נושאים נוספים
	התקשרות 903 - כל המדורים ברצף
	כל יהודי יכול לזכות להתגלות ה'
	במלחמת בית דוד הניצחון ברור
	"שתצילני היום... מעין הרע"
	פרשת וירא
	אתה בחרתנו / ברכה על לולב / שלום-זכר
	הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

נגינת 'אתה בחרתנו' בחזרת הש"ץ

אביא בזה את לשון השיחה, עם כמה הערות בשוליים, וה' יגמור בעדנו.

בשיחת יום ב' דחג-הסוכות ה'תשכ"ג¹, אמר הרבי:

"בנוגע למנהג שנקבע לאחרונה², לנגן "אתה בחרתנו" בכל יום-טוב בחזרת הש"ץ, יש להעיר:

"א) כאשר הקהל מנגן "אתה בחרתנו" – צריך גם הש"ץ לומר (לנגן) עמהם³, שהרי הוא צריך לחזור על כל התפילה⁴ (כולל גם "אתה בחרתנו") כדי להוציא ידי-חובתו את הציבור.

"ב) כאשר מנגנים "אתה בחרתנו" בחזרת הש"ץ – אין לנגן את הבבא⁵ שבה חוזרים וכופלים התיבות, שהרי בתפילה בכלל אינו מן הראוי לחזור ולכפול תיבות (כי גם מספר התיבות שקבעו בתפילה הוא בדיוק⁶) אפילו במקום שמותר להפסיק, ועל-אחת-כמה-וכמה במקום שאסור להפסיק⁷, כבנדון-דידן, בתפילת העמידה, ולכן, יש לנגן רק את הבבא שבה אין כופלין התיבות".

ברכה על הלולב אחר נטילתו

במגן-אברהם סי' תרמ"ד הביא ממנהגים לר"א טירנא (מנהגי סוכות אות רה): "ואם לא בירך 'זמן' [-שהחיינו על הלולב] יום ראשון, מברך כל ז' מתי שיזכור". והפרי-מגדים בא"א פירש (בשם הלבוש), דהיינו בשעת נטילה דווקא. וכן הביא במשנ"ב (ס"ק ג. וע' בשעה"צ בסי' תרס"ב ס"ק ד).

ובמג"א סי' תרנ"א ס"ק יא כתב אודות ברכת המצווה: "ואם שכח לברך קודם נטילה, מברך עדיין", ובלבושי שרד שם כתב: "כיוון דעדיין צריך לנענע⁸ (וכן כתב בפרמ"ג בא"א, והובא במשנ"ב ס"ק כו). ואם כבר נענע מקצתו, צריך לעיין". ובחיי אדם (קמח,יא) חידש שיכול לברך אף לפני הנענועים דהלל, ולפני הושענות נשאר בצריך-עיון. ובבכורי יעקב (ס"ק כ) חידש עוד, שיכול לברך אף לפני הקפת הבימה בהושענות (והמשנ"ב ראה אותם ולא הביאם. ובערוך השלחן סי"ג כתב לחדש יותר – שיכול לברך כל זמן שהוא בידו כברכת המוציא, אך במשנ"ב בשעה"צ ס"ק לב דחה סברא זו).

והביא כל זה להלכה בפסקי תשובות (ס"ק י, מלבד כמה פרטים שהשלמנו), וכתב שכל זה נכון גם לעניין ברכת שהחיינו. אבל בסוף הערה 50 ציין שם לשו"ת בני דורנו (מבלי להביא את הכתוב בהם), ומהם: קנין תורה (ח"ד סי' עו ס"ק ד), שם מעדיף ע"פ דברי הא"א מבוטשאטש (מהדו"ק, שם ס"ה) לברך [הנדון שם: שהחיינו] למחרת, במקום לברך היום לפני הנענועים. וגם לשו"ת שרגא המאיר (ח"ה סי' עג ס"ק ב), שם מסיק שלא לברך שהחיינו אחרי הנטילה, וכל שכן אם כבר נענע בנטילה ורק בשביל הנענועים דהלל.

סוף דבר, איני יודע למה נקבל להלכה את חידושיהם של החיי אדם והביכורי יעקב, כשהלבושי שרד נסתפק בזה, הא"א מבוטשאטש דחאם, והמשנה ברורה השמיטם, וישנם גם פוסקים בדורנו שאינם מקבלים אותם. וספק ברכות להקל, ובפרט לדעת אדמו"ר הזקן בסידורו (ראה פסקי הסידור אות מב, אגה"ת ר"פ יא) שפסק כן אפילו בספק ספיקא.

'בן זכר' ו'שלום בן זכר'

בליל שבת שאחרי לידת בן זכר נוהגים⁹ לעשות סעודה ומשתה לקהל בבית שהתינוק שם. ולשון הרמ"א¹⁰: "נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר, נכנסים אצל התינוק לטעום שם¹¹, והוא גם-כן סעודת מצוה".

בספר "קובץ מנהגי חב"ד בענייני: הריון, לידה, ברית-מילה, פדיון הבן ולידת בת" (הוצאת קה"ת, ברוקלין תשנ"ב), לא הזכירו כלל את המנהג לערוך סעודת 'שלום זכר'. ואולי מפני שאין זה 'מנהג חב"ד' אלא 'מנהג ישראל' בכלל, ולא מצאו מה לחדש בזה למנהגנו.

אמנם יש חידוש בזה במנהגי רבותינו נשיאינו. ובזמנו כתב הרב המחבר ספר 'אוצר מנהגי חב"ד' בנושא זה:

בכל מה שנכתב לאחרונה בנושא ה'שלום זכר', לא מצאתי שעשו את האבחנה הברורה בין סעודת ה'בן זכר' שהיתה נערכת בליל ש"ק, ובין סעודת ה'שלום בן זכר' שהתקיימה ביום הש"ק.

ואלו הם המקורות לכך בכתביו של אדמו"ר הריי"צ נ"ע ובשיחותיו:

א) ביומנו של הריי"צ ('התמים' חוברת ג עמ' כט. וכן – בשינויי לשון קלים – בתחילת קונטרס 'חנוך לנער'): בשבת קודש פרשת חיי שרה [שנת תרכ"א] היה ה"בן זכר" וביום הש"ק "שלם בן זכר"... בלילה בא [הצמח-צדק] להתועדות ה"בן זכר", וכן [ביום] במסיבת ה"שלם בן זכר".

ב) בספר השיחות קיץ ה'ש"ת (עמ' 157) בהיפוך הסדר: בשנת תר"מ, בליל ש"ק ("פרייטאג צו נאכט") – "שלום זכר", ביום הש"ק – "בן זכר".

ג) ולכאורה לשון ראשון עיקר, שכך מפורש ומסודר גם בלקוטי דיבורים (עמ' 450. ובס' השיחות תרצ"ו, עמ' 48): זמני שמחת משפחה.. קשורי תנאים, נשואין, "בן זכר", "שלם בן זכר", וכו'.

ד) בספר השיחות תש"ג (עמ' 155-154) מסופר על סעודת ה"שלום בן זכר" שנערכה בשנת תק"נ, אחרי שהכריזו בצהרים שאדמו"ר הזקן מזמין את כל אנשי העיר והאורחים.

על-פי המפורש שם (באות ז) מדובר על סעודה שנערכה בליל ש"ק.

וסעודה זו – דליל ש"ק – נקראת כאן "שלום בן זכר", ואילו הסעודה שהיתה נערכת ביום הש"ק אינה נזכרת כאן כלל. וצריך-עיון.

____________________

1)    ס"ח, 'תורת מנחם – התוועדויות' כרך לה עמ' 60, בלתי מוגה.

2)    הרבי לימד את הניגון לקטע זה, בשמח"ת תשכ"א (ראה תורת מנחם כרך כט עמ' 106 הערה 1).

3)    "וצריך לאמור על-כל-פנים קצת בקול, שיוכלו לשמוע עשרה בני אדם העומדים סביבו" (משנה ברורה שבהערה הבאה. וראה שם בסי' רסח ס"ק יב כיו"ב לגבי הקטע "מגן אבות" שבברכת מעין שבע. וראה בהערה הבאה).

4)    מטעם זה, ההוראה בקשר לברכת 'מודים' של הש"ץ היא, ש"צריך לאומרו בקול כמו שאר ברכות התפילה, דלא כמנהג העולם שהש"ץ אומרו בלחש" (ספר המנהגים עמ' 12). וכ"כ במשנה ברורה סי' קכד ס"ק מא, והובא בקצות השלחן סי' כב בבדי-השלחן ס"ק כג. ולהלן בסי' עא ס"ק כו מלמד הקצות השלחן זכות על שאין הש"ץ אומר בקול מגן אבות וכן מודים דרבנן, כיוון שאין עליהם חיוב לשמוע זאת מהש"ץ. אבל לדידן שאין לנהוג כן במודים, צ"ע מדוע אין נזהרין בזה גם ב"מגן אבות" (והרי גם האמור בשו"ע אדה"ז סי' קכה ס"א אודות אמירה כולם ביחד אינו מועיל בנידו"ד. ועצ"ע אודות 'שים שלום' – רובו ככולו – שניגנו בו בעידוד הרבי, וכן משנת תשנ"ב ניגנו ב'הוא אלוקינו' בהוראה מפורשת במקום הש"ץ, ולא שמעו את הש"ץ כלל). ואכן בקונטרס 'בירורי מנהגים – שבת' (להרב שבתי שי' פרידמן, צפת תש"ע עמ' 50) מסיק מטעם זה, שיש עניין שיאמר הש"ץ בקול רם גם את ברכת 'מעין שבע'. והעיר שם הרב לוי"צ שי' ראסקין, שכאשר עבר הרבי לפני התיבה, אמר את כל הברכה ברצף ובקול, והציבור אמר את חלקו בשקט.

5)    מהלך הניגון הוא, שבבבא הראשונה אין כופלין התיבות ובשניה כופלין.

6)    ראה טור או"ח סו"ס קיג. וראה גם ב"י או"ח סנ"א (ד"ה וכתב עוד מה). ועוד. – הערת המו"ל שם. בהמשך השיחה כאן, ובמקורות שצויינו להלן בהערה הבאה מדובר על איסור הפסק. ולכאורה כל זה שייך רק לש"ץ, ולא לקהל השומע את החזרה.

7)    ראה 'שמועות וסיפורים' (תש"נ) ח"א עמ' 118. פסקי תשובות סי' נא אות וא"ו. שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' ז ס"ד ואילך.

ועפ"ז אינו מובן מה שנהגו בקביעות בבית חיינו בנוכחות הרבי (וניתן לראות זאת במראות-קודש), שהציבור מנגנים בהלל "הללו את ה' כל גויים" וכופלים תיבת "עלינו" [כיום משתדלים שלא לכפול, אבל בווידיאו נשמע ברור שכפלו], והרבי היה מעודד כדרכו את הנגינה, ולא העיר מאומה (גם אח"כ). ולכאורה גם בהלל יש מספר קבוע של תיבות, ועכ"פ – מצד הפסק.

8)    לעצם ענין הנענועים (אף שאין זה נוגע לענייננו, כי יכול להיחשב "עובר לעשייתן" גם אם אינו אלא שיירי מצוה), הנה בדברי נחמיה (השלמה לסי' תרנ"א, סי"ח. נדפס בסוף שו"ע אדה"ז, במהדורה הישנה חלק ג-ד עמ' 1368, ובחדשה ח"ד עמ' תפג) כתב שעיקר מצות ד' מינים הוא הנטילה בלבד, שיטלן ויגביהן ממקומן, "ומכל מקום, מצוה כהלכתה מדברי סופרים שינענעם בשעת נטילה לכל צד ע"ד שיתבאר", וזה כמובא בס' חיים וברכה (סי' ריא) בשם הרא"ש, היראים והאבודרהם, וכ"כ בשלטי הגיבורים ובלבוש, שאין הנענועים אלא מצוה דרבנן (ובס' ארבעת המינים השלם עמ' תעב ציין לפרמ"ג סי' תרנ"א בא"א ס"ק כב שדן בזה), ודלא כדעת החתם סופר בחידושיו לפ' לולב הגזול (מב,א) שדן לומר שעכ"פ נענוע כלשהו הוא מה"ת, הלכה למשה מסיני.

9)    שו"ת תרומת הדשן ח"א סימן רסט, ע"פ תוס' בבא-קמא פ,א ד"ה ישוע הבן בשם רבינו תם, וכן הוזכרה סעודה זו בארחות חיים הלכות מילה (קרוב לסופו) "ונהגו בכל מקומותינו... וקורא אותן לאכול ולשתות ולשמוח עמו כדי שיברכוהו... וגם מתקבצים כל הקהל זקנים ונשים וטף בליל השבת ובליל שמיני...", עיי"ש.

10)  יו"ד סי' רסה סי"ב.

11)  וכבר הקשה בערוך השלחן שם סעיף לז, שפתח בסעודה וסיים בטעימה. ובס' אוצר הברית (מהדורת תשנ"ג עמ' קכח הערה יב) כתב שלכאורה נראה דוודאי צריך לעשות סעודה בבית היולדת, וסעודה זו נחשבת לכמה דעות סעודת מצוה, ובסוף הסעודה יבואו כל הקהל להשתתף, ולהם סגי בטעימה.