חז"ל משווים את סילוקם של צדיקים לשריפת בית אלוקינו * בשריפת בית-המקדש מוצאים דבר נפלא, שבשעה שנשרף אמרו "מזמור" * מכאן ברור שבתוך הירידה הגדולה והעצומה של שריפת הבית הסתתרה סיבה פנימית לשמחה * כך גם בהסתלקות הצדיק, למרות שבחיצוניות זה עניין של צער, הרי בפנימיות יש כאן התעלות גדולה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לרגל כ' במנחם-אב
א. יום ההילולא קשור עם עניינים של היפך השמחה כו':
ביחס לבעל ההילולא – הרי זה עניין של עילוי, אבל ביחס אלינו, שאותנו עזב כו' – הרי זה עניין של היפך השמחה.
הנה, אף-על-פי שאמרו חז"ל1 "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" – הרי עניין זה הוא "במרום"2, אבל בנוגע לעניינים של מעשה בפועל ("המעשה הוא העיקר"3) בעולם-הזה הגשמי, הנה מכיוון שעתה אין זה בדומה לאופן ההשפעה שקיבלו ממנו בחיים חיותו בעלמא דין, ולכן, העובדה שאותנו עזב – קשורה עם עניין היפך השמחה, ועד כדי כך – ש"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו"4.
אמנם, גם בנוגע אלינו, שאותנו עזב – בהכרח לומר שביחד עם העניין הבלתי רצוי היפך השמחה כו', ישנו גם עניין של עילוי בדבר, שכן, גם ב"שריפת בית אלקינו" (דבר השווה בחומרתו ל"סילוקן של צדיקים"5) מצינו עניין של עילוי ושמחה, כדלקמן.
ב. בנוגע ל"שריפת בית אלקינו" – מצינו דבר נפלא בשער הכוונות (כמוזכר גם בהתוועדות שלפני זה6):
בנוגע למנהג אמירת "נחם" בתשעה באב – אינו מובן: מדוע נקבע זמן אמירת "נחם" ליום תשעה באב בתפלת המנחה, ולא בהתחלת היום או בליל תשעה באב? ולכאורה – אדרבה: עיקר חורבן בית-המקדש התחיל בתשעה באב לעת ערב, כדאיתא בגמרא7 "תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור" [ולכן יש קא סלקא דעתך בגמרא שהיו צריכים לקבוע את הצום "בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף"], ואם כן, הייתכן שדווקא בזמן המנחה ("סמוך לחשיכה") אומרים "נחם"?!
ומבואר בזה בשער הכוונות8 דבר פלא, וביחד עם זה – דבר נפלא, ש"בראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב . . אז אמרו מזמור, ושמחו שמחה גדולה"!
ומתי אירע הדבר – לא בשנה שלאחר זה, אלא בה בשעה שראו ש"הציתו בו את האור", היינו, שכאשר היה תוקף החורבן בתכלית – לא בתשעת הימים שמראש חודש אב ואילך, ולא בכל ג' השבועות, ולא בעשירי בטבת שאז "ותבוא העיר במצור"9 (שכתוצאה מזה היה חורבן ושריפת בית-המקדש בתשעה באב), אלא "בראותם שהציתו אש בהיכל" – דווקא "אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה"!!
[ולהעיר: מה שכתוב בגמרא ש"תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור" – קאי על חורבן בית שני. אמנם, מכיוון שבשער הכוונות מקשר עניין זה עם מה שכתוב בספר תהלים "מזמור לאסף גו'", דקאי על בית ראשון – מובן, שגם בבית ראשון "תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור"].
לכאורה, יכולים לחשוב שמכיוון שעניין זה הובא ב"שער הכוונות", שייך הדבר לחלק הנסתר והקבלה שבתורה, מה-שאין-כן בנוגע לחלק הנגלה שבתורה.
וכידוע ש"כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקים עם הגמרא או הפוסקים הנמשכים אחר דברי הגמרא, הלך אחר הגמרא או הפוסקים הנמשכים אחריה"10.
אמנם, מצינו בכמה וכמה מקומות שה"מגן אברהם" פוסק להלכה על-פי מה שכתוב ב"שער הכוונות", שמזה מובן, שלמרות שעניינים אלו הובאו ב"שער הכוונות", מכל מקום, כן הוא הפסק-דין להלכה בפועל.
וכמו כן בנידון דידן – שמנהג ישראל לומר "נחם" בתשעה באב בעת המנחה, היינו, שאין זה עניין השייך ליחידי סגולה בלבד, כי אם מנהג השייך לכל אחד ואחד מישראל, עד לקטן שבקטנים ופשוט שבפשוטים.
ומכיוון שכן, הרי גם ההסבר שבדבר צריך להיות מובן בפשטות לכל אחד ואחד מישראל, ואכן, מבואר הדבר בשער הכוונות באופן המובן בפשטות גם לקטן שבקטנים, וזה לשונו:
"אבל העניין יובן במה שדרשו בגמרא11 על פסוק12 מזמור לאסף אלקים באו גוים כו', והקשו – מזמור?! קינה מבעי ליה! ותירצו כי בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני-ישראל, ואז חשבו ישראל שלא תהיה תקומה למפלתם, ויכלו חס ושלום בחרב האויבים.
ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה, אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה, כי אם חס ושלום לא היה משליך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים, לא היתה תקומה לשונאי ישראל, וכמו שכתבו ז"ל כילה את חמתו ויצת אש בציון כו'".
כלומר: ב"שריפת בית אלקינו" נתגלה גודל חיבתן של ישראל אצל הקב"ה, שאפילו כאשר נמצאים בתכלית הירידה למטה מטה ביותר, עד למצב ש"מפני חטאינו" אין ברירה, כביכול, אלא לשרוף את בית-המקדש, רחמנא-ליצלן – הנה גם אז לא פוגע הדבר במציאותם של בני-ישראל, מפני גודל חיבתן של ישראל אצל הקב"ה, ולכן, גם כאשר בית-דין של מעלה פוסק שצריך להיות עניין של חימה כו' – מתבטא הדבר בנוגע ל"עצים ואבנים" בלבד, "כילה חמתו על העצים ועל האבנים", ואילו בנוגע לבני-ישראל עצמם – "חצי כלים והם אינם כלים"13, היינו, שמציאותם של בני-ישראל היא בקיום נצחי, לעד ולעולמי עולמים.
וכאמור – עניין זה נתגלה בעת שהציתו את האור בבית-המקדש, "שריפת בית אלקינו", שכן, עד אז לא היתה הירידה למטה מטה בתכלית, ובמילא לא היו יכולים לדעת כיצד יהיה המצב באם תהיה חס ושלום ירידה גדולה יותר; אמנם, כאשר היתה הירידה למטה מטה בתכלית, שהיה צורך לכלות ולשרוף את בית-המקדש רחמנא- ליצלן – או אז נתגלתה האהבה העצמית דהקב"ה לכנסת ישראל, שגם כאשר נמצאים בתכלית הירידה, מכל מקום, מציאותם קיימת לעד ולעולמי עולמים, מפני גודל חיבתן אצל הקב"ה.
ועניין זה מודגש גם בדברי הגמרא14 ש"בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובין המעורין זה בזה", היינו, שבעת החורבן היה מעמד ומצב הכרובים "כמער איש ולויות . .15 כאיש המעורה בלוויה שלו", שזה מורה על הקירוב והאחדות (דהקב"ה וכנסת ישראל) בתכלית, עד למעמד ומצב ד"והיו לבשר אחד"16.
ועל-פי זה מובן גם בנוגע ל"סילוקן של צדיקים" (שחומר הדבר הוא "כשריפת בית אלקינו") – שביחד עם העניין הבלתי רצוי שבדבר, היפך השמחה כו', יש בזה גם עניין של עילוי, נחמה ושמחה, על דרך האמור לעיל שבעת "שריפת בית אלקינו" אזי "שמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה".
כלומר: בחיצוניות ובגילוי – עניינים אלו (שריפת בית אלקינו וסילוקן של צדיקים) הם בלתי רצויים, אבל מצד אמיתית ופנימיות העניינים, הרי הכוונה בזה היא – כדי לבוא לעילוי גדול יותר, באופן של אתהפכא חשוכא לנהורא, היינו, שגם החושך עצמו יאיר, על דרך מה שכתוב17 "ולילה כיום יאיר". ועד כדי כך – שלעתיד לבוא יאמרו "אודך ה' כי אנפת בי"18. ובלשון הרמב"ם בסיום וחותם הלכות תעניות: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה", באופן נעלה יותר מהימים טובים בזמן הזה, שהרי הגילויים שלעתיד לבוא (כאשר ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים) הם באין-ערוך מהגילויים של הימים טובים בזמן הזה, ועד כדי כך, שכל המועדים בטלים לעתיד לבוא19, מפני שגילויים אלו יהיו באופן של "שרגא בטיהרא"20 ביחס לגילויים של לעתיד לבוא21.
[ולהעיר, שבזה גופא שהקשר של סילוקן של צדיקים לשריפת בית אלקינו נכתב ונתפרש בתורה שבעל-פה, רואים שישנו עניין שבחיצוניות הוא אמנם בלתי רצוי, אבל ביחד עם זה נפעל על-ידו דבר נעלה ביותר: כתיבת תורה שבעל-פה היא לכאורה דבר בלתי רצוי, שכן, "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לכותבן"22, ועד שאמרו על זה "עת לעשות לה' הפרו תורתך"23 ולאידך, דווקא על-ידי זה נפעל הקיום של תורה שבעל-פה לעד ולעולמי עולמים, "עת לעשות לה'"].
ג. אמנם, מכיוון שעילוי זה הוא מצד אמיתית ופנימיות העניינים, הרי מובן, שכדי שעניין זה יבוא גם בחיצוניות ובגילוי בעולם למטה – זקוקים ל"כלים", ובזה גופא – כלים מרובים דווקא.
והעניין בזה:
ידוע ומבואר בכמה מקומות24 ששבירת הכלים בעולם התוהו [שזהו שורש כללות עניין החורבן והגלות, כולל סילוקן של צדיקים] תכליתה וכוונתה – כדי שיוכל להיות בניין עולם התיקון, באופן של כלים מרובים דווקא, היינו, שהאורות המרובים של עולם התוהו יבואו ויתגלו בכלים המרובים של עולם התיקון.
ומזה מובן גם בענייננו – שכדי שהעילוי שבסילוקן של צדיקים יבוא בחיצוניות ובגלוי בעולם למטה, יש לעשות "כלים מרובים", שכן, זוהי מעלת עולם התיקון, כנ"ל.
ובנוגע לענייננו: ה"כלים" שעל-ידם מקבלים את העילויים שביום ההילולא, הם כל ענייני תורה ומצוותיה.
ומכיוון שכן, הרי ההוראה שלוקחים מיום ההילולא היא – שיש להוסיף בכל ענייני תורה ומצוותיה ביתר שאת וביתר עוז, עד להוספה שלמעלה מהגדר ד"שאת" ו"עוז" – למעלה מכל מדידה והגבלה, ובלשון האמור לעיל – כלים מרובים, עד לריבוי שלמעלה ממדידה והגבלה.
(משיחת שבת פרשת עקב, כ"ף במנחם-אב ה'תשד"מ; התוועדויות תשד"מ, כרך ד, עמ' 2390-2394 – בלתי מוגה)
________________________
1) סוטה יג, סע"ב.
2) זח"א קלג, א.
3) אבות פ"א מי"ז.
4) ר"ה יח, ב. וראה איכ"ר פ"א, לז.
5) איכ"ר שם.
6) שיחת ליל ט"ו באב סי"ח.
7) תענית כט, ב.
8) במקומו (עניין תשעה באב).
9) מ"ב כה, ב. ירמי' נב, ה. וראה רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ב.
10) שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ה סכ"ח - ממג"א שם סק"כ. וש"נ.
11) איכ"ר פ"ד, יד. מדרש תהלים עה"פ. יל"ש תהלים רמז תתכד. וראה פרש"י ד"ה איסתייעא - קידושין לא,ב.
12) תהלים עט, א.
13) סוטה ט, א. תנחומא נצבים א. הובא בפרש"י עה"ת האזינו לב, כג.
14) יומא נד, רע"ב.
15) מ"א ז, לו.
16) בראשית ב, כד.
17) תהלים קלט, יב.
18) ישעי' יב, א.
19) מדרש משלי פ"ט, ב. יל"ש משלי רמז תתקמד.
20) ל' חז"ל - שבת סג, א. חולין ס, ב.
21) תו"א מג"א צד, ד. קיט, ב. מאמרי אדה"ז - הנחות הר"פ עמ' קכה. ובארוכה - ד"ה להבין מארז"ל כל המועדים - תשט"ז. וראה שיחת ליל ט"ו באב ש.ז. ס"ה. וש"נ.
22) גיטין ס, ב. תמורה יד, ב.
23) תהלים קיט, קכג. וראה גיטין שם, א. תמורה שם.
24) ראה סה"מ קונטרסים ח"א קצב, א ואילך. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
