רבים מבני משפחתו של פייבל גרין נספו בידי הנאצים ימ"ש. הוא עצמו הצליח אך בקושי להינצל מציפורניהם. ברעב ובקור נדד ביערות פולין, ובליבו בוערת שאיפה עזה לנקום את נקמת סבתו, הוריו, אחיו ואחיותיו.
גלגולים רבים עברו על פייבל, ולא אחת עמד בסכנת נפשות, אולם על דבר אחד שמר מכל משמר: על גופו נשא תמיד צרור קטן ובו זוג תפילין. את התפילין הקפיד להניח בכל יום חול, גם במצבים כמעט בלתי-אפשריים, כמו בבית-הכלא הרוסי או כשהסתתר בבית-עלמין.
בנדודיו עבר את הגבול ונכנס לרוסיה. הוא נעצר ובילה זמן בבית-סוהר רוסי. לאחר מכן שוחרר, וכאשר קרא הצבא הרוסי לפליטים פולנים להצטרף לשורות הארמייה הפולנית שלחמה לצידו, התייצב מיד פייבל והתקבל לחייל.
מלחמה עזה ניטשה על גדות נהר ויסלה. פייבל היה בגדוד שחצה את הנהר בעיצומו של לילה. בעברו השני של הנהר הקימו כעין גשר, וסביבו פרשו את עמדותיהם. בכל עמדה היו כלי נשק מגוּונים ותותחים נגד טנקים.
אריה סוכמן, חוקר ומתעד השואה, לחם אז בעצמו בארמייה הפולנית, באותה מִתקפה שנערכה בשילוב עם הצבא הרוסי. סיפורו של פייבל גרין, שלחם לא-הרחק ממנו, נרשם על-ידו.
המִתקפה כשלה. הרוסים והפולנים ספגו אבֵדות כבדות. לאחר כמה ימי לחימה, שהותירו אותם מוכים וחבולים, החליטו המפקדים לסגת מיד, בחזרה אל מעבר לגדת הוויסלה. באותה שעה תפס פייבל תנומה, וכשהתעורר גילה שכל הגדוד כבר עבר אל מעבר לנהר.
פייבל נשאר לבדו. הייתה לו אפשרות לתפוס סירה ולחתור באמצעותה אל צידו השני של הנהר, בטרם יחדשו הגרמנים את הירי, אולם פייבל החליט החלטה אמיצה – להישאר. הוא קיווה כי תזדמן לידו שעת הכושר לנקום את נקמת בני משפחתו.
לא עבר זמן רב והגרמנים הסתערו לעבר הנהר. ניכר היה כי לא הבחינו בנסיגת הצבא שעמד מולם. מטר כדורים ופגזים נורה אל העמדות המיותמות של הרוסים. פייבל החליט להשיב מלחמה. הוא עבר מעמדה לעמדה וירה אל מקורות הירי. בדרך נס היו כל פגיעותיו מדוייקות. כל כדור או פגז שירה גרמו לאויב אבֵדות, עד שהגרמנים דימו כי הם נלחמים מול כוח גדול ומיומן. לאחר כמה שעות לחימה נעצרה התקדמות הגרמנים, והיה ניכר כי הם מבולבלים.
לפתע נזכר פייבל כי עדיין לא הניח תפילין. הוא הוציא את התפילין של-ראש והניח אותן על ראשו, תחת הקסדה. הוא ידע כי לא יוכל להתפלל את התפילה השלמה, ולכן הרים את קולו וזעק: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד!". קולו התערבב במטר כדורים אשר שרקו לידו, אולם הוא לא נח לרגע. הוא חש כי זו העת שציפה לה.
ברגע של הפוגה חשב שיוכל להניח גם תפילין של-יד, אלא שאז הבחין בטנק ובשני משוריינים של האוייב המתקרבים אליו. הוא רץ לעמדת התותח נגד טנקים, ובעודו מפגיז את הטנק המתקרב, קרא פסוקים וקטעי תפילה שעלו בראשו.
הפגיעות היו מדוייקות. שני פגזים העלו את הטנק באש. פייבל החל לרקוד בתחושת הודיה לקב"ה העומד לימינו. ברגעים האלה נזכר בריקוד של שמחת-תורה, שהיה רוקד עם אביו, ר' יוסף, בבית-המדרש הקטן ברופשיץ, והוא קרא בקול, כמו אז: "אנא ה' הושיעה נא", "קומה ה' ויפוצו אויביך".
כל אותה עת השקיפו מפקדי הצבא הרוסי והצבא הפולני אל מעבר לנהר, ולא האמינו למראה עיניהם. הם ראו מחזה הזוי: חייל יחיד רץ מעמדה לעמדה כרוח סערה, יורה ופוגע באויב, ובתוך כך רוקד וקורא קריאות משונות. הם היו בטוחים שנטרפה עליו דעתו, אולם הדבר שהפליא אותם ביותר הוא החפץ המוזר שבצבץ תחת קסדתו...
הקרב נמשך. אחד המשוריינים נפגע אף הוא ועלה באש. המשוריין השני ניסה להימלט, אך נתקע ונעצר. יושביו ניסו לקפוץ ממנו, והיו למטרה לקליעותיו המדוייקות של פייבל.
הקרב נמשך כל היום. עוד שני טנקים ניסו להתקרב, ופייבל, בקריאת "כן יאבדו כל אויביך ה'", העלה גם אותם באש. כל זה קרה לנגד עיניהם המשתאות של מפקדיו מעבר לנהר. את התפילין של-יד הניח פייבל לבסוף רק לאחר רדת החשֵכה.
המלחמה הסתיימה. אריה סוכמן, שבעצמו זכה באותות הצטיינות מאת הצבא הפולני, מספר כי גם המפקדים האנטישמים של צבא פולין לא יכלו שלא להכיר בגבורתו הבלתי-נתפסת של החייל היהודי. לאחר עיכובים רבים (ובהם גם העמדתו של פייבל לדין על עריקות...) קיבל פייבל גרין את אות ההצטיינות הגבוה 'וירטוטי מיליטרי'.
כאשר שאלוהו בטקס הענקת האות מניין שאב כוחות ואומץ נדירים כל-כך, הוציא פייבל בשקט את שקית התפילין, שעליה רקום שמו בחוט זהב, ואמר: "התפילין נתנו לי את עוצמות הנפש וחיזקו את רוחי, והן גם הטילו אימה על האוייב".
(על-פי הספר 'תפילין', מאת זאב ריטרמן) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
