מצוות היום - "מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם"

יהודי יכול לחשוב שמכיוון שהגאולה תהיה רק ברצונו של הקב"ה, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בשם אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (שהיה בנו יחידו וממלא מקומו): "לא מרצוננו גלינו מארץ-ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב כו' אבינו מלכנו כו' הוא יתברך יגאלנו כו'" - אין לו מה לעשות בקשר ליציאה מהגלות, כך שבינתיים יכול לישון... ובמקרה הטוב ביותר - לעסוק בלימוד התורה וקיום המצוות, שהרי אין לך דבר גדול יותר מזה, ומה גם שבעת עוסקו בענייני קדושה, תורה ומצוותיה, נמצא אז במצב של גאולה רוחנית.

ועל זה באה ההוראה מאופן אכילת קרבן פסח - שכאשר בני ישראל קיימו את ציווי הקב"ה, "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו", קיימו זאת באופן ד"מותניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", כלומר, שלא הסתפקו בקיום ציווי הקב"ה, ובפרט ציווי הקשור עם עניין של חירות (אכילת קרבן פסח, ובאופן ד"צלי אש"), אלא ציפו והמתינו בקוצר רוח לרגע הנכסף שבו ייגאלו וייצאו ממצרים, עד שעמדו מוכנים - "מותניכם חגורים גו' ומקלכם בידכם" - להיגאל ולצאת ממצרים.

ומזה מובן גם בנוגע ליציאה מגלותנו זה - "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות":

גם כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות בשלימות - אינו יכול להסתפק בכך, אלא צריך להמתין ולצפות בקוצר רוח לגאולה האמיתית והשלימה, עד כדי כך, שחוגר מותניו ונועל את רגליו ונוטל את מקלו בידו, ועומד מוכן - "עימדו הכן כולכם" - לרגע שבו תבוא הידיעה שמשיח בא... ואז ייצא מיד מהגלות אל הגאולה!

מובן וגם פשוט שגם ברגעי הגלות האחרונים צריכים ללמוד תורה ולקיים מצוות בכל המסירות והתוקף כו', אבל ביחד עם זה, אי-אפשר לשקוט ולשבת בשלווה עד שהקב"ה ירצה להביא את הגאולה, אלא יהודי צריך לעשות את כל התלוי בו כדי למהר ולזרז את הגאולה, ועד שעומד מוכן, "עימדו הכן כולכם", לצאת מהגלות, ביודעו ש"מצוות היום" היא - "מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", "מזומנים לדרך", לצאת מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה.

 (מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא, פרשת החודש, ראש-חודש ניסן ה'תשמ"ה,
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ה, חלק שני, עמ' 1592-1593 - בלתי מוגה)

על-ידי ההחלטות טובות נזכה להיגאל מיד

בעמדנו בראש-חודש ניסן... נוסף לכך שהקמת המשכן שהיתה ביום זה היא נתינת-כוח להפוך לקדושה את כל ענייני החול, הרי זהו גם "ראש חודש של גאולה", גאולת מצרים שאותה מדמה הנביא ליום הולדת הילד.

ויהי-רצון שעל-ידי החלטות טובות בכל עניינים אלו - נזכה שבעמדנו בראש-חודש הגאולה, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל" - תהיה הגאולה מיד בראש-חודש, כי בראש-החודש נכללים כל ימי חודש ניסן, בהם עתידין ליגאל, ואצל הקב"ה אין כוח חסר פועל, ממילא מסוגל הוא להביא לישראל למטה (המתאחדים עם הקב"ה, כנ"ל) את הגאולה תיכף ומיד.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא, פרשת החודש, ראש-חודש ניסן ה'תשמ"ח,
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ח כרך ב עמ' 481 - תרגום מאידיש)