נושאים נוספים
	התקשרות 913 - כל המדורים ברצף
	'עבודת פרך' רוחנית במקום שעבוד גשמי
	חושך הגלות הוא הראיה שתיכף באים לאור הגאולה
	בעקבותיו של אדמו"ר הזקן
	פרשת וארא
	וידוי בתפילה
	הלכות ומנהגי חב"ד

על אף תשובתו של הקב"ה לשאלת משה רבנו "למה הרעות לעם הזה", עדיין יש מקום להוסיף ולשאול שאלה זו * מכיוון שהשעבוד בגלות הכרחי כהכנה לגילויים לעתיד לבוא, אפשר להחליפו בעבודה שהיא אמנם קלה, אך קשה ליישום בדור עקבתא דמשיחא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התחלת¹ פרשתנו היא בהמשך לפרשה שלפני כן (פרשת שמות), שסיומה² בקושיית משה רבינו להקב"ה:"למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני", ובהמשך לזה באה תשובתו של הקב"ה למשה בהתחלת פרשתנו³: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני הוי', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו' לכן אמור לבני-ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגו' וידעתם כי אני הוי'".

וההסברה בתוכן תשובתו של הקב"ה – כמבואר בתורה-אור⁴ שהגילוי אל האבות היה רק "בא-ל שד-י", ואילו שם הוי' לא נתגלה לאבות, ורק במתן-תורה נתחדש גילוי שם הוי', וכדי שיוכל להיות גילוי שם הוי' במתן תורה, הוצרכה להיות ההכנה של גלות מצרים, שזהו עניין "הרעות לעם הזה".

ומסיים⁵, שזהו גם הטעם לאריכות גלות האחרון – בתור הכנה לגילויים שלעתיד-לבוא, שאז יהיה גילוי פנימיות התורה, טעמי תורה.

ב. והנה, כיוון שהקושיה "למה הרעות גו'" נכתבה בתורה, וכל עניין בתורה הוא אמיתי ונצחי, הרי, גם לאחרי התירוץ "וארא גו'", יש מקום לטענה "למה הרעות".

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם (בהתוועדות של חג השבועות⁶) אודות הקושיה בדרושי חסידות⁷ למה לא קבעו שמחת-תורה בחג השבועות להיותו "זמן מתן תורתנו", שכיוון שקושיה זו נכתבה בתורה (תורת החסידות), הרי גם לאחרי התירוץ יש עדיין נתינת מקום לומר ששמחת-תורה תהיה בחג השבועות.

וההסברה בזה (שגם לאחרי התירוץ שיש הכרח בגלות מצרים בשביל ההכנה למתן-תורה עדיין יש מקום לקושיה "למה הרעות"):

מבואר בתורה-אור⁸ שכל פרטי השיעבוד בגלות מצרים, "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה גו' בפרך"⁹, ישנם גם ברוחניות: "וימררו את חייהם היא התורה כי היא חיינו, בעבודה קשה – דא קושיה, בחומר – דא קל-וחומר, ובכל עבודה בשדה – דא ברייתא, ובלבנים – דא ליבון הלכתא"¹⁰.

ולכן, אף שיש הכרח בשיעבוד הגלות בשביל ההכנה למתן-תורה, נשארת הקושיה "למה הרעות", כיוון שיש אפשרות להחליף זה לשיעבוד רוחני בלימוד התורה, ועל-דרך זה בנוגע לאריכות וקושי הגלות האחרון, שאף שיש הכרח בזה בשביל הגילויים שלעתיד-לבוא, מכל-מקום, יכולים להחליף זה בשיעבוד רוחני בלימוד התורה.

ג. ויש להוסיף, שכשם שהדברים אמורים בנוגע לכללות הגלות, כן הוא גם בנוגע לעניינים פרטיים בגלות, כמו יגיעת וטירדת הפרנסה (שבזה הוא עיקר עניין הגלות¹¹), שיכולים להחליף זאת ביגיעה וטרדה בתורה.

ולהעיר גם ממאמר רז"ל¹² "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" – "עול" מוכרח להיות, כיוון ש"אדם לעמל יולד"¹³, אבל הברירה בידו לקבל על עצמו (על-פי תורה) "עול מלכות ועול דרך ארץ", או לקבל על עצמו "עול תורה", שאז "מעביריןממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".

ובפרטיות יותר:

עיקר טירדת הפרנסה היא מצד ריבוי המחשבות שבלב איש שמבלבלים אותו ביותר עד שאינו יודע איך לעשות, כך או כך¹⁴. וכאמור, יכולים להחליף זה ביגיעה וטירדה בתורה – להיות טרוד ביותר בגלל ריבוי הסברות שנופלים לו [מצד כוח הבינה, כמאמר¹⁵ "בינה ציירא ציורים", שמציירת ציורים שונים בנקודת ההשכלה]¹⁶, סברא לכאן ולסברא לכאן, שאינו יכול להכריע ביניהם, וכדי שיוכל להכריע ביניהם [על-ידי כוח הדעת שהוא המכריע¹⁷] יש צורך ביגיעה גדולה ביותר, "אינון דדחקין למילה דחוכמתא"¹⁸, שעל-ידי זה דווקא באים למסקנה האמיתית (כמבואר בחסידות¹⁹).

- הגאון הרגצ'ובי אמר פעם שיום השבת הוא היום הכי קשה אצלו מכל ימי השבוע, כי, בשאר ימי השבוע, כשנעשית אצלו תוקף נביעת השכל ונופלים לו סברות לכאן וסברות לכאן, יש לו עצה להגביל את תוקף נביעת השכל על-ידי פעולת הכתיבה, ואז נקל יותר להכריע, מה-שאין-כן ביום השבת (שלא קיימת עצה זו), צריך להתייגע ביותר עד שיוכל להכריע בין ריבוי הסברות.

ועל-דרך זה מסופר²⁰ אודות אדמו"ר האמצעי שבעת אמירת חסידות היה אומר לפעמים "שא שא",

[אף שבוודאי לא היה צורך להשקיט את הקהל, שכן, בשעה שאדמו"ר האמצעי היה אומר חסידות שרר שקט מוחלט, עד כדי כך, שבין כל הקהל הגדול שהיה נוכח בעת אמירת חסידות לא נשמע אפילו קול שיעול, כיחה וניעה כו' (גם אצל אלה שהיו רגילים להשתעל מצד מצב בריאותם); הקול היחידי שנשמע היה קול המאמר-חסידות, שחדר את כולם ("עס האט אלעמען דורכגענומען"), הן אלה שהבינו את המאמר והן אלה שלא הבינו את המאמר.

– פעם ביקר בליובאוויטש ה"אינספעקטאר" הייבנטאל, ועבר סמוך לחצירו של אדמו"ר האמצעי בעת אמירת חסידות, ובראותו את ריבוי האנשים העומדים בשקט מוחלט וללא תנועה כו', התפלא מאוד על היכולת לרתק ("נעמען") אנשים רבים כל כך],

והסביר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאמירת "שא שא" היתה כדי להשקיט את תוקף נביעת המוחין, אשר לאחרי הבנת העניין היתוסף מיד עומק חדש בעניין שמביא סברה הופכית, כלשון הרגיל במאמרי אדמו"ר האמצעי: "דלא כנ"ל".

ד. והנה, מהעניינים העיקריים בשיעבוד מצרים (שעל-ידי זה זכו למתן-תורה, ודוגמתו בשיעבוד בגלות האחרון שעל-ידי זה זוכים לגילויים דלעתיד) הוא "עבודת פרך".

ומהפירושים בזה – "שהיו מחליפין . . מלאכת נשים לאנשים", "וזו היא קשה שלא היו רגילין בכך"²¹. כלומר, אף-על-פי שבנוגע למלאכה כשלעצמה מלאכת נשים קלה ממלאכת אנשים, שהרי "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש"²², מכל-מקום, כיוון שלא היו רגילין בה, הרי זו עבודה קשה ביותר, עבודת פרך.

ומזה מובן, גם בנוגע לעבודת פרך ברוחניות (כתחליף לעבודת פרך בגשמיות, כנ"ל סעיף ב') – שהעיקר בזה שהעבודה בתורה ומצוות תהיה יותר מרגילותו, גם אם העבודה כשלעצמה היא קלה, דבר קטן (א קלייניקייט"), כי בגלל הצורך לשנות את רגילותו, הרי זה חשיב עבודה קשה, עבודת פרך.

וכמבואר בתניא²³ בפירוש דברי הגמרא²⁴ ש"עובד אלוקים"²⁵ הוא מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ו"לא עבדו"²⁴ הוא מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד – "משום שבימיהם היתה הרגילות לישנות כל פרק מאה פעמים . . ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתירה על הרגילות שהורגל בה מנעוריו, שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עוז להיות נקרא עובד אלוקים".

ויש לומר, שמאה פעמים מורה על שלימות העבודה בעשר כוחות הנפש כפי שכלולים מעשר, ועל-ידי הפעם המאה ואחת מגיעים בבחינת היחידה שבנפש, שעניינה למעלה הוא בחינת הכתר²⁶ .

ה. ולהוסיף, שלא זו בלבד שעבודת פרך היא על-ידי שינוי הרגילות אפילו בדבר קטן, ובשביל זה נקרא עובד אלוקים, אלא יתירה מזה, שכל זה הוא גם כאשר שינוי הרגילות בדבר קטן אינו אלא באופן של כפייה בעל כורחו, ואילו בפנימיותו נשאר ברגילותו הקודמת.

ועל-פי זה יש לבאר הטעם שרבינו הזקן מביא בתניא גם את המשל שבגמרא "משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד-עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם" – שלכאורה מספיק היה להביא את דברי הגמרא במעלת השונה פרקו מאה פעמים ואחד, ומהו הצורך להוסיף גם ה"משל משוק של חמרים"?

ועל כן צריך לומר, שגם ה"משל משוק של חמרים" נוגע להבנת עניין מעלת שינוי הרגילות המבואר בתניא.

ויובן זה בהקדם הידוע שמשל שבתורה מכוון ומתאים בכל הפרטים לנמשל, כי מכיוון שהמשל נשתלשל מהנמשל, מוכרחים להתאים כל הפרטים.

ויש לבאר זה על-פי תורת הבעל-שם-טוב²⁷ על הפסוק²⁸ "כי תראה חמור שונאך", ש"חמור" קאי על הגוף, וצריך להיות "עזוב תעזוב עמו", היינו, שלא להסתפק בעבודה השייכת לנשמה בלבד, אלא לברר גם את הגוף.

ושני אופנים בזה:

א) לפעול על הגוף שיחדל להיות חמור ("ער זאל ווערן אויס חמור"), ולהביאו לדרגת "מדבר" – שזהו עניין אתהפכא.

– ידוע הסיפור²⁹ שבשעה שרבינו הזקן עמד לנסוע ממעזריטש לביתו, והרה"ק ר' אברהם המלאך (בנו של המגיד) הלך ללוותו. פנה ר' אברהם המלאך לעגלון ואמר לו: יש להצליף בסוסים ("מ'דארף שמייסן די פערד") שיחדלו להיות סוסים ("זיי זאלן ווערן אויס פערד"), ונוסח אחר: שהסוסים ידעו שהם סוסים ("די פערד זאלן וויסן אז זיי זיינען פערד"). וכששמע רבינו הזקן את דברי המלאך, אמר, שהיתוספה אצלו דרך בעבודת ה', ובגלל זה דחה את נסיעתו, ונשאר עוד משך זמן במעזריטש. -

ב) גם כשהגוף נשאר במהותו כמו שהוא מצד עצמו, "חמור", הרי הוא כופה אותו ומשנה את רגילותו – שזהו עניין אתכפיא.

וגם על-ידי שינוי הרגילות באופן של אתכפיא בלבד נקרא עובד אלוקים – כמרומז בפרטי ה"משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד-עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם":

החמור – אינו שלו, שהרי לא קנה את החמור, כי אם לקחו בשכירות ("שנשכרים") להשתמש בו, ונשאר החמור ברשות בעליו³⁰. ודוגמתו בנמשל – שהגוף ("חמור") נשאר במצבו החומרי כמו שהוא (כיוון שהעבודה עם הגוף לא נעשית באופן של אתהפכא, שיתהפך מחומריותו להיות קניינה של הנשמה).

וכשם שבמשל, אף שהחמור לא נעשה קניינו, אינו מתחשב ברגילותו לילך רק עשר פרסי, אלא עובד עמו יותר מרגילותו – כן הוא גם בנמשל, אף שהגוף נשאר במצבו החומרי כמו שהוא, כופה את חומר הגוף בעל-כורחו על-כל-פנים (אתכפיא), ועל- ידי זה נקרא "עובד אלוקים".

וטעם הדבר שגם על-ידי שינוי הרגילות באופן של כפייה בעל-כורחו נקרא עובד אלוקים –משום שפנימיות הרצון של כל אחד ואחד מישראל הוא טוב, אלא שיצרו אנסו, ובשביל זה מספיקה גם הכפייה בעל-כורחו³¹.

ו. ובזמנינו זה, עיקבתא דמשיחא, מודגש ביותר שעניין עבודת פרך ברוחניות (שעל-ידי זה זוכים לגילויים שלעתיד) נעשה על-ידי שינוי הרגילות אפילו בעבודה קלה, דבר קטן:

לא תובעים מאיתנו "גדולות" – העניינים הגדולים, בירור הניצוצים הגדולים³², נפעלו כבר על-ידי עבודתם של בני-ישראל בדורות הראשונים שהיו בדרגא נעלית יותר.

– ובלשון רש"י בהתחלת פרשתנו: "שדברתי לאבות הראשונים", דיש לומר, שכוונת רש"י בתיבת "הראשונים" (תיבה מיותרת לכאורה) היא לא רק ל"ראשונים" בזמן, אלא גם ל"ראשונים" במעלה, ומצד גודל מעלתם היו יכולים לפעול את העניינים הגדולים, בירור הניצוצים הגדולים –

ואילו בדורנו זה, דרא דעיקבתא דמשיחא, ועד לעיקבתא דעיקבתא דמשיחא [שהרי בעקב גופא ישנו ציור קומה], נשארו רק עניינים קטנים, ניצוצים קטנים³¹ שצריכים לבררם, היינו, שדורשים מאיתנו עניינים כאלה שמצד עצמם הם עניינים קלים, אלא, שעניינים קלים אלה ניתנו בזמן קשה, מצד גודל ההעלם וההסתר וחושך כפול ומכופל שבעיקבתא דמשיחא.

– עניינים שמצד עצמם הם גדולים, מי יודע אם היינו יכולים לפעול בזמן קשה כזה; ולכן השאירו לנו רק עניינים שמצד עצמם הם קלים, אלא שהעבודה בהם היא בזמן קשה.

נשארו רק עניינים קלים, "פכים קטנים" – במכל-שכן וקל-וחומר מזה שמצינו ביעקב ש"נשתייר על פכים קטנים וחזר עליהם"³³. [..]

ומבואר בזה³⁴ שיעקב היה מוכן לביאת המשיח, אלא שהתעכב הדבר בגלל "פכים קטנים";

ועל-אחת-כמה-וכמה בזמננו זה, עיקבתא דמשיחא, לאחרי ש"כלו כל הקיצין"³⁵, כולל גם הקיצין שנאמרו על כמה שנים בדורות הכי אחרונים.

- הגיע לידי ביכל-חסידות מארץ-ישראל, ובאחד המאמרים שבו נאמר "קץ" על שנת תרל"ח³⁶. ועל-דרך זה בנוגע לשנת תרס"ו, כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר³⁷ שבראש השנה תרס"ו אמר אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע שמתיירא משנה זו מפני שיש בה "קץ" (נוסף על היותה מוצאי שנת העיבור³⁸) –

ונוסף על כל הקיצין עברו גם את כל הגזירות והשמדות רחמנא-ליצלן – הרי בוודאי שהגיע כבר זמן ביאת המשיח, אלא שצריכים להשלים "פכים קטנים", היינו, עניינים כאלה שהעבודה בהם היא קלה, אלא שיש צורך בשינוי הרגילות.

(חלק מהתוועדות שבת פרשת וארא, מברכים החודש שבט ה'תשי"א, תורת-מנחם כרך ב עמ' 176-182 - בלתי מוגה)

_____________________

1)    עד סוף סעיף ה נדפס בלקוטי שיחות ח"א עמ' 115 ואילך.

2)    ה, כב.

3)    ו, ב-ז.

4)    פרשתנו נו, סע"א ואילך.

5)    שם, ד. וראה גם שם ר"פ שמות (מט,א).

6)    סה"ש תש"ב ריש עמ' 125.

7)    ראה סה"מ תרפ"ט עמ' 56; תרצ"ו עמ' 41. וש"נ.

8)    ר"פ שמות.

9)    שמות א,יד.

10)  ראה זוהר ח"א כז,א. ח"ג קנג,א (ברע"מ).

11)  ראה תו"א נח ח,ד.

12)  אבות פ"ג מ"ה.

13)  איוב ה,ז. וראה סנהדרין צט,ב.

14)  ראה המשך מים רבים תרל"ו בתחילתו.

15)  ראה זוהר ח"א כ,ב. ח"ב עג,ב ואילך. סה"מ תש"י ס"ע 15.

16)  ועד שמצד ריבוי הסברות ביותר יכול לאבד את נקודת ההשכלה, כמשל נהר גדול שמימיו זורמים במרוצה גדולה ושוטפים הכל.

17)  ראה סה"מ עת"ר עמ' קיב ואילך. תרפ"ד עמ' קלח ואילך.

18)  זח"א קל,ב.

19)  המשך תרס"ו עמ' עח ואילך. ובכ"מ.

20)  סה"ש תרצ"ז עמ' 163. וש"נ (נעתק ב"היום יום" ד אדר שני).

21)  סוטה יא,רע"ב ובפרש"י.

22)  יבמות סה,ב.

23)  פרק טו.

24)  חגיגה ט,ב.

25)  מלאכי ג,יח.

26)  ראה לקו"ת פ' ראה כב,ג. וש"נ.

27)  כש"ט הוספות סט"ז. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

28)  משפטים כג,ה.

29)  לקו"ד ח"א ל,א.

30)  ויתירה מזה - שגם בנוגע להשתמשות בחמור (להוליכו או לשאת משאותיו) לא נכנס לרשותו להתחייב באחריותו אם ימות החמור מטורח ההליכה או המשא (מתה מחמת מלאכה).

31)  ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.

32)  ראה תו"א וישב כז,ד.

33)  חולין צא,סע"א. הובא בפרש"י עה"ת וישלח לב,כה.

34)  ראה תו"א ר"פ וישלח. תו"ח ס"פ וישלח.

35)  סנהדרין צז,ב.

36)  ראה מגדל-עוז (כפ"ח תש"מ) עמ' תצט ואילך. וש"נ.

37)  בהוספות לסה"מ תרס"ו בסופן - קה"ת, תנש"א, עמ' תרפח. וראה מגדל-עוז שם עמ' תצא ואילך. וש"נ.

38)  ראה סה"מ תרצ"ז עמ' 157. וש"נ.