נושאים נוספים
	התקשרות 914 - כל המדורים ברצף
	נשמות כלליות נמצאות גם עכשיו בעלמא דין
	נתינת הכוח ליציאה מהגלות
	הוצאה לאור של ענייני חב"ד בשנת הק"ן
	פרשת בא
	ובא השמש וזרח השמש
	הלכות ומנהגי חב"ד

 גיליון 914, ערב שבת-קודש פרשת בא, ג' בשבט ה'תשע"ב (27.01.2012)

  דבר מלכות

נשמות כלליות נמצאות גם עכשיו בעלמא דין

מדוע עושים התוועדות ביום הילולא של צדיקים * מה אפשר ללמוד מהנאמר בפרשה על הפיכת המים המרים למתוקים * רק בחיבור וגילוי פנימיות התורה עם תורת הנגלה מתגלה עניינו של "עץ החיים" שעל-ידו "וחי לעולם" * רועי ישראל לא ייפרדו מעל צאן מרעיתם, אולם התנאי לכך הוא – התקשרות כראוי, ולא די בהקשה על הדלת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנם¹ אלו ששואלים קושיות על הסדר של עריכת התוועדות ביום ההילולא:

איתא בגמרא² והובא גם בשולחן-ערוך³ שצריך להתענות ביום זה, וכמו כן מצינו⁴ שבכמה קהילות מתענים בשבעה באדר, לפי שבו היתה הסתלקותו של משה רבינו, רוען של ישראל.

והרי הנהגה זו היא תנועה הפכית מעריכת התוועדות?

ב. בכלל, כאשר שואלים קושיא, יכול להיות בזה שני אופנים:

יש אופן שכאשר שואלים קושיא ולא משיבים תירוץ – אזי משתנה העניין. אבל ישנו אופן שגם כאשר שואלים קושיא אזי דבר ברור שכן הוא אמיתית העניין, אלא מאי, כיון שהעדר הבנת העניין מפריעה לו, רצונו לגלות את טעם הדבר, ולכן שואל את הקושיא. והיה אם יגלה את הטעם – מה טוב, ואפילו אם לאו – הרי זה סימן שאצלו ישנו חסרון הידיעה, ועל-פי דין⁵, חסרון הידיעה אינו נוגע בעניין עצמו.

ומצינו על דרך זה גם בש"ס – כידוע בכללי הש"ס⁶ החילוק בין הלשונות "תיובתא" ו"קשיא", שהלשון "תיובתא" פירושו שמצד הקושיא נעשה הדבר מופרך ובמילא משתנית ההלכה, מה שאין כן כאשר נאמר הלשון "קשיא" – אזי נשאר הדין כמו שהוא, אף-על-פי שבגמרא לא נאמר תירוץ על הקושיא.

ובנוגע לענייננו – תלוי הדבר במקור שממנו נובעת דעה זו או מנהג זה, ובהתאם לכך יש להתייחס לקושיות שלנו:

כאשר אנו יודעים שמקורו של מנהג זה (לערוך התוועדות ביום ההילולא) הוא מראשונים וקדמונים, עד לזמנו של רשב"י,

– כידוע⁷ שיום הסתלקותו, ל"ג בעומר, נקבע ליום חגיגה והתוועדות בכמה וכמה קהילות בישראל, ועל אחת כמה וכמה במקומות הסמוכים אליו, בארץ-ישראל,

וכמו כן בזמנים שלאחרי זה, כפי שמביא רש"י⁸: "ריגלי דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב שם ישיבה", שאין זו התנועה של תענית ותפלה –

הרי דבר פשוט הוא שהעניין נשאר כמו שהוא; השאלה היא רק אם יוכלו למצוא היתר, שאז ודאי טוב, ואם לאו, הרי זה סימן שעדיין לא היה עניין "יגעת" כדבעי, ובמילא אין זה פלא למה עדיין לא היה עניין "מצאת"⁹ עד כדי כך שיוכלו גם לתרץ עניין זה.

ג. ויש לבאר כללות החילוק שבין יום ההסתלקות של משה רבינו, שבעה באדר, שנקבע ליום תענית, ובין יום ההסתלקות של רשב"י, ל"ג בעומר, שנקבע ליום שאין אומרים בו תחנון¹⁰, יום התוועדות ושמחה – על-פי המבואר בכמה מקומות¹¹:

משה רבינו – השתדל בכל האופנים והעניינים שיישאר בעלמא דין, עד שהקב"ה הוצרך לומר לו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"¹², "שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר"¹³; עד כדי כך גדלו ההפצרות והוויכוחים ("די גאַנצע דינגעניש") של משה רבינו שלא רצה להסתלק מן העולם, כמסופר בספרי¹⁴, ובאריכות יותר ב"מדרש פטירת משה"¹⁵, ובילקוט שמעוני בכמה וכמה מקומות¹⁶.

ובהתאם לזה, נקבע גם יום הסתלקותו – מתאים לרצונו – ליום תענית.

ואילו אצל רשב"י היתה תנועה הפכית – כמסופר באדרא זוטא¹⁷ שבעת ההסתלקות היה בפנים צהובות, ונסתלק מעלמא דין באמרו את הפסוק¹⁸ "חיים עד העולם" – אף-על-פי ש"חיים" הוא היפך עניין ההסתלקות כפי שהוא כפשוטו.

ולכן, נקבע אחר-כך יום זה בישראל ליום שמחה. ועד כדי כך, שמסופר¹⁹ אודות ר' אברהם הלוי שהיה אומר תפלת "נחם" בכל יום, ולא הזיק לו, וכשאמר תפלת "נחם" ביום ההסתלקות של רשב"י, יום שמחתו, הזיקה לו הקפידא של רשב"י על זה.

ומזה מובן עד כמה היה רצונו של רשב"י שיום הסתלקותו יהיה יום התוועדות ושמחה, והיינו, שיומשך בעולם (לא עניין של דינין, שזהו כללות עניין התענית שפועל "מיעוט חלבי ודמי"²⁰, אלא) תנועה של שמחה, ועל-ידי זה יפעלו את כל העניינים.

ד. טעם פנימיות האמור – יש לומר בדרך אפשר:

ענינו של רשב"י היה לחבר פנימיות התורה עם נגלה דתורה²¹, ומצד פנימיות התורה מתבטל העניין הלא טוב שישנו בהסתלקות.

והעניין בזה:

סיבת עניין המיתה היא – בפשטות – מצד חטא עץ הדעת, כמו שכתוב²² "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", שלכן נקנסה מיתה לו ולזרעו על כל הדורות.

ומזה מובן שעניין זה פגע רק היכן שמגיע "עץ הדעת"; מה שאין כן כאשר מדובר אודות "עץ החיים", שאפילו לאחרי חטא עץ-הדעת נאמר²³ "ועתה פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים וחי לעולם" (אלא שאז היה זה בלתי רצוי, כי, לאחר החטא, "כשיהיה הוא חי לעולם אזי גם הרע שבו יהיה לו קיום לעולם, וזהו היפך הכוונה כו'"²⁴), היינו, שפעולת עץ החיים היא (לא רק לפני החטא, אלא) אפילו לאחרי החטא יש בכוחו להמשיך חיים נצחיים בנברא הגשמי כמו שהיה לפני החטא.

והנה, פנימיות התורה נקראת ברעיא מהימנא²⁵ בשם "אילנא דחיי", "עץ החיים", וענינה הוא לפעול שיהיה "וחי לעולם", היינו, להמשיך חיים אפילו במקומות אלו שיש בהם עניין "עץ הדעת" – לא באופן בלתי-רצוי ח"ו, אלא באופן ש"עץ החיים" מהפך את "עץ הדעת",

– על-דרך מה שכתוב בפרשת השבוע²⁶: "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם גו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים", ואיתא בזהר²⁷ "אין עץ אלא תורה דכתיב²⁸ עץ חיים גו'", והיינו, שפעולת עץ החיים היא (לא רק שהוא בעצמו מתוק, אלא) שאפילו ב"מים המרים" נעשה "וימתקו המים".

וזהו עניין פנימיות התורה שנקראת "אילנא דחיי" – שנעשה "וימתקו המים" אפילו במקום כזה שתחילה לא היו יכולים לשתות.

ולכן, כאשר מדובר אודות רשב"י שגילה פנימיות התורה וחיבר אותה עם נגלה דתורה,

– כידוע²⁹ שעניין זה התחיל על-ידי רשב"י, ובזה היתה גדלותו לגבי כל חבריו. בנוגע לנגלה דתורה, הכלל הוא ר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה³⁰; אבל בנסתר דתורה היה רשב"י ה"צינור", ועד שרבי עקיבא אמר לו "דייך שאני ובוראך מכירין כחך"³¹ –

תחילה בדיבור, ולאחרי כן, במשך הזמן, נמשך גם בכתב ובדפוס, ועד לאופן של הפצת המעיינות חוצה,

אזי הסתלקותו אינה עניין של מיתה, אלא פועלת "וימתקו המים" גם במקום המיתה, כיון שענינו הוא להמשיך "חיים עד העולם".

ה. וכן הוא אצל הצדיקים המגלים פנימיות התורה:

כיון שעניינם היה להמשיך ולגלות פנימיות התורה בנגלה דתורה, ומנגלה דתורה יומשך בחיי היום-יומיים, כך שבאופן ההנהגה במחשבה דיבור ומעשה יהיה ניכר שמדובר אודות יהודי הקשור עם פנימיות התורה, "אילנא דחיי" –

הנה גם בנוגע אליהם נקבע המנהג בכל-מקום שיום הסתלקותם יהיה עניין של "חיים עד העולם", היינו, להמשיך תוספת חיים בכל העניינים, אפילו בענייני העולם,

ובאופן שההמשכה תהיה לא מתוך תנועה של "מיעוט חלבי ודמי", אלא כתורת הבעל שם טוב³² על הפסוק³³ "כי תראה חמור שונאך וגו'", שאף-על-פי שה"חומר" הוא ה"שונא" של הנשמה, מכל-מקום צריך להיות "עזוב תעזוב עמו", היינו, לעבוד את ה' לא על-ידי סיגופים ותעניות, אלא דווקא על-ידי הגוף וכוחותיו, ובשמחה.

וזהו אחד הטעמים למנהג לערוך "יום הילולא" – שמחה – ביום ההסתלקות של הנשיאים הקשורים עם פנימיות התורה.

והכוונה אחת היא – להמשיך תוספת חיות ותוספת אומץ בכל העניינים של תורה ומצוות, ואחר כך יומשך גם בענייני הרשות, הן בתנועה של "קדש עצמך במותר לך"³⁴, ועוד יותר בתנועה של "בכל דרכיך דעהו"³⁵, שבאכילתו ובשתייתו ובכל ענייניו תהיה עבודת ה' מתוך שמחה.

[ציוה לנגן ניגון שמחה, אחר-כך הניגון "ממצרים גאלתנו", ואחר-כך ניגון הבינוני].

* * *

ו. [...] ישנם כאלה שפוחדים שלאחרי ההסתלקות נעשה "במתים חפשי"³⁶, אבל, האמת היא שלא על כולם נאמר "במתים חפשי", כמבואר בספר חסידים³⁷ שצדיקים שנקראים חיים אפילו במיתתם³⁸ אינם כשאר המתים (ככל אדם³⁹) שהם חפשי מן המצוות, אלא גם לאחרי ההסתלקות יש להם כל החיובים כמו שהיו מקודם.

ועל-פי זה יש לבאר מה שכתוב בגמרא⁴⁰ שלאחרי הסתלקותו של רבינו הקדוש היה בא לביתו בכל ערב שבת לקידוש היום, ובספר חסידים³⁷ מוסיף שהיה "פוטר את הרבים (בני הבית) ידי חובתן בקידוש היום" (אף שמי שאינו מחוייב בקידוש היום אינו יכול להוציא ידי-חובה את החייבים⁴¹) – כיון שרבינו הקדוש אינו בכלל שאר המתים שהם חפשי מן המצוות, אלא יש עליו חיוב קידוש היום (וכל שאר החיובים) כמקודם.

ועל-פי זה מובן גם הסיפור שמובא בעמק המלך⁴² שצירפו את אברהם אבינו כעשירי למניין – כיון שאינו בכלל שאר המתים שהם חפשי מן המצוות.

וההסברה בזה – שאצל נשמות כלליות, אשר, כל עניינם במשך כל ימי חייהם היה שמסרו עצמם לגמרי עבור תלמידיהם ומקושריהם וכלל-ישראל, אין שום סיבה צדדית שתוכל להפרידם מעניינם העיקרי, כך, שגם עכשיו לא ייפרדו מעל צאן מרעיתם⁴³ – שנמצאים גם עכשיו בעלמא דין וחייבים בכל עניני התורה ומצוות – לעזור ולסייע להם בכל ענייניהם, כאמור, לפטור את הרבים, ולא שייך אצלם עניין "חפשי", אלא הם חייבים בכל העניינים כמקודם, ואדרבה, ביתר שאת, כיון שנתבטלו הגבלות הגוף⁴⁴ (וכדאיתא בתניא⁴⁵ שאפילו צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים הרי הוא יש מי שאוהב, מה שאין כן לאחרי שמתבטלים הגבלות הגוף).

ז. [...] כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר לי שאף פעם לא נשאר בפשיטת רגל ("באַנקראָט") ח"ו, והיה נאמן ובטוח בתשלום כל התחייבויותיו, וכיון שכן, בודאי שימלא את כל ברכותיו.

הרבי מצדו – כיון שהבטיח, בודאי ביכולתו לקיים, שאם לא כן לא היה מבטיח. אבל, ישנו תנאי בדבר – ההתקשרות אל הרבי, והאמונה שגם עכשיו יכול למלא ובודאי ימלא את ברכותיו.

כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר פעם אודות מחשבות זרות בתפלה, שזהו כמשל אדם שמקיש על דלתו של המלך, וכשהמלך בא ופותח לו את הדלת, מסתלק והולך לדרכו, ודוגמתו בנמשל, כמאמר רז"ל⁴⁶ "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר-כך יתפלל", שההכנה של סידור שבחו של מקום היא בדוגמת ההקשה על דלתו של המלך, והתפלה עצמה היא העת רצון שהמלך פותח את הדלת, וכשחושב מחשבות זרות בתפלה, הרי זה כמו שמסתלק והולך לדרכו בה בשעה שהמלך פותח לו את הדלת⁴⁷.

ובנוגע לענייננו: לאחרי שכולנו טבלנו היום במקוה, והתאספנו להתוועדות, בהתאם לרצונו של הרבי, ולא עוד אלא שההתוועדות עצמה היא בין ד' הכתלים של הרבי – הרי זה כמו שהקשנו על דלתו של הרבי, ובמילא, אין זה מן הראוי לקום ולהסתלק... אלא אדרבה, יש לנצל הזדמנות זו להתקשר אל הרבי, על-ידי לימוד תורתו וציור פניו.

כל אלה שראו את הרבי – יציירו לעצמם את צורת פניו, במכל שכן וקל וחומר ממה שכתוב בגמרא⁴⁸ שרבינו הקדוש אמר "הא דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריו ואילו חזיתיה מקמיה וכו'", ועד שמצינו בירושלמי⁴⁹ ש"מקלו של ר' מאיר היתה בידו (של אחד מזקני גליל) והיא היתה מלמדתו דעת".

ועל-ידי ההתקשרות אל הרבי – בודאי יתמלאו כל ברכותיו.

(קטעים מהתוועדויות י' שבט ה'תשט"ו⁵⁰ – וח"י אלול השי"ת.

תורת-מנחם כרכים יג עמ' 217-221; א עמ' 192-194 - בלתי מוגה)

________________________

1)    השיחה עד סוף סעיף ה נדפסה בלה"ק בבטאון חב"ד (חוברת עשירית ע' ג ואילך) עם כו"כ תיקונים מכ"ק אדמו"ר, שנעתקו למהדורה זו.

2)    ראה נדרים יב, א. וש"נ. ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז.

3)    ראה ב"ח, ט"ז ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רמט. שו"ע או"ח ר"ס תקסח, ושם ס"ז ואילך. יו"ד סשע"ח ס"ד. רמ"א סו"ס שעו, ושם סו"ס תב. ב"י שם סו"ס תג.

4)    ראה טושו"ע או"ח סתק"פ סוס"ב, ובנ"כ שם.

5)    ראה ש"ך יו"ד סנ"ג סקט"ו. סנ"ה סק"ד. סצ"ח סק"ט. סו"ס קי (כללי דיני ס"ס בקצרה) סל"ד. סק"צ סקס"ד.

6)    פרשב"ם ב"ב נב, ב.

7)    ראה ספר בין פסח לשבועות (להרב צבי שי' כהן) פי"ח סי"ח. וש"נ.

8)    ד"ה תלתא – יבמות קכב, רע"א.

9)    מגילה ו, רע"ב.

10)  סידור אדה"ז לפני ובא לציון גואל. שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ג ס"ה.

11)  ראה לקו"ש חל"ב ע' 256 בהערה (ד"ה וכדרישת רשב"י), ובהנסמן שם.

12)  ואתחנן ג, כו.

13)  ספרי ופרש"י עה"פ.

14)  ר"פ ואתחנן.

15)  נדפס באוצר מדרשים (אייזנשטיין) ע' 361 ואילך.

16)  ר"פ ואתחנן ור"פ וילך.

17)  זח"ג רצו, ב.

18)  תהלים קלג, ג.

19)  ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ריש ע' 83. וש"נ.

20)  ברכות יז, א. הובא בתניא אגה"ת פ"ב.

21)  ראה המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה.

22)  בראשית ב, יז.

23)  שם ג, כב.

24)  תו"א בראשית ה, ד.

25)  זח"ג קכד, ב.

26)  בשלח טו, כג-כה.

27)  ח"ב ס, רע"ב. הובא בהמשך תער"ב ח"ג ע' א'שטו.

28)  משלי ג, יח.

29)  ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' שב ואילך. וש"נ.

30)  עירובין מו, ב. וש"נ.

31)  ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב (בסופה). וראה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ד ע' שלב ואילך.

32)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

33)  משפטים כג, ה.

34)  יבמות כ, א.

35)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

36)  תהלים פח, ו. וראה שבת ל, א. וש"נ.

37)  סימן תתשכט.

38)  ברכות יח, סע"א.

39)  כדיוק הלשון (שבת שם) "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות", "אדם" דייקא, היינו, סתם אדם, משא"כ צדיקים שהם בדרגא נעלית כו' (ע"ד מ"ש המהרש"א בחדא"ג ב"ב קסד, ב) – שה"ג (להחיד"א) ח"א מע' גדולים ערך ראב"ן. ברית עולם (להחיד"א) לס' חסידים שם.

40)  כתובות קג, א ובחדא"ג מהרש"א שם.

41)  ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרע"א ס"ז. וראה גם שיחת אחרון של פסח ס"ו (לעיל ע' 26).

42)  הקדמה הג' פ"י. הובא והועתק בס' תולדות חב"ד באה"ק פט"ו (ע' פח).

43)  ראה אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' קמא.

44)  ראה תניא אגה"ק ביאור לסי' ז"ך.

45)  פל"ה. וראה שם פל"ז. וראה גם תו"א קיד, ד.

46)  ברכות לב, סע"א. וש"נ.

47)  ראה גם סה"מ תרצ"ט ס"ע 95.

48)  עירובין יג, ב.

49)  מו"ק פ"ג ה"א. נדרים פ"ט ה"א. וראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1096 הערה 26.

50)  ההתוועדות נערכה באולם הגדול אשר ב-824 נאָסטראַנד עוו. פינת איסטערן פּאַרקוויי.

 משיח וגאולה בפרשה

נתינת הכוח ליציאה מהגלות

מבררים את העולם ומכינים אותו לגאולה

ויש לקשר אופן עבודה זו – ירידה לעסוק בבירור העולם – עם הפרשה שהולכים לקרוא בתפילת מנחה, פרשת "בא אל פרעה":

מבואר בזוהר (חלק ב, לד,א) שמשה רבינו היה זקוק לציווי ונתינת-כוח מיוחדת "בא אל פרעה" – מפני ש"דחיל מיניה", ולכן הוצרך הקב"ה ללכת יחד עמו ("בא אל פרעה"), כדי לפעול את הבירור דפרעה.

ומעין זה – בנוגע לעבודה דבירור העולם, שישנה נתינת-כוח מיוחדת לעבודה זו, מפני הירידה שבדבר כו'.

ועל-ידי זה באים לעילוי גדול ביותר, עד שמהפכים את העניינים דלעומת זה – ובלשון הכתוב (בנוגע ליציאת מצרים): "גם אתה (פרעה) תיתן בידינו זבחים ועולות גו'" (בא י,כה), ועד שבאים לפרשת בשלח – "בשלח פרעה את העם", היינו, שפרעה עצמו שולח את בני-ישראל מהגלות ומסייע בידם כו'. ובלשון חז"ל (פסחים פז, ב) – אודות כללות ירידת הגלות: "כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין".

וכאמור – עבודה זו נעשית ההכנה לכללות עניין הגאולה.

(משיחת שבת פרשת וארא ה'תשד"מ, התוועדויות ה'תשד"מ, כרך ב, עמ' 794 - בלתי מוגה)

גילוי "בא אל פרעה" אצל נשיא הדור

 [...] ובסגנון פרשתנו: ביום יו"ד שבט נעשה אצל בעל ההילולא – משה רבינו שבדורנו (כידוע שאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא) – "בא אל פרעה", "דעייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין" ("בעילוי אחר עילוי") אל פרעה דקדושה, "דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין". ובכל שנה – ועל דרך זה בשנה זו – מיתוסף בזה עלייה נעלית יותר, עד – שלא בערך.

והגילוי מ"בא אל פרעה" אצל נשיא הדור – ש"הנשיא הוא הכל" – נמשך ומתגלה למטה ו"פועל ישועות בקרב הארץ", אצל כל אנשי הדור (ובפרט מצד בחינת משה שבכל אחד ואחד מישראל), נשמות בגופים דווקא.

ובפרט שדורנו זה – כפי שאמר בעל ההילולא – הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, שדור זה (דעקבתא דמשיחא) הוא גלגול מהדור דיוצאי מצרים, כך שמתחזקת יותר ההשוואה של בעל ההילולא נשיא דורנו (משה שבדורנו) למשה שבדורו – כמאמר חז"ל משה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".

(משיחת ש"פ בא תשנ"ב, ספר השיחות תשנ"ב כרך א, עמ' 290)

הוא המלך מ"בית דוד"

הרבי שהוא מ"בית דוד", ובו קוימו כל אותם עניינים של חליינו הוא נשא והוא מחולל מפשעינו, הרי כשם שראה בצרתם, כך במהרה בימינו בעגלא דידן, יבוא ויוציא את צאן מרעיתו מהגלות הרוחני ומהגלות הגשמי ומהגלות הרוחני שלאחר מכן, ויעמיד את כולנו בקרן אורה.

וכל זה אינו אלא [בבחינת] "גילויים", ולאחר מכן יציב את כולנו יחד עם עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא, שזוהי פנימיות הכוונה של ירידת והשתלשלות העולמות.

(תרגום חופשי מקטע של המאמר באתי לגני תשי"א, כפי שנרשם על-פי סרט הקלטה)

 ניצוצי רבי

הוצאה לאור של ענייני חב"ד בשנת הק"ן

"יצאתי מגדרי"... התבטא הרבי על השתדלותו בזירוז הדפסת ספרי אדמו"ר הזקן * שביעות רצון מופלגת על יוזמתו של מר שז"ר בהוצאת קובץ מיוחד לרגל שנת המאה וחמישים, ש"יוסיף בידיעת שיטת רבנו הזקן ותורתו ובאופן המביא לידי מעשה"... * זירוז הוצאתה לאור של חוברת "הפרדס" המוקדשת גם היא לאדמו"ר הזקן * רשימה שלישית

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

פרוייקטים במחקר חב"ד

היו אלה שנים שבהן החלה במרץ הכנת ספרי חסידות לדפוס. באחת האיגרות מאותה תקופה, מעדכן הרבי את מר שז"ר (י' תמוז – אגרות-קודש כרך כב עמ' תע) וכותב:

בטוחני שכבודו מעוניין לדעת את המתרחש בנוגע לפרויקטים השונים בשטח "המחקר חב"ד" וההדפסה כו'... אשר כמובן העניינים העיקריים הם הקשורים עם רבינו הזקן וענייניו, אשר השנה היא שנת המאה וחמשים להסתלקות הילולא שלו, ושנת סגולה היא.

ולהעיר אשר הפרוייקט 2... היא ביזמתו והצעתו של כבודו... בטוחני שזכות רבינו הזקן יעמוד גם בזה שיהיו סיכויים טובים ועד להבפועל ממש.

יצוין שכבר בתחילת השנה – בהתוועדות ש"פ האזינו שבת תשובה תשכ"ג (תורת מנחם כרך לה עמ' 40) – התבטא הרבי:

ויהי רצון, שכיון שלאחרונה התחילו להתאסף כאן ה"ביכלאך" של רבותינו נשיאינו, הנה בשנה זו – שבה ימלאו ג' יובלות להסתלקות רבינו הזקן, שאז הנה "כל עמלו כו'" עולה למעלה (במדריגה) – יודפסו ה"תורה אור" וה"לקוטי תורה" מחדש, עם כל הענינים השייכים להם, מלוקטים מהמאמרים שב"ביכלאך" אלו... ללא מניעות ועיכובים.

ושוב, בהתוועדות שבת חיי שרה (שם עמ' 218) אומר הרבי:

דווקא עכשיו נתגלה המאמר, ובעזרת ה' יתברך יצא לאור בדפוס... ואזי תהיה האפשרות ללמוד ולעיין במאמר, כולל גם בהשוואה להמאמר כמו שנדפס ב'אור התורה' בתוספת הגהות והערות וביאורים של הצמח-צדק...

באותה תקופה ניתנה הוראה לחברי הכולל לערוך מראי-מקומות על ה'לקוטי תורה'. בהמשך לכך (ראה תורת מנחם כרך לו עמ' 233 הע' 187) נהגו במשך תקופה מסויימת, שאחד מחברי הכולל היה נכנס אל הרבי למסור לו מה הספיקו לעשות במשך השבועיים [כך היה גם לגבי 'ספר הערכים' (הרב יואל שי' כהן), וכן ה'מראי מקומות וציונים לשולחן ערוך אדמו"ר הזקן' (הרב ניסן שי' מאנגעל)].

אולם הרבי לא היה שבע-רצון מהתקדמות הפרוייקטים, וכשחזר מה'אוהל' ביום ו' ט"ו בסיוון התבטא (שיחות קודש תשכ"ג ב'הוספות' עמ' 407):

אני יצאתי מגדרי כדי לפעול על אחרים שיצאו מגדריהם, אך לפועל לא יצא הדבר (כדבעי ?)...

ברוחו של אדמו"ר הזקן

באותה שנה כותב מר שז"ר לרבי כי עלה בדעתו להדפיס קובץ מיוחד בקשר עם שנת הק"ן. הרבי מגיב על-כך במכתב מנר ה' דחנוכה (אגרות קודש כרך כב עמ' שעו):

לכתבו שעלה בדעתו להדפיס קובץ בקשר עם שנת הק"ן להסתלקות רבינו הזקן, הרי כיוֵן לתגובתי שאהי[ה] שבע רצון מזה. ויותר משביעת רצון יש כאן. רק זאת אקוה ואאחל לכל המשתתפים בהקובץ, שכל המאמרים שיופיעו בו – יהיו מתאימים לגמרי לתורתו של רבינו הזקן, שהיא לא רק תורה עיונית אלא גם כן ובעיקר – חלק מתורת חיים, הוראה בחיי היום-יום במעשה בפועל, שאז יכולתי להביע שביעת רצון שלי לא רק במכתב לכ[בודו] בלבד, אל גם בגלוי..

ושב וכותב לו בכ"ה אייר של אותה שנה (שם עמ' תנ):

אף-על-פי שכ[בודו] טרוד, אבל תקותי שענין הקובץ בקשר עם שנת המאה וחמישים של ההילולא דרבינו הזקן – הולך ומתקדם...

העניין עלה על הפרק שוב באיגרת הרבי אל הרב עדין שי' שטיינזלץ [אבן-ישראל] (אגרות קודש כרך כו עמ' יו"ד):

כאן המקום להביע צערי ותימהוני רב אשר עד עתה לא יצא לאור הקובץ המוקדש לרבנו הזקן. ואף שאין צועקין על העבר, אביע תקותי שלחג גאולת רבנו הזקן, הוא גם גאולתנו ופדות נפשנו, יופיע כבר קובץ האמור כרוך וכו', באופן שביום זה ומה טוב עוד קודם לו יוסיף בידיעת שיטת רבנו הזקן ותורתו ובאופן המביא לידי מעשה, "הליכה בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו" (אגרת הקודש סי' זך).

והרי על-פי הידיעות שקבלתי מכמה וכמה – אך ורק בידו הדבר תלוי.

ובכן, בסופו של דבר נדפס הספר באותה שנה בירושלים בהוצאת קריית ספר [ראה 'תורת חב"ד' ביבליוגרפיות (קה"ת תשמ"ב) עמ' 197].

גם הסופר אליעזר שטיינמן הומרץ על-ידי הרבי (ראה איגרת מכ"ה אדר תשכ"ג – אגרות-קודש כרך כב עמ' תל), בקשר לספרו 'באר החסידות – משנת חב"ד':

ואקוה שיעמיד בראש עבודתו עכשיו הכנת שני כרכים שיש לו עוד בנוגע לחסידות חב"ד ולסיימם בהקדם, בפרט שהשנה היא שנת המאה וחמישים להסתלקותו של בעל התניא, ודבר בעתו מה טוב.

מאמר בעל-משקל מהרב זוין

גם כשנסתיימה שנת הק"נ הוסיף הרבי לדרוש בנושא, וכך כתב לגה"ח הרב שלמה-יוסף זוין בח"י באייר תשכ"ד (אגרות-קודש כרך כג עמ' קפא):

ימים אלו ביקר אצלי הרה"ג הרב שמחה עלברג שי' ובשיחתנו הזכרתיו על הבטחתו להוציא-לאור חוברת "[ה]פרדס" מוקדשת לרבנו הזקן (בקשר עם שנת הק"ן להסתלקות הילולא שלו בשנה העברה), וענני אשר בביקורו באה"ק ת"ו דיבר עם כבוד-תורתו שישתתף במאמרו בחוברת האמורה, ועד עתה לא בא הדבר לפועל, אבל מבטיח  הוא שכשיקבל מכת"ר כנ"ל הרי במשך זמן לא ארוך יוציא-לאור חוברת עם עוד מאמרים, אלא שצריך להיות מאמר מכת"ר – שעדיין לא נתפרסם.

ומוסיף הרבי:

ובודאי הוספה מצידי על הכתוב לעיל אין בה צורך, כי אם על יסוד מאמר חז"ל אין מזרזין אלא למזורזין ולהוסיף גם מצדי בקשה וזירוז בהאמור.

ושוב נדרש הרבי לנושא בג' בתמוז תשכ"ד (שם עמ' רכב):

יבקר עתה בארץ הקודש תבנה ותכונן הרב שמחה שי' עלברג, ואחזור בזה על מה שכתבתי מאז – על-דבר טענתו של הרב שמחה שי' (המענה לבקשתי להנ"ל על-דבר חוברת "הפרדס" מוקדשת לאדמו"ר הזקן) שמחכה בזה למאמרו של כבוד-תורתו בעל משקל בנוגע לאדמו"ר-הזקן ספריו ושיטתו (או אחת משלש אלה).

הפצת חוברות תורניות

בהתוועדות יום שמחת-תורה תשכ"ג ביקש הרבי (תורת מנחם כרך לה עמ' 193):

ויהי-רצון שסוף-כל-סוף ירשמו את הענינים הנאמרים בה"כינוס-תורה" באופן שיהיו ראויים לפרסום בדפוס, שעל-ידי-זה יתוסף בלימוד התורה באופן של "יגדיל תורה ויאדיר"..

חוברות מ'כינוסי-תורה' אלו הופיעו מאוחר יותר, אולם התחלת העניין הייתה כבר בתשכ"ג, כאמור.

מכתב הרב חודוקוב, ממזכירות הרבי, בדבר הפצת חוברות, הרחבת ספריות חב"ד ומשלוח ספרים בעבורן

 ממעייני החסידות

פרשת בא

למען שִתי אותותי (י,א)

"למען שיתי אותותי" (מלשון אותיות) – למען אשים את אותיות סיפורי המכות בתורה.

הקב"ה רצה לברר ולהעלות את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, אף המצויים בדברים בטלים של פרעה ושל מצרים. הדיבורים והאותיות האלה התבררו על-ידי שהקב"ה עשה מהם צירוף אחר, של קדושה, והכניסם בתורה.

אילו לא הביא את שלוש המכות האחרונות על מצרים, היו חסרים כמה סיפורים (אותיות) בתורה, וממילא לא היו מתבררים כל הניצוצות.

זה שאמר הכתוב "למען שיתי אותותי": הקב"ה אומר שרצונו לברר את האותיות הנ"ל על-ידי התורה; ולכן מן ההכרח להביא עוד שלוש מכות על המצרים, כדי להכניס גם את האותיות האלה בצירופים שבתורה.

(אור תורה דף כט עמ' ג-ד)

ולמען תספר באוזני בנך ובן-בנך (י,ב)

מדוע רק במכת ארבה נזכרו "בנך ובן-בנך"?

אפשר לבאר זאת בדרך הרמז: על הפסוק (יהושע כד) "וארבה את זרעו" איתא בכתבי האריז"ל ש'ארבה' (208) בגימטרייה ארבע פעמים 'בן' (52) – היינו, בנים ובני בנים. לכן במכת ארבה דווקא נזכר "בנך ובן בנך".

(תורת לוי-יצחק הערות למסכת תענית עמ' כא)

ויהי חושך אפלה (י,כב)

ולמה הביא עליהם חושך?... שחיפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים: אין בידינו כלום, אומר לו: אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (רש"י)

כל העניין אומר דרשני: הלוא בני-ישראל היו מן הסתם מוכנים לוותר על הכלים ששאלו ממצרים, ובלבד שיֵצאו שעה אחת קודם מהגלות המרה?!

בהכרח לומר שה'רכוש גדול' שעמו יצאו ממצרים לא היה דבר צדדי וטפל בגאולה, אלא זו היתה המטרה והכוונה של גלות מצרים, שבני-ישראל יקבצו את כל הניצוצות האלוקיים שהיו במצרים ויעלו אותם לרשותם – רשות הקדושה.

ללמדך: הגלות איננה רק עניין של עונש ומירוק חטאי בני-ישראל, אלא היא נועדה גם ל'בירור הניצוצות', הנעשה על-ידי קיום מעשים טובים, באותם דברים שבתוכם חבויים הניצוצות. מכאן, שאין אדם רשאי לומר, "מוותר אני על העלאת ניצוצות ואני מעדיף להסתגר בארבע אמות של תורה ותפילה", אלא עליו לעסוק בבירור הניצוצות שבעולם.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 824)

ויקחו להם איש שה (יב,ג)

רז"ל אמרו (חולין ה) "אדם ובהמה תושיע ה' – אלו בני אדם שהם ערומין בדעה (כאדם הראשון, רש"י), ומשימין עצמן כבהמה" (דכאי דוח, רש"י).

זהו שרמז הכתוב:

"ויקחו להם איש שה" – על האדם לקנות את מידת הביטול בנפשו, ולשים את עצמו כשה, שיש בה מידת הביטול יותר מבבהמות.

(אור התורה, שמות כרך א, עמ' רפה)

ראשו על כרעיו ועל קרבו (יב,ט)

קרבן הפסח היה שה – האליל של מצרים. בשחיטתו בא לידי ביטוי ביטולה המוחלט של העבודה זרה ופולחן האלילים.

גם כיום יש העבודה של שחיטת הפסח וביטול 'אלילים', ובשלושת הפרטים של 'ראשו', 'כרעיו' ו'קרבו'.

ראשו: אסור לאדם לעשות את ראשו – שכלו והבנתו המוגבלים – 'אליל', ולקבעו לסמכות הכי עליונה, אלא עליו להיות בטל לרצון העליון.

כרעיו: אסור לאדם לעשות 'אליל' מהתאווה לכוח ועוצמה (תאוות השלטון), למשול ולתבוע את כל הנמצא סביבו.

קרבו: האדם אינו רשאי לעשות 'אליל' מצרכיו הגשמיים, עד שאינו נרתע מכלום וכל האמצעים כשרים כדי להשיג את פרנסתו.

(ממכתב כללי לחג הפסח י"א ניסן תשכ"ו. אגרות מלך כרך ב, עמ' נד)

וה' הכה כל בכור (יב,כט)

בכל המכות באה רפואה למצרים, שהרי כעבור זמן המכה סרה, חוץ ממכת בכורות, שלא היתה להם רפואה.

טעם הדבר: מטרת שאר המכות היתה להודיע למצרים את שם הוי', כדכתיב (שמות ז), "וידעו מצרים כי אני הוי'". ידיעה זו באה על-ידי הרפואה והסרת המכה; המכה עצמה באה משם אלוקים (ככל הדינים והגבורות שנמשכים משם אלוקים) והרפואה – משם הוי'.

אך במכת בכורות רצה הקב"ה לשבור ולבטל כליל את קליפת מצרים. לכן היתה המכה עצמה משם הוי', כנאמר, "ועבר הוי' לנגוף את מצרים", "והוי' היכה כל בכור". הרי שמכה זו היתה בבחינת דין קשה ביותר, וכנאמר (שמות טו) "ימינך הוי' תרעץ אוייב", הכאה ביד ימין היא הכאה חזקה ביותר. ולכן למכה זו לא היתה רפואה.

(ספר-המאמרים תש"ו)

וינצלו את מצרים (יב,לו)

פירוש: בני-ישראל לקטו את כל "ניצוצות הקדושה" שהיו במצרים ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.

(תורה-אור, פרשת וארא, דף נו עמ' ד)

* * *

בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי המחייהו ומקיימו. מאחר שבני-ישראל הוציאו את כל ניצוצות הקדושה ממצרים, היתה מצרים צריכה להתבטל לגמרי! כיצד אפוא היא מוסיפה להתקיים?

אלא בני-ישראל ביררו רק את הניצוצות שהיה עליהם לברר, אך לא את הניצוצות שניתנו למצרים לצורך עצם קיומה.

(לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 80)

ושמרת את החוקה הזאת למועדה (יג,י)

"למועדה" הוא מלשון קישוט (ככתוב (יחזקאל טז): "ותבואי בעדי עדיים"). 'קישוטו' של החג הוא – 'המשכת' והתגלות אותה הארה שנתגלתה בחג-הפסח הראשון, דבר זה מושג על-ידי הדיבור מעניינו של יום.

וזהו "מצווה לספר ביציאת מצרים". 'לספר' תרתי משמע: מצווה עלינו להאיר ('לספר' מלשון אבן ספיר) באותה הארה שנתגלתה בחג הפסח הראשון, על-ידי שנספר ונדבר מענייני דיומא – יציאת מצרים.

(אור תורה פרשת בא, דף לא, עמ' ב)

  אוצרות דור ודור

ובא השמש וזרח השמש

הכנות לפני אמירת חסידות

לומר חסידות? – כך אומרים חסידות: עשרים וארבע שעות קודם לכן המעיים צריכות להתהפך לפני אמירת חסידות.

(ספר השיחות תרפ"א עמ' 9)

רבי, אני שלך, רחם עלי!

כאשר חסיד שומע 'ווארט' או תנועה או ניגון מהרבי, נעשה הוא באותו רגע בכל הנר"נ – נפש רוח נשמה – מקושר לרבי.

חזרת ה'ווארט' או הניגון שהרבי אמר או ניגן, גם כאשר חוזרים על ה'ווארט' רק בחיצוניות, זוהי התדפקות על הדלת.

ההתדפקות על הדלת משמעותה שנמצאים פה ורוצים להיכנס. הלא לא ידפקו בדלת מבלי לרצות להיכנס. לא תיתכן חלילה כזו עזות פנים, שידפקו ולא ירצו להיכנס; אין הוא שוטה כל-כך חלילה, לומר משטה אני בך.

ההתדפקות על הדלת, זה מה שמחונך חסידי אומר: רבי, אני שלך. הנני מתמסר אליך לגמרי. אין זה אלא שה'קלוגינקער' [=המתחכם], החכם להרע, היצר הרע, רוצה לרמות אותי, ולהכניס אותי בשק. בעצם אינני רוצה בכך, אני שלך, אני רוצה להיות כפי שצריך. רחם עלי רבי, הוציאני מהיכן שאני מונח, והעמידני במקום שבו אני צריך לעמוד.

(ספר השיחות תש"ח עמ' 226)

לעבוד – צריך לבד

[אחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו]:

כעת הקשיבו יהודים!

בכלל בחב"ד היתה התביעה שתהיה עבודתו של כל אחד ואחד בעצמו, ולא להסתמך על הרביים.

..."הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". אינני מסלק את עצמי חס-ושלום מלסייע; נסייע כפי היכולת, אבל, כיוון שהכול בידי שמים חוץ מיראת שמים, הרי, אם לא תהיה העבודה לבד, מה יועיל זה שנותנים "כתבים", מנגנים ניגונים ואומרים לחיים.

הרבי היה אומר לפעמים: "לייגט זיך ניט אַריין קיין פויגעלעך אין בוזעם"... [בתרגום חופשי: אל תשלו את עצמכם].

צריכים לבד להפוך את השטות דלעומת זה והרתיחה של הנפש הבהמית – לקדושה.

(י' שבט תשי"א. תורת מנחם כרך ב, עמ' 212)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש, פרשת בא¹
ד' בשבט

[סדר ההכנות ליום ההילולא והנהגות יום ההילולא עצמו – נעתקו ממכתב הרבי מראש-חודש שבט תשי"א². שאר המנהגים סומנו בכוכבית בתחילתם]:

בשבת-קודש שלפני היאָרצייט ישתדלו לעלות לתורה.

אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים³, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.

ישתדלו שמפטיר יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.

* הוראת הרבי, לערוך 'קידוש' והתוועדות בשבת זו⁴.

בהפטרה מודפס בכמה חומשים "קֶרֶן מִצָפוֹן בָּא-בָא", וזו טעות, אלא צריך לומר "קֶרֶץ מִצָפוֹן בָּא-בָא", כמו שכתוב בנביא (ירמיה מו,כ).

יום שני
ו' בשבט

יום ראשון בלילה, אור ליום שני: הלילה – מהשעה 7:44 – התחלת זמן 'קידוש לבנה' למנהגנו (אף אם הרקיע בהיר)⁵.

יום שישי
יו"ד בשבט

יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע:

להדליק [ביום חמישי לפנות ערב, בכל בית, תיכף אחר (התחלת) השקיעה⁶] נר שידלק כל המעת-לעת⁷. אם אפשר בקל – נר של שעווה⁸.

בשעת התפילה ידלקו חמישה נרות⁹.

יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום היארצייט, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.

* בימי ההילולא של רבותינו נשיאינו – אומרים תחנון¹⁰.

אחר התפילה (בבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים¹¹ בקול¹²) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה: "ר' חנניא בן עקשיא כו' ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא¹³, קדיש דרבנן.

אחר תפילת ערבית – יחזור חלק מהמאמר דיום ההסתלקות (ד"ה באתי לגני, נדפס בקונטרס עד¹⁴) בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה, ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת הבוקר. ולסיימו אחר תפילת מנחה.

* נקבע המנהג אצל כמה וכמה ללמוד בכל שנה גם פרק מעשרים הפרקים (של "באתי לגני" תש"י והמאמרים שבהמשך לו) השייך לכל שנה, לפי הסדר¹⁵. וכן את המאמרים שאמר הרבי על פרק זה. באופן שכאשר נשלמו עשרים שנה (בשנים: תש"ל, תש"נ ותש"ע), מתחילים המחזור מחדש. בשנה זו, במחזור הרביעי –  לומדים פרק ב' מההמשך והמאמרים: "באתי לגני" תשי"ב ותשל"ב¹⁶.

בבוקר קודם התפילה – [ילמד כל אחד לעצמו] פרק תניא¹⁷, וכן לאחר [סיום המאמר שאחרי] תפילת מנחה¹⁸.

בבוקר קודם התפילה – ירים כל אחד תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה.

נתינת הצדקה (בקשר עם י' שבט וכיו"ב) – שייכת גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר¹⁹.

לאחר תפילת הבוקר וחזרת הדא"ח – יקרא כל אחד פדיון-נפש²⁰ (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר – יצייר לעצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' שלו. ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו²¹.

במשך המעת לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם²².

במשך המעת לעת – לעשות התוועדות²³.

[מכיוון שזו התוועדות הקשורה בהילולא, מהנכון לפתוח בדבר תורה של בעל ההילולא²⁴].

לקבוע שעה במשך ה'מעת-לעת' – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק מו"ח אדמו"ר ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו.

במשך ה'מעת-לעת' – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסיות ובבתי-המדרשות אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר ... לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנתו על-דבר אמירת תהילים, לימוד חומש עם פירוש רש"י – ובמקומות המתאימים – גם על-דבר לימוד התניא כפי שחלקו לימות השנה.

– אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.

במשך המעת לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת עתה עדיין אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק מו"ח אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולת הנוער.

מובן אשר, אם זהו מתאים לתנאי המקום, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי היארצייט, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.

* בעת ההתוועדות די' בשבט, נהג הרבי לעשות מגבית בעד 'קרן תורה'²⁵.

הליכה ל'אוהל'

* "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר ...  שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגין שאין אוכלין, אבל שותים"²⁶.

[כמה מהנהגות הרבי ב'אוהל', וכן הנחיות לכוהנים המבקרים שם, נדפסו ב'התקשרות', סוף גיליון תתפד].

________________

1)    סיפר הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה, גבאי דביהמ"ד בבית חיינו: פעם קראתי בתורה בפ' בא לפני כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (ביו"ט ראשון דחג-הפסח, כאשר מרוב חולשתו לא עלה אז למפטיר אלא לשלישי), וקראתי את הפסוק (יב,לא) "קומו צאו מתוך עמי", כשתיבת 'קומו' בטעם 'מהפך', כרגיל, ושמעתי שאדמו"ר קורא עמי תיבה זו בטעם 'יתיב' (מפי הרהמ"ח 'אוצר מנהגי חב"ד'). וכיוון שלאחר החיפוש לא נודע על מסורה או הנהגה כזאת, קרוב לומר שהיתה זו הנהגה אישית (ואולי חד-פעמית) של הרבי הריי"צ, והוא ע"ד קריאת "והארץ היתה תהו" פעם אחת בצורות שונות ע"י אדמו"ר ה'צמח צדק' (סה"ש תש"ד עמ' 25, בלה"ק עמ' כג) ועד"ז בהפטרה (אוצר סיפורי חב"ד חי"ז עמ' 225).

2)    אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ.

3)    כאשר לפחות שישה מתוכם לא שמעו קריאת התורה, קצות-השולחן סי' כה סי"ד. ואפשר אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע"ע המובא בפסקי תשובות סי' קלה סק"ג. 'התפלה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות).

מי שמאזין לקריאת התורה במניין אחד ובדעתו להיות אחד מששת השומעים בקריאה נוספת, יכוון שלא לצאת ידי חובתו בקריאה זו (אך כמובן צריכים להיות שישה שכן מתכוונים לצאת בה).

4)    בעליית הנשמה בש"ק שלפני ההילולא נשארת כבר הנשמה בדרגת העלייה דיום הש"ק (ואינה חוזרת למקומה כבכל שאר השבתות) עד בוא העלייה דיום ההילולא. ויש להוסיף, שהשייכות דיום הש"ק שלפני יום ההילולא ליום ההילולא היא בהדגשה יתירה בנדו"ד שההסתלקות עצמה היתה ביום הש"ק פרשת בא – ר"ד משיחת ש"פ בא, ו' שבט ה'תשי"ב, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ב ח"א עמ' 286.

5)    וא"צ שבעה שלמים, כפי שנתבאר ב'התקשרות' גיליון תנד. אך צ"ל ביממה השביעית (ולכן יכול להיקרא בלשון אדה"ז בסידורו "אחר שבעה ימים" ואפילו מעט מיממה זו).

6)    ע"פ ספר-המנהגים עמ' 79 בקשר ליארצייט פרטי. ובנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פע"ה ס"א כתב בטעות שמנהג חב"ד להדליק לפני השקיעה.

7)    הכוונה (כמפורש בס' המנהגים שבהערה הקודמת) עד צאת-הכוכבים למחרת (אם כבה עד אז - מדליקים אותו שוב, ואם התקלקל – מדליקים נר אחר).

8)    ראשי-תיבות: "הקיצו ורננו שוכני עפר" (מהמכתב הנ"ל). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא גאזים רבים וכבה מהר, מלבד באבוקת-הבדלה שכולה פתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים באחוז גבוה של סטיארין. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי (וכנראה המציאות בזה אינה דומה להמבואר בשו"ע אדה"ז סי' רסד ס"ז-ח).

9)    כנגד: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע) – ספר-המנהגים עמ' 79. וראה 'רשימות' חוברת קפג עמ' 16, אופן מנהג זה בעבר.

10)  מלבד אם בלאו-הכי הוא יום שאין אומרים בו תחנון – ספר-המנהגים עמ' 16. זו הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שהובאה ונתבארה בשיחת כ' מנחם-אב ה'שי"ת (התוועדויות ח"א עמ' 172), ושם נמסר הטעם בשמו שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול. וביאר הרבי, שחסידי פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעלייה שביום היארצייט אצל הצדיק ש'באמונתו יחַיֶה' פועלת עלייה אצל כל מקושריו, אבל חסידי חב"ד שתובעים מהם פנימיות ועבודה דווקא, רוצים להעלות גם את הגוף ולטהרו, ולכן גם אז אומרים תחנון. וראה גם 'רשימות' חוברת סט עמ' 9. ובשיחות-קודש: ש"פ עקב תשי"ג ס"ד ('תורת מנחם – התוועדויות' ח"ט, תשי"ג ח"ג עמ' 115). שמח"ת תשט"ז ס"ג (שם חט"ו, תשט"ז ח"א עמ' 129). י"א ניסן תשכ"ב ס"א. ש"פ אחרי תשכ"ז ס"ב. ש"פ ויחי תש"ל ס"ה. וש"נ עוד.

11)  בספר-המנהגים עמ' 77: "הדיוק הוא לסיים הפרקים אחרי התפילה", דהיינו שאפשר ללומדם עד הסיום גם לפני-כן. רבים מהאבלים רגילים ללומדם לפני חזרת הש"ץ וכיו"ב. ויש לברר אם שייך בזה המבואר בשיחת שבת בראשית תש"ל, שאין ראוי להוסיף מאומה בתוך התפילה, ושלכן גם אמירת שיעור תהילים היא בדווקא אחרי "אך צדיקים".

12)  ספר-המנהגים עמ' 6.

13)  י"א שהרבי נהג לומר (בשנות האבלות עכ"פ) את התיבות: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש" – 'מנהגי מלך' ס"ע 32.

14)  ספר-המאמרים תש"י עמ' 111.

15)  על-פי הערה 23 בסה"מ מלוקט הישן ח"ב עמ' רלח, ובסה"מ מלוקט על סדר חודשי השנה ח"ב עמ' תו. וכן נהג הרבי.

16)  מוגהים - בסה"מ מלוקט הישן ח"א עמ' יט וח"ו עמ' פט. ובסה"מ מלוקט על סדר חודשי השנה ח"ב עמ' רעו. שסז.

17)  נפוץ בין אנ"ש ללמוד אגה"ק סי' ז"ך, ללא הביאור. וראה אג"ק דבעל ההילולא ח"א עמ' שצ, שהורה ללמוד 'פרק כ"ז' ביום ההילולא ב' ניסן אחר ערבית, את הביאור – בשחרית קודם התפילה, וקודם מנחה אגה"ק 'פרק כ"ג'.

כנראה נהגו כך מקדם ללמוד בימי היארצייט-הילולא דרבותינו נשיאינו פרק זה, במסגרת המנהג – ש"כדאי לפרסם ולחזק" – ללמוד בכל יום פרק תניא ע"פ הסדר או באופן אחר, ראה 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 68 (מוגה) ועמ' 75, ובכ"מ. בעמ' 75 הורה הרבי, ששיעור זה צ"ל לפני התחלת התפילה ממש, היינו גם לפני אמירת "הריני מקבל", כלומר שתחילה למדו פרק תניא, ורק אח"כ פתחו את ה'סידור'.

18)  כנ"ל – הביאור לאגה"ק האמורה.

19)  ספר-המנהגים עמ' 85, עיי"ש בהערה. וכן בקשר לטף, ע"פ הוראת הרבי, ובפרט בשנים האחרונות, לשתף גם אותם בכיו"ב, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומם.

20)  כמה מנהגים בקשר לכתיבת פ"נ, נקבצו ב'התקשרות' לג' תמוז אשתקד.

21)  מס' הפקס באוהל: 1-718-723-4444

22)  כדי להקל על הציבור, מוצעים בזה פרקים קלים-יחסית:

י – יומא פ"ח; ו – דמאי פ"ב; ס – תענית פ"ב; ף – חלה פ"ב; י – ביכורים פ"א (אפשר גם לחזור על יומא פ"ח – אג"ק כרך יז, עמ' רעא); צ – פרה פ"ט; ח – שבת פכ"ב; ק – נדרים פ"ח.

23)  אצל הרבי היה הסדר בהתוועדות: קודם מאמר חסידות, ואחר-כך סיום מסכת (ראה שיחת מוצש"ק י' בשבט תש"ל ס"ז).

בעת ההתוועדות של י' בשבט בכל שנה, נהג הרבי לומר מאמר המתחיל בפסוק 'באתי לגני'. בכל שנה נהג הרבי לבאר פרק אחד בהמשך ההילולא לפי הסדר. תשי"א-תש"ל. תשל"א-תש"נ וכו'. הרבי ביאר את הפרק בפרטיות, בצירוף ביאורים מתורתו של כל אחד מרבותינו נשיאינו, מהבעש"ט ואילך (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 795 עמ' 24).

24)  שיחת כ' מנ"א תשל"א בתחילתה.

25)  ספר-המנהגים עמ' 96. עניינה – לסייע (ללא פירסום שם המנדבים) לבחורים המשקיעים כמה שנים ללימוד תורה ללא חשבונות אודות פרנסה (דברי הרבי במעמד ייסוד הקרן, שיחת י' בשבט תשט"ו ס"ל-לא, 'תורת מנחם – התוועדויות' (יג) תשט"ו ח"ב עמ' 247 ואילך).

26)  ספר-המנהגים שם, וש"נ. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה לא רק להקפיד שלא לאכול בגלל האמור בזוהר שאין ללכת שמה ללא תענית [ופ"א אמר הרבי לאחד התמימים שאכל לפני שהלך לאוהל: "א רחמנות אויף דיר" [=רחמנות עליך..."] – יומן תש"י, נספח ל'שיחות קודש – תש"י' החדש עמ' 226], אלא גם להקפיד לשתות תחילה (וכן הקפיד הרבי), כדי שלא להיות בכלל "מרעיב עצמו ולן בבית-הקברות" (ראה גם בגשר-החיים ח"א ס"ע שז, ובנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב עמ' תרכ"ג. בנטעי-גבריאל שם כתב, שלכן נמנע הרבי מלבקר באוהל ביום התענית). וע"ע דיון בזה ב'התקשרות' גיליון תיב עמ' 19. ולהעיר עוד מסיפורו של חבר המזכירות הרה"ח ר' בנימין שי' קליין שלפעמים היה הרבי אוכל פיסת שוקולד לפני הנסיעה לאוהל. כן להעיר מיומנו האישי של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מביקורו בארה"ק בשנת תרפ"ט ('מסע הרבי בארה"ק' עמ' 252 ועמ' 255), שביום ה' מנ"א אכלו מזונות בשכם ואח"כ נסעו לציוני האר"י וכו' בצפת, וביום ז' מנ"א בשעה 12 היתה סעודה, ואח"כ נסעו לקבר רחל. ואם-כי מצב בריאותו של הרבי היה קשה אז, עד שביקשו ממנו לבל יתענה בת"ב (שם עמ' 256), הרי לכאורה השתתפו בזה גם המלווים אותו. וצ"ע. ומאידך בלקוטי-דיבורים ח"ד ליקוט לז, ברשימת המאסר עמ' 1354, מספר אדמו"ר מהוריי"צ שהלך ל'אוהל' בעודו בתענית ממש. ואולי היו כל אלה מצבים מיוחדים, וע"ע. וכן צ"ע אודות החתנים והכלות (ובני משפחותיהם) שנוסעים ביום החתונה (שמתענים בו) לאוהל.