מרדכי וכיסוי המצות. סיפור מדור לדור

גם השנה בליל-הסדר יציג מרדכי גרוס מאשקלון לפני ילדיו ונכדיו את כיסוי המצות המיוחד שהוא נושא עמו זה עשרות שנים ויספר להם את סיפורו, בבחינת "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" –הכללית והפרטית. סיפור המפה, שנרקמה על-ידי אימו בערב חג הפסח תרפ"ז, בשנה הראשונה לנישואיה, מתחיל בקוריוז משפחתי חביב ונמשך בליווי תלאותיה של קהילת שאץ-בוקובינה ברומניה.

"בקיץ תרפ"ו התחתן אבי, מאיר גרוס, עם אימי, טובה-רייזא", מספר מרדכי. "באותה שנה נישאה גם אחות אבי, קרינצי, לבעלה, יעקב לרנר. פסח תרפ"ז היה אפוא הפסח הראשון לשני הזוגות הצעירים. הדודה קרינצי החליטה להפתיע את בעלה ברקימת מפה למצות, מעשה ידיה. סבתי, שרה, שביקשה למנוע מבוכה מאימי, הדליפה לה את סודה של קרינצי והציעה לה לרקום גם-כן מפה לבעלה. בליל-הסדר הפתיעו שתי הנשים הצעירות את בעליהן הגאים בכיסויי-מצות נאים עבודת-יד, וכך היו הכול שמחים ומרוצים".

חגיגה בסתר

מרדכי, בנם-בכורם של מאיר וטובה-רייזא, נולד שנה לאחר מכן, בתרפ"ח. על-פי התכנית אמור היה לאחר בר-המצווה לנסוע לוויז'ניץ וללמוד שם בישיבה. אולם פלישת הגרמנים לרומניה, שנה קודם-לכן, שיבשה את התכנית. חגיגת בר-המצווה שלו נערכה בחשאי ובחיפזון, שכן החוק כבר אסר על התרכזות של שלושה יהודים במקום אחד.

בשלב הבא הפכו השלטונות את בתי-הכנסת ברומניה למחנות-מעצר סגורים, שבהם ריכזו עוד ועוד יהודים. כעבור זמן-מה עבר הכרוז ברחובות ופקד על היהודים להתרכז בשעה מסויימת בתחנת הרכבת, עם חבילותיהם.

הקצין המציל

"זה היה אור להושענא-רבה. כל הלילה התקין לנו אבא תרמילי-גב. למחרת יצאנו לדרך ברכבת-משא. הגענו לעיר אטאקי ושיכנו אותנו במחנה צבאי גדול. מול המחנה התנשא הר גבוה ויום אחד הורו לכולם לטפס על ההר. היה חורף קר והדרך הייתה קשה מאוד; מי שלא הצליח לעבור את ההר, נשאר שם.

"פתאום קרה לנו נס. אחד מבני-המשפחה הבחין לפתע בקצין צבא שהיה חברו בעבר. הוא התחנן לפניו שיציל אותנו. הקצין ריחם עלינו ודאג שנועבר לעיירה מוראפה הסמוכה. היינו שם כמה חודשים והנה הגיע פסח.

"בזכות המפה"

בדרך-לא-דרך השגנו חיטים לאפיית מצות. בליל-הסדר הוציא סבא את מפת המצות שרקמה אימא לאבא (המפה של הדודה נשארה בבית). הוא סיפר את סיפורה ואיחל לכולנו ש'בזכות המפה הזו יגאל אותנו הקב"ה כמו שגאל את אבותינו ממצרים'. בכינו כולנו, כי לא ידענו מה יהיה עלינו בעוד יום".

המלחמה נגמרה וכעבור כמה שנים עלתה ארצה כמעט כל משפחת גרוס. "במשך כל השנים הייתה המפה אצל אבי ז"ל, ובכל ליל-סדר היה שב ומספר את סיפורה. מאז פטירתו, לפני כשלושים שנה, המפה אצלי. בשנים האחרונות היא החלה להיפרם ועל-כן מסגרנו אותה, אבל בכל שנה אנחנו מציגים אותה ומוסיפים לספר את סיפורה בן שמונים השנים".