לאחר שבנה שלמה המלך את בית-המקדש, אמר בהתפעלות (מלכים-א ח,כז): "האוּמנם ישב אלוקים על הארץ?! הן השמים ושמי-השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה?!". שלמה תמה איך ייתכן שהקב"ה, שכל העולמות, גם העליונים ביותר, אינם יכולים להכילו, יוכל להתלבש ולשכון במקדש גשמי, בארץ הזו התחתונה. אך זה מה שרצה הקב"ה, שדווקא בית-המקדש הגשמי יהיה כלי להשראת עצמותו יתברך, ככתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
מעצם תמיהתו של שלמה מובן שהשראת השכינה במשכן אינה דומה לגילוי השכינה שבנבואה וכדומה. לוּ היה מדובר בהארה בלבד מהקב"ה, לא היה מקום לתמוה, שהרי הארה מהקב"ה קיימת בכל מקום. הפליאה היא דווקא מכיוון שמדובר כאן בעצמותו של הקב"ה, שהוא עצמו ירד לשכון במשכן (כפי שהדבר מוכח גם מכתובים אחרים). והשאלה כפולה: א) למה נבחר דווקא הבית הגשמי להיות בית לה'; ב) איך ייתכן שדווקא הבית הגשמי יוכל להכיל את הקב"ה, ש"השמים ושמי-השמים לא יכלכלוך".
כול-יכול
האמת היא שאי-אפשר להבין זאת בשכל ובהיגיון. אין שום אפשרות להבין כיצד יכולה להיות התחברות כזאת, בין הקב"ה הבלתי-מוגבל ובין בית גשמי מדוד ומוגבל. אין זה אלא ביטוי להיותו של הקב"ה כול-יכול ובלתי-מוגבל כלל, עד שכאשר הוא רוצה, הוא יכול לשכון דווקא בבית הגשמי בעולם הזה.
ואמנם עיקר מהותו של המשכן ובית-המקדש הוא החיבור בין ה'גבול' וה'בלי-גבול', בלי שהאחד יבטל את משנהו. הכוונה בבית-המקדש היא שה'גבול' יישאר גבול, הגשמיות תישאר גשמיות, ובתוך זה ישכון ה'בלי-גבול' – הקב"ה בעצמו, שלמעלה מכל הגדרה והגבלה. זה דבר שיכול להיות אפשרי רק מצד יכולתו הבלתי-מוגבלת לגמרי של הקב"ה.
התחברות זו באה לידי ביטוי במה שאמרו חז"ל: "מקום הארון אינו מן המידה". בבית-המקדש היה אפשר לראות איך מושגי 'מקום' ו'אי-מקום' משמשים בערבוביה. מצד אחד היה הכול מדוד ומוגדר: רוחבו של הארון היה אמה וחצי, ורוחב קודש-הקודשים היה עשרים אמה. אולם כאשר הארון הועמד במקומו נוצר מצב פרדוקסלי: כשמדדו מן הארון לכל צד, מצאו עשר אמות (ולא תשע ורבע, כפי שהיה צריך להיות, בגלל השטח שתפס הארון); כאילו הארון אינו תופס מקום. זה היה ביטוי להתחברות ה'גבול' וה'בלי-גבול' שהייתה בבית-המקדש.
עונג המלך
כל זה באשר ל'איך'. אשר ל'למה' – רצונו של הקב"ה לשכון דווקא בבית-המקדש הגשמי קשור בתכלית הכללית של הבריאה: "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". יש בזה המעלה של 'יתרון האור הבא מן החושך' – מתוך החושך. כאשר העולם הגשמי והחומרי – שמצד טבעו ומהותו שולטת בו בעוצמה רבה תחושת היֵשות העצמית – נעשה כלי להשראת הקב"ה, יש כאן 'יתרון האור'.
מובא על כך בתורת החסידות משל מ'ציפור המדברת' (תוכי), שיש בה להסב שמחה ועונג למלך. החידוש הוא שמביא את העונג: כשאדם מדבר, אין בזה רבותא, אך כשציפור מדברת – היא מעוררת תענוג פנימי אצל המלך. וכך גם העולם הזה, דווקא משום שיש בו תחושה של יֵשות עצמית והעדר ההתבטלות, הקב"ה חפץ לשכון בו, כי כאשר ה'יש' מתבטל אל הקדושה – יש בכך חידוש שאין בכל העולמות העליונים.
זה גם חידושה של הגאולה – שדווקא בתוך גדרי העולם הזה הגשמי והתחתון יתגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
