הילד הצעיר עמד ליד מיטתו של אביו. הוא כבר הבין את חומרת המצב. "בעריש יקירי", פנה אליו האב, "לצערי אני נפרד ממך. אתה יודע שנאלצנו למכור את חפצי הבית, כדי להתקיים, אולם על דבר אחד שמרתי מכל משמר: חנוכיית הכסף שעברה בירושה מדור לדור. את החנוכייה הזאת אני מוריש לך".
קולו של האב נחלש ועיניו נעצמו, ואז פקח את עיניו ואמר: "אנא, בעריש, שמור על החנוכייה כעל בבת-עינך. גם אם תדע קשיים אל תמכור אותה לעולם. זכות החנוכייה תגן עליך".
עיניו של האב נעצמו וליבו נדם. אלה היו מילותיו האחרונות.
עד לא-מכבר היו הוריו של בעריש מעשירי העיירה סֶרנטֶש שבהונגריה. לאחר זמן התהפך עליהם הגלגל והם ירדו מנכסיהם. כוחותיה של האם לא עמדו לה. בן שמונה היה בעריש במות אימו. שנתיים לאחר מכן נפטר גם האב, ובעריש נותר בודד בעולם.
שכן אסף את בעריש אל ביתו. הוא ורעייתו השקיעו מאמצים רבים בחינוכו, אולם ראשו של הנער לא היה בלימודים. כשראו זאת מאמציו, הציעו לו להיות עוזר נגר.
הנער התלהב. למחרת החל את עבודתו, לצידו של חיים הנגר. בתוך זמן קצר הפתיע את הכול בכישרונותיו הברוכים. חלפו השנים וחיים הנגר החליט לעזוב את העסק. הוא מכר את הנגרייה לבעריש, וזה עשה חיל והצליח.
עם הגיעו לפרקו התחתן בעריש עם בת-טובים מהעיירה טֶגלַש. הוא סגר את הנגרייה ועבר להתגורר ליד חותנו. הוא קיווה לפתוח שם נגרייה, אך בעיירה פעלה נגרייה משובחת ולא היה מקום להתחרות בה.
בתקופה הראשונה שלאחר נישואיהם התקיימו בעריש ומשפחתו הצעירה מהכסף שחסך, אך כשהצטמצמו החסכונות החליט לחזור אל עיירת מולדתו ולנסות להקים מחדש את הנגרייה שלו. בעת פרידתו מאשתו אמר לה: "שימי ליבך לחנוכיית הכסף ושמרי עליה מכל משמר".
בהגיעו לסֶרנטֶש התברר לו שנגר אחר תפס את מקומו. בעריש נאלץ לקחת את מקל הנדודים ולעבור מעיירה לעיירה. למרבה האכזבה לא מצא מקום מתאים לפתיחת נגרייה, וכך הוסיף לנדוד עד שהגיע לצרפת. גם שם לא מצא פרנסה.
הייאוש הטיל אותו אל 'הטיפה המרה'. במהרה נעשה מכור לשתייה. ביום היה שותה לשוכרה, ובלילה היה צונח באכסניית העניים.
יום אחד הוצעה לבעריש עבודת מלצרות בפונדק. הוא תפס את המשרה בשתי ידיים והחל לעבוד שם. בינתיים חלה בו הידרדרות רוחנית גדולה, והוא נטש את אורח-החיים היהודי והתרועע עם גויים.
בתחילת הנדודים הקפיד בעריש לשלוח מכתבים למשפחתו. עם השנים שכח לגמרי את רעייתו הצעירה ואת ילדיו הרכים. האישה ישבה בבית אביה, בוכה ללא הפוגה. כל אורח שנקלע לעיירה הייתה חוקרת, אולם איש לא ידע דבר על בעריש שלה.
יום אחד בא לביקור בטֶגלַש הצדיק רבי יחזקאל משִינָווה. אחד משכניה של העגונה שטח לפני הצדיק את צרתה. נאנח הצדיק והושיט לאיש חבילת שִטרות כסף, בעבור האישה.
כשראתה האישה את צרור הכסף, פרצה בבכי סוער. היא רצה אל הצדיק ובמר ליבה צעקה: "וכי כסף יוכל להיות תחליף לבעל ולאב?! רוצה אני את בעלי בבית".
פני הצדיק הרצינו. הוא פנה אל האישה ואמר: "הלוא יש בביתך חנוכייה עתיקה. בחנוכה הקרוב הדליקו נרות בחנוכייה הזאת, ובערב השמיני הקפידו שידלקו בה הנרות כל הלילה. עִמדו על המשמר שהנרות לא יכבו, והדליקו אותם שוב כשייתם השמן".
בעריש המשיך בחייו. ערב אחד ירד למרתף הפונדק, להביא משקה לאורחים. ברדתו במדרגות חש לפיתה חזקה בכתפו. מבוהל הסתובב לאחוריו ונחרד לראות מולו יהודי זקן, הפונה אליו במבט מאיים: "כיצד אינך מתבייש להשאיר את אשתך לבד?! חזור לביתך מיד".
חיוור כסיד ורועד כולו עלה בעריש למעלה, בלי המשקה. כשסיפר את הדברים לבעל-הבית, לגלג עליו האיש. כעבור כמה ימים שוב ירד בעריש למרתף, ופתאום שוב אחז בו הזקן המסתורי. הפעם היו דבריו מאיימים יותר. האיש הִתרה בו כי אם לא ישוב מיד לביתו, רע ומר יהיה גורלו.
בעריש צנח מתעלף, וכך מצא אותו בעל-הבית כשירד לחפש אחריו. הרופאים גזרו עליו מנוחה, ובעריש, שהיה נחוש לחזור לביתו, הודיע לבעל-הבית כי הוא יוצא לנפוש מחוץ לעיר.
בעריש בא לטגלש בשעת לילה מאוחרת, בגשם סוחף. כל רחובות העיירה היו חשוכים. בשום אופן לא הצליח לזהות את ביתו. פתאום הבחין בנצנוץ של אור באחד הבתים. בעריש התקדם לעבר הבית, דפק בדלת והמתין.
כשנפתחה הדלת, פנה לעבר התנור הבוער, כדי להתחמם, ואז ראה את מקור האור – זו הייתה חנוכיית הכסף שירש מאביו. כעבור רגע נפגשו עיניו בעיני אשתו והוא זעק בקול מר: "הוי, אשתי היקרה, התסלחי לי?!".
זמן רב לא יכלו השניים להוציא מילה מפיהם. כאשר התאוששו שאל בעריש את אשתו מדוע נרות החנוכייה דולקים בשעה מאוחרת כל-כך, וזו סיפרה לו על הוראתו המופלאה של הצדיק משינָווה.
בעריש החליט לנסוע אל הצדיק, וכשראה אותו קפא: "הלוא זה האיש שהזהיר אותי במרתף והורה לי לשוב לביתי", מלמל. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
