הרבי תבע את לימוד הנגלה ב"רצון חזק פנימי ועצמי", במידה כזאת שבחור הלומד בישיבות חב"ד יוכל לחזור 'שאגת אריה' ועוד * בשיחותיו מציין הרבי רבות לדבריו, דן ושוקל, מביא ראיה או מיישב, אך גם לא היסס לחלוק על דבריו "למרות הפלאת גדולתו וגאונותו"... * רשימת כמה מהנושאים שבהם הרבי ציין לדברי ה'שאגת אריה'
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
"למד הש"ס ת"ר פעמים..."
הרב אריה-לייב (ב"ר אשר) גינזבורג מגדולי חכמי פולין (תנ"ה – תקמ"ה), הצטיין בשיעוריו העמוקים והחריפים בדרך הפלפול, ונודע בעולם בספרו 'שאגת אריה', שבו 108 תשובות בדיני 'אורח חיים' ("אשר בספרו 'שאגת אריה' הראה את עושר כבוד חכמתו ובקיאותו להפליא", כתב החיד"א בספרו 'שם הגדולים'). אם כי גם ספריו האחרים, 'טורי אבן' (על מסכתות ראש השנה, חגיגה ומגילה) ו'גבורות ארי' (על מסכתות תענית יומא ומכות) הם נכסי צאן ברזל בארון הספרים היהודי.
כל שלושת הספרים האלה נזכרים בתורתו של הרבי, ויותר מפעם אחת התבטא הרבי התבטאות כגון זו: "על בחור הלומד בישיבה של הרבי לדעת לחזור על 'שאגת אריה', 'קצות החושן' (והרבי נקב בשמות של ספרים נוספים)...".
וכשנשאל הרבי בעקבות זאת אם ניתן להבין שגם בלימוד נגלה יש עניין של 'התקשרות' (לרבי), השיב: "בוודאי. התקשרות עניינה מילוי הרצון, וזהו הרי 'רצון חזק', 'רצון פנימי', 'רצון עצמי'... (ועוד ביטויים מיוחדים).
על גדולתו של בעל ה'שאגת אריה', כתב אביו של הרבי, הגה"ח המקובל רבי לוי יצחק לבניו, בכ"ד טבת תרצ"ב ('לקוט לוי יצחק' אגרות עמ' רנז): "זכורני ששמעתי מאבא מארי ז"ל, ששמע מפי כ"ק אדמו"ר מהר"ש ז"ל זיע"א, שבעל ה'שאגת אריה' למד הש"ס ת"ר פעמים.." [ואכן נמצאו הדברים ביומנו של הר"ר ברוך שניאור ז"ל מכ' אדר תרע"ה].
רשימתנו זו תעסוק אפוא באזכורי הספר ה'שאגת אריה' בתורתו של רבנו.
שמחת החג מן התורה?
בליל שמחת תורה תשכ"ד (תורת מנחם כרך לח עמ' 112-111) דיבר הרבי על חיוב השמחה בליל יום-טוב ראשון של סוכות, שהוא מן התורה, כפשטות לשון הרמב"ם (הלכות יום-טוב פרק ו' הלכה יז) "ושמונת ימי החג.. חייב אדם להיום בהן שמח... שנאמר 'ושמחת בחגך'". במיוחד הוא על-פי דיוק רבינו-הזקן בשולחנו (הלכות יום טוב פרק ו' סימן וא"ו): א) "כל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג", ב) "ושמחה זו היא מצוות עשה מן התורה", נמצא, שבמשך כל ימי החג, הן בימים והן בלילות, יש חיוב שמחה מן התורה.
וממשיך הרבי:
ומה שכתב ה'שאגת אריה' בסימן סח ש"ליל א' של יום-טוב אין מצוות שמחה נוהג בה מן התורה" (אלא מדרבנן) – הנה למרות הפלאת גדולתו וגאונתו כו', הרי כותב בעצמו ש"מדברי הרי"ף סוף פרק היה קורא (בנוגע דיני אבילות רחמנא-ליצלן) לא משמע הכי", אלא שמדברי הרי"ף מוכח שגם בליל יום טוב ראשון נוהג שמחה מן התורה (וזה, כנראה, המקור לדברי רבינו הזקן).
וקושייתו של ה'שאגת אריה' על הרי"ף מהגמרא בפסחים (עא,א) "מרבה אני ליל יום-טוב אחרון... ומוציא אני ליל יום-טוב ראשון" – הרבי הדגיש שהדברים האלה המופיעים גם במסכת סוכה (מח,א) וגם בתלמוד ירושלמי (סוכה פרק ד' הלכה ה'. חגיגה פרק א הלכה ד) – לא נעלמו חס-ושלום מעיני הרי"ף, ומכל מקום סבור הוא שיש חיוב שמחה מן התורה גם בליל יום-טוב ראשון.
וראה עוד בלקוטי שיחות (כרך לג עמ' 63 הע' 18).
כתיבת ספר-תורה – כיום
גם לגבי מצות כתיבת ספר תורה בזמן הזה – קובע הרבי (לקוטי שיחות כרך כ עמ' 420) שאף בזמן הזה קיימת מצוות-עשה מן התורה לכתוב ספר תורה ומציין ל"סנהדרין כא,ב. רמב"ם הלכות ס"ת פרק ז' הלכה א'. טור ושו"ע יו"ד סימן ער סעיף א", וממשיך:
ואף שהדרישה ופרישה והש"ך כתבו שדעת הרא"ש שעתה אין מצווה בזה (ומה שהקשו על הדרישה ופרישה כבר מתורץ על-פי מה שכתוב בבאר הגולה ובנימוקי רי"ב שם), וגם השאגת אריה סימן לו סבירא-ליה שאין עתה מצווה בכתיבת ס"ת [-ההדגשה לא במקור]. אבל המחבר, עטרת-זהב, מגיד משנה ריש הל' ס"ת, ט"ז, ש"ך, מנחת חינוך בסופו פסקו שתמיד ישנה מצות עשה של כתיבת ס"ת. וראה גם-כן שו"ת חתם-סופר חלק או"ח סנ"ב, חלק יו"ד סרנ"ד, שו"ת מנחת אלעזר חלק ג' סימן כ"ח.
(הרבי מציין לדעתו של השאגת אריה באותו סימן בפרטים שונים גם בלקוטי שיחות כרך כג עמ' 19 הע' 27; כרך כד עמ' 210 הע' 34).
ומעניין לעניין – במצות כתיבת ספר-תורה ושייכותה לנשים – מצינו בלקוטי שיחות (כרך יט עמ' 301) שם נאמר כך:
המצווה המופיעה בפרשת וילך לא,יט (ספר המצוות לרמב"ם מ"ע יח, חינוך מצווה תריג) אינה דלימוד התורה, כמבואר בארוכה בשאגת אריה סימנים לה-לו – אלא כתיבת ספר תורה, שזה מדגיש שייכותם של בני-ישראל לתורה, אשר עניין זה הוא בשווה אצל כולם, ובשאגת אריה שם שקל וטר דגם נשים מחוייבות בזה. וגם לפי דעת החינוך וכו' (וראה לשון הרמב"ם הלכות ס"ת ריש פרק ז' ובספר המצוות שלו, ובשולחן ערוך חלק יורה דעה ריש סימן ע"ר. ועוד) שפטורות – הרי זה לפי שאינן בכתיבה (ראה מנחת חינוך שם).
"שלך" בסוכה – שולל מה?
בביאור גדר 'שלך' בסוכה ולולב מסביר הרבי (לקוטי שיחות כרך יט עמ' 349) שבעניין סוכה יש גדר כזה שמחמתו נעשית סוכה שאולה "שלו ממש". ומוסיף בהערה 15:
על-פי-זה אולי יש ליישב קושיית התוספות דיבור המתחיל ההוא (סוכה ט, א) למה צריך קרא דלך למעוטי גזולה "תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה" (וראה מנחת חינוך שכה סק"ט) – כי גם בסוכה צריך להיות תעשה לך שיהיה שלך (ויש לומר שזוהי כוונת רש"י שם ד"ה למעוטי). ואין זה רק לימוד למעוטי גזילה שגזול הוא פסול בסוכה. וראה שאגת אריה סימן צט".
ואלו דברי ה'שאגת אריה' שם (צוטטו ופוענחו ב'חידושים וביאורים בש"ס' כרך ב' עמ' פח הערה אחרונה):
"גם אין להביא ראיה דמצוה הבאה בעבירה מדרבנן מהא שהכריחו התוספות בפרק-קמא דסוכה.. תירוץ לדבר זה למדתי מדברי הרמב"ן בספר המלחמות ריש פרק ג דסוכה, דהביא ראיה בספר המאור דלא חיישינן לטעמא דמצוה הבאה בעבירה, מאמר להו רב הונא להני אוונכרי שקלינן וטרינן למימר ונקנייה בשינוי השם [סוכה ל,ב וברש"י], ואף על גב דמצוה הבאה בעבירה לית לן בה. וכתב עלה הרמב"ן ויש להשיב, דארעתא דעכו"ם גזלי ולא של ישראל דלא שכיחי ומשום לכם איתמר, דלמקנה מנייהו בעי יאוש ושינוי רשות ומיהו מצוה הבאה בעבירה ליכא, והכא נמי יש לומר הא דממעט סוכה גזולה מ'לך' משלך ולא משום מצוה הבאה בעבירה, בגזל של עכו"ם מיירי דמצוה הבאה בעבירה ליכא, ואפילו הכי לא שלך היא".
בעניין מילה בשבת, דן השאגת אריה בסימן נט, אם יש חילוק בין האב למוהל אחר, דבריו הובאו בלקוטי שיחות (כרך לה עמ' 58 הע' 58). כמו כן בסימן כח, שם מבאר טעם הקדמת תפילין לציצית, הובאו הדברים במהלך דיון בלקוטי שיחות כרך לג עמ' 152.
בעניין גר ודברי הרמב"ם בהל' בכורים ("ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ") ופירוש ה'כסף משנה' שם, מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך ל עמ' 87 בשולי-הגיליון) "אבל ראה שו"ת שאגת אריה סימן מט".
"אבל ראה שאגת אריה"
בעניין 'זה א-לי ואנווהו' (בלקוטי שיחות כרך ז"ך עמ' 11 הערה 28) כתב הרבי:
ולכאורה יש לומר (כמו שכתבו באחרונים. אבל ראה שאגת אריה סימן נ) דהרמב"ם סבירא-ליה דאין הלכה כהאי תנא בגמרא (שבת קלג,ב) דפירש "זה א-לי ואנוהו" – "התנאה לפניו במצות", כי-אם כאבא שאול בגמרא שם ד"ואנוהו" – הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה כו'", שזה הביא הרמב"ם (הלכות דעות פרק א' הלכה ו') – אף שלא מהכתוב ד"ואנוהו" – או כדעת ר"י בן דורמסקית במכילתא בשלח שם דפירש "אעשה לפניו מקדש נאה ואין נוה אלא בית המקדש כו'", שגם זה הביא הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה יא (אף שגם שם לא הביא הכתוב ד"ואנוהו"). ועדיין-צריך-עיון ואין-כאן-מקומו.
כשדן הרבי (לקוטי שיחות כרך לו עמ' 153 ואילך) בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד (סוף הלכות כלאים) אם הותרו כלאים בבגדי כהונה במקדש רק בשעת עבודה, ואם היו כלאים רק באבנט או גם בשאר בגדי כהן גדול – מביא פעמים רבות את דברי ה'שאגת אריה':
"כן מוכח בשאגת אריה (סימן כט), שכוונת הרמב"ם היא למצוות-עשה דעבודה. עיין שם..." .
"ראה בארוכה שו"ת הצמח צדק שער המילואים חלק ד' סימן א, שהרמב"ם ס"ל דכלאיים בבגדי כהונה אישתרי לגמרי והוא היתר גמור (אלא שהוא רק בעידן עבודה), ומתרץ על-פי זה קושיות השאגת אריה על שיטת הרמב"ם.
"מה-שאין-כן הראב"ד ס"ל... ראה שאגת אריה שם ס"ל" (ובהערות 17; בשולי הגיליון; והערה 57).
בשיחות שבהן הרבי עסק בגדרה של ברכת התורה (לקוטי שיחות כרך יד עמ' 155-148) ציין כמה פעמים לשאגת אריה סימן כד (דברי השאגת אריה צוטטו ב'חידושים ובאורים בש"ס' כרך א' עמ' ד) בהערות; בין השאר בעניין הלימוד מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" ("אם נימא דלימוד הנ"ל רק אסמכתא היא, כמו שביאר במגילת אסתר (בהוספות לספר המצוות מצוה טו), פירוש הצל"ח ושאגת אריה הנ"ל בדעת הרמב"ם").
בסעיף ג (ובהערות 24-25 שם) הובאו דבריו של השאגת-אריה סימן לט בעניין היסח הדעת בתפילין (וכן בהערה 27 בהרחבה).
"חצי שיעור" שמצטרף – מדוע?
בשאלות ותשובות חכם צבי (סימן פו) כתב, שעניין זה שחצי שיעור אינו אסור בבל יראה ובל ימצא מן התורה, היינו לפי שאיסור חצי שיעור מן התורה הוא רק [במידי דאכילה "דאית לן קרא", או] באיסור שבא על-ידי פעולה (אף שהוא לא במידי דאכילה), כי על-ידי פעולתו אחשביה ולכן אמרינן ביה חזי לאצטרופי. ובשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן (בקונטרס אחרון לסימן תמב [סעיף כ"ח ס"ק יז]) כתב על זה שהוא "טעם נכון".
הרבי (בלקוטי שיחות כרך ז' עמ' 111-110 ובהערות) דן בדברים אלו והמסתעפים, ומסיים: "ולהעיר ממה שאדמו"ר הזקן מביא בקונטרס אחרון להלכות פסח שם, טעמו של החכם צבי, ולא טעמו של השאגת אריה (סימן פא)".
פירוש הדברים:
בשאר איסורים שאינם איסורי אכילה, כותב השאגת אריה, בהם לכולי-עלמא מותר מן התורה (ואסור רק מדרבנן), משום שסברת 'חזי לאצטרופי' שייכת רק באכילה שהחצי השיעור הראשון יכול להצטרף לחצי שיעור נוסף בכדי אכילת פרס, ולמפרע יעבור גם על החצי ראשון. אך בשאר איסורים אין דין של צירוף למפרע, וגם אם משלים לכשיעור – עובר רק מכאן ולהבא, וזה לא נחשב לאצטרופי.
מאידך כותב החכם צבי שהסיבה לכך באיסורים שלכולי עלמא מותר מן התורה (ואסור רק מדרבנן), היא משום שמקור דין חצי שיעור הוא בפסוק "כל חלב", וזהו רק באיסורי אכילה.
[דנו רבים בדברי החכם צבי; וראה בספר 'כללי הפוסקים וההוראה' (להר"י שי' פרקש) כלל כ (עמ' ס-סב)].
מצווה אחת שהיא שתיים
בלקוטי שיחות כרך יד עמ' 21 הע' 4 נאמר:
גם לדעת הרמב"ם... הסמ"ג... והחנוך... שמנו מצוות קריאת-שמע של שחרית ושל ערבית למצווה אחת, הרי הפירוש הוא שהם ב' מצוות נפרדות, אלא שנמנות כמצווה אחת, וכדמוכח גם מזה שמצוות קריאת-שמע היא מצוות-עשה שהזמן-גרמא (וראה שו"ת שאגת אריה סימן יב).
קטע מתשובה זו של ה'שאגת אריה' הובא בלקוטי שיחות (כרך טז עמ' 104 בשולי-הגליון להערה 20); ושם (עמ' 105 הערה 30) צויין:
ראה בארוכה שאגת-אריה סימן יז ד"ה ועתה אבאר.
רש"י אינו סבור כ'שאגת אריה'
בעניין חייב אדם לטהר עצמו ברגל, דן הרבי בדברי השאגת אריה סימן סו (לקוטי שיחות כרך לב עמ' 59), ומוכיח שם (עמ' 61) שדעתו של רש"י שדין זה הוא גם בחו"ל ושלא בפני הבית ("וכן משמע בבית שמואל אבן העזר סימן נה ס"ק יו"ד דסבירא-ליה שדברי רש"י קאי גם על זמן הזה, וראה פתחי תשובה אבן העזר שם ס"ק ד. ועוד") וממשיך:
והשאגת אריה לשיטתו דהחיוב לטהר עצמו ברגל אינו אלא מפני חובת הקרבנות ברגל, ולכן א) מכריח שם (סימן סו) דרש"י סבירא-ליה כדעת ר' זירא דאשה חייבת בשלמי שמחה (ר"ה ו,ב). ב) נקט (בטורי אבן ר"ה) כפירוש הא' בפרש"י כיון שלאביי דאמר בר"ה שם (ו,ב) אשה בעלה משמחה ואין חיוב שמחה מוטל עליה כלל, ודאי אין צריך לטהר את עצמה ברגל (אבל ראה ערוך לנר בפרש"י שם יבמות שם).
ולפי המבואר בפנים [השיחה] ועל-פי פירוש הבית שמואל כו' מובנת בפשטות דעת רש"י. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
