גיליון 505, ערב שבת פרשת ויקרא, ד' בניסן ה'תשס"ד (26.3.2004)

דבר מלכות

קורבנות הנשיאים הם היסוד לכללות עבודת בני-ישראל

ה"יהי רצון" שאומרים בחודש ניסן לאחר פרשת הנשיאים הוא תפילה נעלית ביותר שלא מצינו דוגמתה בשאר התפילות * ישנם עניינים רבים שלא קבעו להם זכר, ואילו להקרבת הנשיאים בחנוכת המשכן, שהייתה חד-פעמית, קבעו זכר לדורות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. לכל לראש יש להתחיל בעניין השייך לתפילות הסמוכות להתוועדות שחרית ומוסף שלפני ההתוועדות, ומנחה שלאחרי ההתוועדות:

תפילת "אב הרחמים" בין שחרית למוסף, ותפילת "צדקתך צדק" במנחה אין אומרים בשבת שחל ביום שאין אומרים בו תחנון¹. כלומר, גם בשבתות אלו נעשית הפעולה הקשורה עם התפילות שהן בדוגמת העניין דתחנון, ואדרבה, מכיוון שפעולה זו נעשית מצד מעלת היום, ללא צורך בתפילת בן-אדם, הרי זה באופן נעלה יותר, עד לתכלית השלימות.

וכמו כן ביום השבת-קודש זה, שאין אומרים בו תפילות אלו - כפסק-דין אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך², "נוהגין במדינות אלו שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנון... ולא 'צדקתך וצדקתך' שבמנחה בשבת... (והוא הדין שאין אומרים 'אב הרחמים')... וסמכו על מה שאמרו חכמים שבא' בניסן התחילו הנשיאים להקריב את קורבניהם לחנוכת המזבח נשיא אחד ליום עד י"ג ניסן, וכל נשיא ביום שהקריב קורבנו היה יום-טוב שלו, וערב פסח הוא יום-טוב לכל ישראל שהיו מקריבין הפסח, ואין כאן פנוי אלא יום י"ג שלא היה בו יום-טוב, ואחר-כך ח' ימי הפסח הם ימים-טובים, אם כן יצא רוב החודש בקדושה, לפיכך נוהגין לעשות כולו קודש כעין יום-טוב כו'".

וכן כותב רבינו הזקן בסידורו³, השווה לכל נפש, בנוגע לימים שאין אומרים בהם תחנון - "כל חודש ניסן".

ומכיוון שאין אומרים בו תחנון, אין אומרים בשבתות שבו "אב הרחמים" ו"צדקתך צדק", כמו שכתב רבינו הזקן בסידורו.

ב. והנה עצם המנהג שאין אומרים תחנון (וכן "אב הרחמים" ו"צדקתך וצדקתך" בשבת) בי"ב ימים ראשונים דחודש ניסן מצד קורבנות הנשיאים - מורה על תוקף הפעולה דקורבנות הנשיאים:

קורבנות הנשיאים הוא עניין חד-פעמי שהיה אך ורק בחנוכת המזבח כשהוקם המשכן, לפני בית ראשון וכו', ומאז לא מצינו דוגמתו במשך  כל הדורות שלאחרי זה ואף-על-פי-כן, בעניין זה קבעו זכר עד סוף כל הדורות - שמידי שנה בשנה אין אומרים תחנון בימים אלו, מצד היום-טוב של הנשיא שהקריב בו ביום בעת חנוכת המזבח.

ולאידך ישנם עניינים רבים שהיו באופן תמידי (לא רק באופן חד-פעמי) שלא קבעו להם זכר לכל הדורות, שכן, רק בעניינים אחדים קבעו חיוב של זכר, כמו: "זכר ליציאת מצרים", או דברים שקבעום כזכר למקדש - שלא בערך לגבי ריבוי העניינים שהיו באופן תמידי, שלא נקבע להם זכר.

ומזה מובן גודל ותוקף הפעולה דקורבנות הנשיאים - שלמרות היותו עניין חד-פעמי, מכל-מקום, נקבע זכר לכל הדורות, שאין אומרים תחנון בימים אלו, ולא עוד, אלא שכתוצאה מזה נפעל גם בנוגע לכל חודש ניסן, ש"נוהגין לעשות כולו קודש כעין יום-טוב", מצד הפעולה דקורבנות הנשיאים.

ובטעם הדבר יש לומר - מכיוון שקרבנות הנשיאים הוא עניין דחנוכת המזבח, שזהו היסוד לכללות עניין עבודתם של ישראל במשך כל הדורות בגילוי והמשכת אלוקות, שזהו עניין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"⁴.

ג. ויש להוסיף, שהפעולה דהקרבת הנשיאים מתבטאת לא רק בזכר דאי אמירת תחנון (כולל העניין החיובי שנפעל מצד מעלת היום, כנ"ל), אלא גם במנהג "לקרות פרשת הנשיא שהקריב בו ביום"⁵.

ועוד עניין בזה - בנוגע ל"יהי רצון" שאומרים אחר אמירת הנשיאים: "יהי רצון מלפניך כו' שבאם אני עבדך משבט (פלוני) שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום, אזי יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט, להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כל ימי חיי, אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם אמן".

ונקודת העניין - תפילה ובקשה על דבר הכי נעלה, שלא מצינו דוגמתו בשאר תפילות:

א) "יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורת הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט",

ב) לא רק כל הניצוצין וכל האורות דשבט אחד, אלא גם כל הניצוצין וכל האורות דכל השבטים - דמכיוון שמתפללים תפילה זו בכל י"ב הימים דקורבנות הנשיאים, נמצא, שתוכן הבקשה היא בנוגע להארת כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות דכל י"ב השבטים, הכוללים את כל ניצוצות הקדושה שבכל הבריאה כולה, שכן, תכלית ומטרת הבריאה כולה היא "בשביל ישראל", ובמילא, כל ניצוצות הקדושה שייכים לישראל, "גוי קדוש"⁶.

ג) יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין כו'" - באופן של גילוי,

ד) ועד שיפעל גם בנוגע לעבודה בפועל - "להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך", שזהו כללות "מעשינו ועבודתינו"⁷, הן בענייני תורה ומצוותיה, והן בענייני הרשות, "כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁸ ו"בכל דרכיך דעהו"⁹, שכן, בכל רגע שקיימת מציאותו צריך לשמש את קונו, "אני נבראתי לשמש את קוני"¹⁰.

ה) ובאופן דפעולה נצחית - "כל ימי חיי אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם".

ו) ומסיימים - "אמן", שעניינו לאמת את הדבר באופן של קיום ותוקף¹¹, על-דרך ובדוגמת נצחון המלחמה על-ידי הגיבורים¹².

והפלא הכי גדול - שתפילה ובקשה זו, על עניין הכי נעלה, נאמרת לא רק על-ידי יחידי-סגולה, או רבי-סגולה, כלומר, יהודים בעלי מעלה מיוחדת כו', אלא, כפי שנקבע ב"מנהג ישראל תורה היא"¹³ שכל-אחד-ואחד מישראל, יהיה מי שיהיה, אומר תפילה ובקשה הכי נעלית זו!

ומכיוון ש"תורת אמת" ("מנהג ישראל תורה היא") קובעת שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר תפילה ובקשה זו, ועד שיש בה העילוי דתפילת הציבור, שאינה נמאסת, ח"ו, "הן א-ל כביר ולא ימאס"¹⁴, אלא מתקבלת ופועלת פעולתה כו' - הרי מובן, שקיומה של תפילה זו שייך ואפשרי בדרך הטבע (שהרי אין מתפללין על מעשה ניסים¹⁵) אצל כל אחד ואחד מישראל גם בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות.

ומזה מובן גודל העילוי דקורבנות הנשיאים - שפעולתם החד-פעמית מאפשרת שיאירו על כל אחד ואחד מישראל כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות דכל י"ב השבטים, גוי קדוש, ויפעלו בנוגע לעבודתו בתורה וביראה ובקיום רצונו ית'!

ד. ועוד עניין בזה - בנוגע ליום השבת שבי"ב ימים ראשונים דניסן שבהם הקריבו קורבנות הנשיאים:

יום השבת דקורבנות הנשיאים פועל ומשפיע על שאר הימים דקורבנות הנשיאים - הן בנוגע לימים שלפני זה, שעלייתם ושלימותם, באופן ד"ויכולו"¹⁶, כיליון ותענוג¹⁷, נעשית ביום השבת, והן בנוגע לימים שלאחרי זה שמתברכים מיום השבת, "מיני' מתברכין כולהו יומין"¹⁸.

ומזה מובן, שכל האמור לעיל בנוגע לפעולה דקורבנות הנשיאים, כמבואר בנוסח ה"יהי רצון" - הרי זה בהדגשה יתירה ביום השבת, הכולל את הקורבנות דכל הנשיאים.

ה. ומזה באים לקיומה של התפילה העיקרית שאומרים כמה פעמים ביום, לפני ולאחרי ה"יהי רצון" דאמירת הנשיאים - התפילה על הגאולה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", שבוודאי ובוודאי מתקיימת גם תפילה זו תיכף ומיד, ובפרט כשנמצאים בחודש ניסן, "חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל, שנאמר¹⁹ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"²⁰.

ובפשטות - שתיכף ומיד יוצאים כל בני-ישראל מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"²¹, "קהל גדול ישובו הנה"²² - לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש ולבית-המקדש.

ובדרך ממילא, הרי, בבוא חג הפסח דשנה זו [...] - "נאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון"²³.

וכל זה - במהרה בימינו ממש, ובלשון המכילתא²⁴ "לא עיכבן המקום כהרף עין", ולא עוד, אלא שעניין זה הובא גם בפירוש רש"י על התורה²⁵, "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"²⁶, היינו, ש"לא עיכבן המקום כהרף עין" כפשוטו ממש, ובאופן ד"אמן", "נצוחייא"²⁷, ומתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

ו. בהמשך להאמור לעיל במעלת קורבנות הנשיאים המודגשת בנוסח ה"יהי רצון", שאצל כל אחד ואחד מישראל שייך שיאירו אצלו כל ניצוצין קדישין דכל י"ב השבטים - נשאלת לכאורה שאלה פשוטה:

נוסח התפילה הוא: "באם אני עבדך משבט פלוני... אזי יאירו נא עלי כו'", כלומר, שגילוי הניצוצין קדישין והאורות הקדושות דזה השבט אינו אלא באם הוא שייך לשבט זה, מה-שאין-כן אם הוא משבט אחר, אינו מקבל, לכאורה, את הניצוצין והאורות דשבט זה, ומכיוון שכן, נמצא שמקבל רק את הניצוצין והאורות דשבט אחד בלבד, השבט שלו - דלא כאמור לעיל שכל אחד ואחד מישראל יכול לקבל את כל הניצוצין והאורות דכל י"ב השבטים?!

ומכאן באים לשאלה נוספת: הייתכן שבין י"ב הפעמים דאמירת ה"יהי רצון", יש רק פעם אחת ויחידה שתפילה זו היא בהתאם לאמיתתם של דברים - אך ורק ביום שבו קורין פרשת הנשיא דשבט שלו ואילו שאר י"א פעמים דאמירת ה"יהי רצון", בוודאי אינם בהתאם לאמיתתם של דברים, מכיוון שכל אחד ואחד מישראל אינו שייך כי אם לשבט אחד בלבד?!

ז. ויובן על-פי הביאור בהוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לגיסו הרמ"ה הכהן (בעל אחותו, בתו של אדמו"ר מהר"ש) לומר ה"יהי רצון" שאחר הנשיא, באומרו, שאפילו כהן ולוי צריכם לאומרו, כי זה שייך לעיבור²⁸.

ובהקדמה - שעיקר הקושייה בנוגע לאמירת ה"יהי רצון" היא בנוגע לכהן ולוי:

בנוגע לישראלים - מכיוון שאינם יודעים לאיזה שבט שייכים הם, יש מקום לתפילה "באם אני עבדך משבט פלוני שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום": כל השאלה היא, אפוא, מצד אמיתתם של דברים, כלומר, הייתכן שי"א פעמים (מלבד פעם אחת ויחידה) תהיה אמירת תפילה זו באופן שאינו בהתאם לאמיתתם של דברים, מכיוון שאינו שייך לכל י"א השבטים הנ"ל.

אמנם, בנוגע לכהן ולוי - הרי, מכיוון שחייבתו תורה לישא את כפיו, ואם אינו עולה לדוכן "הרי זה כעובר על שלוש עשה" (אם כי "ביטל מצוות עשה אחת")²⁹, אף-על-פי ש"זר שנשא את כפיו... עובר בעשה³⁰, וכמו כן בנוגע לאמירת הברכה, שספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה³¹ - נמצא, שתורת אמת קובעת שהוא כהן. ועל-דרך זה בנוגע ללוי - שרק הוא יוצק מים על ידי הכהן לפני שנושא את כפיו³², ולא ישראל סתם (אלא אם כן בכור, "ואם אין שם לוי יצוק בכור פטר רחם"³²), היינו, ש"תורת אמת" קובעת שהוא לוי.

ומכיוון שכן, הרי, כהן ולוי אינם יכולים לומר כלל "באם אני עבדך משבט פלוני" (לא רק שי"א פעמים אין תפילה זו מכוונת לאמיתתם של דברים, כבישראלים), מכיוון שתורת אמת קובעת שהם משבט לוי, שלא נזכר כלל בין י"ב הנשיאים?!

והביאור בזה - כדברי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע - שאמירת ה"יהי רצון" שייכת לעיבור, כלומר, גם כהן ולוי שהוא משבט לוי, יכול לומר "באם אני עבדך משבט פלוני", מכיוון שייתכן שיהיה בו גם משבט פלוני בבחינת עיבור³³.

ועל-פי זה מתורצת גם השאלה בנוגע לישראלים - שאין זה באופן שי"א פעמים נאמרת תפילה זו באופן שמושלל לגמרי מצד אמיתתם של דברים, שכן, גם מי שהוא משבט פלוני, שייך שיהיה בו גם משבט אחר בבחינת עיבור (או גלגול כו'), ולא רק משבט אחד נוסף, אלא גם מכמה שבטים, עד ששייך שיהיה בו מכל י"ב השבטים.

ועל-פי זה אתי שפיר האמור לעיל שאצל כל אחד ואחד מישראל שייך שיאירו כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות דכל י"ב השבטים.

ונוסף לזה, ישנו העניין דהתכללות השבטים זה מזה, שלכן, יש לכל אחד ואחד מישראל שייכות ודאית (לא רק מצד אפשרות של עיבור) לכל י"ב השבטים. אלא שאף-על-פי-כן אומרים "באם אני עבדך משבט פלוני" - שאז, שייכותו לניצוצין והאורות דשבט זה היא ביתר שאת וביתר עוז מאשר מצד התכללות השבטים, כפשוט³⁴.

ח. ויש להוסיף בזה, שכן הוא גם בנוגע לניצוצין והאורות דשבט לוי, שלא הקריב בין הנשיאים:

ובהקדים - שלא ייתכן לומר שיאירו כל הניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות דכל י"ב השבטים, ולא יאירו, ח"ו, הניצוצין והאורות דשבט לוי, המובחר שבשבטים!

ויש לומר הביאור בזה³⁵:

עניינו של שבט לוי הוא - "נתונים לאהרון ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל וגו'"³⁶, ה' פעמים בני ישראל נאמר בפסוק, כנגד ה' סוגים כלליים דבני-ישראל, כמו שכתב בעל-הטורים.

ונמצא, שכללות העבודה דכל י"ב השבטים, ובנידון-דידן, קורבנות י"ב הנשיאים - נעשית על-ידי שבט לוי, "כוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם", כולל גם "ישראל במעמדם" - לא מצד שייכותם לשבט פלוני, כי אם, בתור "אנשי מעמד", "שלוחי כל ישראל לעמוד על הקורבנות"³⁷.

[ולהעיר, שכשם שאצל ישראלים ישנו מצב ד"ישראל במעמדם", שעל-ידם נעשית ההקרבה כו' - כמו כן לאידך גיסא, שגם אצל כוהנים ולוויים ישנו מצב שהם בעלי הקורבן, וההקרבה נעשית על-ידי אחרים, כולל "ישראל במעמדם"].

ועל-פי זה מובן שבניצוצין קדישין והאורות הקדושות די"ב השבטים נכללים גם הניצוצין והאורות דשבט לוי - מכיוון שכל עניינו של שבט לוי הוא "נתונים  גו' מתוך בני ישראל גו'".

ט. והנה, נוסף על האמור לעיל אודות כללות העניין דאמירת הנשיאים והיהי-רצון כו', ישנו עניינו הפרטי של הנשיא המקריב ביום זה, ובנידון-דידן, חמישי בניסן, קורבנו של הנשיא דשבט שמעון.

ובהקדמה:

אף-על-פי שנתבאר לעיל שאצל כל אחד ואחד מישראל שייך שיאירו כל הניצוצין וכל האורות דכל שבטי ישראל, "גוי קדוש" - הרי, מובן וגם פשוט, שביום מסויים זה מודגשת הארת הניצוצין והאורות דשבט המקריב בו ביום, ובנידון-דידן, "באם אני עבדך משבט שמעון שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום וכו'".

והעניין בזה - על-פי הידוע³⁸ בביאור מאמר רז"ל³⁹ "אבוך במאי הווי זהיר טפי", שלכל נשמה יש מצווה פרטית, עבודה פרטית, כוונה פרטית, כוונה ושליחות פרטית כו', שנעשית "שער" - "זה⁴⁰ השער לה' צדיקים ("ועמך כולם צדיקים"⁴¹) יבואו בו"⁴² - לכל שאר ענייני העבודה, שכולם מאירים על-ידי המצווה הפרטית שבה "זהיר טפי", "זהיר" גם מלשון זוהר ואור⁴³. ומזה מובן גם בענייננו, שהארת הניצוצין והאורות של הנשיא המקריב ביום זה, נעשית "שער" לכל הניצוצין והאורות דכל השבטים (וכן בנוגע לכל שאר ענייני העבודה), שעניינו - לא רק בבחינת "מראה מקום" בלבד, כי אם, שבעניין זה צריכה להיות עיקר העבודה, "זהיר טפי" כפשוטו.

ובהתאם לכך, יש להתעכב על עניינו המיוחד של השבט שהנשיא שלו הקריב בחמישי בניסן - שבט שמעון - כדי ללמוד מזה הוראה בעבודת כל אחד ואחד מישראל, כדלקמן.

י. עניינו של שמעון בפשוטם של כתובים - מצינו בברכתו של יעקב לשמעון.

התחלת ברכת יעקב לשמעון היא - "שמעון ולוי אחים"⁴⁴, אשר, כללות עניין זה יש לבארו גם למעליותא:

"שמעון" - מדגיש לכל לראש את תוכנו של שם זה, "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש"⁴⁵, המורה על מהותו וכו' - כמפורש בקרא⁴⁶ "כי שמע ה' וגו' ותקרא שמו שמעון", ובמילא, כאשר קוראים אותו בשם "שמעון" במשך כל ימי חייו, ובנידון-דידן, בברכתו של יעקב, הרי זה מדגיש, לכל לראש, את התוכן דשם זה.

והרי עניין זה הוא למעליותא - "שמע ה' וגו' ויתן לי גם את זה".

ויש להוסיף, שבמעלת שמעון יש עילוי גם ביחס למעלת ראובן:

אף-על-פי שראובן קדם לשמעון, "בכור ישראל"⁴⁷, ומה גם שלא היו נגדו הטענות שהיו נגד שמעון (כפשטות הכתובים על-פי פירוש רש"י), וכן הוא בתוכן עניינם ברוחניות⁴⁸, שראובן הוא עניין הראייה, על-שם "כי ראה ה' גו'"⁴⁹, ושמעון הוא עניין השמיעה, "כי שמע ה' גו'", ומעלת הראייה גדולה יותר ממעלת השמיעה (כידוע הראיה וההוכחה מהלכות עדות)⁵⁰ - הרי, לאידך גיסא, מודגשת כאן מעלתו של שמעון לגבי ראובן, שכן, גם מצד עניין השמיעה בלבד ("כי שמע ה'"), נעשה העניין ד"ויתן לי גו'", מבלי שיהיה צורך בעניין הראייה ("כי ראה ה'") דווקא.

וממשיך, "שמעון ולוי אחים" - הדגשת העניין דאהבת ישראל ואחדות ישראל.

ויש להוסיף בזה:

"שמעון ולוי" - הם ב' דרגות שונות, מן הקצה אל הקצה: "שמעון" על-שם "כי שנואה אנוכי", תכלית הירידה; ו"לוי" - על-שם "ילוה אישי אלי"⁵¹, תכלית העילוי.

וזהו החידוש שבדבר - שמבלי הבט על ריחוק הערך שביניהם, נעשים "שמעון ולוי אחים", אהבת ישראל ואחדות ישראל, ועד כדי כך גדולה האחדות שהכתוב מקדים שמעון ללוי.

ובלשון רבינו הזקן בתניא פרק לב - "מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים כו'".

והעיקר - בנוגע לעבודה בפועל - "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"⁵², "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'".

ועל-דרך זה מובן גם בנוגע לב' הבחינות ד"שמעון" ו"לוי" שבכל אחד ואחד מישראל שאף שידע איניש בנפשיה שלפעמים נמצא במעמד ומצב ד"שמעון", "כי שנואה וגו'", אין לו להתייאש חס-ושלום, ביודעו שלאמיתתו של דבר "שמעון ולוי אחים", שכן, "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך"⁵³, אלא, שצריך לגלות זאת בעבודה בפועל כו'.

יא. ועוד עניין בזה - מצד הקביעות דחמישי בניסן (שבו הקריב הנשיא דשבט שמעון) ביום השבת:

שבת - הוא עניין התענוג, כמו שכתוב⁵⁴ "וקראת לשבת עונג", ויתירה מזה - "המענג את השבת"⁵⁵, היינו, שיהודי מוסיף עוד יותר בבחינת התענוג דיום השבת.

ועל-פי זה מובן העילוי המיוחד שניתוסף בעבודה ד"שמעון ולוי אחים", אהבת ישראל ואחדות ישראל, מצד הקביעות ביום השבת - שעניין זה נעשה מתוך  תענוג כולל גם מתוך שמחה וסבר פנים יפות כו', שעל-ידי זה ניתוסף יותר בהצלחת העבודה, כמובן וגם פשוט.

יב. ויש להוסיף בכל האמור לעיל בנוגע לעבודה השייכת לשבט שמעון, ועל-דרך זה בנוגע לעבודה השייכת לשאר השבטים  בימינו אלה:

בלקוטי-תורה ריש פרשתנו נתבאר העניין ד"ויקרא אל משה וידבר  ה' אליו מאוהל מועד לאמור", ומסיים, "והנה התורה היא נצחית ושייך בחינות אלו גם עכשיו", מצד "בחינת אתפשטותא דמשה שבכל אדם", היינו, שאצל כל אחד ואחד מישראל שייך העניין ד"ויקרא אל משה וגו'", כמבואר שם בארוכה.

ועניין זה מהווה תוספת עידוד ונתינת-כוח לכל אחד ואחד מישראל - גם בנוגע לעבודת הימים שבהם ישנו העניין דקורבנות הנשיאים, בהתאם לעניינו המיוחד דכל שבט ושבט.

והעיקר - שעל-ידי זה זוכים לחנוכת המזבח בבית-המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש, כאמור, "לא עיכבן המקום כהרף עין", תכף ומיד ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא, ה' בניסן ה'תשמ"ז;
 'תורת-מנחם' - התוועדויות' ה'תשמ"ז, כרך ב עמ' 738-749 - בלתי מוגה)

----------

1) שו"ע אדה"ז או"ח הל' שבת סו"ס רפ"ד. וסו"ס רצב.

2) או"ח הל' פסח סתכ"ט ס"ח-ט.

3) לפני "למנצח גו' יענך".

4) תרומה כה,ח. וראה ד"ה באתי לגני ה'שי"ת בתחלתו.

5) שו"ע אדה"ז שם סט"ו.

6) יתרו יט, ו.

7) לשון אדה"ז בתניא רפל"ז.

8) אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

9) משלי ג,ו. וראה רמב"ם שם, שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.

10) משנה וברייתא סוף מס' קידושין.

11) ראה אנציק' תלמודית  בערכו. וש"נ.

12) ראה ברכות נג,ב. נזיר בסופה.

13)  ראה תוד"ה נפסל - מנחות כ,ב. וראה לקו"ש חכ"ב עמ' 56 הערה 2. וש"נ.

14) איוב לו,ה. וראה שו"ע אדה"ז או"ח רסנ"ב, וסוסק"א.

15) ראה ברכות  נד,א. שם ס,א. רמב"ם הל' ברכות פ"י הכ"ב.

16) בראשית ב,א. וראה לקו"ת בהר מא,א. ובכ"מ.

17) ראה אוה"ת להצ"צ עה"פ. ועוד.

18) זח"ב סג,ב. פח,א.

19) מיכה ז,טו.

20) שמו"ר פט"ו, יא.

21) בא י,ט.

22)  ירמיה לא,ז.

23) נוסח ברכת "אשר גאלנו" בהגש"פ, מפסחים קטז,ב.

24) בא יב,מא. שם מב.

25) שם,מא.

26) פרש"י בראשית ג,ח. ועד"ז בכ"מ.

27) ראה ויק"ר פכ"ד ג. פ"ל, ב.

28) "היום יום" א' ניסן, ר"ח.

29) רמב"ם הל' נשיאת כפים בסופן. שו"ע אדה"ז או"ח הל' נשיאת כפים סקכ"ח ס"ג.

30) שו"ע אדה"ז שם ס"ב.

31) לשון אדמוה"ז באגה"ת פי"א וראה אנציק' תלמודית ערך ברכות עמ' דש ואילך. וש"נ.

32) שו"ע אדה"ז שם ס"י.

33) ראה תניא ספי"ד.

34) ראה גם לקו"ש חכ"ג עמ' 59 הערה 51.

35) לשלימות העניין - ראה גם 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1760.

36) בהעלותך ח,יט.

37) רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ו.

38) סה"ש ה'ש"ת עמ' 22. ועוד.

39) שבת קיח, סע"ב.

40) תהילים קיח,כ.

41) ישעיה ס,כא.

42) ראה זח"א ז,ב ואילך.

43) סה"מ תש"ח עמ' 240. ועוד.

44) ויחי מט,ה.

45) שעהיוה"א בתחילתו.

46) ויצא כט,לג.

47) וארא ו,יד.

48) ראה תו"א ר"פ ויחי. ובכ"מ.

49) ויצא שם,לב.

50) ראה לקו"ש ח"ו עמ' 121. וש"נ.

51) ויצא שם,לד.

52) אבות פ"א מי"ב.

53) תניא ספכ"ד.

54) ישעיה נח,יג.

55) שבת קיח סע"א.                

משיח וגאולה בפרשה

להמתין ולצפות בקוצר-רוח לגאולה

מצוות היום - "מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם"

יהודי יכול לחשוב שמכיוון שהגאולה תהיה רק ברצונו של הקב"ה, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בשם אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (שהיה בנו יחידו וממלא מקומו): "לא מרצוננו גלינו מארץ-ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב כו' אבינו מלכנו כו' הוא יתברך יגאלנו כו'" - אין לו מה לעשות בקשר ליציאה מהגלות, כך שבינתיים יכול לישון... ובמקרה הטוב ביותר - לעסוק בלימוד התורה וקיום המצוות, שהרי אין לך דבר גדול יותר מזה, ומה גם שבעת עוסקו בענייני קדושה, תורה ומצוותיה, נמצא אז במצב של גאולה רוחנית.

ועל זה באה ההוראה מאופן אכילת קרבן פסח - שכאשר בני ישראל קיימו את ציווי הקב"ה, "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו", קיימו זאת באופן ד"מותניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", כלומר, שלא הסתפקו בקיום ציווי הקב"ה, ובפרט ציווי הקשור עם עניין של חירות (אכילת קרבן פסח, ובאופן ד"צלי אש"), אלא ציפו והמתינו בקוצר רוח לרגע הנכסף שבו ייגאלו וייצאו ממצרים, עד שעמדו מוכנים - "מותניכם חגורים גו' ומקלכם בידכם" - להיגאל ולצאת ממצרים.

ומזה מובן גם בנוגע ליציאה מגלותנו זה - "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות":

גם כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות בשלימות - אינו יכול להסתפק בכך, אלא צריך להמתין ולצפות בקוצר רוח לגאולה האמיתית והשלימה, עד כדי כך, שחוגר מותניו ונועל את רגליו ונוטל את מקלו בידו, ועומד מוכן - "עימדו הכן כולכם" - לרגע שבו תבוא הידיעה שמשיח בא... ואז ייצא מיד מהגלות אל הגאולה!

מובן וגם פשוט שגם ברגעי הגלות האחרונים צריכים ללמוד תורה ולקיים מצוות בכל המסירות והתוקף כו', אבל ביחד עם זה, אי-אפשר לשקוט ולשבת בשלווה עד שהקב"ה ירצה להביא את הגאולה, אלא יהודי צריך לעשות את כל התלוי בו כדי למהר ולזרז את הגאולה, ועד שעומד מוכן, "עימדו הכן כולכם", לצאת מהגלות, ביודעו ש"מצוות היום" היא - "מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", "מזומנים לדרך", לצאת מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה.

 (מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא, פרשת החודש, ראש-חודש ניסן ה'תשמ"ה,
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ה, חלק שני, עמ' 1592-1593 - בלתי מוגה)

על-ידי ההחלטות טובות נזכה להיגאל מיד

בעמדנו בראש-חודש ניסן... נוסף לכך שהקמת המשכן שהיתה ביום זה היא נתינת-כוח להפוך לקדושה את כל ענייני החול, הרי זהו גם "ראש חודש של גאולה", גאולת מצרים שאותה מדמה הנביא ליום הולדת הילד.

ויהי-רצון שעל-ידי החלטות טובות בכל עניינים אלו - נזכה שבעמדנו בראש-חודש הגאולה, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל" - תהיה הגאולה מיד בראש-חודש, כי בראש-החודש נכללים כל ימי חודש ניסן, בהם עתידין ליגאל, ואצל הקב"ה אין כוח חסר פועל, ממילא מסוגל הוא להביא לישראל למטה (המתאחדים עם הקב"ה, כנ"ל) את הגאולה תיכף ומיד.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא, פרשת החודש, ראש-חודש ניסן ה'תשמ"ח,
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ח כרך ב עמ' 481 - תרגום מאידיש)

ניצוצי רבי

מסכת פסחים

כמה פעמים, בעיקר בהתוועדויות י"א בניסן, ערך הרבי 'סיום' על מסכת פסחים * הרבי מגיב במכתב להערות על ה'הדרן' * תשובה בכתב-יד-קודש להודעת הישיבות על החלטתן ללמוד בשנה הבאה מסכת פסחים * איזה ספר הורה הרבי להחתים בחותמת כדי לשנות את מילות הסיום שלו?

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"במשך השנים נערך כבר 'סיום' על מסכת פסחים דתלמוד בבלי כמה פעמים", מתבטא הרבי בהתוועדות אחרון-של-פסח תשמ"ב ('התוועדויות' תשמ"ב כרך ג עמ' 1312).  אותן "כמה פעמים" (ברבים) היו במהלך התוועדויות י"א בניסן תשכ"ב (במלאת לרבי שישים שנה), י"א בניסן תשל"ב (שנת השבעים) וי"א בניסן תשל"ו.

בי"א בניסן תשכ"ב (שיחות-קודש תשכ"ב עמ' 365 ואילך) מסביר הרבי כי "מציאות ימי הפסח בתורה שבעל-פה, שם מובהרים העניינים בפרטיות (ולבריות - כמבואר בארוכה באיגרת-הקודש) היא מסכת פסחים" (במיוחד, הוסיף הרבי וציין, כשהתוועדות זו קשורה ביום הולדת השייך ליום הברית, ויום הולדת הוא לפני פסח ובסמיכות לו יום הברית שהינו בימי הפסח).

המסכת המתאימה ביותר

ל'הדרן' בשנת תשל"ב הקדים הרבי ואמר (שיחות-קודש תשל"ב כרך ב עמ' 117):

ייערך עתה סיום על מסכת פסחים. מסכת זו כוללת הן עניינים שקשורים בכמה ימים לפני החג, הן העניינים של ערב פסח - קורבן פסח - והן עניינים של חג עצמו, אכילת הפסח.  ולכן מסכת זו היא המתאימה ביותר לסיימה כמה ימים לפני החג, בשבוע שכבר אחרי שבת הגדול, ובסמיכות לפסח...

לאחר הקדמה כללית על מיקומה של המסכת בש"ס, דן הרבי בקושיית הלחם-משנה על הרמב"ם שפסק שברכת הפסח אינה פוטרת את של זבח וכו' ובד בבד פסק שכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה - יצא. הרבי קישר את סיום מסכת פסחים לתחילת מסכת שקלים; קישר את סיום המסכת להתחלתה; הביא את תירוץ הצל"ח על קושיית הלחם-משנה; עשה שקלא-וטריא בתירוצו; ביאר את מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא תוך התמקדות באריכות לשונו של רבי עקיבא; קישר זאת לשיטה כללית בכמה מקומות בש"ס של רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ועמד על הקשר בין שיטותיהם לתכונות נפשו של כל אחד מהם.

"אור לארבעה-עשר" שנים

נקודת ה'סיום' שערך הרבי על מסכת פסחים בהתוועדות י"א בניסן תשל"ו (שיחות-קודש תשל"ו כרך ב עמ' 67-66):

הכנות בני ישראל (מחג הפסח) למתן-תורה (חג השבועות), מעין זה משתקף אצל כל אחד ואחד מישראל בין הגילים שקודם בר-מצווה, ואחר-כך ב"אור לי"ד (שנים) בודקין את החמץ (יצר-הרע) לאור הנר (נר ה' נשמת אדם)".

בין הבבלי לירושלמי

באחרון-של-פסח תשמ"ב אמר הרבי:

נהוג בכל שנה לומר עניין בנגלה דתורה - בתור השתתפות ב'כינוס תורה' שנערך ב'אסרו חג'. ומאחר שנשאר עדיין 'חוב' מההתוועדות די"א ניסן, שבה היה צריך להיערך 'סיום' על מסכת בש"ס, לכן ייערך עתה 'סיום' על מסכת פסחים, בתור השתתפות ב'כינוס תורה', וכנהוג לאחרונה - ייערך ה'סיום' על מסכת פסחים בירושלמי, תוך השוואה וביאור השינויים בין הבבלי והירושלמי, שרבים הם.

הרבי ביאר (שם עמ' 1315) גם את החילוקים בין שני התלמודים בתחילת המסכת.

הרבי מפנה לדבריו בהתוועדות

בט"ו בתמוז תשל"ב כותב הרבי (נדפס בלקוטי-שיחות כרך כב עמ' 291):

להערתו מאז בההדרן דמסכת פסחים - דאינו דומה יחס ברכת הזבח לברכת הפסח ליחס ברכת הרגל לברכת שהחיינו, דבהאחרונה לא נקרא עובר לעשייתן (רמב"ם הל' ברכות פרק יא הלכה ט) - ההשוואה היא בזה דשהחיינו דאור לי"ד יוצאין בברכה דאור לט"ו - היינו שלא בעשייתו כלל.

ההערה מתייחסת לנאמר בשיחה באות ה' לדמות מה שנפטר הזבח בברכת הפסח שלאחרי-מכן לזה שנפטר בברכת שהחיינו שמברכים ברגל בקידוש.

לימים, בחודש ניסן תשמ"ב, יכתוב הרבי על עניין אחר בקשר ל"הדרן" זה:

על כרחך צריך לומר שאינו שייך להמדובר, כי לא מצינו בזה שר"י חולק עליו.

לפלא שממרחק יביא לחמו. בתשו[בת] הרמב"ם עצמו הנ"ל מפורש ובאריכות (ונז[כר] בהתוועדות) שלכן מסביר הר"מ [=הרמב"ם] שם גר אומר שהנחלת לאבותינו, וביאור השאלה פשוט, שהרמב"ם מסביר שאדרבא אל יהא יחוסך קל בעיניך (מיחוסינו) ואדרבה הוא נעלה יותר, למי שאמר והיה העולם.

שני התשובות הנ"ל הן להגה"ח הרב חנניה-יוסף שיחי' אייזנבך.

מסיימים בטוב

ה'הדרן' שהשמיע הרבי בי"א בניסן תשל"ב הוגה על ידו ונוספו לו הערות ומראי-מקומות, והוא נדפס בין השאר ב'הפרדס', בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים ובעוד מקומות.

ההערה האחרונה ב'הדרן' מסתיימת במילים "משום צערא דינוקא". שיחה זו היא האחרונה במהדורת תשל"ג של הגדת הרבי שנדפסה אז עם שיחות וביאורים בסופה, ומפני העניין ד"מסיימין בטוב" - מספר הרה"ח ר' לוי-יצחק שיחי' גרליק ('התמים' חוברת כ"ז עמ' 14) - ביקש הרבי שיחתימו בחותמת (או באמצעות מדבקה) לאחר מילים אלו - משפט בעל תוכן טוב.

לבסוף הוחלט שיהיה זה הנוסח של "לשנה הבאה בירושלים". חברי ה'ועד להפצת שיחות' שהדפיסו את ההגדה הכינו חותמת עם כיתוב זה והחתימו זאת על כל ההגדות.

גם הגדות שהיו בחדרו של הרבי והעניק אותן להרבנית גרליק ומשפחתה - ביקש הרבי שיחתימו באותה חותמת.

הרבי מזרז הוצאת ה'גמרא שלמה'

אישיות תורנית מיוחדת במינה בדורנו היה הגאון החסיד רבי ברוך נאה ז"ל, אשר במשך שנים רבות עסק בהכנת ה'גמרא שלמה' למסכת פסחים (לפועל נדפס הכרך הראשון בשנת תש"כ (על שמונת הדפים הראשונים) והשני בשנת תשמ"ו (דפים ט - טו)).

בא' בניסן תשי"ז כותב לו הרבי (אגרות-קודש כרך טו עמ' ב):

במענה על מכתבו, בו כותב אודות עבודתו בקודש בהכנה להוציא-לאור מסכת פסחים בהשוואת הנוסחאות מכמה כתבי-יד, בצירוף ביאור רחב בדברי הראשונים, ומצורף לזה פירושי הראשונים על מסכת זו עם הערות והגהות.

ויהי-רצון אשר חפץ ה' בידו יצליח לפענח תעלומות וצפונות בתורתנו, ובפרט במסכת זו אשר כמה מענייניה נוגעים בהלכה למעשה. ומהם, בלשון רבינו הזקן, באיסור תורה חמור כחמץ שהחמירה בו תורה בבל-יראה ובל-ימצא, אשר הרבה מספרים הראשונים ז"ל לא יצאו לאור הדפוס עדיין כו' עיין-שם. וראה גם-כן איגרת-הקודש לרבינו הזקן סכ"ו (קמד, ב), וקונטרס-אחרון שם ד"ה 'ולהבין פרטי ההלכות'. ושבקרוב יוכל לברך על המוגמר ולהוסיף חיילים בכגון דא מתוך מנוחה והרחבה.

בברכת חג הפסח כשר ושמח

דרך-אגב, בריאיון שהעניק הגר"ב נאה ל'כפר חב"ד' (ח"י במרחשוון תש"נ, גיליון 405 עמ' 15-14), סיפר על ה'יחידות' הראשונה שלו בשעה שהעתיק את מושבו לארצות-הברית, למשך כשנתיים, לצורך הדפסת ה'גמרא שלמה'. באותה 'יחידות' שאל את הרבי קושייה במאמר חז"ל מסויים והרבי הגיב מיד: "הרי אותה הקושיה היא גם במאמר פלוני!" (ראה שם הפלאתו על דרכו של הרבי בלימוד).

הלימוד ימהר קיום הייעוד

בי' במנחם-אב תש"ל כתב ראש ישיבת תומכי-תמימים המרכזית, הגאון החסיד רבי מרדכי מענטליק, לרבי על לימוד מסכת פסחים בשנת הלימודים הבאה בישיבות חב"ד בעולם.

הוא דיווח כי בהנהלות ישיבות תות"ל במונטריאול, צרפת, אוסטרליה, והמרכזית מסכימים על לימוד מסכת פסחים. בכפר-חב"ד ובתורת-אמת שבירושלים חשבו תחילה ללמוד מסכתות אחרות (בבא-מציעא ויבמות), אבל לבסוף החליטו להצטרף להחלטת הנהלת הישיבה המרכזית.

בתגובה על-כך כתב לו הרבי (אגרות-קודש כרך כו עמ' תמג, צילום מכתבו של הרמ"מ ועליו המענה בגוף כתב-יד-קודש ב'מבוא' שם עמ' 25):

ע"פ כהנ"ל [מסכת פסחים],

ויהא בהצלחה רבה.

ולמהר עוד יותר קיום היעוד ונאכל שם מהזו"מ [=מן הזבחים ומן] הפסחים, ודכימי צאתך מאמ"צ [=מארץ מצרים] אראנו נפלאות.

"ונאמר לפניו שיר חדש"

מכתב מעניין ובו 'סיום זוטא' על מסכת פסחים קיבלו בחורף תשח"י "משתתפי השיעור בש"ס אשר בבית הכנסת צמח-צדק נוסח האר"י, בניו-יארק, ה' עליהם יחיו" (אגרות-קודש כרך טז עמ' שכ-שכא):

שלום רב וברכה!

בנועם קיבלתי הידיעה על דבר המשך לימודם תלמוד תורה דרבים, ואשר ימים אלו מסיימים מסכת פסחים, דבר בעתו שלושים יום קודם החג, ויהי-רצון אשר מתאים לחותם וסיום מסכת זו ברכת הפסח וברכת הזבח במשנה וברכת פדיון הבן וברכת שהחיינו בביאור המשנה היא הגמרא,

שהקרבת הפסח ועניינו תלויים במילה, המעכבת בהם, שלכן שניהם מסוג אחד, וכמשנה ריש מסכת כריתות, ועניינם הפנימי - שווה כריתות ברית שבין הקב"ה וישראל, המבדיל אותם מבין האומות (מילה) וגואל בני ישראל מן הגלות (שכל הגלויות נקראו מצרים) ועניין הזבח שלמים, העושה שלום בעולם, ממשיך הרוחניות בהגשמיות, שלכן הבשר נאכל לכהנים וגם לבעלים, אכילה כפשוטה,

שמזה מובן הביאור בגמרא והשייכות פדיון הבן, בדוגמת פסח ומילה האמורים, פדיון בני בכורי ישראל ביחד עם ברכת שהחיינו, שמברכין אותה על הטוב הנראה ונגלה דווקא, והלכתא אבי הבן מברך שתיים הוא אבינו שבשמים,

אשר בעגלא דידן על-ידי משיח צדקנו יפדה את בנו בכורו ישראל מבין הגליות, ונאמר לפניו שיר חדש, הנה אלוקינו זה, כסיום מס' תענית, שהחיינו וקיימנו לזמן הזה.

בכבוד ובברכה לבשורות-טובות

ממעייני החסידות

פרשת ויקרא

ויקרא ה' אל משה

בשמה של הפרשה - ויקרא - טמונה הוראה בעבודת האדם לקונו:

בכל עת ובכל שעה 'קוראים' לכל יהודי מן השמים ודורשים ממנו: התעלה! לך מחיל אל חיל בעבודתך!

שתי פנים לקריאה זו: לבעל מדרגה גבוהה, זוהי קריאת אתגר - אסור לך להסתפק בהישגיך עד עכשיו, אלא עליך לחתור להישגים נעלים יותר. ואילו למי שמצוי בשפל המדרגה זוהי קריאת עידוד - אל לך להתייאש, שכן על-אף הכול תמיד בכוחך להתעלות ממצבך הירוד ולצאת מאפילה לאורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תשמ"ב)

* * *

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת פקודי, למדנו על גילוי אור גדול שהיה במשכן - "וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד גו'", שזהו גילוי שבא מלמעלה; ואילו בפרשתנו מדובר בגילוי מועט, הנרמז באל"ף הזעירה של 'ויקרא', והיינו אור שבא מלמטה, על-ידי העבודה בענייני העולם - צאן ובקר גשמיים.

אך על-אף הירידה בפרשתנו לגבי פרשת פקודי, הרי לפי סדר התורה עולים ובאים מפרשת פקודי לפרשתנו. שכן תכלית הכוונה היא לא בגילוי האור שבמשכן, אלא בגילוי שבתוך העולם, והגילוי הנעלה של פרשת פקודי אינו אלא הכנה והקדמה לגילוי בפרשתנו.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי תשכ"ד)

* * *

ויקרא ה' אל משה
מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים?... אלא: שהתינוקות טהורין, והקורבנות טהורין; יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין (ויק"ר פ"ז)

כשאדם מביא קורבן על חטא שחטא, הוא מבטא בכך את הקירבה וההתקשרות העצמיים שלו לה' יתברך, קירבה והתקשרות שלא נגע בהם החטא; ובכוחה של התקשרות זו לתקן את הפגם שנגרם על-ידי החטא.

[וכמבואר בתורת החסידות, שבהתקשרות הנפש לאלוקות שתי בחינות: א) התקשרות עשויה - הנוצרת על-ידי קיום רצון ה' ('מצווה' מלשון צוותא וחיבור), והיא עלולה להיפגם ולהיחלש על-ידי אי-ציות, חלילה, לרצונו; ב) התקשרות עצמית - שאיננה תלויה במילוי רצון העליון; היא אינה נוצרת על-ידו ולכן גם לא נחלשת בהעדרו].

זוהי כוונת המדרש:

"יבואו טהורין" - תינוקות של בית רבן, שלא טעמו טעם חטא מעולם,

"ויתעסקו בטהורין" - בתורת הקורבנות, המגלים ומעוררים את אותה בחינה בנפש שהיא למעלה מפגם החטא, אלא היא תמיד נקייה וטהורה.

(לקוטי-שיחות כרך כב עמ' 1)

אוצרות דור ודור

הכנות לפסח בליובאוויטש

עבודת ההכנות לשבת-קודש ויום-טוב בכלל, ולחג הפסח בפרט, תפסה אצל אבי [הרש"ב נ"ע] מקום חשוב מאוד. פעמים רבות דיבר בשבח העוסקים בהכנות לשבת-קודש ויום-טוב ובפרט בעניינים הנוגעים לחג הפסח.

ההכנות לחג הפסח החלו בליובאוויטש עוד באמצע הקיץ. במרחק כשלושים קילומטר מליובאוויטש בדרך לדוברובנה הייתה אחוזת אצילים בשם "שצערבינא", ששימשה מקום קבוע שממנו הביאו חיטים למצה שמורה.

בשצערבינא דר יהודי חסיד ולמדן, בעל דרגה נעלית הן במוחין והן במידות טובות. מאחר שחסידים אינם מדייקים בתוארי כבוד, הרי למרות היות יהודי זה - ר' זלמן משצערבינא - בקי בש"ס בבלי, בעל ידיעה בירושלמי וארבעה טורים, בקי בזוהר ובכתבי האריז"ל ובספרי חסידות הנדפסים, ונוסף על כך - בעל צדקה מפורסם - נקרא רק בשם "זלמן משצערבינא".

[...] בשדותיו של ר' זלמן משצערבינא היתה נקצרת החיטה למצה שמורה, והיה סדר קבוע בכך - לגבי בחירת השדה שהניבה את החיטה המעולה ביותר לגבי בחירת יום הקצירה.

תנאי יום הקצירה היו: שיהא בהיר וצח, בו זורחת השמש בכל תוקפה, כששלושה ימים לפניו לא ירדו גשמים. השעות הקבועות לקצירה היו מן השתים-עשרה בצהריים עד שתיים או שתיים וחצי.

כשהתקרב זמן הקצירה היה ר' זלמן בא לליובאוויטש לשם סידורי הקצירה. הסידור התבטא בכך: מאחר שאי-אפשר לדעת מראש מתי תהיה האפשרות לקצירה, כיוון שיש צורך בתנאים האמורים, היה מביא לליובאוויטש מרכבות מספר משלו כדי להסיע לשצערבינא את האנשים שהיו רגילים לקצור את החיטים, כדי שיהיו מוכנים ומזומנים לכך (למרות שהמתעסקים העיקריים בקצירת החיטים היו ר' זלמן ובני ביתו והיהודים תושבי האחוזה - היו נוהגים להצטרף מספר "יושבים" מליובאוויטש וכן אורחים ששהו בו בזמן בליובאוויטש).

לעיתים היתה אורכת שבוע ימים הצפיה ליום בהיר בעל התנאים הנדרשים לקצירת החיטים ל"שמורה".

היתה לו לר' זלמן עבודה בשמחה רבה, כפולה ומשולשת: ראשית - קצירת חיטים ל"שמורה" בשביל הרבי. נוסף לכך - קבלת אורחים למשך מספר ימים, דבר שהיה חביב מאוד על ר' זלמן שחונן בחוש מיוחד לכך. ועל הכול - העובדה שסבא [המהר"ש], ובזמני - אבי, היו באים בכבודם ובעצמם אל הקצירה, עניין שהיה מעניק לו "חיות" לשנים מספר.

למן היום שבו נסע ר' זלמן בליווי שלוחי המצווה ועד היום הבהיר שבו קצרו את ה"שמורה" - היתה שיחת כל יום מוקדשת למזג האוויר. היו מביטים על השמים, אם הרוח יבשה ואם אין מורגשת רטיבות באוויר. עשרות השערות הובעו מדי יום על מזג האוויר העתיד להיות ביום המחרת. בכל יום ציפו לבוא השליח המיוחד משצערבינא שיבשר כי היום תתקיים הקצירה.

הנסיעה לשצערבינא שארבה כשעתיים, וכן הדברים שמסביב, עשו רושם גדול עליי (כילד בגילי אז - מצאתי במחשבתי לכל מאורע - סיפור דומה בתנ"ך או באגדות רז"ל שידעתי), והם רשומים פחות או יותר בזכרונות ילדותי.

(לקוטי-דיבורים - מתורגם ללה"ק - א-ב, עמ' 156-163)

הלכות ומנהגי חב"ד

הכנות לפסח*

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת הגדול (פרשת צו)¹:

עניינו של שבת הגדול - לפי שנעשה בו נס גדול... 'למכה מצרים בבכוריהם'. וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת שלפני הפסח, וקראוהו 'שבת הגדול' מפני שהיתה בו "התחלת הגאולה והניסים"².

השמחה בשבת זו וכל ענייניה: ההכנה לפסח כמו לימוד הלכות הפסח, הכנת הילדים ל'ליל-הסדר', שיידעו את ארבע הקושיות ושאר ענייני הסדר, וכן ההכנה לנתינת מעות חיטים וכו' [וכן החלטות טובות להוסיף בצדקה, החל משבת קודש זו עצמה באופן המותר בשבת (הכנסת אורחים בסבר פנים יפות, צדקה במאכל ומשקה ('לחיים'), צדקה רוחנית - עצה טובה וכש"כ לימוד תורה), כולל ובמיוחד על-ידי קבלת החלטות טובות להוסיף בצדקה כפשוטה (ולקבוע הסכום) לאחרי השבת³ - צריכים להיות אצל כל אחד ואחת מישראל באופן של גדלות⁴.

דרשת שבת הגדול: "נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו אם אינו ערב פסח... והעיקר... ללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו"⁵.

ערב פסח:

בר-מצווה: נער שהגיע למצוות בערב-פסח, יש לעשות התוועדות-זוטא (בעשרה) ועל-כל-פנים איזה עניין של שמחה בתאריך זה עצמו, עדיף - בליל התאריך, ולהמשיך השמחה בתאריך אחר⁶.

תספורת-מצווה: אודות זמן תספורת הבן, שיום הולדתו בערב-פסח: אין כדאי לדחות לאחר-זמן, כי אם לעשות התספורת בליל אור לי"ד או ביום ערב-פסח⁷.

דירה חדשה: מי שעומד לעבור בימי הספירה לדירה חדשה, יכניס לשם לפני פסח חת"ת וסידור וכמה חפצים⁸.

מכירת חמץ: נוהגים לעשות את הרב ל'מורשה', דהיינו מיופה-כוח למכירת החמץ. [לכתחילה עושים זאת בכתב, יש להוסיף בטפסים את שם הרב וכן את פירוט המקומות שהחמץ נמצא בהם, לפני החתימה. אם אפשר, עושים זאת בצירוף 'קניין-סודר', ליתר תוקף. באין-ברירה אפשר לייפות את כוח הרב גם בטלפון⁹]. בבית האדמו"ר מוכרים את החמץ לרב בצירוף 'ערב-קבלן', והוא מוכרו לגוי. הרב מוכר את החמץ לגוי בשטר ובקניינים נוספים, עם 'ערב-קבלן' [הערב-קבלן עצמו מוכר את החמץ שלו כהלכה ליהודי אחר, ייתכן אף למי שמשתתף במסגרת המכירה הזאת, או מייפה את כוחו של רב אחר למכור את שלו¹⁰]. בזמן האחרון אין מדקדקים במסירת המפתח במכירת חמץ¹¹.

מוכרים גם חמץ גמור¹², וגם את כלי החמץ (שמא נותר עליהם חמץ 'בעין'), ואין צריך להטבילם לאחר הפסח¹³.

שחרית: כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה משכים קום בערב פסח. עורך סיום מסכת [אף שלא היה בכור] לאחר הנחת תפילין דשחרית (לפני התפילה). מתפלל שחרית. ועד לאחר ביעור החמץ, היה עסוק במתן הוראות לסילוק מאכלי החמץ והטמנת כלי החמץ. בחצות היום היתה ההכנה לאפיית 'מצת מצווה'. היה מתפלל מנחה בשעה מוקדמת. במשך שעה או שעה וחצי היה לומד את סדר קרבן-פסח. היה אומר אותו כשהוא חבוש בכובע החג ולבוש בבגדי החג, וכן היה חוגר עצמו באבנט. עומד ופניו לדרום, ואומרו בפנים צהובות¹⁴.

תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונוהגים להקל בסעודת מצווה¹⁵. ונתפשט המנהג שבמקום להתענות משתתפים הבכורים בערב פסח בסיום מסכת (או בכל סעודת מצווה), וממילא נפקעת התענית¹⁶. יכולים לסיים מסכת גם (ממסכתות קטנות, וכל שכן) מתלמוד ירושלמי¹⁷.

בליובאוויטש אמרו אחר הסיום 'קדיש דרבנן' ולא 'קדיש הגדול' כנדפס בש"ס¹⁸ (ואם אומרים את הנוסח הנדפס בדפוס ווילנא, הרי  'הערב נא' וכן הקדיש עצמו נדפסו שם בנוסח אשכנז, וצריך לאומרם כפי הנוסח שלנו).

שריפת החמץ: אין שורפים אותו בתנור שמבשלים או אופים בו משהו, אלא עושים בעבורו מדורה נפרדת¹⁹. ונכון לשרוף 'כזית', לקיים בו מצוות ביעור²⁰.

עם הביעור אין לשכוח לנער את החמץ העלול להימצא בכיסי הבגדים, ובפרט באלו של הילדים²¹. יש לזכור לנקות ולבדוק את החמץ העלול להימצא בתוך המכונית (אם לא ניקו ובדקו שם לפני-כן).

לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.

הכנות לחג: יש ליטול ציפורניים ולהסתפר לפני חצות היום (ואם שכח, מותר ליטול ציפורניו אחר-כך, אבל להסתפר מותר רק על-ידי גוי²²).

מצות-מצווה: באפיית השמורה ערב פסח אחר חצות היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נוכח ואומר גם-כן 'הלל', והיה מפסיק - גם באמצע פרק - להורות בהנוגע להלישה, אפייה וכדומה²³. הרבי לא נכח באפיית המצות-מצווה שלו בערב פסח²⁴.

הרבי נהג (עד שנת תשל"ז ועד בכלל) לחלק מצה שמורה בערב חג הפסח אחרי מנחה, כשהוא לבוש בגד משי של שבת ויום-טוב ובחגירת אבנט²⁵.

הכנות לסדר:

* יערוך שולחנו מבעוד יום²⁶ (היינו סידור השולחן והכלים וכדומה, ללא ה'קערה', שאותה יש לסדר רק בלילה, קודם הקידוש²⁷).

* יש לדאוג מבעוד יום להפריש חלה מן המצות, אם טרם הפרישו במאפייה.

* יש לצלות על האש את הזרוע מבעוד יום. לא צלאה - יניחנה מבושלת בקערה²⁸.

* אין לשכוח לנגב את עלי החסה, ובפרט בשביל 'כורך'. אפשר לעשות זאת גם בערב.

* טוב להרבות בכלים נאים בליל-פסח, דרך חירות²⁹.

----------

*) חלק מה'לוח', עד ליל הסדר בעצמו, נדפס השנה מוקדם יותר, כדי לאפשר ציון מראי-מקומות והערות הן בו והן במנהגי ליל-הסדר שיבואו אי"ה בגיליון הבא.

1) הקשר בין פ' צו ושבת הגדול  (שקביעותם כעת ביחד) נתבאר בלקוטי-שיחות חלק יב עמ' 33, סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 401, ובכ"מ.

2) שו"ע אדה"ז סי' תל ס"א-ב.

3) להפריש לעצמו מייד במוצש"ק, ולתיתו בבוקר לגבאי או לעני - 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 33, והשלמות מסה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 222 ו'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ותנש"א ח"א עמ' 24.

4) סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 364.

5) שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"ב.

6) בשבת הקרובה, או ביום שהיתה הברית שלו, או ביום סגולה קרוב - ראה מה שהביא הרה"ח ר' יעקב שי' הלוי הורוביץ בס' 'בן י"ג למצוות' (מכון ליובאוויטש, תשנ"ט) עמ' 49-48 מהוראות הרבי בכיו"ב. אך לכאורה מה שצ"ל שמחה באותו היום, קיים גם ביום רגיל (בשחרית, כמ"ש בס' המנהגים עמ' 75), אלא כשא"א לערוך סעודה בלילה שבמוצאי-היום, הרי מה שנעשה ביום, או באור-ליום זה, חשוב יותר, וצ"ל בעשרה דווקא וכו'.

7) אג"ק כרך כב עמ' קלב, שערי הל' ומנהג ח"ה עמ' קעד.

8) אג"ק כרך י' עמ' תח,

9) נטעי-גבריאל פמ"ה ס"ד, וש"נ.

10) שער-הכולל פמ"ז אות לו.

11) אג"ק חי"ג עמ' מג, שערי הל' ומנהג שם ס"ע פג. וראה נטעי-גבריאל פמ"ג ס"ד.

שטר מכירת-חמץ, שטר ערב-קבלן ופרטי המכירה נדפסו בסו"ס 'תיקוני מקוואות' להרה"ג הרה"ח רש"ב שי' לוין, הוצאת קה"ת, ברוקלין תשנ"ח. מנהגי רבותינו בפרטים שונים בזה, ראה 'אוצר' עמ' עו-פ.

12) 'אוצר מנהגי חב"ד - חודש ניסן' עמ' פ - מאדמו"ר הצמח-צדק ומאדמו"ר מהורש"ב.

13) לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 364, שערי הל' ומנהג שם סי' קצד, וש"נ.

14) לקוטי-דיבורים ח"א קלד,א. וראה הנסמן ב'אוצר' עמ' פח,קג.

15) שו"ע אדמוה"ז סי' תע ס"א וס"ח

16) לקוטי-שיחות חי"ז עמ' 67, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב עמ' קז.

17) יחידות כ"ק האדמו"ר מגור רפ"מ אלתר אצל הרבי - נדפסה ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1049, 'שערי הל' ומנהג' שם עמ' קיב, ועיי"ש.

18) 'רשימת דברים' ח"ד עמ' ריט, מכ"ד טבת תרע"ה בליובאוויטש (בנוכחות אדמו"ר מהורש"ב, שם אמרו רק 'הדרן עלך 'ושמות בני רב פפא, ולא יותר [וצ"ע מ'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1700], וקדיש דרבנן (גם בש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק כז כתב קדיש דרבנן).

19) שו"ע אדה"ז סי' תמה סי"א ובסידורו.

20) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדה"ז הנסמן לעיל הערה 19.

21) שו"ע אדה"ז סי' תלג סמ"ב.

22) שם סי' תסח סד וס"ו.

23) ספר-המנהגים.

24) 'אוצר' עמ' צח, עיי"ש.

25) ראה שם עמ' קד.

26) שו"ע אדה"ז ר"ס תעב.

27) הגש"פ של הרבי, וראה 'אוצר' עמ' קכד.

28) ראה שו"ע אדה"ז סי' תעג סכ"א.

29) שם סי' תעב ס"ו. וראה 'אוצר' עמ' קיג.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שישי,
היום הבהיר י"א בניסן

בקריאת "שנים מקרא ואחד תרגום", יש לקרוא 'ראשון' או גם 'שני' בליל שישי. בעש"ק אחר חצות קוראים הכל, ואז יש לומר את ההפטרה "וערבה". למחרת לפני תפילת שחרית קוראים שוב 'שביעי' כמנהג רבותינו, ואז יש לקרוא את ההפטרה הנקראת בשבת זו למנהג חב"ד: "כה אמר ה'"¹. וראה בגיליון הבא.

יום הולדת את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, בשנת תרס"ב, דור שביעי לנשיאי חב"ד. היום מתחילים לומר את מזמור ק"ג בתהילים², ואחר-כך³ את המזמור המתאים לכל אחד לפי מספר שנותיו.

----------

1) היום יום ד' טבת (ואג"ק סוף כרך ח"י) ול' סיון, ו'רשימות' קפג עמ' 12.

2) אבל לא את הפרק הקודם -  מענה הרבי (משנה אחרונה) בהגהת לקט "מנהגי יום הולדת" הנדפס בסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 406, נדפס בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' נה.

3) במכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (אג"ק ח"י עמ' נג. קובץ מכתבים שבתהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 214) שהפרק לפי שנותיו נאמר אחר תפילת שחרית, לפני אמירת שיעור התהילים היומי. במכתב הרבי (אג"ק חט"ו עמ' רלד. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קצא) שבשעת הדחק ניתן לאומרו לאחריו. הרבי עצמו כשהתפלל לפני התיבה לא אמר זאת עם השיעור היומי. כשהתפלל ביחיד, לפעמים היה אומרו (לפני תפילתו) עם הפרק של הרבנית כשאמרו הציבור אשרי ובא לציון לאחר קריאת התורה, שנכנס להאזין לה  בימי שני וחמישי.