה: כל הגבוה-גבוה יותר – יורד למטה-מטה יותר.

(לקוטי שיחות כרך א עמ' 269)

חמץ תאפינה (כג,יז)

בחג-הפסח חמץ אסור בהחלט, שכן חמץ רומז להתנשאות, ולפני בירורה של הנפש-הבהמית על-ידי ספירת העומר ייתכן שהתנשאות כלשהי, גם התנשאות דקדושה, תביא גאווה וגסות-הרוח. ואילו בחג השבועות, לאחר העבודה של ספירת העומר, אין לחשוש מכך, ולכן שתי הלחם הם חמץ.

(ליקוטי-תורה – במדבר, עמ' טז)

והניף הכהן אותם על לחם הביכורים... על שני כבשים (כג,כ)

נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים, ומניח שתי ידיו מלמטן, מוליך ומביא מעלה ומוריד (מנחות פ"ה מ"ו)

כבשים, שהם מסוג החי, נעלים יותר מלחם, צומח. מדוע אפוא ניתנו שתי הלחם על-גבי הכבשים?

אלא, כשהניף הכוהן את הלחם ואת הכבשים, העלה והגביה אותם לשורשם, ושם הלחם נעלה יותר. כידוע, הצומח אמנם ירוד במדרגה לגבי החי, אבל עובדה זו עצמה מוכיחה ששורשו גבוה יותר, על-פי הכלל "כל הגבוה-גבוה ביותר, יורד למטה-מטה יותר" (וזו הסיבה שהחי ניזון מהצומח, וכן שלחם מזין יותר מבשר).

(ליקוטי-תורה – ויקרא, עמ' לט)

ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך... לעני ולגר תעזוב אותם (כג,כב)

מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים... (רש"י)

טבע האדם הוא, שלאחר שנתן 'מעות חטים' – לפני חג-הפסח – ובעת עריכת הסדר הכריז "כל דכפין ייתי וייכול", הנה לאחר תקופת החג נחלש אצלו החיוב של נתינת צדקה. לכן, לאחר חג הפסח וימי ספירת-העומר, שבהם עדיין ניכר רישומו של החג, מזהירו הכתוב שלא יסתפק בצדקה שנתן עד עכשיו, אלא עליו להוסיף כהנה וכהנה.

(משיחת פסח שני תשמ"ז. התוועדויות תשמ"ז כרך ג, עמ' 250)

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל יישבו בסוכות (כג,מב)

"בסוכות" – במשך חיי האדם בעולם-הזה (שאינו אלא 'דירת ארעי' בלבד),

"תשבו" – יש לעסוק בעבודת הבירורים, לברר ולזכך את העולם, ולהשלים את הכוונה העליונה בירידת הנשמה,

"שבעת ימים" – יש לשקוד בעבודה האמורה במשך כל החיים, שהם "שבעים שנה" (תהילים צ).

"כל האזרח בישראל" – בזכות עבודה זו זוכה הנשמה לגילוי ולזריחת אור אלוקי רב.

(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' פב)

ונוקב שם ה' (כד,טז)

ונוקב – לשון נקב וחור.

ונוקב שם הוי' – כל מצווה היא כלי להמשכת אור ה'. כאשר האדם מבטל מצוות עשה או עובר על מצוות לא-תעשה, הוא עושה 'נקב' כביכול בשם הוי' וגורם ליציאת אור הקדושה להיכלות הקליפות רח"ל.

(אמרי-בינה שער הקריאת-שמע פק"א)

 פרקי אבות

"הוו זהירין ברשות"

הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו (פרק ב משנה ג)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

הוו זהירין ברשות – אתם, המתעסקים בצורכי ציבור, אף-על-פי שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח על עסקי רבים, הוו זהירים וכו'.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) לכאורה אין בהוראה זו עניין לעבודת ה', ופשיטא שאינה הנהגה של מילי דחסידותא. ב) לכאורה אין זו הוראה השוה לכל נפש, שהרי היא מכוונת רק לאנשים כאלה שיש להם עסק עם השלטונות. ג) בפרק ראשון שנינו "ואל תתוודע לרשות", דהיינו שיש להשתדל לא להיות ידוע ומוכר לשלטון; וכאן אומר שיש להתעסק עמם, אלא באופן של זהירות.

והביאור:

"רשות" הם ה"שליטים" שבאדם – שכלו ומידותיו. ואמר "הוו זהירין ברשות", כי האדם מוכרח וזקוק ל"שלטון" זה, אך עליו להיות זהיר בו. כי לפעמים מתאווים המוח והלב לדבר בלתי-רצוי, ואז על האדם לדעת שאף שהן "מקרבין לו לאדם" ו"נראין כאוהבין", הרי זה "לצורך עצמן" ול"הנאתן" בלבד.

ובאופן אחר קצת יש לומר, דהכוונה ב"רשות" לשלטון של היצר הרע, והפירוש ב"מקרבין לו לאדם" ו"נראין כאוהבין" מבואר על-פי הידוע שאחת מתחבולות היצר הרע היא להופיע כ"אוהבו" של האדם וכמו ש"מסכים" לו בכל אשר יעשה, גם בהנהגה טובה, אלא שמשפיע עליו לעשות הנהגה זו מתוך פנייה, או בקרירות, בדרך "מצוות אנשים מלומדה". על-ידי כך הוא לוכד את האדם ברשתו עד שמסיתו גם לדברים אסורים רחמנא-ליצלן.

ועבודה זו היא במילי דחסידותא, כי ממידת הדין רשאי האדם לא לעסוק כלל עם ה"רשות" דהיצר הרע (ובלבד שיהיה שלם במעשה בפועל); אך במידת חסידות הוא חייב להתעסק עם היצר הרע כדי להפכו לטוב, וכמאמר רז"ל "בכל לבבך – בשני יצריך". אלא שעליו לעשות זאת מתוך זהירות יתירה – "הוו זהירין ברשות".

ועל דרך זה יש לומר בפירוש "ואל תתוודע לרשות": צריכים להתעסק עם ה"רשות", כנ"ל, אך לא באופן של "דעת", מלשון התקשרות והתחברות.

ויש לומר עוד שהכוונה ב"רשות" היא ליצר הטוב – השכל והמידות דקדושה. במקרים מסויימים אין לציית אפילו ל"רשות" זה – דהיינו כשנדרשת מיהודי עבודה של מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת.

וזהו "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן" ו"נראין כאוהבין בשעת הנאתן": מצד כוחותיה הגלויים של הנשמה (שכל ומידות) רצונה בעבודה המביאה לשלמותה (השלמות דשכל ומידות); ולא מסירת נפש – ביטול ושלילת מציאותה. ומכל מקום הרי זה רק "נראין כאוהבין", כי על-ידי העבודה של מסירות נפש מגיע לו לאדם אמיתית הטוב וההנאה.

[ההוכחה לדבר: ידוע שה"בית יוסף" היה צריך להישרף על קידוש השם, אך בגלל סיבה מסויימת נענש ולא זכה לכך. העובדה שנשאר בחיים אפשרה לו לכתוב את השולחן-ערוך; ובכל-זאת נחשב לו הדבר לעונש. הרי שמסירת נפש היא נעלית יותר אפילו מחיבור השולחן-ערוך, שכל בית-ישראל עד סוף כל הדורות הולכים לאורו].

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ט – על-פי רשימת השומעים, ביאורים לפרקי אבות (א) עמ' 95-96)

 ב' באייר

תפארת שבתפארת

כשהרכבת לא המתינה... * על מי נאמר "ברוך תהיה מכל העמים"? * לתואר פני אדמו"ר מהר"ש * אמירת חסידות שלא משפיעה * מרשמים לבית מרקחת... * בבואנו מיום הולדת כ"ק אדמו"ר מהר"ש, ב' אייר תקצ"ד

תפארת שבתפארת

כשהיה בן שבע בחן אותו פעם הצמח-צדק. הסבא [=המהר"ש] ידע כל-כך טוב, שהמלמד התפעל מאוד ולא יכול היה להתאפק ואמר לצמח-צדק: הא, מה אתם אומרים, הוא 'עושה' טוב!

ענה לו הצמח-צדק: מהי ההתפעלות שתפארת שבתפארת 'עושה' טוב!

(היום-יום ב אייר)

יגיעה אמיתית

אדמו"ר המהר"ש לא היה מתייגע בלימודו, כיוון שלא היה לו צורך בכך. הוא ידע הכול בלי יגיעה.

פעם דיבר עמו הצמח-צדק אודות מעלת היגיעה בתורה, ומאז החל לעמול ולהתייגע בתורה, עד כדי כך שנעשו כתמים על מצחו מגודל היגיעה. לאחרי זמן, חזר בו הצמח-צדק ("ער האָט צוריק געצויגן"), ונתן לו סדר חדש בלימודו.

(תורת מנחם כרך ד ע' כו)

לימוד באופן המותר

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שלאדמו"ר מהר"ש היה ידע רב בחכמת הרפואה, והיה כותב בעצמו "רעצעפטן" (=מרשמים) לתרופות, ושולח לבית-המרקחת. ב"אותו מקום" היה לו מדף עם ספרים בלטינית, וכשנפנה לשם, היה מעיין בהם, וכך למד חכמת הרפואה.

ולהעיר, שמצינו דוגמתו בנוגע לשמואל (שבשם זה נקרא גם אדמו"ר מהר"ש) – ש"אסיא דרבי הווה", משום שהיה יודע בחכמת הרפואה, והעיד על עצמו שלא עסק בעניינים אלה "אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה, אימתי, כשהייתי נכנס לבית המים".

(תורת מנחם שם ע' כה)

פיטורי הפקיד הגיעו מלמעלה...

כ"ק אדמו"ר מהר"ש הוצרך פעם לנסוע לחוץ-לארץ, ונסע מליובאוויטש לעיירה הסמוכה, שבה היתה תחנת-רכבת. מצד סיבה התאחר אדמו"ר מהר"ש לרגע ולא הגיע בזמן, והרכבת יצאה לדרכה; הפקיד הממונה על הרכבת לא המתין לאדמו"ר מהר"ש, ובינתיים הורה שהרכבת תיסע. כאשר אדמו"ר מהר"ש הגיע ונוכח שהרכבת כבר נסעה – הקפיד על כך. ולא ארכו הימים והגיע ציווי מעיר-הבירה, פטרבורג, לפטר את הפקיד הממונה על הרכבת.

– בפטרבורג לא ידעו שום מעשיות. אלא כיוון שמדובר אודות אדמו"ר מהר"ש שהיה רבי, נשיא בישראל, שעניינו הוא כמו שכתוב "אנכי עומד בין הוי' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר הוי'", עניינו הוא למסור בכל מקום את השליחות של הקב"ה שנמסרה על-ידו, הנה כאשר היה פקיד שלא מילא את תפקידו – שעל-ידו יוכל אדמו"ר מהר"ש לנסוע ולמלא שליחותו, ואדרבה, עוד גרם בלבול לדבר – אזי פיטרוהו מתפקידו.

ואף שבפטרבורג לא ידעו מכל העניין – הרי כיוון שגויים אינם בעלי-בחירה, לא נוגע השכל והידיעה שלהם, כי אם העשייה שלהם בפועל, לכן מבלי הבט על כך שלא ידעו מכל העניין, היתה העשייה שלהם כדבעי – שפיטרו את הפקיד הנ"ל, כיוון שלא מילא את תפקידו.

(תורת מנחם כרך יז, עמ' 143-147)

הכבוד למי?

כאשר אדמו"ר מהר"ש נסע חזרה לליובאוויטש, עבר בדרכו בעיירה "אַחרעמאָואָ", ויצאו כל הגויים תושבי המקום יחד עם זקני וחשובי העיר ("סטאַריסטי") וקיבלוהו בכבוד גדול, שהלכו לקראתו עם לחם ומלח, ונפלו לפניו על ברכיהם.

בנסיעה זו נסע גם אחיינו של אדמו"ר מהר"ש, ר' ישעיה ברלין, ואמר לאדמו"ר מהר"ש בהתפעלות: "פעטער" [דוד]! ראיתם איזה כבוד גדול נתנו לכם!...

השיב לו אדמו"ר מהר"ש: "פּעטאַך" [=שוטה]! ומה אתה חושב? וכי על מי נאמר "ברוך תהיה מכל העמים"?!...

(שם)

בעל השמועה עומד כנגדו

בנוגע לאדמו"ר מהר"ש, שגם ממנו אין תמונה (לפנינו, כי יש אומרים שנמצאה תמונתו אלא מפני סיבה לא נתפרסמה) – יש לומר על-פי הידוע שדמות דיוקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה דומה לדמות דיוקנו של אדמו"ר מהר"ש.

וכסיפור הידוע אודות אחד מזקני החסידים שראה עוד את אדמו"ר מהר"ש, שכאשר ראה בפעם הראשונה את תואר פני כ"ק מו"ח אדמו"ר – נתעלף, מפני שראה בו את תואר פני אדמו"ר מהר"ש! ולכן, בנוגע לאדמו"ר מהר"ש – יכול להיות העניין ד"כאילו בעל השמועה עומד כנגדו" (בכללות על-כל-פנים) בנוגע לדמות דיוקנו בפשטות.

(התוועדויות תשד"מ, כרך א, עמ' 538 ואילך)

לכתחילה מלמעלה

עניינו המיוחד ודרכו המיוחדת של אדמו"ר מהר"ש באים לידי ביטוי בפתגמו הידוע (כפי שנמסר ונתגלה לנו על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ששמע מאביו, בנו וממלא מקומו של בעל יום ההולדת) "די וועלט זאָגט אַז מען קען ניט אַרונטער דאַרף מען אַריבער; און איך האַלט אַז מ'דאַרף לכתחילה אַריבער" (=העולם סבור שכאשר אי-אפשר ללכת מלמטה, מדלגים מלמעלה; ואני סבור – אומר הרבי מהר"ש – שמלכתחילה צריך לדלג מלמעלה).

ופתגם זה נעשה הוראת דרך לכל ההולכים בדרכיו ואורחותיו בזמן נשיאותו של אדמו"ר מהר"ש, ובאופן דפעולה נמשכת גם בדורות שלאחרי זה, כאמור, שפתגם זה נמסר על-ידי בנו וממלא מקומו של אדמו"ר מהר"ש – אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, לבנו יחידו ממלא מקומו – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שפרסם פתגם והוראה זו, וציווה להדפיס כו'.

ואם בכל העניינים יש לקיים את הוראת אדמו"ר מהר"ש, להתנהג באופן ד"לכתחילה אריבער" – בעניינים השייכים ליום-ההולדת שלו (כולל גם יום השבת שלאחריו, שאז ניתוסף העילוי ד"ויכולו"), על-אחת-כמה-וכמה שצריכה להיות ההנהגה באופן ד"לכתחילה אריבער".

(התוועדויות תשמ"ז, כרך ג, עמ' 235-216)

דברים היוצאים מן הלב

רב חסידי מסמיליאן בא לפני המהר"ש והתאונן על השומעים ממנו חסידות – שאינם מפנימים, ואין הדברים מגיעים לידי פועל.

ענה לו אדמו"ר מהר"ש: ומה נעשה אתך עצמך – הדג מריח מן הראש...

הוא היה יהודי חסידי, והדברים פעלו עליו.

(ספר השיחות תש"ו ע' 18)

יודע עתיו ורגעיו

בעת ההסתלקות ישב אדמו"ר מהר"ש על כיסאו (כי בימים שקודם הסתלקותו היה יושב על כיסאו כל הזמן, גם בעת השינה).

זמן מועט (דקות אחדות) קודם ההסתלקות, לקח את השעון שלו (או שביקש שיביאו לו שעון), וסיבב את מחוגי השעון שיהיו מורים על איזה זמן לאחרי-זה, ולקח פיסת נייר ותחבה (על-ידי נוצה) בתוך השעון כדי שיעמוד מלכת. ובדיוק בזמן זה – שאליו כיוון את השעון – נסתלק!...

(תורת מנחם תשי"ב כרך ד ע' כו)

 ספירת העומר

ספירת ובירור המידות

ספירה לפני העמוד

דרכם בקודש של הבעש"ט והרב המגיד היתה, שספירת העומר היה סופר כל אחד מהם, בזמן נשיאותו, בתור עובר לפני התיבה בבית הכנסת.

(ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, תש"ו עמ' 20)

להאיר חב"ד שבנפש

כאשר הרב המגיד היה סופר ספירת העומר במניין לפני העמוד בתפלת ערבית, ליל התקדש הוד שבהוד, הרגיש רבנו הזקן גילוי חב"ד שבנפשו. מאז ראה רבינו הזקן במוחש את קיום תפילת וברכת הרב המגיד – א-ל הוי' ויאר לנו;

ותפילתו וברכתו של הרב המגיד היא, שאצלו – רבינו הזקן – יאיר חב"ד שבנפשו בהתגלות ובהצלחה מופלגה, הן בזמן – במחשבה והן בכתיבה – בסגנון קצר המחזיק את המרובה.

(שם)

כוחות מיוחדים לתיקון המידות

ביום הראשון של ימי הגבלה שנת תר"מ – ממשיך כ"ק אאמו"ר [הרש"ב] לספר – נכנסתי ליחידות אצל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [המהר"ש]. לאחר שענה לי בעניין היחידות הפרטית, כיבדני הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק בעניין פנימי ששמע מסבו – הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צמח צדק – מה שאמר הוד כ"ק רבינו הזקן בסעודת לילה הראשון של חג השבועות תקנ"ז:

שבועות הוא זמן מתן תורה וזמן קבלת התורה. מתן תורה הוא על-ידי ההכנה של ספירת העומר, שמצוותה למימני יומי ולמימני שבועי. הפירוש הפנימי לכך, שמצוות ספירת העומר היא לברר ולהבהיר את עניין ירידת הנשמה, שמשביעין אותו תהי צדיק. ופירוש שובע הוא, הכוחות שניתנים מלמעלה לכל אחד לצורך תיקון המידות, שזהו עניין ספירת העומר, ועל-ידי כך – לא על-ידי מוחין – מגיעים לגילוי העצמות במתן תורה.

(ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, תש"ח עמ' 234)

באיזה מידה ממלאים את השליחות

החילוק בין הקרבת העומר עבור כלל-ישראל על-ידי בית-דין לספירת העומר שעל-ידי כל אחד אחד – הוא החילוק בין הפעולה עבור כלל-ישראל שנעשית על-ידי הרבי, נשמה כללית שכוללת את כל הדור, שהיא על דרך הקרבת העומר על-ידי בית-דין, לפעולה בטובת הזולת שנעשית על-ידי כל אחד ואחד שממלא שליחותו של הרבי, שהיא על דרך הספירה של כל אחד ואחד, החשבון שלו במילוי השליחות.

ודוגמת ב' אופני הספירה (ספירת הימים שעברו אצלו, או ספירת הימים שעברו מהקרבת העומר על-ידי בית-דין) הם ב' אופנים בחשבון (ספירה) של מילוי שליחותו של הרבי:

ישנו אופן שכל אחד עושה את החשבון הפרטי שלו – מה פעל הוא בתורה ועבודה, בנוגע לעצמו ובנוגע להזולת.

וישנו אופן שכל אחד עושה חשבון שמתייחס לנשיא הדור (על דרך הספירה להקרבת העומר על-ידי בית-דין) – באיזו מידה ממלא את השליחות של הרבי. כלומר, לא נוגע לו מעמדו ומצבו הפרטי, "וואָס טוט זיך מיט זיין נשמה" [=מה נעשה עם נשמתו], כי אם, מילוי שליחותו של הרבי. ויתירה מזה: במילוי שליחותו של הרבי גופא לא נוגע לו מידת ההצלחה שלו, כי אם, עצם העובדה שצריך למלא את שליחותו של הרבי.

וההוראה מזה – שאין לעשות חשבונות אישיים ("אייגענע חשבונות"), כי אם להתמסר לגמרי אל הרבי, ואז נעשים כל העניינים בכוחו של הרבי.

(תורת מנחם כרך א, עמ' 65-66)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת אמור
ג' באייר

גם בשבתות שבספירה, אם נערכת בבית-הכנסת ברית-מילה, או שמתפלל שם אחד מבעלי-הברית (אבי-הבן, הסנדק והמוהל), וכן אם נוכח במקום חתן בשבעת ימי המשתה (שנשא בל"ג בעומר, או מהספרדים הנוהגים בנישואין מל"ד בעומר ואילך) – אין אומרים 'אב הרחמים1.

פרקי אבות – פרק ב.

יום שני,
ה' באייר

תענית 'שני' קמא2.

יום חמישי,
ח' באייר

תענית 'חמישי'.

________________________

1)    לוח כולל-חב"ד. ולגבי שבת מברכים סיון, ראה ב'התקשרות' גיליון תתכ"ז עמ' 11-10, שמדברי הרבי בהוספות לשו"ע אדה"ז (הישן, ח"ב ס"ע 877) יוצא, שגם אז אם יש בה מילה אין אומרים 'אב הרחמים'.

2)    במדינות אשכנז נהגו להתענות בימי שני וחמישי ושני שאחרי פסח וסוכות לפי שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה, וממתינים עד שייצאו חודשי ניסן ותשרי (טושו"ע ושו"ע-אדה"ז סי' תצב). ואין מברכים את המתענים בשבת מברכים החודש, ולא בשבת ר"ח אייר וחשוון (שו"ע אדה"ז שם ס"ד).

בימינו אלה אין נוהגין בתענית בה"ב, גם (ואדרבה - בעיקר) בחוגי החסידים [למרות שכ"ק אדמו"ר בעצמו היה מתענה בהם, ובחודש אייר תשמ"ח אף אמר בהם 'דברי כיבושין', שמהם נלקחו הדברים הללו]. כמובן, הנוהגים להתענות [-שהרבי נמנה עמהם, כאמור] - ימשיכו במנהגם הטוב, ואין להתיר להם אלא לצורך, כמו בשל חולשת בריאות הגוף, אך חובת הכל היא להוסיף ב"ימי רצון" אלו [בכל ענייני תורה ומצוות, כיוון שהם 'ימי רצון'] בקו השמחה בגלוי, ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 258.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)